ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 4 שנים. 16 בספטמבר 2020 בשעה 13:18

 

ולאט לאט בלי שיכולתי להבין איך זה קורה

האוויר נלקח ממני ואני צריכה להסדיר נשימה

ואני לא מפסיקה להיות בהודיה על הבית שעברתי לחיות בו ומאפשר לי לצאת אל המרפסת 

כל פעם שנדמה שנגמר האוויר והעולם מתאדה לתוך עצמו, אני יוצאת ונושמת בהודיה על הים, על השמיים הכחולים והאינסוף הנשקף למולי

אחרת כבר הייתי משתגעת.

 

אני מוצאת את עצמי כואבת יותר ויותר את החרדה , הפחד והבלבול שנוצרו בעולם,

חומלת את בדידותם הכואבת של הקשישים שנותרים לבדם, בלי הילדים , בלי הנכדים, מנותקים מהעולם היפה שבחוץ וניזונים מהתקשורת זרועת הרעל.

 

הלב שלי זועק 

עם כל סיפור קורע לב של עוד גננת מתעללת,

חושבת על כל הסיפורים הזוועתיים בתוך הבתים הנסתרים,

אלו שלעולם לא נדע עליהם דבר עד שיגיעו לתקשורת ויזעזעו אותנו שוב כמו מחדש.

 

על בתי מצוקה

על ילדים אבודים

על משפחות פגועות בנפשם וגופם מבלי יכולת לבקש עזרה.

 

אני מוצאת את עצמי מתכווצת מכל רגע בו המדינה האהובה שלי נמכרת בזול תמורת פוליטיקה זולה

והכאב הזה רגע לפני שנה חדשה שדופקת בדלת, מצליח לרגעים לדחוק את הילדה האופטימית שחיה ובועטת בי , עמוק לקרקעית.

 

 

וכמה שאחפש בי מילים יגיעו רק דמעות במקום, 

אני עוטה על פני מסיכה אוטמת חיוכים ווירוסים 

ומסתובבת בעולם כילדה אבודה, 

ומצטטת שוב בפעם המאה את גולדברג אהובתי הנצחית ומקווה לימים טובים שיבואו... 

 

אמן לזה  <3 

 

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.

 

והפעם לשם שינוי בביצוע של סרנגה שאני מקשיבה לו שוב ושוב ושוב היום כמי שמקשיבה לתפילת ליבה.

 

 

לפני 4 שנים. 14 בספטמבר 2020 בשעה 20:41


על פי תנועת הרכבות תיכף את תגיעי
על פי המשקפיים השמש בעיני
על פי כמות השוטרים עוד מעט תתפוצץ פצצה
על פי חיוכי החיילים הרכבת מגיעה.

על פי תנועת כדור הארץ, הכל עוד מסתובב לו
על פי תנועת העננים הגשם עוד מעט יבוא
על פי תנועת הרגליים, עוד מעט נברח מפה,
על פי תנועת השעונים, הזמן לא יעצור

על פי מה שאני יודע זו רכבת של הלילה,
את באה ליומיים ואני עוד לא שקט
על פי מה שאני יודע קניתי לך טבעת,
ואציע לך אותי, אם תהיי חכמה ותגידי לי כן.


על פי תנועת הרכבות, אני תכף אתחיל לרוץ לעבר הרכבת.

על פי דברי הימים, לנצח לא יהיה פה נצח
על פי מוכרי העיתונים אין שלום רק הבטחה
על פי כמות המכסחים, עוד מעט יקרה פה רצח,
על פי לוחות המודעות, אולי יהיה מחר.

 

על פי דברי החכמים עוד מעט יבוא משיח,
על פי שעון הקיץ, כבר הלילות נורא חמים
על פי כמות ה- אאא, עוד מעט תתרחש פגישה
על פי כמות הנשיקות, לא ניפרד לעולמים.

 

 

שלמה ארצי כמובן.

 

לפני 4 שנים. 12 בספטמבר 2020 בשעה 10:00

 

כאשר יש לאדם על מה לצעוק ורוצה לצעוק,

אך אינו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר.

 

* הרבי מקוצק

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 11 בספטמבר 2020 בשעה 1:57

רחם עלי... שים לי קצת יוד,

 

 

חצי חיים עברו, מחשב בזהירות

כמה עוד נשאר לבן אדם לחיות... 

