לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אדומה

נקודת מבט מתכווננת
לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 12:02

אתר הכלוב מתחלף באתר הסיני האהוב עליי לכתיבת עבודות (http://www.nciku.com), שם אני מוצאת תרגומים לדברים הכי מגוחכים באנגלית שלא חשבתי שאי פעם מישהו היה מהרהר איך אומרים אותם בסינית.

המוזיקה גולשת לכיוון מדונה, Bedtime Stories, בין הדיסקים היחידים שאת שיריו אני אוהבת לשמוע מההתחלה ועד הסוף לפי הסדר, כי הוא מושלם בעיני.

חזרתי לא מזמן משיעור, שבו השתעלתי על הסביבה הקרובה והקרובה פחות והעפתי את עצמי הבייתה ברגע שהוא נגמר. כשהייתי בארץ חשבתי על זה שלא הייתי חולה כבר כמה שנים וכן שלא כדאי לחשוב על זה כי אני אהיה חולה. אז חזרתי מצוננת, זה התפתח לחום והדרך שבה אני מתמודדת עם זה היא התעלמות כמעט מלאה. אני עדיין עובדת, עדיין הולכת ללימודים ויש לי 2 עבודות לסיים עד יום שני. עוד שבועיים אני ארשה לעצמי לקרוס לחצי יממה על מנת לעבור פירמוט.

התחלתי לחשוב על הסשן הבא. אני לא ממש מתארת פה מה עובר עליי בזמן שאני עם נשלט, אולי כי זה נראה לי לא ממש בדס"מי. הניסיון שלי מוגבל למספר חד ספרתי של נשלטים, כששני האחרונים הם יותר מסתם איזה משהו שהשתמשתי וזרקתי. ואני רואה בזה משהו אינטימי וכד'. אז תוך כדי שאני חושבת על זה הבנתי שאני חושבת על שני אנשים שונים. ומתאימה התנהגות לכל אחד מהם. שזה לא מבשר טובות. אז עכשיו אני מנסה לשלב את זה איכשהו על מנת ליצור תכנית פעולה אחידה. כרגע אני חושבת על איך מתארגנים על השליטה המנטלית הזאת, משהו שאני מודה שלא ממש יישמתי.

עד שיגיע מי שצריך להגיע אני צריכה להיות עם תכנית מוכנה, תסריט מתוכנן, כי כמו שידוע בקרב אלו שעברו תחתיי, אם מגיעים לנקודה מסוימת אני יכולה להפוך לצינית מרגרינה (זה מתחרז עם השם שלי, בעולם האמיתי). אז אני במחשבות ויש לי פנקס קטן שבו אני רושמת רעיונות. ראה הוזהרת.

בארץ עשיתי בדיקות דם ולא יצאו שם דברים טובים. אז החל מתחילת השבוע הורדתי סוכר מהתפריט שלי ואני מנסה לסגל אורח חיים בריא יותר מבחינה תזונתית. אולי לא ראית שגדל לי החזה, אבל לא שמת לב שגדל לי התחת??? אתה והוא הייתם ביחסי קרבה, ציפיתי שתיבחן ותדווח מהשטח. בכל מקרה, אני מקווה לראות ולהרגיש שינוי עד שאגיע שוב בעוד חודשיים.

