פתאומית לעד

מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה

מאהבתי
שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך 
בנהיה פרועה 

אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר

רק אהבתי
נתנה לי צל בקיץ
ובסערת החול הנוראה

רק אהבתי
בנתה לי עיר ובית
היא חיי, והיא מותי
מדי שעה

שם התאנה
ושם שתילי הזית
ופריחת הרימונים המופלאה
שם אהבתי
השכורה ולא מיין
את עיניה תעצום לאט לאט

נעמי שמר

אבל בפנים היא כבר הייתה מלכה ומאהבת
הסתחררה בנשפים בארמונות מכושפים

ואותה תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך
למצוא לה נפש תאומה
היא תיפתח לה כמו פנינה

יש כזאת תהום
בין העולם בחוץ לזה בפנים
אנחנו מכוסים עננים

מזל שיש לי מדרגות
שחצובות בתוך תוכי
שמוליכות למקום סודי

* יהלי סובול

פעם היה די להניח עפרון על הנייר

והעט היה נובע ונשטף מתוך המחשבות שלי ישר לתוך הדף

פעם הייתי חתלתולת מקלדת

הייתי מתלטפת עם האותיות 

לוחצת אותן, מוחצת אותן

משוררת אותן לעולם.

היום המילים מתערבבות לי

המחשבות מתרוצצות לי

אנשים נעלמים לי

רגעים נחרטים בי

ושלמה המלך הלא אמר 

"פעם היו בי עוד אנשים

נותרו בי רק שמות, גם ים מוחק שמות כתובים בחול" 

ואומרים, מה לא אומרים על חיינו,
שהם קצרים וחסרי כל ביסוס,
שאנחנו רק קרבים אל מותנו,
איזה אבסורד.

ומוזר איך בין שמש זורחת,
לשמש שוקעת בים,
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה,
של בני האדם.

☆ שלמה ארצי ☆

♡ אל תתחנני אל הנסוגים מגשת
לבדי אהיה בארצותייך הלך ♡

☆ נתן אלתרמן ☆

כבר כמה שבועות שאני לא מוצאת בי מילים

לרגעים נדמה שאנשים שכחו לאהוב

שאהבת החינם מתמסמסת מהפגנה לאחרת

ובתוך כל המקום הטוב ואנשי הלב שבהם הקפתי את חיי

יש בי כאב דוקר כל כך על הארץ האהובה והיחידה שלי

על מי ששכחו את יופיה של הענווה

את כוחו של החיוך 

את יופיה של פשטות זכה.

ואז פוגשות העיניים של במילים של אורית משה

והלב שוב עולה על גדותיו מאהבה ♡

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
כָּאֵלּוּ שֶׁמּוֹצְאִים יָם שֶׁל אֹשֶׁר בִּקְעָרָה שֶׁל מָרָק
כָּאֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן מַאֲמִינִים בְּאַהֲבָה
גַּם כְּשֶׁהַלֵּב שֶׁלָּהֶם נִסְדַּק

כָּאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים לִרְאוֹת יֹפִי כִּמְעַט בְּכָל דָּבָר
שֶׁחַיִּים אֶת הָרֶגַע וּפָחוֹת אֶת מָחָר

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
לֹא מְנַסִּים לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ אַחֵר
הֵם מָה שֶׁהֵם
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר

הֵם יִתְלַהֲבוּ כְּמוֹ יְלָדִים מִקֶּשֶׁת בֶּעָנָן
וְאִם מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּבֵּשׁ לָהֶם
זֶה לֹא כָּזֶה עִנְיַן

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים לֹא צְרִיכִים לְהוֹכִיחַ כְּלוּם
הֵם יוֹדְעִים מִי הֵם מִבִּפְנִים
וְזֶה שִׁחְרוּר עָצוּם

הֵם מַרְגִּישִׁים הֲכִי בְּנוֹחַ בְּתוֹךְ עַצְמָם
וְלָכֵן גַּם כָּל מִי שֶׁסְּבִיבָם

זֶה לֹא מְשַׁנֶּה לָהֶם אִם לָמַדְתָּ וּמָה
וְכַמָּה כֶּסֶף יֵשׁ לְךָ בעו"ש אוֹ בַּקֻּפָּה
הֵם יִסְתַּכְּלוּ עָלֶיךָ תָּמִיד בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם
הֵם יְחַיְּכוּ אֵלֶיךָ חִיּוּךְ רָחָב עִם שִׁנִּיִּים

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אֶת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים
שֶׁקַּמְתָּ בַּבֹּקֶר בְּלִי כְּאֵבִים
כּוֹס קָפֶה בַּמִּרְפֶּסֶת, צִיּוּץ צִפּוֹרִים

הֵם לֹא יַטְרִידוּ אוֹתְךָ בְּזוּטוֹת
תָּמִיד יִמְצְאוּ עַל מָה לְהוֹדוֹת
יֵשׁ לָהֶם עֲדַיִן זִיק בְּעֵינַיִם
וַחֲלוֹם אֶחָד בַּכִּיס, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

" אני רוצה להיות זה שיעיף לך את הסכך "

התקבלה ההודעה ממנו בוואטצאפ והגניבה עצב מהול בכאב, ומחשבה מהורהרת על איך מגיבים להודעה כזו בכנות אותנטית מבלי לגרום לו להעלב.

