בלשון ציווי!

זה שבוע לחוץ. שבוע? חודש? חודשיים?
העבודה לא מרפה. דברים לעשות ועוד דברים לעשות ועוד דברים לעשות. נשאר בבית. יושב על המחשב. כותב.

כשהפעמון מצלצל אני קם, פותח את הדלת וחוזר לכיסא. חוזר לעבוד. אני נוהם איזה שלום זריז כשהיא נכנסת ומנסה שוב להתרכז במסמך. במילים. בלהעביר את מה שיש לי בראש לתבנית מסודרת. לתוכנית עבודה. משתדל. לא קל. בזווית העין אני רואה אותה מתפשטת. היא מניחה את הבגדים שלה על הספה ואני בקושי מסתכל כשהיא ניגשת לכיווני. אני קם. מזיז את הכיסא אחורה ונותן לה לתפוס את מקומה.

הרצפה מאובקת. כבר כמה זמן שאני צריך לנקות ודוחה את זה. היא מהססת לשניה, מביטה בי ויורדת על ארבע. זוחלת לה אל מתחת לשולחן. נשכבת על הצד. עוצמת עיניים. מחכה.
אני חוזר לכיסא ומתקרב. מניח רגל אחת על הגוף שלה. חם ורך. ורגל שניה על הרצפה בסמוך לפניה.
אני לוקח נשימה וחוזר לעבוד. מרגיש את הידיים שלה מלטפות את רגלי. מרגיש את הגוף שלה נצמד ומתכרבל. אני מתרכז במילים. מתרכז במסמך. הגוף מסתגל. שוכח. מרגיש את הרכות ומקבל אותה כמובן מאליו. כדבר הטבעי שצריך להיות שם על הרצפה, מתחת לרגליים.
אני כותב מהר וחד. טכני. מפרק ליחידות לוגיות. מפרק למשימות. יכולת הריכוז שלי קצרה בד"כ, ובכל זאת משהו כאן מרגיע אותי. אין לי כוונה לקום או להפסיק. ובכל זאת מדי פעם עוצר, כשאני מרגיש את הפה והלשון שלה על כפות הרגליים היחפות שלי. מנשקת את הבהונות. מלקקת את הקרסול. עוצר, מתרכז בתחושה וממשיך הלאה.

אחרי כמה עמודים אני אני מסיים את הפיסקה הנוכחית, ועוצר. לוקח את הכיסא כמה ס"מ אחורה.
"בואי", אני אומר לה, כשאני נשען אחורה ופותח את מכנסי.