פתאומית לעד

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת, מִקְּצֵה הָעוֹלָם

הָיִיתִי מְלַקֵּט לָךְ פְּנִינִים מִן הַיָם,
נוֹשֵׂא אוֹתָךְ אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, אִי לֹא קַיָם.

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת, מִסוֹף הַמִּדְבָּר
הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לָךְ מַחֲרוֹזֶת עִנְבָּר,
אַךְ בַּשְׁתִיקָה שֶׁלָּךְ הָעֶרֶב – אֵין לִי דָבָר.

וְאוּלַי, לוּ הֵפַרְת אֶת הַשֶׁקֶט מְעַט
אוֹ אוּלַי, לוּ נִשְׁאַרְתְּ כָּאן בַּחֶדֶר לְבַד,
אוּלַי פָּשׁוּט אָבִיא לַךְ שׁוֹשָׁנָּה
הַמִּסְתַּגֶרֶת לָה כָּאן בַּגִּנָּה –
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ, קְּצָת לְבַד, כְּמוֹ שֶׁאַתְּ.

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת, בְּתוֹך הַמֶּרְחָב
הָיִיתִי מַעֲמִיק אֶל מִכְרוֹת הַזָהָב,
מֵבִיא לָךְ אֶת אַבְנֵי הָדֶּרֶךְ, אִישׁ מְאֹהָב.

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת, מֵגֹבַה הָהָר
הָיִיתִי מְחַבֵּק לָךְ כּוֹכָב שֶׁיִזְהַר,
אַךְ בַּשְׁתִיקָה שֶׁלָּךְ הָעֶרֶב – אֵין לִי דָבָר.

וְאוּלַי...

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת מָה יֵשׁ עַל לִבֵּךְ
וְלָמָה זֶה הָעֶצֶב, עַל מָה הוּא וְאֵיךְ,
הַכֹּל הָיָה נִרְאֶה אַחֶרֶת, אַתְּ לֹא לְבַדֵּךְ.

אִם רַק הָיִית אוֹמֶרֶת, עַד סוֹף הַמִּדְבָּר
הָיִיתִי מְגָרֵשׁ אֶת הַטַּעַם הַמָּר,
אַךְ בַּשְׁתִיקָה שֶׁלָּךְ הָעֶרֶב – אֵין לִי דָבָר.

וְאוּלַי...

✨ מילים שמרית אור

      לחן ז'אן ז'אק גולדמן

כשהייתי נערה הייתי מקשיבה לו ובוכה, כל כך ייחלתי לאהבה שכזו עד סוף המדבר ועד קצה העולם, כל כך חלמתי שיום אחד הוא יגיע.. ואולי.. לפעמים חלומות מתגשמים ✨

אתמול היה יום ההולדת ה 60 של דורון מזר, אחד הזמרים הרומנטיקנים של שנות ה 80, איכשהו הוא תמיד ישאר בעיני סמל למאהב הלטיני הנצחי ✨ 

המחרמן והנדיר מכולם הוא טעמן המשובח של אצבעותיך שהתבשלו בתוכי ומוגשות רכות ונוטפות לתוך פי בטמפרטורת החדר הבוער מתשוקה ומחום.

"אני יכולה לגעת בך?" שאלתי בעיניים מורעבות "בטח יכולה" הוא ענה בלי לחשוב פעמיים, אוסף את היד שלי ומניח אותה על הזקפה העתידית שעוד לא התעוררה בו. 

"אני יכולה לגעת בך באמת?" שאלתי שוב בשקט"

"את יכולה לגעת איפה שמתחשק לך, כל כולי לרשותך ילדה" הוא ענה ודחף את היד שלו לתחתונים שלי תוך כדי שלקח לגימה מהירה, ממשיך להתקשקש עם הברמן מצידו השני של הבר, עוקב אחריו במבט משועשע, נהנה לראות איך הוא מתאמץ למצוא את הבקבוק המסויים שביקש כרגע, ואיך הוא משתדל ועושה כל שביכולתו כדי להציג בקיאות מרשימה בפני האיש המרשים שיושב למולו ודוחף את הידיים שלו לגוף של איזו בחורה. 