זהו, הלכתי ללמוד. 再见

לפני 13 שנים. 21 בנובמבר 2011 בשעה 6:24

בוא ננסה את זה בדרך אחרת.
חוקי יסוד מעכשיו והלאה:
1. אני לא נוגעת בדלת. כל דלת. הן כולן ייפתחו לפניי וייסגרו אחריי. כישלון בתחום הזה יזכה אותך בפליק. ג'נטלצן אמיתי לא צריך תזכורת לדבר כה טריוויאלי.
2. הספל שלי לא נשאר ריק. חוק יסוד שאני מנסה להסביר לך כבר כמה מפגשים. אני מבינה שיש בעיה עם זה אולם זו גם אשמתי כי אף פעם לא הענשתי אותך על זה. אז העונש שלך לפעם הבאה הוא שאני אשים את האדום שדיברת עליו, אבל אתה לא תזכה לגעת בו. בוא נראה אם אני מסוגלת לעמוד בהבטחות שלי.
3. אחרי שהתחלנו לדבר באוטו חשבתי על מה שהסברת לי ומכיוון שהתרגזתי לא ידעתי אם זה רעיון טוב ללכת על מנטלי, כי זה הולך לכיוון מגננה, אני משתמשת בזה כשאני מרגישה מותקפת, ולא צריך להגיד לך שאני לא שולטת ממקום של כעס. ברם, כן אפשר לפשט את העניין, מכיוון שבסופו של דבר אני לא מרגישה מותקפת על ידך ואתה לא מהווה עליי איום. יש לציין שהכוונה אינה לאיום פיזי, מגננה זו מופעלת רק כאשר אני מרגישה מותקפת וורבלית. אז בוא ננסה, אבל אם אני אראה שזה הולך למקום לא בריא מבחינתי, אני מפסיקה עם זה.
4. מעכשיו אתה פוגש אותי בגולף. הצבע פחות חשוב לי, משהו כהה. עדיף עם שרוולים, אחרת זה נראה מוזר.
5. אם אתה מאחר, תביא מנחה. מה שאומר, שאתה חייב לי מנחה אחת. לא עציץ, אלא משהו נחמד. לא רומנטי מדי אבל, אני לא חזק בקטע.
6. אני חושבת, ונא לזכור שזוהי רק דעתי, שכשגבר עם קולר (רצוי אמיתי, לא עם סקוצ'ים) רוכן על ברכיו ומלקק לאשה את כף רגל שמאל בזמן שרגל ימין נמצאת על צווארו ומשאירה אותו למטה, כן מדובר בשליטה. ככה אני, בעלת סט תובנות משונה שכזה.
7. כדאי שנעשה 5 קטנות על קונדומים, כי נראה שאתה לא חזק בתחום.

8. זה הציון שלך. כל הכבוד בז, הגעת לנחלה, או במקרה שלך, לקן.

* למרות שהפוסט הזה מכוון לנשלט ספציפי, החוקים תקפים לכל מי שעובר תחתיי.

לפני 13 שנים. 10 בנובמבר 2011 בשעה 14:55

אחרי ירידה כמו שצריך, אפשר להתחיל ללמוד.

אם זה ירידה פלוס זיון, אפשר להתחיל לכתוב את שיעורי הבית.

אם הוא גם הולך אח"כ ולא בא בתלונות על הפרקטיות של כל העניין, אפשר להתפרס על הספה, לפתוח ספר טוב ולהודות לחיי היפים

😄

בזה תמו ונשלמו שידורינו להערב (הוא גמר אותי, הדוקטור הזה).

בז, אולי תרד לי בקולנוע?

לפני 13 שנים. 5 בנובמבר 2011 בשעה 16:53

בלילות שכאלה, בהם אני קוראת וכותבת את שיעורי הבית או את המצגות שעליי להכין לכיתה, אני מוצאת את עצמי נחה דרך השוטטות בכלוב, למרות שצחקו עליי כשאמרתי שכשאני בבית אני נחה.

כל הקריאה המאסיבית של הימים האחרונים הכניסה המון ידע לחיי והכל מתערבב לי בראש עד כדי הארות לגבי עובדות שחשבתי שאני יודעת. מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה (התחלתה וסיומה), מדיניות החוץ של ארה"ב, הכל נכנס למגירות לבי כי כשאני קוראת אני קוראת עם הלב.

