אדומה

ציפיות.
אפשר לומר בוודאות שבעניין הזה נכשלת.

תוריד לעצמך נקודה על הקרם.
תוריד עוד חצי נקודה על הפירות (כי זה לא היה לגמרי באשמתך).
תוריד נקודה על זה שהכוס שלי נשארה יותר ריקה ממלאה.
תוריד עוד חצי נקודה על זה שהייתי צריכה להעיר לך יותר מפעם אחת ועדיין זה לא בוצע כמו שצריך.

תוריד 2 נקודות על זה שהייתי צריכה לגלות בעצמי על עניין הקרם והפירות כי לא חשבת שזה חשוב מספיק להגיד לי לפני שאני שואלת.
אנחנו עומדים על 5-, האם עליי להמשיך?

מעבר לזה, ועל זה אני לא אוריד נקודות כי אז זה יגיע לאפס, אני הבטחתי לך משהו. הבטחתי לך צבעים. אתה יודע שאני לא אוהבת את זה, אני עד כדי כך לא אוהבת את זה שבמקום הקבוע אליו אני הולכת כולם יודעים שאני לא מסכימה לזה. אולם אני יודעת שזה מוסיף לך ועל כן הבטחתי שנלך ביחד ותבחר את מה שאתה הכי אוהב.
אבל לא באמת ביקשת שאקיים את הבטחתי.

היית אמור להעיר אותי בצורה מסוימת בבוקר, והתנאים איפשרו זאת בבוקר האחרון, ועם כל זאת, עדיין התעוררתי מהצלצול של הטלפון, ולא ממשהו שמחובר אליך בעזרת שרירים די חזקים. אם הייתי במקומך, הייתי דואגת להתעורר לפני צלצול ההשקמה ולהעיר אותי כמו שצריך.
אבל זאת אני, בפרטים הקטנים.

הסולם הוא 1-11, כמו ה- HSK בגרסתו הישנה. אתה הגעת לשש, ושנינו יודעים שהיה פקטור. שש זה לא רע, אבל אני לא חושבת שמגיע לי שש.

אחרי הפרסום של הרשומה הזו, אתחיל לכתוב את מה שחווינו.
אם ניפגש שוב, זאת תהיה ההזדמנות שלך לתקן.
אני מקווה שזה יקרה.
אני לא הולכת להזכיר לך לעשות את זה.

אבל מה שכן, לצפות סיימתי.

להזדיין בסבלנות כי עדיין לא סיימתי לחשוב על זה.
מה שכן, בדרך הבייתה עכשיו חשבתי כמה יפה היית נראה עם המוט הזה שמפסק את הרגליים ומנטרל את הידיים.
מה לעשות, לא התזמון הכי מוצלח שיש, אבל תקווה לעתיד לעולם נשארת.

הביקור שלי כמעט נגמר ואני מתחילה לסכם אותו לעצמי.
התחלתי לחשוב מתי בפעם האחרונה הייתי במצב של שליטה מינית, וזה היה די מזמן.
מהיום שהחלטתי שאני רוצה יותר מסתם זיון לא סטיתי מהדרך.
אני מאוד רוצה מישהו שיהיה לי טוב איתו ואני רוצה שהוא יהיה נשלט, וכנראה שבינתיים אני לא מוותרת על זה, אבל האם אני עדיין נחשבת לשולטת? גם אם אני לא שולטת על אף אחד כרגע? לא יודעת מה להגיד, רק שאני לא יכולה לדמיין לעצמי סקס ללא שליטה וכח. אולי זאת התשובה שלי. לפחות בשלב זה של היותי.

היום הלכתי לבקר בבית העלמין. לא הייתי שם חודשיים. בנו ספסל אבן קטן, ויש עמודים נמוכים עליהם אפשר לשבת, ואף אחד לא קבור לידו (אחרי זה שאלתי את אמא שלי אם היא קנתה את החלקה לידו והיא אמרה שלא ומאיפה יש לה כסף לזה בכלל). אז ישבתי שם 20 דקות וחשבתי, ושתקתי, והבטתי על העצים ואיך הם זזים ברוח, ובכיתי, והרגשתי את האבן של הספסל תחתיי ושאולי לא כדאי שאשב על קר אם אני רוצה ילדים (רוסי מאוד מצידי), ושחיכיתי ליום האחרון שבו יש לי רכב בשביל להגיע לשם ושאולי כדאי גם לבקר בקבר של סבתא אם אני כבר שם עם אוטו. אז נסעתי לחלק השני והצטערתי שלא הבאתי חומרי ניקוי כי הקבר היה מלוכלך ואני לא אוהבת קבר לא נקי.

