אדומה

היום חזרתי מאוסאקה. זאת הייתה הפעם השנייה שלי שם, השלישית ביפן.
אני אוהבת את יפן, בעיקר בגלל שלא הבניינים מושכים את העין אלא האנשים. הכיף הגדול שלי היה לשבת ולהסתכל על העוברים והשבים, הבנות המטופחות שנראות כמו בובות, הגברים בחליפות עם התסרוקת האעלק זרוקה שלהם שבטוח לקח שעה לסדר אותה מול המראה כדי שתיראה כאילו הרוח העיפה את השיער ימינה ולא באלכסון.
הגענו לשם ביום חמישי וחיפשנו מקום לישון בו. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הזמנתי מקום מראש אלא הלכתי עם התיק וחיפשתי מיטה. מה שכן, התברר שכל מקום שנראה נחמד ומזמין התברר בעצם כ- LOVE HOTEL. ז"א שבאים, לוחצים על כפתור, מקבלים מפתח לחדר, עולים, מזדיינים, משלמים למכונה ושלום. אין קבלה, אין פקיד ששופט אותך בכניסתך ובצאתך. רק אתה ואת והיצרים (לשון זכר מיועדת גם לנקבה ולהיפך).
זוגות זוגות נכנסו היפנים המטופחים למלונות הקטנים האלה. זוגות גם יצאו. מעניין שלא ראיתי שלשה...
בסוף ישנו במלון קפסולות, שזה כוכים קטנים שמיועדים לשינה בלבד. לא שאין שם טלוויזיה קטנה שמיועדת לפורנו בתשלום. מה שחסר זה רק הטישו לגרנד פינלה.
חשבתי לעצמי, מה שהיפנים בעצם עשו זה להוציא את הסקס מהארון. אבל במקום לעשות להם טוב ונעים זה עשה להם נעים ומטורלל. אחרי יום עבודה ארוך עומדים היפנים בחנויות בסגנון AM/PM וקוראים קומיקס פורנו. במקום לקנות את החוברת, ללכת הבייתה ולהכיר את הבחורות מקרוב הם עומדים בחנות וקוראים את מה שכתוב בבועות הקטנות האלה שם. מה שעוד היה לי משונה זה שבצילומי השער כמו גם בפנים לא רואים לבחורות הלא צנועות האלה את הפיטמות. אין תמונה אחת עם איזה ציץ שמציץ. אם כבר אז היא תהיה עירומה לגמרי, ואז זה עיתון אחר.
כולן נראות בחורות כ"כ טובות שבא לך לכסות אותן עם משהו חם ולעשות להן תה קמומיל ולא לקרוע להן את הצורה כמו שמגיע לילדות רעות שכמוהן!
מה שכן,
יש
לי
פנטזיה.
עכשיו, זאת הפעם הראשונה שאני חולקת פנטזיה בכלל, ועוד בפומבי בפרט. כעיקרון אני שומרת את שלי לעצמי ואחרי שאני מגשימה אז אני אומרת שזו הייתה פנטזיה.
בכל אופן
לעניינינו,
הפנטזיה שלי היא ללכת עם העבד שלי ברחוב כשהוא עם קולר ואני מובילה אותו ברצועה. אנחנו פוגשים חברים ואומרים שלום והכל נורמלי ורגיל, כאילו אין שום דבר משונה בתמונה הזו. אחרי זה הולכים לבית קפה והוא יושב לידי על הברכיים ושותה מהקערה שלו. אני מלטפת לו את הראש, הוא אומר תודה. מדברים ברוגע. מחייכים. הכל טוב. כמו כל זוג אחר שהולך לבית קפה.

היפנים הם עם מרשים, אבל לא התעוררו בי תחושות של "אני מתה לקרוע למישהו את הצורה עכשיו" או "אם רק היה לי עכשיו איזה נשלט הייתי מראה לו מאיזה צד של השוט כואב יותר" או משהו בסגנון. היה לי טוב, היה לי נעים, אבל הם לא עוררו בי השראה.
מה שכן, אני ממליצה על יפן. יקר מאוד, מאוד מאוד. אבל לא באים בשביל לקנות צעיף ב 40$, באים בשביל הנוף האנושי, זה כבר יטעין את הצ'קרות גם אם הליבידו (לפחות שלי) מקבל כמה ימי מנוחה....
לילה טוב ותודה על הטונה.