אדומה

כ"כ הרבה זיוני שכל היו לי בזמן האחרון ששכחתי מה זה זיון אמיתי.
התחושה הזו, שתמיד חשבתי שהיא נצחית, לא הייתה חלק ממני בזמן האחרון.
זה כבר קרה לי פעם אחת, לפני כמה שנים. אני כבר לא זוכרת מה הייתה הסיבה אבל זה נמשך זמן מה ואז חזר.
הפעם זה קרה בעקבות שברון הלב הזה שלי. זה פשוט נעלם לי ולא רצה לחזור. ויתרתי ביודעין, הבנתי תוך כדי שאני נכנסת למקום שלא טוב לי. אבל גם הבנתי שאני חייבת את זה, את המנוחה מההרגשה הזו על מנת לתת לעצמי זמן לעכל, להרגיש ואז לעבור הלאה.
האם עברתי הלאה? אפשר לומר. ההרגשה הזו חזרה, אתמול. התחלתי לחלום ומתוך זה להרגיש את החשק שלי חוזר אליי. השליטה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, אבל לקח לי זמן מה להכיר בזה שהרגש הוא זה שמכוון אותי. ואם הרגש שלי צריך טיים אאוט אז זה מה שיהיה. אולי בגלל זה לא יכולתי לעשות כלום עם הבחור ההוא. זה לא היה הזמן המתאים או האדם המתאים.
האם עכשיו יש אדם מתאים? לא ששמתי לב. קורה לי שאני מפספסת דברים, פשוט כי אני עסוקה במשהו אחר. כרגע, לא נראה לי שיש מישהו שגורם לי התרגשות גדולה מדי. יש מצב שזה בגלל שאני מאוד עסוקה והזמן שלי יקר לי מאוד. לא אשקיע אותו בסתם מישהו. לפחות לא מבחינה רגשית.
מבחינה גופנית יש מישהו שבא, יורד לי, מזדיינים והוא הולך. אני כל הזמן שוכחת מאיזו מדינה הוא, אין לי מושג מה הוא באמת עושה בחייו וממש לא מעניין אותי לראות איפה הוא גר. האם הפכתי לרובוט או מכונה כלשהי? האם כל גבר שאפגוש אשווה בהרגשה להוא שזה? הרי אני יודעת איך מרגישים כשזה מתאים עד כדי כאב. האם ומתי אתפשר על פחות?
ראיתי עכשיו את "המזכירה". לקח לי המון זמן לסיים לראות את הסרט פשוט כי לא הייתי יכולה לשבת ולהשקיע בזה שעה וארבעים כי היו מיליון וארבעים דברים אחרים לעשות. היא קיבלה את מה שרצתה בסופו של דבר. אני לא יכולה לקבל את זה. וזה בסדר. אני רוצה מישהו אמיתי, מישהו בעל אגו שיודע להתכופף כשאנחנו לבד בבית, משחקים ברופאה וחולה. מישהו למשוך לו בשיער ולעשות לו סימנים על הגוף, סימנים שלוקח להם שנה להיעלם, כי אני עושה אותם מכל הלב.