ואז אספתי את אמא והחזרתי את הרכב ואכלנו צהריים רק שתינו במקום שאני מאוד אוהבת והיה לי טוב. לאחר שליוויתי את אמא לאוטובוס ישבתי שעה בגלריה לספרות על אחת הספות העתיקות הגדולות האלה שיש שם וקראתי ספרים ונמנמתי. והיה לי טוב. ואז נפגשתי עם חברה, מפגש עצלתיים כזה, בכיף, עם שיחה שזורמת וזורמת. והיה לי טוב.

ועכשיו אני בבית, ועוד מעט אני כבר חוזרת הבייתה ואז תתחיל המערבולת ואני לא אראה את עצמי אלא מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה. ויהיה לי טוב?

על אף שתחילת הביקור לא קרתה כמתוכנן, עדיין היה ביקור טוב. פגשתי כמעט את כולם ושמחתי לראות אותם. קניתי ספרים (אני לא מסוגלת להתאפק) ואכלתי אוכל טעים. ובא לי להעביר ציפורניים על מישהו ולא לעזוב גם כשהוא יתחיל לרעוד מכאב, כי משם בא גם העונג. שלי דרך שלו ושלו דרכי.

לא רוצה לשחזר בלוגים.
מצד שני, שחררתי מלים לעולם ועכשיו הן אינן.
מצד שלישי, גם כשאני מדברת המלים משתחררות ואינן נמצאות ברשותי יותר.
כשאני מביעה כעס גם הוא הולך ממני ואיני מחזיקה בו יותר.

שבת בבוקר, בארץ, שונה משבת בבוקר בסין.
כאן זה זמן שקט, מנוחה. אני נחה, אחרי שבוע עמוס בסידורים.
בסין זה להקים את עצמי ולעשות כביסה, אולי להחליף כמה ציפיות, להיפגש עם חברים לבראנץ'...

הפעם הייתי כ"כ עסוקה בסידורים וריצות שלא היה לי זמן להתגעגע, אבל עכשיו, כשסיימתי והכל נקנה, הגעגוע חוזר. אני רוצה חזרה הבייתה, לבייג'ינג.
כל יום שואלים אותי מה אעשה אחרי שאסיים ללמוד. האם אטייל? האם אחזור לארץ? האם אעבור לארצות הברית, או לקנדה? אולם איך אדע? חשבתי שיש לי תשובות אבל אני מבינה שאינני יכולה פשוט סתם כך להחליט על מקום מגורים שיהיה לי בעוד שלוש שנים. תמיד אוכל לחזור לארץ וזאת נחמה גדולה, שיש מקום לחזור אליו. אולם, אולי אראה הזדמנות להתפתחות אישית במקום אחר, שלא דוברים בו עברית?

בביקור הפעם הייתי אמורה לפגוש שניים. אחד מהם עף למקום אחר דווקא כשהגעתי, השני במצב לא טוב. אז שוב, לא חוויתי את מה שרציתי. ודווקא הייתה לי הפתעה לאחד מהם...
אז השאלה היא, מה אני אמורה לעשות עם ההפתעה הזאת? אני מקווה שהיא לא תתבזבז ותחזור איתי לסין...

למה אני חייבת לכתוב את זה? אני מניחה שבגלל שזה נוגע בנקודה רגישה.
נכנסתי לאתר הזה בשביל לראות את הפרופיל של חברה שנרשמה והתלהבה.
כמובן שהאתר אינו רלוונטי בשבילי, הרי אני לא גרה בארץ ושלא כמו הכלוב, מדובר באתר להיכרויות בלבד.
אז הייתי חייבת לעבור תהליך הרשמה רק על מנת שאוכל לחפש את הפרופיל שלה.
מילאתי בכנות, היה לי מצב רוח טוב ועשיתי את זה בכיף.

