שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

המסע של חתולה והייטק

מסע משותף של זוג מיושב אל ארץ לא נודעת...

עדכון: כרגע היא בארץ הלא נודעת ואני מתמודד באומץ. שידורינו ישובו למסלולם בקרוב... :-)
לפני 15 שנים. 11 באוקטובר 2009 בשעה 22:54

לפעמים מכוונים גבוה ומנסים לפגוע במטרה קטנה, להוכיח יכולת או נקודה.
ולפעמים - כשמנסים את זה - מחטיאים.

משיחות שניהלתי עם חברים, מכרים ופחות מוכרים שקוראים אותנו (ותודה רבה לכם על הפרגון
באופן כללי) הבנתי שהפואנטה אליה כיוונתי בפוסט האחרון לא הועברה בהצלחה.

לכן, לפני שאפרסם את הקטע המלא, החלטתי להדגיש -

ראשית, זהו תיעוד ולא סיפור, מקרה שקרה באמת.

שנית, והכי חשוב - העבד המוזכר ברוב הסיפור אינו אני. מאידך, המלכה היא מלכתי במלוא הדרה.
וזאת הפואנטה :-))))

עכשיו, אפשר לקרוא שוב. או לחכות יום יומיים לקטע המלא....
שוב אורז וטס 😒

לפני 15 שנים. 8 באוקטובר 2009 בשעה 19:23

סמאק! היא מנחיתה את השוט. העור מאדים, צורב. סמאק! שוב עור פוגש בעור, בעוצמה בלתי מתפשרת.
ציפורניה מטיילות על העור הלבן, מותירות צרור שובלים אדמדמים ברורים. הם יהיו אדומים בבוקר המחרת.
היא התקינה אותם באותו הבוקר ולק הבורדו משוח עדיין למשעי. סקסי. מהפנט.
הציפורן נאחזת בתחתית הפטמה ונמשכת בתנועה סיבובית, מייצרת את אותו כאב חד, מענג ומוכר.
המגף המדהים האדום, אולי גולת הכותרת של האוסף המכובד שלה עליו עמלנו רבות, נשען בנון-שלאנטיות על קצה הכסא,
קרוב לשק האשכים המתוח היטב עם רינג. השק אדום ונפוח, זכר לסדרת בעיטות קצרות וחדות מאותו מגף.

היא מזדקפת ובוחנת את תוצאות "עבודתה" בעיון רב. עיניה מצטמצמות מעט, חיוך קל של שביעות רצון מתפשט על שפתיה המאופרות בקפידה. צליל העקב על הפרקט מוליך אותי למחוזות רחוקים.

"שב על הרצפה", היא מורה, ממקמת את עצמה על קצה הכסא, מכינה עצמה לסיבוב נוסף של משחק עם מגפיה עם האשכים הדואבים. היא נועצת את קצה מגפה ימינה ושמאלה, מזיזה את "תכשיטי המשפחה" קלות.
עת התרצתה, דורכת עם הסוליה על הזין בעדינות אך בהחלטיות. היא יוצרת קשר עין, לוכדת מבט, לא שובעת מתשומת הלב והתשוקה המוקרנת ומוחצת את הזין בסיבוב, כאילו היא מכבה את הסיגריה שלה.

גניחה חנוקה נשמעת, ספק יבבה. הריגוש עולה, גואה. ואני – אינני מרגיש כלום.
מנת חלקי התמצתה עד כה בתשוקה עזה, בכמיהה למלכתי, ברצון העז לשרתה, להיות תחת מגפיה. עיני קרועות לרווחה.

היא שולחת יד ומציתה לעצמה סיגריה, נושפת לכיווני. התרגשותה ניכרת, עיניה נחות עלי וחיוכה מתרחב לרגע, רק לרגע קט.
הארשת הרצינית חוזרת.

"עכשיו תורך, כלבה שלי".

היא מוסרת את רצועת הקולר של העבד והשוט לידי מלכתו המסורה, להמשך טיפול. היא מתקרבת אלי, ואני מגיש לה את השוט שלה וסרגל המתכת שהפקידה בידי למשמרת. אני מסתובב על ברכי, מפנה את ישבני אל-על ומחכה לשריקת השוט באוויר.

* * * * *
מבוסס על סיפור אמיתי 😄 - עוד, בקרוב....

