בימים האחרונים אני מרגישה שסין מגרשת אותי.
כל הסחבת הבירוקטית הרגילה הכפילה את עצמה בחודש האחרון (באופן רשמי, נראה אתכם משיגים ויזה לסין ליותר מחודש) ואני נבלעתי בתוך זה.
אני מוצאת את עצמי רצה בין משרדי הממשלה השונים ונאלצת להתעקש על משהו שלפני חודש ניתן אוטומטית.
מה גם, שלחודש הקרוב אני צריכה להתמקם במשרד חלופי כי אין לי אפשרות כניסה ללא דרכון למשרד הרגיל, מה שגורר התאמה לוגיסטית שמצד אחד תתן לי שקט, מצד שני מונעת ממני התנהלות תקינה.
הזיהום בא והולך ואני מרגישה אותו בנשימה שלי, מה שכן, הצננת כמעט עברה לה...
ממשיכים:
האינטרנט עושה בעיות והרבה פעמים אני לא מסוגלת לצרף קבצים לאימיילים שאני שולחת או לפתוח ויינט.
יש לי בלוג בתפוז שהגישה אליו חסומה כבר חודשים (וזאת הסיבה שאני כותבת כאן יותר).
המשטרה רשמה אותי לא נכון (יש חובת רישום בסין) והייתי חייבת להביא את עצמי לשם שוב על מנת שיתקנו.
לח וחם באוגוסט ואין ישועה פרט למזגן פה ושם ואני מתניידת לי ברחובות ומרגישה ג'יפה ואין מה לעשות חוץ מלהמתין לסוף החודש, להקלה הגדולה בחום.
אז סין היקרה,
קיבלת את שלך.
אני עוד מעט עוזבת.
האם יש מצב שנעלבת שאני עוזבת אותך?
אני עדיין אוהבת אותך, למרות שאת חתיכת כלבה, ואני עדיין מרגישה כאן בבית.
אני מרגישה שליבי שייך לאסיה, ואם כבר אסיה, אז לך.
אולם, תביני, אני חייבת לעבור הלאה.
אני רוצה בן זוג.
אולי משפחה.
אני רוצה להיות קרובה לאמא שלי ולנצל את השנים הבאות על מנת ליהנות מאהבתה הבלתי מותנית אליי ולתת בחזרה את ההקרבה שהיא עשתה למעני.
אני חייבת אוויר נקי אחרת תצטרכי לטפל בי כשאהיה חולה ממך, ואת זה שתינו בוודאי לא רוצות!
אני אחזור, אל תדאגי. בטוח אבוא לבקר ואז נתעדכן בכל מה שעבר עלייך וכל מה שהתקדם אצלי.
אז שמעי, את חייבת לתת לי ליהנות ממך בחודשים שנשארו לי. אל תשאירי לי טעם מר בפה ותסכול בלב.
בואי נגמור את זה יפה.
