אז ככה,
לובסטר זה לא כזה שוס. אחרי כל השנים האלה, שבהן הייתי רואה בסדרות לובסטרים והתלהבויות מהם, החלטתי שנלך חברתי ואני לבדוק על מה כל המהומה. היא כבר אכלה לפני זה, אני לא ממש. הפעם היחידה הייתה באיזה אירוע של מלון, אבל החוויה לא הרגישה אותנטית.
אז הלכנו למסעדה שידענו שיש שם את הג'וקים האלה והזמנו מנה. ואחרי כל התופים ונגיעות הנבל שליוו את ההכנה, הוא הגיע לשולחן שלנו. האמת, מפחיד. הוא נראה כמו חרק ימי. עם מחוש משונה ופרווה קטנה על הצבטות המסכנות שלו. אז אכלנו אותו. היה לא כזה טעים, האמת לא טעים ממש.
קשה לי לכתוב שהיה לא טעים בכלל, אבל אם ישאלו אותי בפרטי, אני אודה שלא התחברתי. לא נוצרה בינינו כימיה, אנחנו לא מתאימים, אין בינינו מן המשותף, אני לא רואה איך נוצרת מזה מערכת יחסים, אתה מהים ואני מהיבשה, אנו אף פעם לא נוכל לממש את הפוטנציאל המלא שלנו, אני פה ואתה מאחורי הזכוכית, אני לא מחליפה צבע כשמבשלים אותי (או כך נדמה לי???), אתה לא תוכל לתת לי את מה שאני צריכה ואני חושבת ששנינו מבינים שאין לנו עתיד שבו נוכל להיות מאושרים. אז לובסטר, אחי, אם ניפגש בשנית, תזכיר לי שאנו לא מתאימים כדי שאתן אותך למישהו אחר שיתייחס אליך בכבוד שאחרים אומרים שמגיע לך. אני לא רוצה למנוע ממך לפגוש אנשים חדשים שידעו להעריך את הפנימיות שלך, לא כמוני, שרואה רק מה קורה בחוץ ומקבלת צמרמורת...
שחה לחופשי בבר-מסעדה כזה או אחר ואני מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך.
מה שכן, אני מגיעה לארץ מחר 😄 ונוראאאאאאאאאאא התגעגעתי. אני מקווה לראות את העליות של ירושלים, זה תמיד מסמל שאני בבית.
איפה העגילים שלי????
לפני 13 שנים. 2 במרץ 2011 בשעה 1:26
