אדומה

חזרתי מהארץ מותשת ישר לתוך בלאגן שלם בעבודה שרק השבוע השתלטתי עליו סופית. לפעמים התפקיד הזה יכול לשאוב כ"כ פנימה, ולדרוש כ"כ השקעה מראש שברגע שיוצאים מהמעגל הזה לוקח זמן להשתלט על הכל בחזרה.
רציתי לסגור מעגל אחר: מר חושך שכ"כ הפריע לי קיבל את שלו בסוף בזכות עצמו. הוא דיבר מלוכלך על מישהי שיכולה לגרום לכל אחד להצטער שהוא נולד, אפילו לי לזמן מה. היא עדיין עושה לו את המוות ואני רק חושבת שבאמת מגיע לו. הרבה פעמים אני נגד רוע לב כזה, אבל כאן זה מוצדק. שיתנפלו אחד על השנייה קצת, ככה שניהם יעזבו את השאר בשקט.
הלקח שהבאתי איתי מישראל הינו: אני באמת באמת לא רוצה קשרים וירטואליים. לא רוצה לדבר עם מישהו ש"אולי", ש"יום אחד". לא רוצה. זה לא עובד ככה. במקום לפגוש את המישהו הזה ולהבין שלא מתאימים זה נמרח, מתפתחות ציפיות ואז אחד הצדדים (הצד השני במקרה זה) מתאכזב וזה כואב. לא רוצה מצב כזה אז די כבר לכתוב לי ש"אולי נדבר ונראה מה יהיה". יש לי ראייה לתווך ארוך ומה שתיארתי זה בדיוק מה שיהיה.
בגלל זה אני גם כותבת שאם אתה, נשלט יקר, נמצא בדרום מזרח אסיה אז יש בהחלט על מה לדבר, אני כעיקרון לא פוסלת ישר. אולם אם אתה בישראל ומתכנן להישאר שם ואני בסין ובהחלט מתכננת להישאר פה אז לא באמת יש לנו סיבה לבנות ארמונות מעננים רק בשביל שיבוא איזה ברק וישרוף אותם. אני לא נואשת ולא מוכנה להיתלות על תקוות שווא.
אני צריכה משהו שיעורר אותי קצת כי חזרתי רדומה. כ"כ הרבה לחץ בעבודה שלא נשאר לי חשק לדברים הבאמת חשובים. יש לי מישהו שאני פוגשת מדי פעם אבל הוא לא מעניין אותי מעבר לגוף שלו. אני צריכה גירוי נוסף. אולי אם אני אקרא ספר תוך כדי אז שנינו נצא מרוצים מאותו הדבר.
השותפה נוסעת לשלושה שבועות לדרום אפריקה, אז יש לי בית לבד. לא כיף. אני אוהבת את העובדה שיש עוד אנשים בבית שבו אני חיה. אולי צריך לאסוף איזה תייר סקסי ולהראות לו קצת הסברת פנים...
מישהו מתנדב?

