בלילות שכאלה, בהם אני קוראת וכותבת את שיעורי הבית או את המצגות שעליי להכין לכיתה, אני מוצאת את עצמי נחה דרך השוטטות בכלוב, למרות שצחקו עליי כשאמרתי שכשאני בבית אני נחה.
כל הקריאה המאסיבית של הימים האחרונים הכניסה המון ידע לחיי והכל מתערבב לי בראש עד כדי הארות לגבי עובדות שחשבתי שאני יודעת. מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה (התחלתה וסיומה), מדיניות החוץ של ארה"ב, הכל נכנס למגירות לבי כי כשאני קוראת אני קוראת עם הלב.
וכשאני רוצה מרגישה עומס, וצריכה כמה דקות, אני נכנסת לכלוב וקוראת את הבלוגים במועדפים שלי, בתקווה שיהיה משהו חדש בכל פעם שאכנס. אני רוצה להאמין שכמו אוסף תקליטים טוב, גם אוסף המועדפים שלי משובח.
ואיך אני מוצאת אותם? לפעמים בעקבות תגובה שלהם אצלי, לפעמים כי הניק קורץ לי אבל בעיקר כי נכנסתי והוקסמתי. יש כמה שכשאני קוראת אותם אני מאמינה שיש דבר כזה אהבה (עם כל הציניות שבדבר), ובמיוחד אהבה בשילוב השליטה. יש כמה של תמונות ומישהי שפרסמה שיר בהקשר להתמודדות עם מות אביה שהדפסתי ושמתי במשרד, בתור ה"יזכור" שלי (בז, אני רוצה לעלות לקבר לפני שיוצאים מירושלים).
נראה לי כל החומר הזה על המלחמה הקרה עשה לי קר בלב... וזה שהחורף הגיע מוקדם השנה, לא מוסיף לתקופה הזו נקודות.
והגיע הזמן לחזור ללימודים, שיעורי הבית לא יכתבו את עצמם. לצערי...
לפני 13 שנים. 5 בנובמבר 2011 בשעה 16:53