מתחילים שם בשלושה ימים חינם או משהו כזה, אבל לא היה לי זמן להיכנס בשלושת הימים האלה אז האופציה הזו נסגרה לפני שנפתחה. הרגשתי מעט מוזר עם זה, הרי הם אתר די מתוחכם, האם המערכת לא שמה לב שבכלל לא נכנסתי?
אבל מילא.
אחרי זה הם נתנו עוד אופציה לכמה ימים ונכנסתי.
החיפוש שלהם לא עובד. לא מצאתי את החברה שלי ואף לא מצאתי את עצמי. החיפוש תמיד ריק.
אבל מילא.

פנה אליי שם מישהו בשם rainmaker. כמו שהבהרתי, מילאתי את הפרופיל כמו שאני, לא הסתרתי שאני חיה בסין, שאני מלאה בכל מיני מקומות, שאני מתכננת להתחיל ללמוד ועוד כל מיני דברים שהם ביקשו. מוריד הגשם ביקש את הסקייפ שלי אבל בגלל שזה היה לפני טיסה כתבתי לו שאני אוסיף אותו אחרי שאחזור. לקח כמה שבועות (כי האתר לא תמיד עולה בסין) אבל הוספתי אותו כי אמרתי "יאללה, בסדר".

וואו, איזו טעות. מרוב שאני מסתובבת בכלוב ונפגשת עם גברים בודדים מפה, שכחתי מה זה גבר ישראלי טיפוסי. השיחה החלה בזה שהוא הודיע שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, שהוא ג'נטלמן והוא מחפש מישהי שהיא פירסט קלאס ליידי (ולזה עניתי שלא יודעת אם אני מחלקה ראשונה אבל על מחלקת עסקים יש מה לדבר), שאני רוסיה, שאני אלך לחפש לי ספונסר שיממן אותי ועוד כל מיני שאני לא זוכרת כבר. בשלב מסוים התחלתי פשוט לכתוב שטויות כי הבנתי שלא ייצא מזה שום דבר חיובי.

אח"כ הוא ציטט לי מה"פרופיל שלי" ש"אני לא מתכוונת לעבוד אחרי החתונה", וכששאלתי אותו מה הכינוי שלי הוא אמר שהוא לא זוכר. מי שמכיר אותי או קורא אותי יודע שאיני מעוניינת בחתונה, שאני מממנת את עצמי וכסף זה משהו שנועד לקרב אותי למטרות שלי ולעזור לי, חוץ מזה אין לו ערך בעיני. אני לא מאלה שחולמים למלא אמבטיה בשטרות של 100$ ולקפוץ ראש. אני גם לא רוצה להיות עשירה, זה לא מעניין אותי. אבל בסדר, פה אני לא צריכה לנסות להסביר את עצמי, אף אחד לא שופט אותי בעולם הקטן הזה.

ועל כל האינטראקציה ההזויה הזו יש לי להגיד כמה דברים (שרובם נכתבו לו בתשובה, אבל בשביל זה אדם צריך לקרוא ולא להיאטם):
קודם כל, אני ישראלית עם דרכון ישראלי וזו האזרחות היחידה שלי.
אני לא רוסיה אלא ממוצא רוסי.
למרות שאני יודעת להיות כלבה ורעה מאוד, אף פעם לא אתייחס לאדם אחר כמו שאתה התייחסת אליי, אלא אם שנינו מסכימים על כך מראש. ככה זה, כשמכבדים את האחר.
למה התחלת לדבר איתי אם אני רוסיה שמחפשת רק כסף ואתה יודע "איך הרוסיות האלה כי היית ברוסיה". אני לא הייתי ברוסיה מאז שעזבנו ואין לי כוונה לחזור לבקר שם, כי הם לא נחמדים, הם מרירים ולא יודעים להתייחס לבני אדם כאל בני אנוש. אם כבר, אתה יותר רוסי ממני. אני הישראלית מבין שנינו ואתה חתיכת זבל עם בעיות פסיכיאטריות מפה עד להודעה חדשה.

