אדומה

לפני יותר משנה, כשהתחלתי להיכנס לעולם הבדס"מ, התחלתי לחלק את כל מי שאני מכירה וגם את מי שלא, אנשים מהרחוב, זוגות מהעבודה, חברים וכו', לשולטים ונשלטים. הייתי אומרת לעצמי, "הוא בטוח שולט" או "היא בטוח המלכה בבית". בתחילה קטלגתי את עצמי כ"לא בעסק" ואז לאט לאט התעצבתי והתאזנתי והבנתי שאני לא "לא בעסק" אלא מאוד בעסק, אני "שולטת"; אני אוהבת להגיד לגבר שלי מה לעשות בשבילי, איפה לא לגעת בי, אוהבת להכאיב ולהשפיל. אבל יש פה "אבל" אחד גדול: רק בהסכמה. אם זה לא בהסכמה והצד השני סובל באמת אז איך אני יכולה ליהנות מזה?
בחיי שמחוץ לתחום אני אדם שלא מסוגל לקבל אלימות, אני מתנגדת לזה בכל תוקף, בין אם זו אלימות פיזית או נפשית. ולמה אני כותבת את כל זה? כי נתקלתי בטיפוס בעבודה. אדם לא נעים, אדם שדוחה אותי בגישתו ובמראהו. אדם שיש לו חברה שהיא השפוטה שלו. ואני רק חושבת לעצמי "איכס, לא הייתי מוכנה לגעת בו גם אם חיי היו תלויים בכך."
קורה במהלך החיים שאנו נתקלים בטיפוסים האלה, טיפוסי "טנצר המנייאק". לי זוהי הפעם הראשנה. אני צריכה להתמודד איתו ואיכשהו לגרום לו לא להתעמת איתי. הר אדם שלא פוחד מכלום צריך לפחד ממני, וזה צריך להיות פיתרון מספיק אינטליגנטי בשביל לכסות את כל אופציות המילוט שלו.
לא סתם כתבתי בפרופיל שאני נוהגת לחשוב קדימה ולהיות צעד אחד לפני האובייקט שלי. אז כרגע האובייקט שלי זה "מר חושך" והוא צריך לקבל ממני יחס שיגרום לו להבין שהוא לא בעבודה של אבא שלו ואיתי הוא ידבר יפה או ישב בפינה ויחשוב איפה הוא היה לא בסדר. הוא וחברתו החליטו לא לדבר איתי, מה שמצחיק מכיוון שהעמדה שלי היא כזו שלא ניתן לעקוף אותי. אנו משחקים ב"של מי יותר גדול" אבל בעצם אנו משחקים ב"מי ישבור את מי ראשון". אני לא מהנשברים, האם הוא יהיה מהנשברות? 😄

המשך יבוא כשיהיה המשך.