"אני יכולה לגעת בך בבקשה? ממש לגעת בך?" שאלתי שוב בפעם השלישית, מתאמצת להיות ברורה שקופה ומובנת "הנני כאן" הוא התקרב והשקה אותי מפיו במשקה הבוער שהברמן הצליח למצוא על פי בקשתו, חייך אלי ודחף את אצבעות כף ידו לתוכי, נוגע בכל מקום אפשרי בגופי הרעב שנצמד לשלו. צובט, מחטט, מלטף, לופת. ואני, מטושטשת מכמיהה ושואלת שוב ושוב ושוב כמו מי שלא קבלה תשובה מספקת "אני יכולה לגעת בך..? בבקשה? אני יכולה לגעת לך בלב?" דייקתי..

לא הספקתי לסיים את המשפט והיא הופיעה בלי שום אזהרה מוקדמת, בעזרתה האדיב של כף היד הגדולה שלו ששמטה את הכוס על הבר והדביקה לי סטירה מצלצלת מטלטלת ומרעידה, מעיפה את הראש שלי כמו היה בובת סמרטוטים מרוטה, עד שלרגע פחדתי שלא אצליח ליישר אותו בחזרה.. 

"עד הלב..." הוא שאג והשתתק. אחר כך דפק לגימה משכרת ומשקרת ארוכה ובוערת ישר לסרעפת, ובלי להישיר אלי מבט הוא לחש שוב בלי מילים בלי קול "עד הלב.." 

נשלט על ידי היצר והצורך הבלתי נשלט באהבה.  

ואם תשוב ולא תמצא אותי בבית
חכה לי רגע קט, חכה כמה דקות,
יצאתי בודאי וכבר אני חוזרת,
הנה קול סנדלי טופף במדרגות

חכה לי שאשוב, אל תמהר לברוח,
ואל תשאיר כמו אז על גב דלתי פיתקה,
ואל תשאיר מכתב בתוך תיבת הדואר
אשר ימים רבים כל כך נותרה ריקה.

אם תשוב, אם תשוב,
אם תשוב אלי

ואם תשוב היום, אחרי הצהריים,
אפתח מיד את התריסים המוגפים,
השמש הגדולה תשלח כמו אז כפיים
אל חולצתך ואל פניך היפים

ואם תשוב אלי בערב קור ודלף,
תפשוט את מעילך ותלהו בפרוזדור,
אני אסגור בלאט אחריך את הדלת,
אני אוביל אותך לחום ואל האור

אם תשוב, אם תשוב,
אם תשוב אלי

ואם תשוב רעב, נושא אבק ועוני,
ואם תשוב עייף מדרך ארוכה,
ואם תשוב אלי בודד וזר כמוני,
אני עוד מחכה, אני עוד מחכה

אזי על השרפרף פשוט תשב בשקט
וכל אשר תאמר בכלל זה לא חשוב,
אהיה אולי בוכה, אהיה אולי צוחקת,
אומר רק שתי מלים: ידעתי שתשוב.

לתחושה המעקצצת

של הלב המדמם

מאהבה שלא מומשה עד הקצה

והיא יודעת והיא לא

היא קוראת לו שוב לבוא

והוא יגיע, היא יודעת

הוא כזה.

גלים של אהבה,

של ריגושים,

של קצף הגלים,

כאב מתוק מלוח שמתפשט בפנים. 

אני יורדת אליו לאוטו כדי להביא את הגיטרה ששכח בבית, הוא נוסע לנגן עם חברים ואני נשארת להתמסר למרק הירקות העשיר שהכין ולחום של הבית כשבחוץ רטוב וקודר כל כך.

מכניסה את הגיטרה למושב האחורי וסוגרת אחריה, רוכנת לנשק אותו מבעד לחלון הקדמי, הרוח מאיימת להעיף אותי ואני מהדקת את המעיל הגדול שלו שלבשתי, זה שכל כך נעים לי להתחמם בו אבל לא ארשה לעצמי לצאת איתו לבילוי אמיתי כי הוא מרגיש לי תמיד גברי מדי.

השפתיים שלי נצמדות לשלו והרוח מצליחה להעיף את השיער שסוטר על פני כשאני נתקת ממנו ונפרדת לשלום, כאילו ואני נפרדת ממנו לנסיעה ארוכה ארוכה ולא לכזו שתחבר בינינו עם לילה.

"נראה לי שאני מוותרת על המסיבה הלילה, אשאר בבית ואחכה לך עד שתחזור אלי" אני אומרת כשאני מתחילה לצעוד לאחור מבלי להזיז ממנו את המבט לרגע, אוהבת כל כך את המראה החורפי החדש שעוטף אותו עד קצה הראש.

