אדומה

אז ככה,
לובסטר זה לא כזה שוס. אחרי כל השנים האלה, שבהן הייתי רואה בסדרות לובסטרים והתלהבויות מהם, החלטתי שנלך חברתי ואני לבדוק על מה כל המהומה. היא כבר אכלה לפני זה, אני לא ממש. הפעם היחידה הייתה באיזה אירוע של מלון, אבל החוויה לא הרגישה אותנטית.

אז הלכנו למסעדה שידענו שיש שם את הג'וקים האלה והזמנו מנה. ואחרי כל התופים ונגיעות הנבל שליוו את ההכנה, הוא הגיע לשולחן שלנו. האמת, מפחיד. הוא נראה כמו חרק ימי. עם מחוש משונה ופרווה קטנה על הצבטות המסכנות שלו. אז אכלנו אותו. היה לא כזה טעים, האמת לא טעים ממש.

קשה לי לכתוב שהיה לא טעים בכלל, אבל אם ישאלו אותי בפרטי, אני אודה שלא התחברתי. לא נוצרה בינינו כימיה, אנחנו לא מתאימים, אין בינינו מן המשותף, אני לא רואה איך נוצרת מזה מערכת יחסים, אתה מהים ואני מהיבשה, אנו אף פעם לא נוכל לממש את הפוטנציאל המלא שלנו, אני פה ואתה מאחורי הזכוכית, אני לא מחליפה צבע כשמבשלים אותי (או כך נדמה לי???), אתה לא תוכל לתת לי את מה שאני צריכה ואני חושבת ששנינו מבינים שאין לנו עתיד שבו נוכל להיות מאושרים. אז לובסטר, אחי, אם ניפגש בשנית, תזכיר לי שאנו לא מתאימים כדי שאתן אותך למישהו אחר שיתייחס אליך בכבוד שאחרים אומרים שמגיע לך. אני לא רוצה למנוע ממך לפגוש אנשים חדשים שידעו להעריך את הפנימיות שלך, לא כמוני, שרואה רק מה קורה בחוץ ומקבלת צמרמורת...

שחה לחופשי בבר-מסעדה כזה או אחר ואני מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך.

מה שכן, אני מגיעה לארץ מחר 😄 ונוראאאאאאאאאאא התגעגעתי. אני מקווה לראות את העליות של ירושלים, זה תמיד מסמל שאני בבית.
איפה העגילים שלי????

אז היום האינטרנט עובד, יכול להיות שכל מי שאמון על הצנזורה באיזור שלי עבר לאפיקים מעניינים יותר של סינים שמורידים פורנו או משחקים בחילופי זוגות (דבר שאסור על פי חוק כאן).
נכנסתי לאתר, איתרתי את העגיל.
http://www.magnolia-silver.co.il/עגילים/E17107SGD

לא לקנות בלי אישור מפורש.

אז ככה:
את האייפוד אני לא יכולה להחזיר.
את הצעיף אני לא חייבת לשחזר.
את הכובע אני לא יכולה ליצור מחדש כי אמא סרגה לי אותו ואין לנו יותר חוט כזה (וגם אם היה אין מצב שאני מודה שעוד פעם איבדתי כובע).
אבל....
את העגיל אני רוצה להשלים. ולכן....
אני מגיעה לארץ בשבוע הבא.
לפני כן אנסה לפרסם כאן את מראה העגיל.
מי שישלים לי את הסט יקבל נשיכה.*

לא מבטיחה משהו מעבר לזה.

*אני נושכת חזק. יש מצב שמי שיעמוד בזה יקבל גם נשיקה אח"כ.**

**אופי הנשיקה נשאר לשיקולי.

סייג אחרון: אם כבר נפגשנו ולא המשכנו להיות בקשר כלשהו, אנא אל תפנה. חבל על הזמן והכסף.

די כבר!
נמאס לי לאבד דברים!
זה התחיל בצעיף
המשיך בכובע
ועכשיו העגיל!!!

הבנתי, אני צריכה לשים לב.
אבל מספיק!