לפני 15 שנים. 26 בספטמבר 2009 בשעה 15:03

שתיים בלילה...היה סקס מטורף אני מציתה סיגריה. יוצאת עירומה לסלון וסוחבת אחרי את שמיכת הקיץ מעל גופי. אתה מתגלגל מצד לצד ושואל : תרצי עוד?" אני מתבוננת בחיוך שלך ותוהה האם זו שאלה מכשילה. "כן רוצה מאד. למה? יש הצעות?" "כן, יש את הוא שהתכתבנו איתו. הוא מחכה לנו..." אני מצמצמת את עיני "תזמין אותו" אני יורה לאוויר וחושבת - מה נחת עליו בשתיים בלילה.
ﺁ◘ ﺁ◘ ﺁ◘
אני יוצאת מהעבודה.
מכונית מזדה עוצרת לידי "כנסי אני מחכה לך שנים" חייך.
לי....ממתי אתה פה בשעה כזו?"
קבענו לעשות לך הפתעה נעימה"
נכנסתי לאוטו...."ספר, דבר" אני מתעצבנת קלות.
בואי נסע הביתה להתארגן.
לאן נוסעים?, את מי פוגשים?" אני מנסה לחקור
"את ההוא במקום מוכר" חייך לעברי
איי בעלי אתה כמו ילד קטן חייב לממש הכול, עכשיו.... איזו הפתעה נעימה. אני משעינה ראשי אחורה.
ﺁ◘ ﺁ◘ ﺁ◘
הגענו לצימר בעיר השכנה. פה בילינו לא מזמן עם חברים חופשה סטרייטית ומקסימה. ועכשיו אנחנו חוזרים בלעדיהם לחופשה אחרת. בחדר חיכה לנו הבחור מהמייל. נראה בדיוק כמו בתמונות. הוא התרומם מהמיטה והגיש לי סיגריה והצית אותה בין שפתיי. "אתם מחרמנים אותי עם הסיפורים שלכם בבלוג" חייכתי לעברו. כן אני יודעת שאנחנו מחרמנים ולא...לא אכפת לי. "אני רוצה לממש איתכם פנטזיה".
השכטה נכנסה לי עמוק לריאות הרגשתי אותה מטיילת בי, הם לוחצים ידיים כמו שני מכרים ותיקים. אני בוחנת אותם ותוהה....מה הולך לקרות עכשיו.
הם ניגשים אליי האחד מקדימה השני מאחוריי מלקק בלשונו הארוכה והמוכרת לי בעדינות את צווארי. שפתיו מתקרבות לשלי ונוגעות בהן בעדינות אסרטיבית. ידיו מחזיקות את ידיי באחיזה אסרטיבית ונוחה. אני מרגישה איך כיסוי העיניים הושם על עיניי, אני כל כך מופתעת....הכול כל כך חשוך, ליבי מתחיל לרוץ. הציפייה לטעום את שניהם מתערפלת, אני נלחצת, "אני פה, אני איתך, רק שחררי" קולו מחזק אותי, "גם אני פה לטעום אותך...לטרוף אותך" ליבי רץ בקצב מטורף, הידיים שלי משחררות מאחיזתו.
"יש לך 30 שניות להחליט אם ממשיכים או שאת מורידה את הכיסוי" הוא השתתק, ליבי קפא, רציתי להמשיך, רציתי אותו-אותם, לא ידעתי מה להחליט....השקט שיגע אותי. איפה בעלי שצריך אותו? למה הוא לא פה לעזור לי להחליט? הכול? לבד. בחושך.

לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2009 בשעה 20:45

לפעמים לקלוע לדעת רבים אומר שאתה צודק. לפעמים זה אומר שאתה כבשה תועה, או שהאור בקצה המנהרה זו הרכבת שבמקרה באה ממול.

זה פוסט שמסתובב לי בראש כבר כמה זמן. הוא לגמרי Off-topic אבל רלוונטי לכאן כמו חליפת חתולה צמודה מלייטקס שחור. אני יודע מה אני רוצה לכתוב ורק צריך לתת למילים לזרום.
ודווקא היום, כשכבר התיישבתי וכמעט סיימתי אותו קראתי פוסט של Purified (שלמען הגילוי הנאות אני לא מכיר אותה, אבל היא נשמעת לי לעניין ובעלת חוכמת חיים) ואמרתי לעצמי: "אוף!! בדיוק מה שאני אומר!!" וזה הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

מצד שני, עוד כמה שעות של משתמש מחובר לאתר נשפו רוח חדשה במפרשיי ויצאתי לשרוף את האימפריה.