וכשאני רוצה מרגישה עומס, וצריכה כמה דקות, אני נכנסת לכלוב וקוראת את הבלוגים במועדפים שלי, בתקווה שיהיה משהו חדש בכל פעם שאכנס. אני רוצה להאמין שכמו אוסף תקליטים טוב, גם אוסף המועדפים שלי משובח.

ואיך אני מוצאת אותם? לפעמים בעקבות תגובה שלהם אצלי, לפעמים כי הניק קורץ לי אבל בעיקר כי נכנסתי והוקסמתי. יש כמה שכשאני קוראת אותם אני מאמינה שיש דבר כזה אהבה (עם כל הציניות שבדבר), ובמיוחד אהבה בשילוב השליטה. יש כמה של תמונות ומישהי שפרסמה שיר בהקשר להתמודדות עם מות אביה שהדפסתי ושמתי במשרד, בתור ה"יזכור" שלי (בז, אני רוצה לעלות לקבר לפני שיוצאים מירושלים).

נראה לי כל החומר הזה על המלחמה הקרה עשה לי קר בלב... וזה שהחורף הגיע מוקדם השנה, לא מוסיף לתקופה הזו נקודות.

והגיע הזמן לחזור ללימודים, שיעורי הבית לא יכתבו את עצמם. לצערי...

לפני 13 שנים. 30 באוקטובר 2011 בשעה 11:48

בתור אחת שיש לה סוגריים של "שולטת", אני נוטה להיות בעלת הערכה עצמית גבוהה. ככה אני, מוזרה.

ואני, בתור כזאת, בחיים לא אפנה למישהו שבתור תגובה משאיר לי את הפרטים שלו למסאז'. מעבר לעובדה שאני גרה בעיר שאיפה שלא תירק בה (וירקו בה בכל מקום) תפגע בספא או מקומות מסאז' מכל סוג, מסאז' עיוורים ומסאז' עם הרפייה, וגם כמה מקומות מכובדים ששווים כל יואן שמוציאים שם ואחרי שאני יוצאת משם אני מרגישה כאילו השעה וחצי עברה לה בתוך ענן.

אני באמת רוצה להאמין שבחור כזה לא מקבל אפילו פנייה אחת, למרות שכמו במקרה של הספאם, תמיד יש כאלה שעונים. אז שולטת יקרה, אם כבר ענית לו, ועוד נפגשת איתו, אולי תאסרי עליו לשלוח את התגובות האלה??? תאזקי אותו לאיזו מיטה באיזה חור ותשאירי אותו שם, הוא כבר ימסז' את עצמו החוצה באיזשהו שלב. עד לשולטת הבאה.

הרעיון שאני אתן למישהו כזה דוחה, שרירי ככל שיהיה, לגעת בי עושה לי צמרמורת בחילתית. אני מעדיפה להתפלש באיזו מזרקה מאשר לתת לדבר כזה גישה אליי.

אה, והגשתי את שיעורי הבית. עכשיו אני עובדת על מצגת שעוסקת בלובי הישראלי. ומתברר שיש לפחות שני אנשים שחיים בסרט שהיהודים שולטים בכל מה שקורה בארה"ב ובגלל זה ישראל תמיד (!) מקבלת את מה שהיא רוצה. כן כן, היהודים האלה שולטים בהכל ובכולם ומי שמעז לצאת נגדם אז הם ישר שולפים את קלף האנטישמיות. המאמר הזה הרתיח אותי ברמה כזאת שבקושי סיימתי אותו ואני לא יודעת איך אני הולכת להציג אותו בכיתה.

למי שזה מעניין אותו ומעוניין להתעצבן כמו שצריך לפני סשן, אז הנה הכתובת, הוא (כמו כל תעמולה טובה), בחינם:
http://www.lrb.co.uk/v28/n06/john-mearsheimer/the-israel-lobby

בני זונות אנטישמים!

