אדומה

ברגע של עצבים, לפני כמה שבועות, עדכנתי את הפרופיל שלי.
אחרי זה העצבים עברו, מה גם שכתבתי על זה, פעולה שתמיד עוזרת לי להירגע.

אז השבועות עברו, הייתי עסוקה בלימודים ועבודה ומדי פעם נכנסתי לכלוב, גם בשביל לכתוב את עצמי עד לרגיעה הבאה.
והיום נכנסתי כי מישהו הגיב לי באחד הפרסומים וכמו שקורה מדי פעם נכנסתי לפרופילים של אחרים בשביל לראות מי הם ומה הם מחפשים פה.

לאחר שלא מצאתי משהו מעניין, או אם התחיל מעניין אז הפרופיל גרם לי לרצות להגיב במשפט
"תגיד, בלייזר יודעים שאתה מעתיק אותם בשינוי אדרת?", אבל אז החלטתי שלא בא לי להתחיל מלחמות של
"אל תגידי לי מה לכתוב, יא כלבה" ותשובות בסגנון
"אני אולי כלבה אבל מהסוג הנושך, לא מהסוג הנובח, רוצה להתנסות?"

אחרי כל זה, החלטתי לבדוק איך אני נראית. נכנסתי לי לפרופיל עם המסקינג טייפ ותוך כדי קריאה התחלתי לחייך. כשאני מתעצבנת אני נהיית משעשעת, מתברר. בכל אופן, חייכתי לי כל הדרך למטה, והתנחמתי שלפחות לא כתבתי מגילות ולא קישטתי בסמיילים כועסים (אוקסימורון שכזה). הרהרתי גם למה אני לא עושה מנוי זהב, והתשובה היחידה שהצלחתי למצוא היא בגלל שאני לא בארץ. וגם על זה התחלתי לחשוב, מה אני אעשה אחרי התואר, על מי אני אעבוד ואיפה?

אבל זה לפוסט אחר, נגיד שנה מעכשיו כשאני אהיה בכתיבה הראשונית של התיזה שלי. מה שכן, אם הנושא שאני רוצה יתקבל ויאושר אני אצטרך עזרה עיתונאית. ראו הוזהרתם, קוראיי האנונימיים (אין צורך להזדהות, אתם לא באמת מעניינים. אנא תחזרו לפינה. פנים לקיר).

ודבר אחרון לפני שאני הולכת לישון: בזמן האחרון אני כל הזמן מקשיבה לפסקול של SUCKER PUNCH. למרות שלא אהבתי כ"כ את הסרט, הפסקול עושה לי נעים. וב"נעים" הכוונה היא שהמוזיקה גורמת לי לרצות להכאיב למישהו תוך כדי האזנה נמרצת באזניות של האייפוד, ככה שהוא לא יידע את הקצב ולא יהיה יכול לזהות את המהלך הבא.

עכשיו כל מה שחסר זה מתנדב מאורנב עם זמן פנוי ויכולת ספיגה מרשימה (עם כל מיני משמעויות).