לא, אני לא בניו יורק, לפחות עדיין לא.
אני בת"א. העיר הגדולה, גרסת ישראל.
נחתתי ביום חמישי בבוקר.
ועכשיו ועד יום חמישי בצהריים אני בת"א ואז בשבת בלילה ממריאה חזרה הבייתה, לבייג'ינג.
אני מרגישה כ"כ מוזר, כמו תיירת. התחנה המרכזית בת"א נראתה לי כמו מיקרוקוסמוס של העולם התחתון. אני לא מתכוונת לסגנון מאפיה איטלקית עם מבטא מסוקס וקנלוני, אלא יותר לחיים בסולמות התחתונים, בעשירונים הכ"כ נמוכים שכבר לא נעים לרדת לסוף משמעותם. ניסיתי, בזמן הליכתי בין קותלי הבניין המכוער הזה, לחשוב אם גם בסין זה ככה. חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שזה אחרת. בסין, או לפחות בבייג'ינג, העוני הוא לא כזה. הוא לא עלוב. העוני הוא פשוט מצב. כאן העוני הוא כ"כ חד, חותך ומבטר ללא רחמים. היה לי קשה לעבור שם. כבר רציתי שייקחו אותי משם.
אבל אח"כ יצאנו לאיזור היותר מאוזן, שתיתי את האייס הקבוע שלי בסקוואלה, נרגעתי. דיברנו. צחקנו? אני מניחה שכן. הייתי עייפה ועדיין לא השתחררתי מהמראות האלה של דרום ת"א.
הצד השני ארז את עצמו במכנסי ויניל שחורות, חולצה מפוספסת ותיק כחול.
זה
לא
הולך
ביחד.
אבל מה שכן, לא התביישתי כמו שחשבת. אני אוהבת שונה, שונה זה תמיד יותר מעניין מחד גוני. זה פשוט היה לי אחר 😄
כבר אמרתי יותר מפעם אחת, אני לא זוכרת אם בפורום הזה, שמבחוץ אני די פשוטה. ג'ינס, טי שירט, נעליים נוחות. בשביל לראות את הבפנים צריך להתאמץ, גם מהצד שלי.
טוב, אני עייפה אז נגמרה לי ההשראה, בפעם הבאה אכתוב ישר כשאחזור למלון.

ובנושא אחר: חצי נקודה ירדה על חוסר תשומת לב לפרטים, עוד חצי נקודה ירדה על החוצפה להתווכח איתי. זה משאיר אותך עם 6. לא חבל? בסוף אני עוד אשכח מאיפה אנחנו מכירים.

הרבה פעמים אנו לומדים דברים חדשים על עצמינו דווקא מאנשים שלא מכירים אותנו. אדם זר לא יכול ככה סתם לדעת שכשאני כועסת חם לי באזניים או שכשאני מסתכלת כלפי מעלה סימן שכנראה כואב לי, פיזית. אבל לפגוש זר שאומר לי משהו על עצמי זה כמו ללכת למגדת עתידות שלא מוכנה להגיד דבר לגבי העתיד אבל כן תדבר על העבר שלך (שזה משהו שאת חושבת שאת יודעת אבל בעצם צריכה לשמוע ממישהו אחר) ואז תיקח לך 500 שקל. רק בלי ה- 500 שקל, וכאן זה יואנים בכלל.
האנשים החדשים שאני מכירה בזמן האחרון הרבה פעמים משמשים כמראה בשבילי. דרכם אני יכולה לראות את ההתנהגות שלי וגם את השליטה שלי, אם כבר אני כותבת בלוג באתר שעוסק בזה....
האחרון שעבר תחת ציפורניי חידד לי במעט את מי שאני. הוא אישר את מה שהרגשתי בזמן האחרון, וזה שהתבגרתי. זה לא שהוא אי פעם ראה אותי, וגם אם כן אני בספק שהיה מסתכל פעמיים ללא ידע קודם. אבל כך יצא שהוא היה בסין, ואני בסין, אז מצאנו משהו משותף.
איך היה? 😄 היה 7 מתוך 10 (בסולם השני...). למה?
כי רק הכרנו. וזר לא יכול לעשות בשבילי את מה שעושה אדם קרוב (בין אם זה רק מישהו שאני מעבירה עליו רצועה או אדם שיש לי רגש כלפיו). אז לא נשפוט לפי זה. האם זה אומר שצריך לתאם סטנדרטים? אין לי זמן לסיים את הבלוג, אני חייבת ללכת לשיעור. היה טוב. או שעדיף להגיד ש"היה לא רע בכלל"?
אני תלמידה טובה.
Show me what you got, but like I've already said once; I'll take it and break it and make it in my form.
Can you handle this?
טיסה נעימה...