לפני 13 שנים. 22 באוקטובר 2011 בשעה 13:44

לא מצליחה לעשות אותם.
הכוונה היא שאני לא מצליחה להושיב את עצמי ולקרוא את החומר כמו שצריך על מנת לכתוב את העבודה.
לא משנה מה אני מבטיחה לעצמי, אני מפרה את ההבטחה הזו שוב ושוב.
גם ככה נתנו שבוע הארכה, ודברים כאלו אינם אינסופיים.

חשבתי על זה, אם הייתי נשלטת, האדון בוודאי היה משתמש בכל מיני טכניקות ענישה למיניהן. אולם זה לא עובד עליי, גם כי אינני נשלטת וגם כי ברגע שמנסים ללמד אותי לקח אני מתנקת.

מה שכן היה עובד זה נשלט שהיה מנטרל את רעשי הרקע שלי. לא לקום לקחת כוס מים, אלא שברגע שהיא מתרוקנת הוא ימלא אותה. לא להכין לי אוכל למחר, אלא שהוא יכין את זה וישים בקופסה במקרר.

עניין השירותים היה יכול להיות שימושי, אולם אני לא בקטע של מקלחות זהב, מכל צד שהוא.

פשוט שיהיה שם וכל פעם שאני יוצאת מריכוז שיעשה משהו מרגיע, שישב מתחת לשולחן ויעסה את כפות רגליי, שינשק אותן. מדי פעם אני אבעט בו או אדרוך עליו והוא יודה לי ויבקש עוד, אבל רק כשאני מרגישה את הצורך אחרת זה סתם יעצבן אותי ויוציא אותי מריכוז ואז צריך להעניש אותו ואז זה כבר מפספס את המטרה.

האמת שזה היה יכול ממש לעזור. לפקס אותי בצורה כזו שאני אוכל להתרכז בקריאה ואז בכתיבה עצמה. אני מפחדת שלא אצליח לכתוב את זה כמו שצריך, והפחד ריאלי כי צורת ההתנסחות שלי היא של סינית מדוברת, לא ספרותית. ומחר אני חייבת ללכת לעבוד ולסיים הכנת פרויקט, ככה שאין לי זמן על הבוקר...

טוב, נשמתי מספיק. אני צוללת חזרה.

לפני 13 שנים. 5 באוקטובר 2011 בשעה 14:49

ברגע של עצבים, לפני כמה שבועות, עדכנתי את הפרופיל שלי.
אחרי זה העצבים עברו, מה גם שכתבתי על זה, פעולה שתמיד עוזרת לי להירגע.

אז השבועות עברו, הייתי עסוקה בלימודים ועבודה ומדי פעם נכנסתי לכלוב, גם בשביל לכתוב את עצמי עד לרגיעה הבאה.
והיום נכנסתי כי מישהו הגיב לי באחד הפרסומים וכמו שקורה מדי פעם נכנסתי לפרופילים של אחרים בשביל לראות מי הם ומה הם מחפשים פה.

לאחר שלא מצאתי משהו מעניין, או אם התחיל מעניין אז הפרופיל גרם לי לרצות להגיב במשפט
"תגיד, בלייזר יודעים שאתה מעתיק אותם בשינוי אדרת?", אבל אז החלטתי שלא בא לי להתחיל מלחמות של
"אל תגידי לי מה לכתוב, יא כלבה" ותשובות בסגנון
"אני אולי כלבה אבל מהסוג הנושך, לא מהסוג הנובח, רוצה להתנסות?"

אחרי כל זה, החלטתי לבדוק איך אני נראית. נכנסתי לי לפרופיל עם המסקינג טייפ ותוך כדי קריאה התחלתי לחייך. כשאני מתעצבנת אני נהיית משעשעת, מתברר. בכל אופן, חייכתי לי כל הדרך למטה, והתנחמתי שלפחות לא כתבתי מגילות ולא קישטתי בסמיילים כועסים (אוקסימורון שכזה). הרהרתי גם למה אני לא עושה מנוי זהב, והתשובה היחידה שהצלחתי למצוא היא בגלל שאני לא בארץ. וגם על זה התחלתי לחשוב, מה אני אעשה אחרי התואר, על מי אני אעבוד ואיפה?