חושבת על הזמן המוגזם שעבר מהפעם ההיא שבה מישהו הצליח להעיף לי את הסכך, להדליק לי את הניצוץ בלב ובעיניים, הפעם ההיא שבה מישהו הופיע בחיי עם כל הוראות ההפעלה שלא ידעתי שקיימות, שידע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, שיכול היה במשפט אחד לשגר אותי כמו חללית אל הירח.

'אני רוצה להיות זה שיעיף לך את הסכך' אני עוברת שוב על המילים שהושארו לי בהודעה על ידי האיש הלא נכון, תוהה ביני לבין עצמי כמה אומץ נדרש היה לו כדי לשגר אלי את ההודעה בלי לדעת שאין לו שבריר של סיכוי, שלא באשמתו בכלל.

כבר לא סופרת את הימים והלילות מאז שמישהו הצליח להעיף לי את הסכך, ואולי כי על הדרך עפו ממני עוד כמה חלקים, ויש מצב שמשהו נסדק מאז בלב ומאז אני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב.

פעם מזמן, הייתי קוראת כאן לפעמים

היום בקושי כותבת את מה שבאמת הייתי רוצה,

רק נכנסת לכמה רגעים להקיא משהו ולצאת בחזרה. 

כן.... אני יודעת, שוביניזם וכל השיט הזה שהיום לא היה עובר צנזורה,

אבל טקסטים כאלו עושים לגוף שלי לרטוט כמו מיתר של נבל בתזמורת פילהרמונית. 

ולא, אני כל כך לא מזוכיסטית, אני מנטליסטית, שזקוקה ללב שמדבר אלי מבעד למבט שבעיניים,

וליד שאוספת אותי לליטוף עוטף וקרוב.

ורק אחר כך... רק אז, כשאני מוגנת סומכת ובטוחה,

רק אז יכולה להגיע בכל עצמתה המתגבר, הסטירה.

ועכשיו אלתרמן, כי הוא באמת אחד שמבין עניין.

מעיל אפרורי, סוודר צהוב
עיניים ים קודר
לא בית לו, אם רק שיער לרוב
שחור וצונח ירוד ושטוף שטוף והתפזר

זאת היתה אנקש עוללי המתוק
ג'נטלמנים קיבלוה בזול
אם היה בה דבר שאיננו כחוק
אלוהים חטאותיה ימחול.
אלוהים חטאותיה ימחול.

לא היו לה שמלות, גם פרווה לא היתה
וגם לא חרוזים לצוואר
ובעיר הגדולה בלילות שוטטה
מרחוב לרחוב כגוויה אבודה מוצפת בנהר.

היא ניקתה מיין ג'ין כוסות ויסקי והוק
את עצמה לא ניקתה מעולם
אבל יש לשער עוללי המתוק
שהיתה נקיה מכולן

בלילה ההוא נכנסה אל הבאר
עיניה ים קודר
הם ראו שם את הנס בעל עורף הפר
את איש הסכין, את אימת הפרבר
אותו ולא אחר.

וכשהנס הצטעק והריע בקול
ותקע בה עיניים עד בוש
רעדה אנקש עוללי המתוק
רעדה מכף רגל עד ראש.
רעדה מכף רגל עד ראש.

חתונה שכזאת לא ראה הנמל
מלחים השתכרו שם בלי סוף
הידד והידד מיסטר הנס הנבל
עובר את כולנו, חבל לא חבל
וזונה מזונות החוף

ובבוקר המשיכו לישון ולשתוק
אף הקיאו מתוך השינה
הנה כך אנקש עוללי המתוק
היא עם הנס אהובה התחתנה
היא עם הנס אהובה התחתנה

אגרופו לא היה מהחומר הרך
הוא ידע עניינים לסדר
הוא היכה על הראש והראש לא צנח
כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך
ויאהב אולי עוד יותר

וכשבאה משלחת מטעם החוק
להוביל את הנס לגרדום
אז בכתה אנקש עוללי המתוק
והן היא לא בכתה מעולם
והן היא לא בכתה מעולם

על צוואר הנידון מניחים עניבה
ושומעים לרצונו היחיד
הביאו לכאן את אשתי היפה
אמרו לה כי הנס ילטפה לטיפה חזקה מתמיד.

היא הרכינה הראש והראש לא נסוג
הוא נופץ באגרוף הגדול
זאת היתה אנקש עוללי המתוק
אלוהים חטאותיה ימחול.

כשמישהו נכנס אליכם היישר לתוך החלום,

ובחלום הוא קרוב כל כך, 

ממש כמו במציאות מדומה,

עד שאפשר להריח את הבל הפה שלו,

להרגיש את חום הגוף,

את דפיקות הלב,

את המבט העמוק והבוער בעיניים,

כשמישהו כזה נכנס אליכם היישר לתוך חלום, 

וזה מרגיש לכם מוחשי ואמיתי כל כך,

כמו מציאות נוספת בעולם מקביל,

מה הסיכוי שגם אתם חלפתם שם בחלומו

באותם הרגעים ממש ?

מישהו העז פעם ובדק ?

ולא, לא קרה הלילה,

רק התחושה שנותרה מאז 

מתעקשת להשאר ולחזור לבקר.