אחרי ויכוחים אני תמיד מרגישה מרוקנת.
לא עצבנית, לא פוסעת מקיר לקיר או מאיימת שהנה, אני אראה לו מה זה. או לה, מה זה משנה.
אחרי ויכוחים אני עייפה ודברים זורמים דרכי ואני לא רוצה כלום ואני רוצה לנוח ואני רוצה שקט ומוזיקה ללא מילים ושלא ידברו איתי.
אני לא נוטה להיכנס לוויכוחים, ולמרות שידעתי שהוויכוח עומד לבוא וניסיתי להתכונן על מנת לא לתת לזה להיגרר למקום המכוער הזה, הבן אדם עדיין התעקש להוציא את הדברים מפרופורציה ואני רק שואלת למה? האם הדבר הפעוט הזה שווה את זריקת הצעצועים שלך באוויר, להצהיר שאתה לא משחק ככה ולפעול מתוך כעס על דבר כ"כ לא משמעותי יחסית לחיי היומיום. אז לא קיבלת מה שרצית. ממני בדרך מקבלים את מה שאני נותנת, לא מה שרוצים.
אולם הפעם אני מרגישה שונה. אני אתוודה, אחרי ויכוחים נוראיים ומטומטמים כמו שהיה לי היום עם עמית לעבודה (או כשאני ממש מפשלת במשהו, מה שקורה פעם בכמה שנים), אני בדרך כלל מדמיינת שמשהו רע קורה ואני לא צריכה להתמודד עם התחושה המעיקה הזו שנשארת לארח לי לחברה. והפעם, לא הרגשתי כאילו אני רוצה שייפול עליי סדן כמו באקמי.
פשוט הרגשתי לא טוב עם עצמי שלא הצלחתי למנוע את זה. אני תמיד מקווה שאם אתכונן מספיק זמן מראש, אוכל לשנות תוצאה ידועה מראש. בוא נגיד שזה לא תמיד עובד, במיוחד אם התוצאה באמת ידועה מראש. מה לעשות, הבן אדם אוהב לצעוק, בעל אגו קל להיפגע ולצערי נוטר טינה, מה שאומר שזה לא ייגמר בזה.
אבל עזוב אותו. אני מרגישה שלווה, לא מרגישה רע, פשוט מרוקנת מהוויכוח איתו. אני חושבת שפשוט נגמרה לי הסבלנות והפכתי לאפאתית. אתה כועס? זה בסדר, חשוב גם לכעוס. פשוט לא מעניין יותר. מה תעשה לי? תנבח לך. חשוב להוציא אגרסיות.
_____
אמא חזרה לישראל היום. אני לבד ואני לא רוצה יותר אורחים. לכו למישהי אחרת. אני לא בבית. עוד חמש שעות אני קמה לעבודה אז נראה לי שזה הזמן ללכת לנוח. ממחר מלחמה: התיזה ואני נגד העולם!