אני יודעת מי אני, אני אוהבת את מי שאני. אני עובדת קשה, נכנסת ללימודים קשים ועושה את זה בכוחות עצמי. קשה לי כשמישהו משלם עליי באופו רציף כי זה מתחיל להרגיש לי מוזר שאני לא צריכה להשתמש באמצעים שלי.

זה מעליב שאחרי כל הזמן הזה עדיין יש את ה"ילדים" האלה שהאמונה בלב שלם שלהם היא שאני רוסיה מניפולטיבית שרוצה רק כסף, שאני אחזור לרוסיה ואחפש לי ספונסר (מילים שלו, אני אף פעם לא משתמשת במילה הזו).

ולסיכום, פנייה נרגשת לאלפא המתוחכמים: אתם מכריזים על סינון קפדני, על ניתוח פרופיל מדופלם, אבל בתור אקדמאית אני יכולה להגיד לכם שנכשלתם בתפקידכם כי הגבר הזה לא היה צריך לקבל גישה לאתר שאליו נכנסות נשים על מנת למצוא בן זוג. גבר מריר וכעוס שהרי אף פעם לא יימצא את האשה המושלמת, כי יש לו בעיה עם נשים, הוא שונא אותן. לא ראיתם את זה בתשובות שלו לשאלות שלכם? בתור שולטת אני יכולה להגיד לכם שלמרות שאני רגילה לשלוט, כאן אתם הפלתם אותי בפח כי חשבתי שהגברים שאתם מנפים הם באמת גברים ששווים התייחסות שוויונית. היחס של מוריד הגשם הזה היה מבזה לא ברמה של שליטה ונשלטות (זה לא שהרגשתי נשלטת, למרות שבשלב מסוים עודדתי אותו להשלים עם השולט שבו) אלא בעיקר של קשר בין אדם לאדם, בכבוד הדדי שניתן לפני שמכירים לעומק על מנת לתת הזדמנות לצד השני להראות את הטוב שבו, אפילו אם זה טוב ראשוני ואחרי זה הוא הופך לאדם נורמלי, שטועה לפעמים, שלא תמיד אומר את הדבר הנכון. זה החיים וזה בסדר.

אלפא הלא נכבדים, גם אם אחזור לארץ אני אף פעם לא אשתמש בשירותים שלכם, וכך אמליץ גם לחברים שישאלו. ולגבי החברה שנרשמה לפניי, היא לא מתקדמת שם, למרות כל ההשכלה שלה. אני הייתי בודקת את סינון הגברים שלכם, זה שמישהו אומר שהוא אקדמאי לא אומר שהוא לא פסיכופט.

ובנימה אופטימית זו, אני חושבת על ניתוק מגברים ישראלים.

טוב, אז ככה.
נתחיל בזה שהיום היה היום חמישי השני שהיה חרא של יום, בחלקו.
אני מודה שיום חמישי הקודם היה זוועה ורציתי לכתוב על זה אבל אז נעלם האיטנרנט.

