אדומה

מי אני? שאלה טובה. אני מוצאת את עצמי מתנהגת כמו מבוגרת בוגרת בעלת אחריות. לא תמיד אני רוצה באחריות הזאת אבל כרגע אני בעמדה שנראה שזה מתבקש ממני. אז אני אחראית לכולם, אבל לא מספיקה להיות אחראית על עצמי.
בחוץ ובפנים, לא בדיוק הפכים, אבל די מתנגשים להם. איכזבו אותי אז אני מאכזבת מישהו אחר. מעבירה את זה הלאה. לא בכוונה. ככה יוצא. מאכזבת את עצמי בדרך. הרי אני לא שותה, לא מעשנת, לא ניסיתי סמים ואין כוונות כאלה. לא אוכלת בשר ולא שותה חלב קר (למרות שמאז שיש את מכונת הקפה השווה הזאת אני עושה כל מיני דברים כמו לקנות חלב בפעם הראשונה בחיים שלי בשביל הקפה הזה). נראה שאני האדונית של עצמי, הא? שולטת לי שולטת, אבל בחיית'. אין לי רצון להרס עצמי, צריך להרוס מישהו אחר. אבל כרגע אין את מי. מה עושים? לצערי בשלב זה אני מכוונת את החיצים פנימה. לא בכוונה. לא בשליטה. עדיין מחפשת איזון. הכתיבה עוזרת. בתחילה רציתי להעלות את זה בבלוג הרגיל, אבל אז הבנתי שאני מסתכנת בשיחה מאמא שבה היא תרצה לוודא שהכל בסדר, שלא מציקים לבת שלה.
היום נזכרנו חברה ואני בהצקות שחווינו אחרי שעלינו לארץ. כל אחת חוותה את שלה אבל הרי זה אותו מונה ומכנה, בסופו של דבר. ילדים רעים, מה שהייתי עושה להם עכשיו, אם הייתי פוגשת אותם בבגרותם. שנאתי אותם כ"כ. דאגתי שישנאו אותי בחזרה. בני זונות קטנים, כמה רוע יכול לצאת מילד בכיתה ה'. עד י' לא הסתדר לי להיות מסונכרנת עם החברה הישראלית. ואז התחיל התיכון ופגשתי חברות שונות. השתניתי. התבגרתי. התחלתי תהליך התמודדות שנימשך וניפסק ונימשך והסתיים ממש לפני הנסיעה לסין.
ועכשיו אני מרגישה דומה למה שהרגשתי אז. שמנסים לסגור לי פינות, לטרוק לי דלתות, למשוך לי בשיער ולהגיד "זה לא אני". אבל מה שכן, אני לא צריכה להסתובב בשביל לדעת מי זה. גם אז לא הייתי צריכה. אני לא אוהבת כשמנסים להוריד אותי למטה, בין אם זה בחיוך או באיום. הרי זה תמיד יסתובב חזרה, זה מעגל של מי למעלה ועד מתי. ובכן, אני למעלה. למה? כי אני אוהבת את זה יותר מכל אחד מכם, חבריי לעבודה היקרים. שליטה זה עסק ממכר, אבל זה כיף רק כל עוד אני שולטת בהתמכרות. אז אני מנסה לשלוט בעצמי, לא להיות רעה, לא לצאת כלבה, למרות שאני חתיכת כלבה לפעמים 😄
T היקרה, אני שולחת לך עותק למייל. אמזונה לנשק, בצורה כזו או אחרת. תדמייני איפה נהיה עוד 5 שנים. את יודעת שנהיה במקום טוב. תבקרי אותי בניו יורק, אני אקפוץ פעם בחצי שנה לארץ. את כבר תהיי עם ילדים, אני אקנה להם דברים מחו"ל. כל עוד אנחנו יודעות איך לקום אחרי שנפלנו, אנחנו בסדר. הרי עכשיו קמת. ואני מנסה גם, אולי עדיף ליפול פחות. בכל זאת, בחורה אחראית...
הממ, זה עוזר לכתוב. כמה טוב לדעת שיש אפשרות לכתוב ולא לסנן, כי כמה כבר מכירים אותי? 5 אנשים? וגם אותם אכזבתי, סורי. קורה. לא בכוונה.