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת פעמיים באותו היום. בדר"כ אין לי כ"כ הרבה מה להגיד, אבל עכשיו אני מרגישה צורך להסביר משהו. מה שגם, בדר"כ לא קורה.
בכל מקרה, אני מרגישה שיש מקום להסבר, למרות שאני לא יודעת מה בדיוק קרה שם.
אחרי שחזרתי מהסוויס, בדקתי מיילים ונכנסתי לאתר שסיפרתי לך עליו, עם כל המידע לזרים. העניין הוא שהייתה שם כתבה, עם תמונה, על בחור שקפץ מהקומה החמישית בקניון שלא הלכת אליו. הוא עשה את זה בבוקר יום שישי. בתמונה ראו אותו מכוסה, כשיד שמאל גולשת מעבר לכיסוי, וליד הראש יש מריחת דם. כשראיתי את זה קיבלתי כאב ראש. זה בוודאי התערבב עם העייפות, התשישות, המחסור בשינה, הרוגע, השרירים התפוסים, התחושה הטובה הזאת בלב אחרי כמה ימים טובים.
אני לא מכירה אף אחד שיש לו נטיות לזה, גם החברים שלי לא מכירים. חוץ מבחורה ששירתה איתי והתאבדה בשל אהבה נכזבת, לא חוויתי שום דבר, וגם המקרה הזה לא נגע לי במיוחד. אז מה הקטע? אני חושבת שאולי זה קשור לעובדה שיש כאן צנזורה מאוד חזקה ומשהו כזה, שמצליח לחמוק מעבר לסכין האדומה, יכול לתפוס אותי כשאני לא מוכנה.
הרי לא הרגשתי מגוננת, לא היו שום חומות או מחסומים, היה לי פשוט טוב, וזה הצליח להתגנב איכשהו בין המחשבות.
וכשזה נכנס זה לא רצה לצאת. נמנמתי, סידרתי את הבית, הכל עם התחושה המחלישה הזאת. כמו וירוס קטן ועקשן.
אז אחרי שהיה גם התיקול מצד החברה שלי, שאתה צודק שדורש פיתרון יותר רחב, הרגשתי לא עצמי. אבל אתה טסת ורציתי להגיד שלום.
יצא קצת עקום, אבל כמו תמיד, אני משתמשת בפלטפורמה הנוחה של הכתיבה.
תראה... 😄
היה לי טוב, היה לי נעים. נהניתי מהחברה ומרוב הביצועים. ייקח לגוף עוד כמה ימים בשביל לחזור לעצמו. בוא נעשה הסכם שאני אפסיק לחשוב עליך כשייעלם הסימן. ממליצה שימוש באלוורה על מנת להקל על האזורים הרגישים.

נ.ב. הדיילת אמרה שהיא תפנק אותך כי היא ראתה שאתה איתי, אז אני מקווה שניצלת את זה.

נ.ב.נ.ב. אני מתה על ה- 9W שלי 😄 הן מושלמות והן גורמות לי לחייך.

בתקופה האחרונה הוצעה לי פעמיים תרומת זרע. אני נוטה לחשוב שזה שהשעון שלי פעיל גורם לאלו שמתעסקים איתי מינית להציע לי הצעות מגונות. בזמן שאני כותבת שורות אלו נחות לידי סנדלי NINE WEST חדשות ויפות. השתמשתי בהן אתמול בפעם הראשונה ואני חושבת שאנחנו נהיה חברים טובים, גם מחוץ למיטה.
בכל פעם שאני נכנסת לכלוב ורואה את הכינוי שלי אני מחייכת כי אני מרגישה שהוא מתאר אותי בצורה מייצגת. העובדה שבסינית אין מקום לציניות לא גורעת מהשימוש בה. אני פשוט מסתפקת בשאר השפות בשביל לתת לה ביטוי.
כמו כל בחורה טובה, אני סופרת עם כמה אנשים שכבתי. אבל האם אפשר לספור מישהו שלא היה בתוכי? הלשון שלו הייתה בתוכי, האצבעות שלו היו בתוכי, אבל הוא לא היה בתוכי.
אז האם הוא נחשב?
או האם העניין של I DID NOT HAVE SEX WITH THAT WOMAN עונה יותר טוב על ההגדרה? הרי מצב כזה יוצר לגיטימציה להגיד "לא שכבתי איתו", כי באמת לא שכבתי איתו. אבל אז האם זוג נשי גם לא שוכב? הרי אין שם גבריות, לפחות לא אורגנית... טוב, אני עוד מתלבטת בעניין הזה, למרות שלא חייבים להגדיר, אפשר פשוט להגיד "הייתי איתו". כתוצאה מה"להיות" תפוסים לי כל מיני שרירים, וזה גם כואב אבל גם מאותת לי שהגוף שלי זוכר.

טוב, אני רגועה מדי בשביל שתהיה לי השראה לכתוב. נראה אם מישהו יצליח לעצבן אותי היום, כי בשלב זה היקום ואני אחד אנו.

משהו שונה עובר על ממלכת דנמרק.