היום חזרתי מאוסאקה. זאת הייתה הפעם השנייה שלי שם, השלישית ביפן.
אני אוהבת את יפן, בעיקר בגלל שלא הבניינים מושכים את העין אלא האנשים. הכיף הגדול שלי היה לשבת ולהסתכל על העוברים והשבים, הבנות המטופחות שנראות כמו בובות, הגברים בחליפות עם התסרוקת האעלק זרוקה שלהם שבטוח לקח שעה לסדר אותה מול המראה כדי שתיראה כאילו הרוח העיפה את השיער ימינה ולא באלכסון.
הגענו לשם ביום חמישי וחיפשנו מקום לישון בו. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הזמנתי מקום מראש אלא הלכתי עם התיק וחיפשתי מיטה. מה שכן, התברר שכל מקום שנראה נחמד ומזמין התברר בעצם כ- LOVE HOTEL. ז"א שבאים, לוחצים על כפתור, מקבלים מפתח לחדר, עולים, מזדיינים, משלמים למכונה ושלום. אין קבלה, אין פקיד ששופט אותך בכניסתך ובצאתך. רק אתה ואת והיצרים (לשון זכר מיועדת גם לנקבה ולהיפך).
זוגות זוגות נכנסו היפנים המטופחים למלונות הקטנים האלה. זוגות גם יצאו. מעניין שלא ראיתי שלשה...
בסוף ישנו במלון קפסולות, שזה כוכים קטנים שמיועדים לשינה בלבד. לא שאין שם טלוויזיה קטנה שמיועדת לפורנו בתשלום. מה שחסר זה רק הטישו לגרנד פינלה.
חשבתי לעצמי, מה שהיפנים בעצם עשו זה להוציא את הסקס מהארון. אבל במקום לעשות להם טוב ונעים זה עשה להם נעים ומטורלל. אחרי יום עבודה ארוך עומדים היפנים בחנויות בסגנון AM/PM וקוראים קומיקס פורנו. במקום לקנות את החוברת, ללכת הבייתה ולהכיר את הבחורות מקרוב הם עומדים בחנות וקוראים את מה שכתוב בבועות הקטנות האלה שם. מה שעוד היה לי משונה זה שבצילומי השער כמו גם בפנים לא רואים לבחורות הלא צנועות האלה את הפיטמות. אין תמונה אחת עם איזה ציץ שמציץ. אם כבר אז היא תהיה עירומה לגמרי, ואז זה עיתון אחר.
כולן נראות בחורות כ"כ טובות שבא לך לכסות אותן עם משהו חם ולעשות להן תה קמומיל ולא לקרוע להן את הצורה כמו שמגיע לילדות רעות שכמוהן!
מה שכן,
יש
לי
פנטזיה.
עכשיו, זאת הפעם הראשונה שאני חולקת פנטזיה בכלל, ועוד בפומבי בפרט. כעיקרון אני שומרת את שלי לעצמי ואחרי שאני מגשימה אז אני אומרת שזו הייתה פנטזיה.
בכל אופן
לעניינינו,
הפנטזיה שלי היא ללכת עם העבד שלי ברחוב כשהוא עם קולר ואני מובילה אותו ברצועה. אנחנו פוגשים חברים ואומרים שלום והכל נורמלי ורגיל, כאילו אין שום דבר משונה בתמונה הזו. אחרי זה הולכים לבית קפה והוא יושב לידי על הברכיים ושותה מהקערה שלו. אני מלטפת לו את הראש, הוא אומר תודה. מדברים ברוגע. מחייכים. הכל טוב. כמו כל זוג אחר שהולך לבית קפה.

היפנים הם עם מרשים, אבל לא התעוררו בי תחושות של "אני מתה לקרוע למישהו את הצורה עכשיו" או "אם רק היה לי עכשיו איזה נשלט הייתי מראה לו מאיזה צד של השוט כואב יותר" או משהו בסגנון. היה לי טוב, היה לי נעים, אבל הם לא עוררו בי השראה.
מה שכן, אני ממליצה על יפן. יקר מאוד, מאוד מאוד. אבל לא באים בשביל לקנות צעיף ב 40$, באים בשביל הנוף האנושי, זה כבר יטעין את הצ'קרות גם אם הליבידו (לפחות שלי) מקבל כמה ימי מנוחה....
לילה טוב ותודה על הטונה.

