אדומה

לא רוצה לשחזר בלוגים.
מצד שני, שחררתי מלים לעולם ועכשיו הן אינן.
מצד שלישי, גם כשאני מדברת המלים משתחררות ואינן נמצאות ברשותי יותר.
כשאני מביעה כעס גם הוא הולך ממני ואיני מחזיקה בו יותר.

שבת בבוקר, בארץ, שונה משבת בבוקר בסין.
כאן זה זמן שקט, מנוחה. אני נחה, אחרי שבוע עמוס בסידורים.
בסין זה להקים את עצמי ולעשות כביסה, אולי להחליף כמה ציפיות, להיפגש עם חברים לבראנץ'...

הפעם הייתי כ"כ עסוקה בסידורים וריצות שלא היה לי זמן להתגעגע, אבל עכשיו, כשסיימתי והכל נקנה, הגעגוע חוזר. אני רוצה חזרה הבייתה, לבייג'ינג.
כל יום שואלים אותי מה אעשה אחרי שאסיים ללמוד. האם אטייל? האם אחזור לארץ? האם אעבור לארצות הברית, או לקנדה? אולם איך אדע? חשבתי שיש לי תשובות אבל אני מבינה שאינני יכולה פשוט סתם כך להחליט על מקום מגורים שיהיה לי בעוד שלוש שנים. תמיד אוכל לחזור לארץ וזאת נחמה גדולה, שיש מקום לחזור אליו. אולם, אולי אראה הזדמנות להתפתחות אישית במקום אחר, שלא דוברים בו עברית?

בביקור הפעם הייתי אמורה לפגוש שניים. אחד מהם עף למקום אחר דווקא כשהגעתי, השני במצב לא טוב. אז שוב, לא חוויתי את מה שרציתי. ודווקא הייתה לי הפתעה לאחד מהם...
אז השאלה היא, מה אני אמורה לעשות עם ההפתעה הזאת? אני מקווה שהיא לא תתבזבז ותחזור איתי לסין...