אבל זה לפוסט אחר, נגיד שנה מעכשיו כשאני אהיה בכתיבה הראשונית של התיזה שלי. מה שכן, אם הנושא שאני רוצה יתקבל ויאושר אני אצטרך עזרה עיתונאית. ראו הוזהרתם, קוראיי האנונימיים (אין צורך להזדהות, אתם לא באמת מעניינים. אנא תחזרו לפינה. פנים לקיר).

ודבר אחרון לפני שאני הולכת לישון: בזמן האחרון אני כל הזמן מקשיבה לפסקול של SUCKER PUNCH. למרות שלא אהבתי כ"כ את הסרט, הפסקול עושה לי נעים. וב"נעים" הכוונה היא שהמוזיקה גורמת לי לרצות להכאיב למישהו תוך כדי האזנה נמרצת באזניות של האייפוד, ככה שהוא לא יידע את הקצב ולא יהיה יכול לזהות את המהלך הבא.

עכשיו כל מה שחסר זה מתנדב מאורנב עם זמן פנוי ויכולת ספיגה מרשימה (עם כל מיני משמעויות).

לפני 13 שנים. 3 באוקטובר 2011 בשעה 13:56

בא לי לקחת את אחד החבלים האלה שמבלים את זמנם מאחורי הטלוויזיה שלנו, ללפף אותו סביב יד ימין בזמן שהיא תסתכל עליי ולא תבין את המבט שיש לי בעיניים.
להגיד לה "שבי על הכסא, מכיוון שכולם אותו דבר, את יכולה לבחור איזה שבא לך. רק תזכרי, איפה שתשבי זה הנוף שתראי בשעות הקרובות".
אחרי שהיא תשב, וברור שהיא תתיישב מכיוון שהיא פסיבית מטבעה, אני אתחיל לקשור אותה לאט סביב הכסא. אתחיל ברגליים, כי ככה כיף לי, ליפוף אחרי ליפוף סביב רגלי כסא איקאה מעץ פשוט. תוך כדי בוודאי אחשוב איך ייראו הרגליים שלה אחרי שאוריד את החבלים, הנחשים שיישארו שם לעוד קצת, עד שיחלו להיחלש ולדהות ויפנו את מקומם לסימנים הכחולים שאני כ"כ שונאת לראות עליי אבל אוהבת מאוד לראות על האובייקט.
אחרי הרגליים בטח אעשה הפסקה על מנת להתפעל ממה שנוצר עד אז. אם הייתי מעשנת הייתי בטח מדליקה בשלב זה, אולם אני לא מכניסה רעלים לגוף שלי, אז אסתפק בתאווה לעיניים. אני אוהבת להסתכל, במיוחד כשהאובייקט מודע לעצמו, כמו שאני יודעת שהיא מודעת לעצמה.
לאחר זאת, אמשיך לידיים, אותן אקח אחורה על מנת שלא יפריעו להיווצרות התמונה היפה הזו. אקשור אותן בקשר יפה, זה בטח ייקח כמה נסיונות כי במצב שליטה אני הופכת לפרפקציוניסטית. לאחר שהידיים והרגליים יהיו במצב קשירה, אביא את המסקינג טייפ הכסוף, כמו זה שיש בתמונה, ואשים לה על הפה. מילת ביטחון זה נחמד, אבל אנו נסכים על נהימת ביטחון, אני כבר אדע לזהות אותה.
לצערי אני לא נמשכת אליה, מה שבדרך כלל מרחיק אותי ממצבי שליטה שכאלה. מי ששיחק איתי יודע שאני מאוד פיזית, אבל מעטים ראו אותי מנטלית. זאת מכיוון שבשביל להשליט מנטלית אני צריכה או זמן עם בן הזוג או כעס שלא יכול להירגע בדרך אחרת. אותו שחקן גם יכול להעיד שאני אוהבת להשתמש בציפורניים וסופגת את אותה הנאה שסופג הוא בכאבו. ככל שהוא עומד יותר בכאב, כך אני נהנית יותר. אף פעם לא ארחם, אבל כן אחליש את העוצמה אם מדובר במקום חשוף ואדם שנחשף לציבור.
אבל איפה היינו?