לפני יותר משנה, כשהתחלתי להיכנס לעולם הבדס"מ, התחלתי לחלק את כל מי שאני מכירה וגם את מי שלא, אנשים מהרחוב, זוגות מהעבודה, חברים וכו', לשולטים ונשלטים. הייתי אומרת לעצמי, "הוא בטוח שולט" או "היא בטוח המלכה בבית". בתחילה קטלגתי את עצמי כ"לא בעסק" ואז לאט לאט התעצבתי והתאזנתי והבנתי שאני לא "לא בעסק" אלא מאוד בעסק, אני "שולטת"; אני אוהבת להגיד לגבר שלי מה לעשות בשבילי, איפה לא לגעת בי, אוהבת להכאיב ולהשפיל. אבל יש פה "אבל" אחד גדול: רק בהסכמה. אם זה לא בהסכמה והצד השני סובל באמת אז איך אני יכולה ליהנות מזה?
בחיי שמחוץ לתחום אני אדם שלא מסוגל לקבל אלימות, אני מתנגדת לזה בכל תוקף, בין אם זו אלימות פיזית או נפשית. ולמה אני כותבת את כל זה? כי נתקלתי בטיפוס בעבודה. אדם לא נעים, אדם שדוחה אותי בגישתו ובמראהו. אדם שיש לו חברה שהיא השפוטה שלו. ואני רק חושבת לעצמי "איכס, לא הייתי מוכנה לגעת בו גם אם חיי היו תלויים בכך."
קורה במהלך החיים שאנו נתקלים בטיפוסים האלה, טיפוסי "טנצר המנייאק". לי זוהי הפעם הראשנה. אני צריכה להתמודד איתו ואיכשהו לגרום לו לא להתעמת איתי. הר אדם שלא פוחד מכלום צריך לפחד ממני, וזה צריך להיות פיתרון מספיק אינטליגנטי בשביל לכסות את כל אופציות המילוט שלו.
לא סתם כתבתי בפרופיל שאני נוהגת לחשוב קדימה ולהיות צעד אחד לפני האובייקט שלי. אז כרגע האובייקט שלי זה "מר חושך" והוא צריך לקבל ממני יחס שיגרום לו להבין שהוא לא בעבודה של אבא שלו ואיתי הוא ידבר יפה או ישב בפינה ויחשוב איפה הוא היה לא בסדר. הוא וחברתו החליטו לא לדבר איתי, מה שמצחיק מכיוון שהעמדה שלי היא כזו שלא ניתן לעקוף אותי. אנו משחקים ב"של מי יותר גדול" אבל בעצם אנו משחקים ב"מי ישבור את מי ראשון". אני לא מהנשברים, האם הוא יהיה מהנשברות? 😄

המשך יבוא כשיהיה המשך.

קורה לי הרבה ששואלים אותי על הפנטזיה הבדס"מית שלי. אני תמיד עונה שזה תלוי, שזה אישי, שזה שונה מנשלט לנשלט. גם כשהייתי עכשיו בארץ והייתה לי אנטראקציה (ראשונית, שלא המשיכה מעבר) נשאלתי מהי הפנטזיה שלי. איך אוכל להסביר את ההסבר שלי?
מצד אחד אני יכולה ליהנות מאדם שכלפיו אין לי מחויבות או היכרות מוקדמת איתו. אבל פנטזיה.. פנטזיה זה משהו אחר.
הנשלט שאני כותבת עליו מדי פעם, לגביו יש לי פנטזיה.. יש לי כמה.. חלקן גם ייצאו לפועל בזמן הקרוב. אבל זה כי אני יודעת מה אני רוצה להוציא ממנו, מה גורם לו לצוף ומה אני יכולה לעשות לו כך ששנינו נפיק את המירב. איך הנאה כזו יכולה להשתוות למשהו שאני סתם אכתוב למישהו שאני לא מכירה, לא מרגישה, לא יודעת את ריח הגוף הטבעי שלו?
אני לא אדם של סרטים, יותר אדם של תכל'ס. וכן, אפשר לקיים אחלה סשן עם "זר", אך זה כאין וכאפס לעומת לחוות את כאבו של אדם שלמדתי להכיר לאט, שלמדנו אחד את השנייה. הרי בשביל סקס טוב באמת, לפחות אצלי, האדם צריך להיות מישהו שיש לי רגש חיובי כלפיו. נשלט שאין לי כלפיו שום רגש ישמש לצרכיי בלבד, לעומת נשלט שאני מחבבת, עזבו מחויבות, שאיתו ניתן לבנות משהו משותף, להתפתח, להגיע למקומות שלוקחים זמן ומאמץ, משהו שאני מאמינה בו.
אני לא אוהבת לעמוד במקום ואני לא אוהבת לתת לאנשים זרים להיכנס לי לחדרי הלב. אז תקשיב טוב, נשלט עתידי, לא לשאול שאלות קשות. לאט לאט. זה משתלם כל פעם מחדש.
דע את מקומך, אתה רק תרוויח מזה.