 

* ממשנתו של שלמה

לפני 4 שנים. 10 בספטמבר 2020 בשעה 4:54

לכתוב ספר עב כרס על לילות עמומים של שינה במכונית. 

הרגעים הבלתי מתוכננים בהם אני מאבדת שליטה על העייפות באמצע הדרך בלי שום התרעה מראש, העיניים ניטרקות בלי שום יכולת לשלוט בהן עוד, הצבעים והאורות המרצדים על הכביש נראים כמו חגיגה לא ברורה של יום העצמאות, ואני כבר מבינה שאם לא אסטה מהדרך כדי לתפוס תנומה, אסטה מהחיים, הכבישים יתפסו אותי לא מוכנה בעליל והתנומה תהיה מפתיעה ונצחית. 

 

איך אמר שלמה "המלך" ? 

בכניסה לכביש המהיר, שסוללים כל החיים,
המכונית היא בית בעולם של קוקה קולה...  🛶🚙

 

לפני 4 שנים. 6 בספטמבר 2020 בשעה 23:27

להרהורי הערב.

 

 כשעצמתי עיניים היום.. דמיינתי את המפגש בינינו, 

 

זה היה מפתיע, בעיקר בגלל שיכולתי לנחש

שאתה נבוך ממש כמוני..

ובכל זאת באופן כל כך שונה ממני,

הצלחת להסוות את זה מצוין מתחת לשריון שלבשת.

 

נו באמת... 

ברור שראיתי ;) 

אני הלא לובשת את אותו המגן בדיוק

ו.. איך לומר ? 

אנחנו שנינו מאותו הכפר

 

ויותר מהכל,

ידעתי 

שהגיע העת ,

שמולך אני כבר יכולה,

 

ובפעם הראשונה בחיי,

השלתי אותו מעלי,

כמו שמקלפים בננה,

כמו שמקלפים ביצה, 

כמו חייל שפורק את נשקו וצונח,

 

ואתה, שידעת כי אין לך עוד צורך בשריון למולי,

שאני יודעת אותך, את כולך ודווקא משום כך לעולם לא אפגע בך. הבנת שהגיע העת להוריד גם את שלך.

וידעת,

שבמבט אחד,

בנשיפה אחת,

במשב רוח של מחשבה אחת נודדת,

אתה יכול לעשות בי כרצונך.

פתחת את החגור והשלת את שלך, 

 

ולא יכולתי להתעלם מהעצמה שלך בלעדיו, 

ואת זה שלא ניצלת את החולשה שאחזה בי ללא שריון משלי. 

 

במקום זה,

שלחת יד מתחת לסנטר שלי

והרמת אותי אליך בנחישות רכה באצבע מורה אחת,

במגע שיש בו הבנה מוחלטת בלי לומר מילה,

 

ואני חששתי להישיר מבט אל תוך עיניך

וכמהתי למבט הזה באותה המידה ממש.

 

ורגע לפני שהספקתי ללכוד אותך במבט, צלצל הטלפון והתפזרנו מאותו ענן דמיון לכל הכיוונים,

מאז חלפו הרבה שעות בהן חזרתי לעצום עיניים, 

כבר כמה פעמים עצמתי

וכלום לא חזר,

ואין את מי לשאול אז אני מנסה להבין לבד לאן נעלמת,

סקרנית לדעת כמה רחוק הלכת מאז, 

ומי אתה בכלל ? 

 

* הרהורי לילה - שינה זה לחלשים 

 

לפני 4 שנים. 6 בספטמבר 2020 בשעה 17:12

שהגיע הזמן.

שאני כבר אפויה מספיק.. 

שאני מוכנה.

ממש מוכנה.. 

אבל למה ?

אלוהים..  למה ? 

 

* הרהורים לעת ערב

לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2020 בשעה 13:07

של בני האדם

הוא להתאהב... 

הם מקיפים עצמם בחומות מגן כבדות

במגיני שריון בלתי עבירים

באותות ובמופתים

 

הפחד הגדול מלהתאהב על באמת

להרגיש 

הכל

עד קצוות העצב

שזה קצת כמו עיצבוב וקצת כמו עצוב

אבל זה חלק בלתי נפרד מ להתמסר לאהבה

 

ומי שבאמת רוצה להכתב בספרי האהבה,

לא יכול שלא להסחף בה.

 

והפחד המשתק הזה מרחיק את כל הסיכויים

להיות מאוהבים.