אעביר עליה ציפורן. אביא מספריים מהמטבח ואגזור את בגדיה. היא אוהבת את הבגדים שלה, אני אוהבת להוציא הגנות חיצוניות. הגוף שלה לא עושה לי את זה, אבל כן אתן לה סטירה, כי היא מעצבנת אותי כבר שבועות. אחרי הייבוב הראשוני, היא תתרגל לזה. איפשהו בפנים, עמוק בתוכה, יתעורר הדופק ויתחיל לעלות. אמשוך מעט בשיער, לא הרבה כי אני יודעת שאצל שתינו זה נושא רגיש.
אעזוב אותה לכמה דקות להירגע ואז אביא את השוט. היא כבר ראתה אותו כמה פעמים, אבל לא ראתה מה הוא עושה כשהוא נמצא אצלי ביד. כמה הצלפות בירכיים, ואז אהפוך את הכסא כך שהיא תהיה עם פניה לרצפה, ואעביר אותו עליה, שתדע מי השולטת כאן. אשחרר את יד ימין כדי שתתחיל לרשום מה היא מבטיחה לעשות בבית מעכשיו והלאה. יש לנו רשימה ארוכה, לי ולה.
הכלים בכיור, תליית הכביסה בזמן, כיבוי אורות לפני שיוצאים מהבית, סגירת חלונות, זריקת זבל ועוד דברים של משק בית שלא מתנהלים כראוי בזמן האחרון.

לאחר שתסיים, אביא את הדיו על מנת שתחתום בטביעת אצבע, כי כלבות לא יכולות לחתום בעצמן. אשאיר אותה שם על הרצפה בסלון לחצי שעה, שתחשוב על מעשיה ואז אשחרר לאט את החבלים ואראה איך הגוף שלה נושם. אקח את סנטרה בידי ואשאל "האם אנו מבינות אחת את השנייה?" היא בטח תהנהן כי בכלל לא תשים לב שהורדתי את הטייפ מהפה שלה. אנחה אותה לנקות את הג'יפה מהרצפה וללכת להתקלח כי אני אוהבת שהכל נקי. ואחרי כל זה אוכל לנשום סוף סוף נשימה משוחררת, כי אחרי כל זה איך אפשר להמשיך לכעוס?

ובנימה אחרת, רציתי לכתוב לך אתמול, עוף דורס, שמצאתי את מה שחיפשנו ביחד. חנות מדהימה, עם דברים מאוד איכותיים. פחות קשור לבדס"מ אבל עם המון צעצועים טובים ושימושיים. אביזרים שלא חשבתי שאמצא פה, שבארץ עולים כפול. הרוב מיובא, ורואים. אבל עצרתי את עצמי מלכתוב לך כי יש מתח בינינו, בגלל מה שקרה אז. גם אם תגיד שאתה לא מרגיש אותו, אני מרגישה אותו ומה לעשות, רגש אי אפשר לבטל.
בעבר לא עצרתי את עצמי מלכתוב לך, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי בדילמה. אני לא הולכת לחפש אותך ואת 3 האותיות שלך שם, כי יהיה לי עצוב וגם כי אני מרגישה שאתה לא שם. אולי אגיע בנובמבר, אני רוצה לראות אותך. לאור יום.