אני מרגישה שונה, אחרת. לקחתי כמה ימים חופש מהעבודה על מנת להרהר באיך אני רוצה שחיי ייראו בשנה הקרובה. יש מצב שאת מחשבות השנה החדשה שלי דחיתי עד לשנה הסינית החדשה, שחלה ממש עכשיו. אנו נמצאים באמצע שבוע הזהב. ולא, הכוונה אינה למקלחות זהב! מדובר בשבוע חופש שבה סין כולה דומה לנהר גועש של אנשים שנוסעים ממקום למקום. התנועה הפנים ארצית מדהימה אותי כל פעם מחדש.

שנת הארנב קפצה עלינו לטובה. חברה שלי אמרה לי שבשנה זו אמורים לקרות שינויים לטובה למי שנולדו בשנת הכלב. טוב, מי אני שאתנגד? שינויים טובים זה תמיד טוב. ואני בהחלט מרגישה ביצ'ית בזמן האחרון...

למרות שה"כלוב" נמצא אצלי במועדפים, אני מנסה לא להיכנס כל יום כי אחרת ארגיש שאיני חיה במציאות. הרי אם הייתי מתגוררת בארץ הייתי בוודאי מכירה יותר מתושביו, הייתי יודעת על מה מדברים אלו שאת הבלוגים שלהם אני קוראת כשהם מתארים מסיבה או אירוע זה או אחר. במקום זאת אני רק מדמיינת איך זה והאם הייתי אוהבת את זה או משתעממת קשות.

AND NOW FOR SMTH COMPLETELY DIFFERENT
אז מה אאחל לעצמי לקראת השנה החדשה?
-סקס טוב בלי הרבה זיוני שכל.
-מגע אוהב בלי רגשות אשמה.
-ללמוד דברים חדשים על עצמי ועל הסובבים אותי.
-לבקר בשתי ארצות שבהן אף פעם לא הייתי (לא כזה קשה, אבל למצוא את הזמן נמצא אי שם על גבול הבלתי אפשרי).
-פעם אחת בחיים שלי לעבור שנה בלי לאבד שום דבר (המקרה האחרון של איבוד חסר בושה נרשם בשבוע שעבר כשאיבדתי את האייפוד שלי, אחרי שנתיים של זוגיות מספקת).
-לאחוז בסנדלים שווים של NINE WEST לפני סוף העונה, ככה שתהיה עדיין המידה שלי (אני מידה 39, לא להיבהל). אני מגיעה לארץ כל אוגוסט ורואה איך דווקא הנעליים שאני אוהבת לא קיימות יותר במלאי או לא קיימות במידה שלי, קורע לב!
-להעיף למישהו את הסטירה של החיים ולהרגיש נורא מרוצה מעצמי כשהוא מודה לי ומבקש עוד, מהלב.
-להיות מופתעת לטובה ממישהו קרוב אליי.

נראה לי שזה מספיק איחולים, גם אם חצי מהם יתגשמו אני אהיה מאושרת.
טוב, שלום.
עכשיו כבר אחרי חצות ואני אוהבת לקום מוקדם.

