לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 4 שנים. 24 ביוני 2020 בשעה 18:17

 

אז מה אם זה בכלל של נועם חורב ? זה לגמרי מה שעובר לי בלב.

 

כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".


כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי.

כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.


אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.

אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.

שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.


האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.


הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.


ואז, ברגע שתפקידם מסתיים הם עוזבים.
העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים.

זה לא עושה אותם פחות משמעותיים.

בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.


כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים,שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה,

לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.


בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו.

שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.


אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח.

 

לפני 4 שנים. 24 ביוני 2020 בשעה 0:03

 

השנים חולפות,

השנים קוטפות,

ואנחנו לא מצאנו עוד מנוחה.

דור הולך ובא, הלחי רטובה,

ובוכה דמעה מלוחה

 

כמו קוראת:

 

הביתה, הביתה

באה עת לחזור

מסוף דרכים

מריב אחים

אל תוך אותו מקום בלב.

טרם רדת אור

אל חלומות ללא חומות

אל לילה בלי כאב

 

עד עלות השחר מתפללת לשלומך

שמרי שמרי ארצי שלי

שברי חלום ישראלי

הביתה, הביתה

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן 🙏

 

 

אהוד מנור 

לפני 4 שנים. 23 ביוני 2020 בשעה 5:03

מחפשת סימנים בדרך,

 

ברחוב,

 

במבטים,

 

מאחורי המסך

 

מאחורי המסכה

 

מאחורי

 

מצדדיי

 

מלפני,

 

 

עוקבת אחרי הסימנים שבדרך

כל סימן שהשארת 

הוא אוצר יקר ערך

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 22 ביוני 2020 בשעה 22:14

The greatest thing youll ever learn
Is just to love and be loved in return

 

 

ואיזה ביצוע מצמרר.... 

 

לפני 4 שנים. 19 במאי 2020 בשעה 19:00

ובסוף זה יקרה ?

 

 

מה אם זה יהיה חזק מהלב שלי ?

 

חזק מהבחירה שלו ?

 

ומה אם בסוף זה יקרה בלי שארצה ?

 

ומה אם לא אצליח להתנגד ?

אם לא אדע איך לסרב ולעצור ?

 

ומה אם במקום להדוף אותו מעלי

אתפתה להתמסר ולמשוך אותו אלי ?

 

בתשוקה בוערת

שהיכתה בי 

שחיכתה בי באורך רוח מתמשך

עד שאי אפשר היה יותר

 

בתשוקה סוחפת ומטלטלת

שהיתה מיועדת לגבר אחר

 

ומה אם פתאום זה יקרה

עם האיש הלא נכון ?????? 

 

ואיך כבר עכשיו הדמעות מנחשות אותי

ומטפסות במעלה הגרון..

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 19 במאי 2020 בשעה 16:13

 

קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך... 


אני שהנחתי לרגש יחף לרחף... 

 

כבר יודעת כי התפתלה דרכי ומגובה רב ראשי עכשיו
נרכן. כבר יודעת כי התפתלה דרכי ובאה עד כאן.



הפעם לא שלי.. גנבתי לרחל שפירא 🥃

לפני 4 שנים. 17 במאי 2020 בשעה 21:27

איזה ילד היית

מתי התאהבת בפעם הראשונה

ספר לי עליה

על זו שאהבת וחשבת

שלעולם לא תאהב ככה שוב

 

ספר לי

על החייל שהיית

על החברים שאספת לחיים 

ועל אלו שאבדו לך בדרך

 

ספר לי

על הגעגוע

על הכאב

על הזכרון שצובט בלב

 

ספר לי 

כשאניח ראשי על חזך

ספר לי

כשתטייל על כל גופי עם אצבעותיך

 

אני אשכב מהופנטת וקשובה

ואבקש להכיל אותך בתוכי

את כולך

 

אתה תאחז בזנב הסוס על ראשי

ואני אנוע קדימה ואחורה בתשוקה 

מתאמצת לנשום בפה סגור

 

רוטטת

נרעדת

נרגשת

 

יונקת את זיקפת זיכרותך המתפתחת

עוטפת, מלקקת, מחליקה וגונחת

ממלאה את פי רוק סמיך ומלכותי

ובוכה

 

נאנקת, נשנקת, נאבקת 

על זכות קיומי

בין הרגליים שלך.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 14 במאי 2020 בשעה 12:18

שקופה יותר מכל מה ששקוף

יותר מחלון המכונית שלך

רגע אחרי השטיפה

יותר מחלונות

בבית של מרוקאית בערב פסח

 

שקופה כמו האהבה

עיוורת כמותה

 

ועל אף כל שנותיי בדרך

על אף הפצעים והמכות

על אף כל החתכים והצלקות

 

נשארתי תמימה,

כמהה,

ענווה ונכנעת

 

קח אותי בלי כוח

קח אותי עם כל המוח

קח אותי צועקת בשתיקה

 

קח אותי

כך.

לפני 4 שנים. 9 במאי 2020 בשעה 4:19

 

 

 

לפני 4 שנים. 8 במאי 2020 בשעה 20:50

בלי אוויר לנשימה

כמו צונאמי סוחף שעלה מהים

כמו הר געש מתפרץ

כמו אשה שאיבדה את הדרך במירוץ החיים

שעצר לבלי שוב.