אני רוצה ולא רוצה לכתוב את הפוסט הזה.
אני רוצה כי זה מציק לי כבר זמן מה, לא רוצה כי יש לזה כל מיני פירושים.
בכל אופן, הרבה ממה שקורה לנו, בני האדם, הוא עניין של תזמון. חיות לא מבדילות בין היום למחר, חוץ משינויי מזג אוויר אבל אנחנו כן, לטוב ולרע.
חזרתי לישראל לפני שלושה חודשים. אשקר אם אגיד שהיו אלה שלושה חודשים קשים. האמת שהיו אלה חודשים מצוינים, שבהם התחלתי להתמיד כמו שצריך בחדר כושר, מצאתי עבודה במקום מעולה ואני מרגישה בת מזל לעבוד שם, התחלתי ללכת למפגשים מעניינים ואפילו סיפחתי חברה. אה, וגם נפטרתי מחברה אחרת.
העלייה המחודשת שלי לישראל עשתה לי רק טוב. אפילו יש מצב שאני עומדת בסדר הדברים שהצבתי לעצמי: עבודה, מגורים, בן זוג.
העניין של התזמון מתייחס לעניין בן הזוג.
איך אדע כשאפגוש, שזה יהיה זה? איך אדע שזה לא הבחור הבא? או שאולי הייתי צריכה לתת צ'אנס יותר טוב לזה שלפניו?
או אולי בכלל, אני לא מתאימה לזוגיות.
ומהצד השני, למה אתה מחכה? איך תדע שלא פספסת אותי ביום? סה"כ יום?
האם באמת שווה לך רק לקרוא אותי ולחכות להזדמנות שאכתוב משהו שתוכל להגיב אליו וכך ליזום שיחה?
לא תתחרט על זה שכשכבר תגיב ותציע, אגיד לך שהכרתי מישהו, ממש לא מזמן. ואילו רק היית כותב לפני כן, זה היה יכול להיות רלוונטי?
לפעמים, אנו, בני האדם, לא יודעים לקום ולעשות מעשה. ואינני רק דיבורים, היו כמה פעמים בחיי שחיבבתי מישהו וניגשתי אליו ודיברתי איתו, פעם אחת אפילו הבאתי כרטיס ביקור... זה מאוד מפחיד, אבל אחרי שהלב מפסיק לדפוק כל כך חזק, הגוף מתמלא בתחושה של גאווה, שהנה, פעלתי על פי תחושותיי.
אינני מתיימרת למצוא חתן, במיוחד כשאינני כלה כלל וכלל. זה בעיקר נורת אזהרה קטנה לאלו שחושבים שאולי מחר, אולי בשבוע הבא, אולי כשתבוא הזדמנות, שזה יהיה נכון לעשות את זה. אבל מה כבר יקרה אם תעשה את זה עכשיו? תשמע "לא"? זה רק לא.
צדקת בנט כשאמרת שאם כבר יש הזדמנות, צריך לנצל. כי אין לדעת אם היא תקרה בשנית.
ואני שמחה שהיא נוצלה כראוי ;)