תוך כדי שאני קוראת כתבה קלטתי משהו. לפחות אני חושבת שקלטתי משהו, אז פשוט נלך על זה שאם זה נשמע מוכר, כנראה עשו לי את זה. או לפחות ניסו...
מצחיק לחשוב על זה כי עכשיו אני מגלגלת את השיחה בראש והיא נראית משעשעת. אני לא זוכרת את הכינוי שלך, אני מתנצלת על זה. בדר"כ אני זוכרת, באמת. באת לסין ונפגשנו פעם אחת. היה נחמד, לא שכבנו. גמרתי. הבנת את הנקודה שכשלוחצים לי עליה אני נמסה כמו חמאה. מלים שלך? שלי? אני לא זוכרת...
אבל מה שעורר את ההבנה היה מה שאמרתי לך לפני שהתחלנו לשחק. הייתי עייפה, זה היה שמונה בבוקר אחרי שסיימתי לעבוד באיזור אחת בלילה לפני. קיוויתי שלא תקום מוקדם אבל התקשרת בשבע בבוקר, אחרי האימון שלך. כשישבנו, אמרתי לך שאתה לא צריך לחקות אותי. זה לא נראה אמיתי. הופתעת. אמרת שאתה פשוט ככה. ממש.
העניין הוא שאני יודעת שאני ככה, אני מדברת והפנים שלי משקפות את מה שאני חושבת ומרגישה. אני ישירה, לא מסתירה רגשות כעיקרון. זה אחד מהדברים שהחלטתי עליהם כשהתחלתי להרגיש שוב. אני זה מה שאני מרגישה. האם גם ניסית לשבת כמוני? אוףףף, הייתי כ"כ עייפה.
אבל מה שכן, סחטיין על הניסיון. האם אפשר לומר שהצליח לך? האם לא הייתי משחקת איתך בכל מקרה? כנראה שכן... אתה נראה בסדר, הרגשת לי די נמרץ. דיברת המון, לפחות בהתחלה. אמרת שאתה שולט, נכון? ובכן, יפה לך. NLP בייבי. יש לך עוד מה ללמוד לפני שזה מרגיש טבעי לצד השני.
מה שלא סיפרתי זה שכבר הייתי עם מישהו שעסק בזה. לא ככה זה אמור להיראות. אתה מתאמץ יותר מדי. ואני שונאת כששותים את מה שאני שותה, מזמינים לאכול את מה שאני אוכלת, אוהבים לשמוע את אותה המוזיקה. אני שונאת חוסר אינדיווידואליזם. בזמן האחרון ניסיתי להבין מה משותף לגברים שהייתי איתם. הרי זה לא איך שהם נראים או מה שהם עושים בחיים. זה לא התחביבים שלהם או השפות שהם דוברים. העניין הוא להיות אישיות עצמאית. בגלל זה יש גברים שפשוט לא הצלחתי להתחבר אליהם. אם אתה מנסה יותר מדי, אם אתה תופס מעצמך יותר מדי אז אתה משעמם. אותי לפחות. לא שאני המציאה הכי טובה בסופר, אבל אני בסדר. הולכת ומשתפרת עם הזמן, לא זה מה שחשוב?
בכל אופן, תודה על ההבנה ועל ההשקעה. מקווה ש"פריז" מתנהגת אליך כמו לסמרטוט ואתה נהנה מכל רגע. אבל הי, עוד מעט הקיץ מגיע ואיתו הסנדלים...
אני אוהבת את NINE WEST, אם אתה מגיע שוב..

מי אני? שאלה טובה. אני מוצאת את עצמי מתנהגת כמו מבוגרת בוגרת בעלת אחריות. לא תמיד אני רוצה באחריות הזאת אבל כרגע אני בעמדה שנראה שזה מתבקש ממני. אז אני אחראית לכולם, אבל לא מספיקה להיות אחראית על עצמי.
בחוץ ובפנים, לא בדיוק הפכים, אבל די מתנגשים להם. איכזבו אותי אז אני מאכזבת מישהו אחר. מעבירה את זה הלאה. לא בכוונה. ככה יוצא. מאכזבת את עצמי בדרך. הרי אני לא שותה, לא מעשנת, לא ניסיתי סמים ואין כוונות כאלה. לא אוכלת בשר ולא שותה חלב קר (למרות שמאז שיש את מכונת הקפה השווה הזאת אני עושה כל מיני דברים כמו לקנות חלב בפעם הראשונה בחיים שלי בשביל הקפה הזה). נראה שאני האדונית של עצמי, הא? שולטת לי שולטת, אבל בחיית'. אין לי רצון להרס עצמי, צריך להרוס מישהו אחר. אבל כרגע אין את מי. מה עושים? לצערי בשלב זה אני מכוונת את החיצים פנימה. לא בכוונה. לא בשליטה. עדיין מחפשת איזון. הכתיבה עוזרת. בתחילה רציתי להעלות את זה בבלוג הרגיל, אבל אז הבנתי שאני מסתכנת בשיחה מאמא שבה היא תרצה לוודא שהכל בסדר, שלא מציקים לבת שלה.
היום נזכרנו חברה ואני בהצקות שחווינו אחרי שעלינו לארץ. כל אחת חוותה את שלה אבל הרי זה אותו מונה ומכנה, בסופו של דבר. ילדים רעים, מה שהייתי עושה להם עכשיו, אם הייתי פוגשת אותם בבגרותם. שנאתי אותם כ"כ. דאגתי שישנאו אותי בחזרה. בני זונות קטנים, כמה רוע יכול לצאת מילד בכיתה ה'. עד י' לא הסתדר לי להיות מסונכרנת עם החברה הישראלית. ואז התחיל התיכון ופגשתי חברות שונות. השתניתי. התבגרתי. התחלתי תהליך התמודדות שנימשך וניפסק ונימשך והסתיים ממש לפני הנסיעה לסין.
ועכשיו אני מרגישה דומה למה שהרגשתי אז. שמנסים לסגור לי פינות, לטרוק לי דלתות, למשוך לי בשיער ולהגיד "זה לא אני". אבל מה שכן, אני לא צריכה להסתובב בשביל לדעת מי זה. גם אז לא הייתי צריכה. אני לא אוהבת כשמנסים להוריד אותי למטה, בין אם זה בחיוך או באיום. הרי זה תמיד יסתובב חזרה, זה מעגל של מי למעלה ועד מתי. ובכן, אני למעלה. למה? כי אני אוהבת את זה יותר מכל אחד מכם, חבריי לעבודה היקרים. שליטה זה עסק ממכר, אבל זה כיף רק כל עוד אני שולטת בהתמכרות. אז אני מנסה לשלוט בעצמי, לא להיות רעה, לא לצאת כלבה, למרות שאני חתיכת כלבה לפעמים 😄
T היקרה, אני שולחת לך עותק למייל. אמזונה לנשק, בצורה כזו או אחרת. תדמייני איפה נהיה עוד 5 שנים. את יודעת שנהיה במקום טוב. תבקרי אותי בניו יורק, אני אקפוץ פעם בחצי שנה לארץ. את כבר תהיי עם ילדים, אני אקנה להם דברים מחו"ל. כל עוד אנחנו יודעות איך לקום אחרי שנפלנו, אנחנו בסדר. הרי עכשיו קמת. ואני מנסה גם, אולי עדיף ליפול פחות. בכל זאת, בחורה אחראית...
הממ, זה עוזר לכתוב. כמה טוב לדעת שיש אפשרות לכתוב ולא לסנן, כי כמה כבר מכירים אותי? 5 אנשים? וגם אותם אכזבתי, סורי. קורה. לא בכוונה.