הוא מת לו. לא יאומן שהרגתי קקטוס, הדברים האלה גודלים במדבר וחיים שנים ואני הצלחתי להכניע אותו. קוצני, סגול, בלתי נגיש מבחוץ אבל בפנים רך ועדין. בטח כל הדברים שהוא ראה בזמן שהוא היה שלי גרמו לו להיכנע בסוף.

קקטוס יקר,
זה הכל היה בהסכמה. אני מבטיחה שלא עשיתי לו את כל הדברים האלה מבלי לדאוג קודם למילת ביטחון. נכון, כאב לו אבל זה היה כאב טוב, אל תדאג. אתה היית קטן עדיין, לא הבנת מעשים של מבוגרים. היינו צריכים לקיים שיחת הבהרה אבל חשבתי שבגלל שאתה צעיר זה בסדר, כי חושך, וקקטוסים קטנים ישנים בשעות כאלה.
אני מניחה שמה שהיה בפעם האחרונה גרם לך סופית לוותר על החיים אבל אל תהיה כזה. הוא נהנה מזה ואני נהניתי ממנו. ראית, הוא יצא עם חיוך. ואפילו שיחה הייתה שם. מבחוץ זה בטח נראה לא משהו, אבל אנחנו מאוד מחבבים ומכבדים אחד את השנייה וכל אחד יודע את מקומו: הוא מתחתיי ואני בתוכו.

אם תחליט שאתה בכל זאת חוזר לחיים אנא יידע אותי כמה שיותר מהר כי אחרת אני אשכח להשקות אותך ואז באמת לא יהיה עם מי לדבר...

בברכה,
סינית.

עכשיו חזרתי מהמרכז לאמנויות הבמה בבייג'ינג. אני לא מגיעה לשם הרבה, זוהי הפעם השנייה שלי. בפעם הראשונה ישבתי בשורה העשירית וראיתי את שיערות האף של הזמרים. הפעם הכרטיסים היו בתשלום, ועל כן ישבנו ידידי ואני בשורות האחרונות על מרפסת גבוהה עם מדרגות תלולות.

האופרה שהלכנו לראות הייתה "ריגולטו" של ורדי. מכיוון שאני חדשה בעסקי האופרה, לא ידעתי מהו הסיפור של היצירה ופשוט הלכתי לראות אותה ככה, בלי הכנה מוקדמת. בשל עובדה זו, היה לי מאוד מעניין לראות את ההתפתחות של הדברים. שלוש מערכות, כולן מדהימות. אפילו בכיתי כשריגולטו התחנן למקהלה לגלות איפה הם הסתירו את בתו ואח"כ כשגילדה מתה בזרועותיו. ככה אני, רגישה באופרות. מה שלא הבנתי זה למה לעזאזל היא הקריבה את חייה למען גבר שלא רק שבגד בה ותלה לה ספגטי על האוזניים (כמו שאבא שלי היה נוהג לומר, ז"א זיין לה את השכל בשטויות) אלא גם לעולם לא יידע שהיא הצילה את חייו. הוא לא ילמד לקח (לא לעבוד על בנות המין היפה), לא יידע שהוקרבו חיים תמימים למענו, לא יעריך את ההקרבה ולא יוקיר ויכבד את זכרה של מי שמתה בשביל שהוא יחיה.

