בלשון ציווי!

11:00, אני בפגישה. הטלפון רועד לי בכיס. אני מוציא ומביט ורואה שזו היא. היא יודעת שאסור לה לעשות את זה. אסור לה ליצור איתי קשר מבלי שביקשתי במפורש. אני לא עונה וממשיך הלאה.
11:20, הטלפון רועד שוב. הודעה נכנסה, ממנה. "סליחה אדוני, התגעגעתי", כתוב שם. אני לא מגיב.
13:45, היא שולחת לי מייל. "סליחה אדוני. לא שמעתי ממך יומיים והתגעגעתי. לא יכולתי להתאפק. אני מקווה שתוכל לסלוח לי. הכלבה שלך". אני לא עונה. יודע שזה מענה אותה יותר.
16:30, אני באוטו, חונה לא רחוב מהבית שלה. ענישה צריכה להיות מהירה. מתקשר.

שיחה:
-סליחה אדוני, סליחה. אני כלבה מטומטמת.
-כנסי למקלחת, תחפפי שיער, תעטפי את עצמך במגבת וחכי להוראות. יש לך עשר דקות.
-כן אדוני.
מנתק.

16:40, אני עדיין באוטו, בחניה ליד הבית שלה. מתקשר.

שיחה:
-כן אדוני, אני מוכנה.
-כמו שביקשתי, כלבה?
-כן אדוני. אני עדיין רטובה ועטופה במגבת כחולה.
-יפה מאוד. גשי לדלת הכניסה (אני שומע אותה הולכת בדירה).
-אני ליד הדלת, אדוני
-תפתחי את הדלת. (והיא בטח חושבת שאני שם).
-פתחתי, אדוני.
-תעשי צעד אחד החוצה, אל המסדרון (אני שומע אותה נושמת, אני שומע בהד המסדרון את הדלת נפתחת לרווחה)
-אני במסדרון, אדוני.
-תסגרי את הדלת, כלבה.
-אבל...
-תסגרי את הדלת ותישארי בחוץ, במסדרון. במגבת. ברור, כלבה? (אני יכול לשמוע את ההתלבטות בנשימות שלה. אני שומע את הדלת נסגרת לאט).
-אני נעולה בחוץ, אדוני.
-תשרטי קצת את הדלת, כמו כלבה שרוצה לחזור הביתה. (אני שומע את הרעש של השריטה על הדלת)
-(בקול חנוק מדמעות) שרטתי, אדוני.
-את רואה את המדבקה על המשקוף, כלבה?
-כן אדוני.
-מה כתוב עליה?
-הפורץ הנוצץ, אדוני. (היא בקושי מצליחה לדבר).
-תתקשרי אליהם, שיבואו לעזור לך, כלבה. את צריכה לדעת לא להפר הסכמים איתי.
-כן,אדו..
מנתק.

אני מחכה חמש דקות. מדמיין אותה ערומה, בחדר המדרגות, נאחזת במגבת שלא תיפול. מדמיין את הרגליים היחפות שלה על שטיח הכניסה הגס.
אני יוצא מהאוטו וצועד את המרחק הקצר לדלת הכניסה שלה. לוחץ על הכפתור במעלית ועולה לקומה שלה. אני מספיק לראות אותה מתמתחת ומנסה להעלם, חשופה מול הדלת, כשהמעלית נפתחת. היא מסתובבת ורואה אותי, מרשרש בצרור המפתחות שלי.
"לא חשוב" היא אומרת לטלפון, "באו לחלץ אותי, תודה" ומנתקת.
היא מחייכת בהקלה ומתחילה לבכות.
"סליחה אדוני. סליחה".

אני פותח את הדלת נותן לה להכנס. היא מפילה את המגבת כשהדלת נסגרת ונופלת על הספה, כמו בובה שחתכו לה את החוטים. היא בוכה בכי של שחרור. של הקלה.
"סליחה" היא אומרת שוב, ממלמלת "סליחה. אני לא אעשה את זה שוב. אני כלבה מטומטמת".
"עמידת מוצא, כלבה" אני אומר "עוד לא סיימתי עם השיעור שלך".
היא נכנסת בהכנעה לעמידת מוצא, ואני מסיר את החגורה מהמכנסיים, ומתמתח, לקראת סט של הצלפות.

לקח די הרבה זמן מאז, עד שהיא שוב הפרה הסכם.