כ"כ הרבה זיוני שכל היו לי בזמן האחרון ששכחתי מה זה זיון אמיתי.
התחושה הזו, שתמיד חשבתי שהיא נצחית, לא הייתה חלק ממני בזמן האחרון.
זה כבר קרה לי פעם אחת, לפני כמה שנים. אני כבר לא זוכרת מה הייתה הסיבה אבל זה נמשך זמן מה ואז חזר.
הפעם זה קרה בעקבות שברון הלב הזה שלי. זה פשוט נעלם לי ולא רצה לחזור. ויתרתי ביודעין, הבנתי תוך כדי שאני נכנסת למקום שלא טוב לי. אבל גם הבנתי שאני חייבת את זה, את המנוחה מההרגשה הזו על מנת לתת לעצמי זמן לעכל, להרגיש ואז לעבור הלאה.
האם עברתי הלאה? אפשר לומר. ההרגשה הזו חזרה, אתמול. התחלתי לחלום ומתוך זה להרגיש את החשק שלי חוזר אליי. השליטה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, אבל לקח לי זמן מה להכיר בזה שהרגש הוא זה שמכוון אותי. ואם הרגש שלי צריך טיים אאוט אז זה מה שיהיה. אולי בגלל זה לא יכולתי לעשות כלום עם הבחור ההוא. זה לא היה הזמן המתאים או האדם המתאים.
האם עכשיו יש אדם מתאים? לא ששמתי לב. קורה לי שאני מפספסת דברים, פשוט כי אני עסוקה במשהו אחר. כרגע, לא נראה לי שיש מישהו שגורם לי התרגשות גדולה מדי. יש מצב שזה בגלל שאני מאוד עסוקה והזמן שלי יקר לי מאוד. לא אשקיע אותו בסתם מישהו. לפחות לא מבחינה רגשית.
מבחינה גופנית יש מישהו שבא, יורד לי, מזדיינים והוא הולך. אני כל הזמן שוכחת מאיזו מדינה הוא, אין לי מושג מה הוא באמת עושה בחייו וממש לא מעניין אותי לראות איפה הוא גר. האם הפכתי לרובוט או מכונה כלשהי? האם כל גבר שאפגוש אשווה בהרגשה להוא שזה? הרי אני יודעת איך מרגישים כשזה מתאים עד כדי כאב. האם ומתי אתפשר על פחות?
ראיתי עכשיו את "המזכירה". לקח לי המון זמן לסיים לראות את הסרט פשוט כי לא הייתי יכולה לשבת ולהשקיע בזה שעה וארבעים כי היו מיליון וארבעים דברים אחרים לעשות. היא קיבלה את מה שרצתה בסופו של דבר. אני לא יכולה לקבל את זה. וזה בסדר. אני רוצה מישהו אמיתי, מישהו בעל אגו שיודע להתכופף כשאנחנו לבד בבית, משחקים ברופאה וחולה. מישהו למשוך לו בשיער ולעשות לו סימנים על הגוף, סימנים שלוקח להם שנה להיעלם, כי אני עושה אותם מכל הלב.