הגברת בזבזה חיים על האדם הלא נכון. בתור בחורה עצמאית היה לי קשה לראות את זה. למה? למה את זורקת לפח את עתידך, את אהבתו של אביך (שאת האור בחייו), את האפשרות למצוא מישהו עני (כמו שאמרת שאת רוצה) ולהיות מאושרים באסם שלכם עם החזרזירים והתרנגולות. אם יש לך אישיות של שפחה, תמצאי איכר בעל אישיות של אדון או לחלופין תמצאי אדון והנה לך: מערכת יחסים שבה את נותנת את עצמך במלואך והוא שמח לקבל ולתת כמה משלו, רק על עכוזך. את מוערכת, נאהבת (גם אם תהיי האיכרה המאהבת שלו) ומנוצלת לשביעות רצון שני הצדדים. אבא לא חייב לדעת מה קורה מאחורי האחוזה/ בקתה שלכם ורק לבוא ולשחק עם הנכדים (הוא טוב בלהצחיק עם כל הניסיון של ליצן החצר אז בכלל יש לך פה בייביסיטר קבוע). במקום זה זרקת את עצמך על הסכין של הרוצח השכיר, בשביל שלאחות הזונה שלו יישבר הלב כשהיא תגלה שכל הספגטי כבר קר והוא עבר לצלחת של מישהי אחרת.

בתור שולטת בפאוז (כי כרגע אין לי חשק, אני לחוצת לימודים וגם אין נשלט הולם), אבל עדיין שולטת, קשה לי לראות כזה בזבוז, גם אם זה באופרה. לא חבל על ההשקעה של אבא בחינוך הכנסייתי שלך? הלקח: גם בכנסייה אפשר לתפוס משהו, רק שלפני זה כדאי לבדוק אם הוא מהמבשלים והתולים או מהמפנקים והמצליפים!

לעיתים אני מרגישה את עצמי צפה כלפי מעלה, עולה כמה מטרים על מנת לראות את התמונה הגדולה. כשאני מרגישה שהתעמקתי מדי בפרטים הקטנים אני נותנת לדיסטנס לעשות את שלו ואט אט מתחילה לשנות זווית. במצב כזה הקור משתלט עליי ואני הופכת לבלתי נגישה. יש לי יכולת ריכוז גבוהה ודבקות מוחלטת במטרה וכך קורה שאני מתבוננת מלמעלה בכדי להבין מצב מסוים לפי מה שלא הצלחתי לראות לפני כן.
כשאני מרגישה את השליטה שבתוכי זועקת לצאת החוצה במקום שאינני יכולה להוציאה, אני מפעילה את הסבלנות שלי. כשאני מרגישה שאני רוצה לשרוט, לנשוך, לסטור, לסמן אבל אין אובייקט, תחושה של אופוריה אופפת אותי. לא אופוריה של אחרי

O

אלא יותר סוג של

POWER TRIP.

במצבים כאלו אני לא רוצה לפגוש את עצמי. האדרנלין עובד שעות נוספות ולוקח לי זמן להירגע.
כמו עכשיו.
עד עכשיו הכרתי רק גבר אחד שידעתי בוודאות שיוכל לספוג כל מה שאעשה לו. במצב של שליטה, לעומת מצב של סקס ללא גרגירי בדס"מ, הוא לא אומר "לא", לא מחפש את מילת הביטחון שנקבעה כבר לפני יותר משנה. הכח שלו כנשלט מתנגש בכח שלי כשולטת ואז שאר העולם נכבה ויש רק את הגוף שלי צמוד לגוף שלו.

מה קורה כשדוחפים לביאה לפינה?

שום דבר טוב.