לפני 13 שנים. 19 בספטמבר 2011 בשעה 14:40

אם לפני כשבוע וחצי אדם נורמטיבי היה נכנס לחדר נורמטיבי במלון נורמטיבי בבייג'ינג היה נגלה בפניו מחזה שאינו נורמטיבי.
אם הוא היה נכנס וצופה במשך כחצי שעה (פחות או יותר), הוא היה מתחיל לחשוב מחשבות נורמטיביות ולנתח את המצב בצורה נורמטיבית. למרות שאם אדם נתקל במשהו לא נורמטיבי, למה לו להשתמש בכלים שאינם תואמים את המצב?

ומה היה רואה אותו אדם? הוא היה רואה אותי על הרצפה, אותו מעליי, בינינו שמיכה. ומאבק הכנעה. פיזי אבל בעיקר מנטלי.
אחד מנסה לשבור את השנייה, מנטלית ופיזית. לזמן לא באמת היה תפקיד, רק לסיטואציה. התנהל ניסוי, אולם אין מסקנות ישירות, מכיוון שתנאי הניסוי לא היו אובייקטיבים. היה ברור לשנינו שאתה יותר חזק ממני. פיזית. אינני מודעת לחוסן המנטלי שלך, אולם נראה ששנינו יותר מודעים לשלי.

זה היה יכול להיגמר ביד שמאל שבורה. למזלינו, אתה שמת לב לפניי שאנחנו כבר לא משחקים. מעניין שלא קבענו בכלל מילת ביטחון, שזה א"ב בכל העסק. מצד שני, לא באמת שיחקנו בשליטה הפעם. אני לא באמת ניסיתי לשלוט, לא מהלב, ואתה לא התנהגת כמו נשלט. לא התאמצנו על מנת להשיג את המקסימום מהביקור הזה.

רק לפני כמה ימים התחלתי לחשוב על המפגש הארוך שלנו במושגי שליטה, והעלתי בראש המון סיטואציות שהיינו יכולים לנצל על מנת לתת מענה לסטיות מסוימות, בעיקר שלי האמת. הרי אני אגואיסטית לחלוטין בכל הנוגע לשליטה שלי ושלא נתחיל לדבר על מגע. אבל בשביל זה אני צריכה להיכנס למוד של שליטה, משהו שלא קרה בזמן השהות שלך.

אני בכל זאת לא כועסת, לא נפגעת. בהתחלה לא הרגשתי כלום, חלק מההתמודדות עם אירוע חדש שאין לי תגובה מוכנה בשבילו. לאט לאט התחלתי להרגיש שעכשיו אני בסדר, שעכשיו אני יכולה לכתוב באמת.

היו לי ציפיות. אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להיפגש שוב. זה משהו שאני אצטרך לענות עליו לפני שאגיע לארץ או אם תגיע לפה שוב. האם בכלל רצוי להיפגש שוב? אחרי שבעיקר הזקנו אחת לשני, אחד לשנייה.

אם היית מגיע עכשיו, כשאני שלושה שבועות לתוך הלימודים, אני הייתי אחרת. עכשיו אני שוב שולטת, אחרי שחזר לי האיזון, פחות או יותר. מצד שני, אולי עדיין לא היה מתעורר בי החשק לשלוט בך.

לא יודעת.

מה כן יודעת? שהיינו צריכים לעשות את זה אחרת. עם יותר מחשבה מראש..

מה שכן, אהבתי את הכינוי שלך, הוא לא יוצא לי מהראש.

נתראה כשנתראה?

לפני 13 שנים. 13 בספטמבר 2011 בשעה 15:05

זה כשאני באה הבייתה בעשר וחצי בלילה, אוכלת טונה (כדי לא לאכול משהו משמין) וחתיכה נופלת לי לתוך החזייה.
ואין מי שיוציא את זה ואני צריכה להיאבק בחזייה ובחזה כי לא בא לי להוריד אותה רק בשביל זה.
היגיון אין, חזה יש והרבה ממנו אבל הענייו עדיין מבאס.