"את כל כך יפה" הוא אומר פתאום ברוך גברי ומחוספס "זה בגלל שאתה אוהב את המעיל הזה עלי" אני עונה לו, נבוכה וסמוקה כאילו זו פעם ראשונה שהוא אומר לי שאני יפה לו, ואני לא באמת מסוגלת לקבל את המחמאה ומחפשת תירוץ.
"זה לא בגלל המעיל" הוא משתיק את המחשבות שלי ואומר "זה בגלל שאני אוהב אותך" ואני אוספת את המילים המלטפות שלו ומורחת בהן את הלב כמו היה לחם והן החמאה.

"אני אוהבת אותך" אני מחזירה לו בכנות קיטשית ובנאלית, אמיתית כל כך וחסרת תקנה.

"סע בזהירות, אבל ממש בזהירות" אני מדקדקת לפני שהוא לוחץ על הגז, כאילו שאם אחזור פעמיים על המילה, הבקשה שלי תתחדד והנהיגה שלו תהיה שונה וזהירה יותר.

הוא קורץ לי ושולח עוד נשיקה באוויר לפני שהוא לוחץ על הגז ומתרחק ממני, אני מסתובבת ועולה חזרה הביתה כשרעם חזק נשמע ברקע וברקים לבנים מהבהבים ומבשרים את הרעם הבא, ענן גדול מתבקע בשמיים ומוריד טיפות גדולות של מים וכל מה שמתחשק לי זה שיחליט ככה סתם לבטל את החזרה ויעלה איתי הביתה, שנסתגר יחד בחדר החם ונקשיב יחד לסופה המשוגעת שבחוץ וניצור אחת כזו משלנו בלהט החום שיווצר מתחת לשמיכה.

חורף.. כמה טוב שבאת. 

* תזכורת חשובה לימים שיהיו חמים בחוץ וקודרים בפנים, שלרגע לא אשכח להודות על הקיים ✨

הגידי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנִּין לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַּעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לטול אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִּילָהּ לָךְ אֶת הַסּוֹד?

הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן את יִרְאָה,
רַק אֶת נַפְשְׁך המאוהבה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צָעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יִרְאַת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה,
אֶת הָרָעָה, אתְּ הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.

שמְּרִי נַפְשְׁךָ, לִבְּך שמרִי, שמְּרִי נַפְשְׁךָ,
שמְּרִי חִיֵּךְ, בינתך, שַׁמְּרִי חִיֵּךְ,
אוּלַי הָאֹשֶׁר בך וְהוּא דבשך,
דבשך הַחַם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ
דבשך הַחַם וְהַכָּבֵד וְהַחֹשֶׁךְ 

הָעֶרֶב בָּא, יָפֶה מַמְּנוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא, הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.

שַׁמְּרִי נַפְשְׁך, הַלֹּא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בַּיָּד מִי וְאֵיךְ.
הַלֹּא הָרוּחַ שֶׁאֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוּת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.

בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל העִיר מוארת,
שִׁמְרִי חייךְ, בינתך, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.

(חלקיו הפחות מוכרים והכל כך יפים בשירו המופלא של אלתרמן)

לעולם לא תדע אם האנשים שחולפים על פניך ישארו בליבך, אבל ישנם אנשים שדי שהם חולפים לצדך אתה מודה להם על שעות של חסד.

* מביני דבר טוענים שהמשפט היפהפה הנ"ל נכתב על ידי אלתרמן, מביני עניין אחרים טוענים שלא היו הדברים מעולם, אחרים אומרים שנתקלו בו בספרו של גבי ניצן "באדולניה" אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת אותו דווקא משם. אם יש לכם מידע אמין על מקורו של המשפט הזה (אני לא מצאתי)  אשמח שתגלו לי... ועד אז השתדלו לעבור לצד אותם האנשים שאולי ישארו בלבכם או לצד אלו שתוכלו להודות להם או להעניק להם שעות של חסד.. ואם בענייני חסד עסקינן... גם כמה דקות זה נפלא. 

זה הגשם
שיורד בדשא
זה הגשם
שיורד הרבה

זה הרגע
שעובר כרגע
זה הרגע
שעובר מהר

זה הפער
שנוצר בינינו
זה הפער
שנוצר כעת

זה התכף
שקורה בדרך
זה התכף
שקורה מזמן

אז אל תשאל מדוע
אלא עשה מיד
ואל תגיד ידוע
ואל תקום בצד

ואל תיקח ממני
מה שלא תבין
ואל תרצה ממני
מה שאין לו מין

יונה וולך