 

ואם אפשר להשאיל מעידן רייכל, אז ככה בעצם : 

 

לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

לחבק אותה בלילה
כשהיא נרדמת
אז כל העולם נרגע
לנשום אותה עמוק
לדעת שתמיד
אני אהיה שם בשבילה

לפני 4 שנים. 29 באוגוסט 2020 בשעה 22:26

סגורה ומסוגרת, אבל האלכוהול חוגג לי בדם והחרמנות מטפסת בין הרגליים.

עוד רגע אצטרך ללחוץ על הגז במכונית השכורה הידנית, היחידה שמצאתי פנויה בקיץ הקורוניאני הזה, את כל הדרך מהצפון למרכז עשיתי בפקק עם רגל על הקלאצ', קצת כמו בחיים שלי בתקופה האחרונה. לחיצות חשובות שמאפשרות להוריד או להעביר הילוך.. קדימה או אחורה, העיקר לא להכבות. 

 

עוד רגע מתאפסת בתוך הרכב וחוזרת צפונה, הראש מסוחרר מבירה מוגזמת מאלכוהול, אבל יודעת שאין ברירה אחרת מלבד לתת לאדי האלכוהול להתאדות ולצאת לדרך.. 

 

והחרמנות בלב, בגוף, בין הרגליים, בין האזניים.. מתהדקת.

רוצה לפרוץ מגבולות עצמי ונכנסת לכתוב כאן רגע לפני ההתנעה הביתה, כי הגיע הזמן לחזור.

יודעת שאני יכולה, ובאותה נשימה גם יודעת, שאם יעצור אותי שוטר על ינשוף , סיכוי גדול שהאלכוהול ינצח...

אבל משהו בי יודע שאין ברירה אחרת מלבד לצאת לדרך ולשמור על עירנות מירבית, משהו בי יודע שהחיים מחכים לי וכל מה שנותר לי לעשות זה להתניע אותם ולצאת לדרך, אפילו על אדי האלכוהול המוגזם ותחושת הריגוש בין הרגליים ממפגש שבכלל לא קרה, מלבד בראשי הקודח. 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 28 באוגוסט 2020 בשעה 23:38

במבט כנה על החיים שיצרתי לי אני יכולה להודות בל  שלם שאני מאושרת, אז איך יתכן שבכל פעם שעולים חיכוכים, חילוקי דיעות, ואיתן אינספור הסתברויות של אי הבנה, אני מתפרקת מהן בתוכי, ומתפרקת מתחת לרדר, רק שאף אחד לא יראה, שלא ידע, שאשאר אסופה חזקה. 

הדיאלוג הבא של ג'ון רודל שתורגם לעברית, הגיע לי בול בזמן כדי להזכיר לי את מה שחשוב ולאסוף אותי מחדש. רק שאמשיך לזכור בכל פעם שחתיכה נוספת נופלת.

 

היי אלוהים... 


אלוהים: שלום 
אני: אני מתפרקת. אתה יכול לחבר אותי בחזרה?
אלוהים: אני מעדיף שלא.
אני: למה?
אלוהים: כי אינך פאזל.
אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?
אלוהים: שיישארו שם זמן מה, הם נשרו מסיבה כלשהי. קחי קצת זמן והחליטי אם את זקוקה לאחד מאותם חלקים בחזרה.


אני: אתה לא מבין! אני נשברת!
אלוהים: לא - את לא מבינה. את פורצת דרך. מה שאת מרגישה זה רק כאבי גדילה. את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך, את לא מתפרקת, את ״נופלת למקומך״, תירגעי.

קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך.
די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר.
שיפלו. תני להן ללכת.


אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?
אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.
אני: אני מפחדת להשתנות.
אלוהים: אני כל הזמן אומר לך - את לא משתנה!!

את הופכת להיות!
אני: להיות מי?
אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות! אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה. הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואת נאחזת בהם בחמדנות ופחד כאלה. תני לדברים האלה ליפול ממך. אני אוהב אותך! אל תשתני!...

הפכי להיות מי שעשיתי אותך להיות,

אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכרי את זה.


אני: הנה נפל עוד חלק.
אלוהים: כן. תני לזה להיות.
אני: אז ... אני לא שבורה?


אלוהים: ברור שלא! אבל את נשברת כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו. זהו יום חדש, הפכי להיות!!!


 ( ג'ון רודל )