נתחיל ביום חמישי הקודם:
על הבוקר הגיעו טכנאים לפשפש בחוטי החשמל בסלון בשל הפסקות חשמל שהיו בזמן האחרון בשלושה שקעים מרכזיים שלתוכם מתנקזים הטלוויזיה, המודם, הראוטר, ה- DVD, המחשב של השותפה ומנורת הלילה של הספה (כן, כן, של הספה!!!!).
מעבר לזה, הגיע שרברב לתקן נזילה בכיור באמבטיה וכן הביאו לי שני גלוני מים (כאן אסור לשתות מים מהברז אלא אם רוצים לגדל זימים בשלב כלשהו, אז כל המים הם מים מטוהרים בסטייל מי עדן שמביאים הבייתה). זה אומר שבשלב מסוים היו בבית 6 גברים סינים ובעלת הבית שלי.
לתוך כל זה הגיע עובד שמסיים העסקה ולא מצאנו זמן אחר לעשות את זה חוץ מזה שהוא יבוא אליי הבייתה וישאל אותי שאלות ויקבל הסבר איך זה עובד.
ותוך כדי שאני מדברת איתו אני מקבלת שיחת טלפון שאת מכונת הצילום החדשה רק אני יכולה להכניס פנימה כי כך רשמו זאת כשביקשו לכך אישור. לא מספיק זה, הנהג שהיה אמור לעזור לי הורד מהמשמרת אבל לפני כן הוא הספיק להגיד לטכנאי מכונת הצילום שיבוא 4 (!) שעות לפני שהוא היה אמור לבוא.
אז באחת עשרה בבוקר אני מבינה שאני חייבת להגיע לעבודה כי הטכנאי כבר שם, אבל אלו שמפרקים לי את סלון יצאו ללאנץ' של שלוש שעות ככה ויחזרו רק בשתיים וחצי. אז מה שהייתי צריכה זה להקפיץ את השותפה מהעבודה שלה, לנסוע לעבודה שלי, להנפיק אישור כניסה לטכנאי רק בשביל לגלות שהמכונה תגיע רק בשלוש ככה (בסוף היא הגיעה בארבע, אז אל דאגה) ויש לי עוד זמן לא לעשות כלום.

בסופו של דבר המכונה הוכנסה והורכבה כמו שצריך, חוטי החשמל תוקנו (לבינתיים) תוך כדי הזזת כל רהיט בבית כחלק ממשחק "חפש את השקע", העובד המסיים המשיך להציק (המשך יבוא בנ.ב.), הנזילה תוקנה ויש ברז חדש ויש לנו מספיק מים לשבוע הקרוב.

ועכשיו ליום חמישי הזה:
הוא התחיל בעצם אתמול, ביום רביעי, כשהוצאתי כסף, מהכספומט של BANK OF CHINA, ואם לדייק זה היה 2000 יואן שזה קצת יותר מ- 1000 שקל. הכסף נועד לקניית ציוד משרדי, קניית מתנה לחברתי שעוזבת את סין ולשימוש בשבוע הקרוב. אז זה היה זה.
לגבי האינטרנט- הוא נעלם לי. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אותו. אני הולכת לתת וידוי קטן: לא אני משלמת את החשבונות בבית. השותפה שלי דואגת לזה ואני מחזירה לה כסף. על כן, אין לי מושג איך משלמים חשמל, מים או טלפון. אל תדברו איתי על גז בכלל, לקח לי שנה וחצי לגלות שזה מצפצף..
חזרה לסיפורי הקט. אחרי שחיברתי חוטים ואיפסתי כל דבר אפשרי עם סיכה, התייאשתי והחלטתי שהגיע הזמן לטכנאי. ברם, אין לי זמן להיות בבית על מנת לפגוש בו, דילמה שכזאת.
אז אתמול, אחרי שנואשתי, החלטתי להתקשר לחברה שלי הבייתה ולשאול מה שלומה. ואז!!!!! אז בעצם נפל האסימון! צריך לשלם חשבון טלפון!!! כי האינטרנט תלוי בטלפון.
אז היום החלטתי לצעוד לבנק הקרוב לביתי, סניף קטן כזה שאף פעם אין שם תור ולשלם חשבון טלפון. שמחה, מאושרת ואחרי אימון כושר קצר בבית ניגשתי (מחייכת) לדלפק והודעתי שאני רוצה לשלם את חשבון הטלפון.
ואז זה התחיל:
בתמימותי נתתי לה שטר של 100 יואן ובתמורה הפקידה החביבה אמרה לי שהוא מזויף. מ ז ו י ף
אז נתתי לה את כל הכסף ואמרתי לה שהיא יכולה לבחור. היא חילקה את הכסף לשתי ערימות של שטרות ומתברר ש- 700 יואן מזויפים. הכספומט נתן לי כסף מזויף. ואני, זרה מטומטמת, לא בדקתי אפילו. רק ספרתי לראות שזה הוציא הכל כמו שצריך.
ובקצרה, באו שני שוטרים, נופפו להם לשלום ואמרו לי לשים לב בפעם הבאה.
אבל מה שעצבן אותי (כשהאסימון השני נפל, אחרי שש שעות) זה שהן לא היו מוכנות להחזיר לי את זה בכסף אמיתי. על השטרות הן שמו חותמות גדולות ונתנו לי פתק שאם אני חושבת שזה כן היה כסף אמיתי יש לי זכות ערעור. אמרתי שאני מבינה שזה כסף מזויף ואין לי מה לערער. אבל את הכסף שלי לא קיבלתי.
כן, שילמתי חשבון טלפון ויש לי אינטרנט. החשבון היה 22 יואן. זה המחיר של הסבל שלי.

