אדומה

בשבועות האחרונים אני מרגישה כאילו אני יותר בים מאשר על היבשה.
פעם בשבוע, כשאני מגישה עבודה אני פורצת את הגבול הנזיל הזה שבין עומק הים ורוחב השמיים, לוקחת אוויר וחוזרת פנימה, לכתוב עוד עבודה, לעבוד במשרד על מנת להתכונן לעוד סוף חודש (והפעם אני לא נתקעת שם שעות, הפעם אני עושה הכנה מראש), להשתתף בשיעורים ולחזור הבייתה בשביל להתקלח, להמשיך לכתוב עוד קצת ולהירדם 5 דקות אחרי שנכנסתי למיטה.

כמובן שבין לבין יש משברים, אני חושבת לעלות למעלה ולוותר על הים הזה שבחרתי ללמוד לשחות בו. להגיד שדי, אני לא יכולה יותר לעמוד בזה. ואז אני נותנת לעצמי כמה דקות, מדברת עם המשפחה או חברים, ומזכירה לעצמי שאולי עכשיו קשה אבל עוד מעט זה יעבור, עוד מעט יהיה לי יותר טוב, שקשה יש רק באורז שרוף.

אחרי החזרה מישראל, הפסקתי לאכול מתוק. רמת הסוכר עלתה מעל המותר ואם לא אזהר אחטוף סכרת מוקדם מדי. המחלה הזאת תשיג אותי בסופו של דבר, על זה אין ויכוח. אבל כל עוד בכוחי לשמור על מרחק בינינו, eat my dust, diabetes!!!

שמתי לב שבשום דבר ממה שכתבתי עד עכשיו אין אלמנט של שליטה. הרי הבלוג נמצא באתר של יחסי כוחות, אני שולטת בסוגריים, לא ראוי לציין משהו כמו "שטוף את העיניים לפני שאתה קורא אותי"? אבל, כמובן, אני כרגע במצב הישרדות. עושה רק את הנחוץ על מנת להתקיים. עדיין, היום חשבתי על זה כמה אני שונאת אנשים שמלאים בעצמם. שונאת אותם, זה דוחה אותי. גבר שבטוח בעצמו ב- 100% זה גבר שחי בסרט. מבחינתי זה גבר שלא יידע להתמודד עם מצב שבו ידו לא על העליונה. אדם נפוח מצריך רק סיכה על מנת להוציא ממנו את כל הביטחון. מבחינתי שליטה זה משהו שצריך להרוויח, כמובן מהצד נשלט אבל גם מהצד השולט. נשים זה גם לא פיתרון. אבל על זה אכתוב בהזדמנות.

השבוע התבקשתי להכין קפה (בפעם הראשונה בחיי) לאחד הממונים עליי שהגיע לביקורת מישראל. כשאמרתי לו שאני לא יודעת איך מתפעלים את המכונה, התמיהה שלו הייתה "אבל את אחראית מנהלה, לא?"

חבוב, אני לא מכינה את הקפה במשרד, אני אפילו לא יודעת איפה הוא נמצא. כשאני רוצה קפה, אני מבקשת יפה ולא קרה שאמרו לי לא. את המכונה הזאת אני בחיים לא אדע לתפעל, חתיכת שוביניסט. אחרי שהוא יחזור לישראל, הוא יגיד למזכירתו הנאמנה "שולה, לא תאמיני מה קרה לי!" ושולה תגיד "חכה רגע (איך שלא קוראים לו), קודם אני אכין לך את הקפה". הזוי העניין.

טוב, נשמתי מספיק. הגיע הזמן לצלול.