אדומה

מרגיש לי מוזר להיות בבית.

עוד לא ממש יצאתי החוצה. נחתתי אתמול, מתה מעייפות. אני תמיד ישנה בטיסות, אבל למרות שהייתה לי שלישייה (כמו תמיד) עדיין הגעתי מותשת.
בשדה פגשתי חברה שלא ראיתי מאז שעזבה את סין לפני כשלושה חודשים. ישבנו ושתינו קפה. קפה ישראלי. לזה התגעגעתי מאוד.

לאחר מכן, כיאה ליום שישי, ניסיתי להגיע הבייתה. לקח שעתיים פלוס. מכיוון שאני לוקחת מונית שירות מהשדה (גאה שכמוני, לא מוכנה שיאספו אותי) זה רק הגיוני להיתקל בישראליות דווקא שם, אחרי המטוס. גבר חרדי לא היה מוכן לשבת ליד אשה במקום הפנוי האחרון ורבע שעה היה ויכוח קולני איפה הוא ישב ואיך ומי צריך לזוז בשבילו. איך אני יכולה לכבד מישהו שאמונתו כופה עליי להתפשר לחלוטין על עצמי? למזל כולנו העניין לא היה תלוי בי ובמקום שבו ישבתי. בסופו של דבר קם גבר אחר, שאינו חרדי, והתיישב ליד הבחורה בשורה האחורית. במצבים כאלה אני רואה שחור. זה מרתיח אותי. אבל, שוב, לא היה מדובר בי אישית, אז זה נגמר בטוב.

היום בא לי כל מיני דברים. בא לי שינשקו לי את הרגליים (בדיוק אמא עשתה לי פדיקור), בא לי שילטפו אותי (האם כבר כתבתי שיש לי עור מאוד נעים?), בא לי שיספרו לי משהו שיצחיק אותי, שיעשו לי הפתעה נעימה (לא משנה איזו). בא לי משהו טוב.

היום אני מתחילה סבב חברים. לצערי אין עוד לו"ז סגור כי אני מתחילה טיפול שיניים מזורז אז אני לא יודעת איך ייראו הימים שלי. זה כמו מבצע קטן, העניין הזה. עולה הון. אני, שיש לי טיפול שורש אחד בכל הפה, צריכה להתפקד לשבועיים של טיפולי שיניים. הנחמה היא שבסופו של דבר אצא יותר יפה, או יותר נכון, אחידה.

לאט לאט אני מתחילה להיות בסדר. אחרי שקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי התחלתי להירגע. התחלתי לחשוב ביתר בהירות, להיכנס לפרופורציות. אני כבר לא צריכה את כל המשקל שיש עליי. ובאמת התחלתי לרדת. אני כבר לא צריכה כ"כ הרבה הגנה, כבד לי. מה אני כן צריכה? אני רוצה בן זוג. אמא שלי אומרת שאם הייתי גרה בישראל כבר הייתי נשואה, רק שהיא לא חושבת למי הייתי נשואה. זה תמיד איכשהו רק צד אחד. אבל מי מתאים לי מהצד השני? מי יהיה מסוגל לוותר ברגעים החשובים וללכת לשבת בפינה?

אני אוהבת גברים חזקים שנכנעים לי. יצא לי לדבר עם מכר על כל העניין. אמרתי לו שפעם יצאתי לדייט, לפני משהו כמו חצי שנה, והבחור היה יחסית חביב, מאחת מארצות הקור. הוא חיפש שולטת, אני מחפשת נשלט. אבל הוא לא ראה אותי בתור שולטת. בגלל שהייתי נחמדה. אז תוך כדי שסיפרתי את הסיפור הבנתי שבעצם שליטה היא עניין אינטימי בשבילי. זה לא זול בעיני, זה לא מבזה (כמו שאלה שרואים זאת מחוץ טועים לחשוב כך לפעמים). אני מביאה את השולטת שבי כשאני מרגישה נח עם מי שנמצא מולי, כשאני מכירה אותו קצת. אני לא יכולה לבוא ולשלוט תוך דקה. זה לא מעניין אותי, לא עושה לי את זה. אבל אחרי שאני נמצאת עם נשלט, בין אם זה כמה שעות, כמה ימים, וכן הלאה, אני מתחילה להיפתח. ואז אני מביאה את הצד הזה שלי. ולאט לאט זה הופך ליותר אינטנסיבי ואז גם הדמיון שלי נפתח.

אבל לא מיד. לא רוצה לשלוט על מישהו שאני לא מכירה. אני כן יכולה לשכב עם מישהו שאני לא מכירה (עם הגנה כמובן) ואז לקום וללכת. לא להתסכל אחורה, לשכוח איך הוא נראה ואיך קוראים לו, אם בכלל טרחתי לדעת (לרוב אני לא קוראת בשם של מי שאני לא מעוניינת בו). כמה שאני קרה, ככה אני חמה. שליטה באה אצלי מתוך איכפתיות, מתוך רגש. אז מה שאני יכולה להשפיל מישהו מהפעם הראשונה שאני רואה אותו? אדם כזה לא יעניין אותי מעבר. אבל אם אני אכיר אותך, אלמד אותך ואז אכאיב לך איפה שלא ציפית, שנינו ניהנה מזה. רק מלכתוב את זה אני מרגישה חמימות בלב.

טוב, יש עוד זמן למפגשים כאלה. ועכשיו אני חוזרת ללמוד, זה שאני בחופש לא אומר שלא צריך להתכונן ללימודים שיתחילו בספטמבר.
צ'או.