ומחר, הו מחר, אני הולכת להרים את הסניף הענק ליד הבית שלי, זה שבו הוצאתי את הכסף אתמול. בנק זה לא קיר ואני פטיש אוויר. טוב, זה קיר זכוכית, אבל אני, אני יהלום. או מה שזה לא יהיה שחותך זכוכית ויש לי ציפורניים ממש חזקות.

הצינית יוצאת לקרב, רק איפה שמתי את חתיכת הבד הזאת של רמבו שקושרים על המצח??? הדבר האחרון שאני רוצה זה שתיכנס לי זיעה לעיניים כשאני לוחמת למען הצדק שם.

נ.ב. העובד המציק קיבל היום בוקס וירטואלי ואם הייתי הוא, הייתי מודדת מרחק פיזי סביר ממני, אני חתיכת צינית עצבנית עכשיו.

תראי, חשבתי רבות על התגובה שלך. אגיב לפי סדר דברייך:
1. מה ז"א יש לנו אייקון דומה? האם כוונתך לזה שיש לנו את אותו האייקון בדיוק או לזה שגם לך יש אייקון כלשהו של סקאלי?

2. יש כ"כ הרבה סיבות לכ"כ הרבה דברים, שהסיבה למה בחרת בשלך אינה רלוונטית; בחרת בו כי הוא התאים לך, כי בעלך רצה שתבחרי בו, כי תמיד אמרו לך שאת דומה לה או משהו אחר שמתחרז עם זה.

3. אני כן כועסת על הבקשה, מאוד, אולם גם מבינה אותה.

4. אני לא רואה סיבה שייווצר בלבול כלשהו בינינו מכיוון שמי שנמצא באתר יודע לקרוא (או יש לו מישהו שמקריא לו) והשם שלנו אינו משתמע לשתי פנים: אני זו אני ואת זו את. אין לנו אפילו אות משותפת בין הכינויים שלנו.

5. אני מסכימה להחליף, אולם יש לי תנאי. תמלאי את התנאי, אני אחליף את האייקון.

6. על מנת לקבל את התנאי, תמצאי לך מישהו עם מנוי זהב שאת סומכת עליו ותכתבי לי דרכו הודעה בפרטי. מבטיחה להיות הוגנת.

7. תצטיידי ב- MSN מסנג'ר, הוא נחוץ לך על מנת להבין לעומק מה אני רוצה ממך (אינני מעוניינת לחשוף אותך בשום צורה או לראות מי את, אז אל דאגה, פרטיותך תישמר).

מספיק הוגן?

אני צריכה כיסא לחדר ומכיוון שהפעם האחרונה שקניתי כיסא הייתה לפני כעשר שנים אני צריכה עזרה עזרה.
יש לי חדר קטן, אז הכיסא צריך להיות לא גדול. רצוי מאיקאה או משהו בינלאומי על מנת שאוכל לקנות אותו כאן.
אני צריכה שהוא יהיה נח לגב ולישיבה של כמה שעות מול מחשב.

לא מעוניינת בכיסא אנושי, אלא בכיסא אמיתי.

לא רוצה משהו משוכלל מדי, זה פשוט צריך להיות נח ולשמש אותי בשנים הקרובות.

לא בטוחה שלא ארצה בשלב כלשהו לקשור מישהו לכיסא הזה, אז אנא לקחת את זה בחשבון.

הצעות לפרטי יתקבלו בברכה, אבל אנא לשמור על כללי הנימוס.

תודה מראש,
צינית (מאוד)

חברתי היקרה,
כאב לי לראות את הכאב שלך היום.
כאב הוא אנושי ואין ספק שאת בת אנוש, אולם דווקא לך לא הייתי מאחלת דבר כל כך לא רצוי.
אנו, שנהנות להעניק את ההרגשה המשכרת הזו לאחרים, מוצאות את עצמינו מדי פעם במצב שבו לא ניתן להגיד מילת ביטחון ולהפסיק את הסבל בבת אחת.
השליטה שלנו נגמרת בלב וכשהוא נשבר, אנו נשברות יחד איתו.
אני אינני את, לא חוויתי כאב זה בעוצמה שאת חווה אותו כבר מספר חודשים, אך אני מקווה שאת מרגישה שאני בצד שלך. כמו שאמרתי לך, אנו, החברות, איננו אובייקטיביות, אני בוחרת בצד שלך גם אם טעית, גם אם יש אשמה גם בך וכמובן גם אם אינך אשמה כלל.
אני מאמינה שאת עושה הכל נכון, ובחרת בדרך הכי בוגרת שהתאפשרה לך ואני גאה בך על זה. עכשיו מה שנשאר זה לתת לזמן לעשות את שלו, לתת ללב שלך את המנוחה שהוא זקוק לה על מנת להחלים.
לצערי אני לא כאן בשביל לבלות איתך שבתות, בשביל שנלך לים (כמו שהזכרת לי היום), בשביל להסיח את דעתך וליבך מהשריטות שיש עליו. אולם דעי לך, שאני תמיד איתך. גם אם נדבר פעם בחודש, גם אם נתראה פעם בשלושה, אני שם להקשיב ולקרוא את מה שיש לך לבטא. אני אוהבת את הכתיבה שלך ומקווה לראות עוד ממנה, אני רואה זאת כזכות להיות בין הקוראים הראשונים של כתיבתך.
אני מקווה שבקרוב נזכה לראות סימנים חיוביים לא רק בין העצים, אלא גם אצלינו.

היה לי יום טוב היום, יום חיובי. 8 מתוך 10 בסולם הציני.

כמה המלים האלה חזרו על עצמן אתמול?
אולי חמש פעמים.
האם ניסית לשכנע אותי או את עצמך?
בסוף הייתה דחיית סיפוקים חלקית. הרי לא אתן לך, לי, לדבר הבלתי נראה הזה שיש בינינו להישאר ללא פורקן כלשהו.
הנשיקה על הכתף הייתה חשובה לי יותר ממה שבא אח"כ.
אבל מה שבא אח"כ הרגיע קצת את הרצון שלי (או בעצם הצורך שלי) להכאיב לך, לראות את העיניים שלך כשאתה יודע שאתה יותר חזק ממני אבל אני יותר חזקה ממך.
להיות איתך אתמול, אחרי שחשבתי והאמנתי שלא יהיה יותר, עשה לי טוב. סיפרתי לך שבפעמים האחרונות שנפגשנו היה לי טוב ואח"כ היה לי רע. ותוך כדי שאני אומרת לך את זה, הבנתי מה אני רוצה ואיך אני רוצה אותך כשאתה לידי.
אז אני מגיעה בסוף הקיץ, לשבוע, ואתה שלי לצהריים אחד. בוא נראה אותך עומד בזה, עומד מולי. אנחנו מכירים כבר יותר משנתיים. אני רוצה לראות אם אני יכולה להכיר לך משהו אחר.

מעבר לזה, אני רוצה בן זוג. אמיתי. אם הייתי בארץ אז השורה הזו הייתה ריאלית. אבל אני לא בישראל ואתמול בערב כבר רציתי לחזור הבייתה, לסין.
אז אולי אפשר לכתוב את זה אחרת: אני רוצה בן זוג בבייג'ינג, איפה שאני גרה, איפה שטוב לי. אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. אולם לפחות אני יודעת מה אני רוצה. מה שכן, אני רוצה אותו לרגליי. אני לא רוצה מישהו ונילי. אני מבינה שאי אפשר, לא רוצה לחזור אחורה.

טוב, אני הולכת לעזור לאמא. שבועות אצלינו ואני בלי רכב :(