הנושא הטעון (שאין לי ספק שיעורר גל תגובות מכל מיני סוגים וכיוונים שבהחלט איני צופה אותן כעת) הוא ההודעות שאנשים שולחים בכלוב (כאן יש אתנחתא, והתופים של "אודיסאה 2001" מתחילים ברקע).

עכשיו, כשרבים מכם מגלגלים בעיניהם, חלקכם מתכננים תגובות תגמול וחלקכן מהנהנות ומצקצקות במעט פולניות (גם הלא פולניות עושות זאת פה ושם אני מניח, לא?) אפשר לגשת להוציא את הערמונים מהאש.
תיבת ההודעות של משתמש באתר היא פומבית. כל אחד יכול לשלוח לשם מה שבא לו. נכון שאפשר לחסום אנשים אבל לפעמים הבעיה היא בתוכן ולא בעצם ההטרדה המתרחשת.

יש את הסוג התמים למראה: "היי, מה שלומך?" או "ערב טוב" או איזה הערה בנאלית אחרת. האמת? זה די סבבה ונחמד שאנשים מנומסים, אבל קשה לנהל שיחת חולין בהודעות ואין בכך הרבה טעם, במיוחד בכלוב. בואו נודה – אנחנו פה להכיר אנשים, למטרות כאלה ואחרות, ונימוס בהחלט רצוי ומוערך. אבל בואו נהיה גם קצת תכלסים ונזיז את העסק.
אנחנו גם אוהבים מחמאות ועונים עליהם בנימוס. אבל אם יש משהו מעבר נשמח לדעת, שלא נצטרך שתגידו "אם לא הבנתם זאת הצעת עבדות" או משהו דומה.

יש את אלה שלא קוראים בפרופיל את הבקשות או בגדול מה מחפשים ושולחים את לחמם. האמת, לפעמים צריך להעיז בשביל להצליח. יש ריספקט. לפעמים המרחק הוא כה גדול שזה מגוחך. פניות אישיות, בוטות, כאלה שבטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת, וכאלה שהם פשוט הנשמה התאומה שלנו, עם פרופיל ריק (בעקרון לא משתפים פעולה עם אלה).
לפעמים שולטים פונים ובטוחים שכול שולטת רוצה בסתר ליבה לחוש את הצד השני של המקל.... אז כתבנו שאפשר שולטים אבל לא כשולטים אלא כבני אדם. אז כתבנו. לרמוס את המילה והרצון הרי הכי קל כי כולם יודעים יותר.

יש את הלחוצים, ששולחים טלפון בהודעה ראשונה או שניה, ממהרים לסגור את העסקה. פה זה כנראה איזה פאק שלנו, שאנחנו איטיים, מעוניינים להכיר את הצד השני, להיות בטוחים לפני שעוברים למסן או רחמנא ליצלן לטלפון. כמובן שזה מחשיד אותנו בוירטואליות ורבלית שמבזבזת את זמנם של העוברים ושבים שרק רוצים לטקטק משהו עם מישהי/ו.

על המתחזים לא רוצה לדבר. התופעה ידועה ומוכרת, ואין מקום לפתוח אותה שוב. "אין לי מצלמה, הנה אני בלי חזייה. תפתחי מצלמה? אני מתה מסקרנות". Nuff said…
עוד דבר קטן למשני הניק למיניהם: אתם יודעים שאפשר לשמור ים הודעות ולראות היסטוריה וזה תופס גם שינויי ניק, נכון? סבבה. רק מוודא 😄

יש את האנינים. לרוב שולטים, שבטוחים שאם התחלנו להיות רצינים איתם אז אסור לנו להפגש ולדבר עם אף אחד אחר. בהגדרה, הדבר הנכון לעשות הוא לחפש עד שמחליטים. כשמחליטים, מתחילה תקופה של מעין אקסקלוסיביות עד למימוש. אנחנו לא הנשים שלכם שחייבים דין וחשבון מלא עם מי ומה אנחנו נפגשים.

יש עוד הרבה, אבל אין לי ספק שהקוראים מתעייפים. ככתב חצי-מקצועי לשעבר בוואלה ספורט וכתב פרילנס (להנאה) בתחום הפנאי אני מכיר את התיזה הרווחת שאחרי מקסימום 600 מילים אנשים מתעייפים.
אולי פה קצת יותר כי בכל זאת זה לא ביקורת DVD או משהו, אבל הפואנטה מובנת.

אנחנו משתדלים לכבד כל פונה מכובד שעונה על מה שכתבנו בפרופיל. לפעמים דברים חומקים אז לא צריך להתעצבן. זה לא בושה לשאול שוב (אני יודע שאתם אנשים עסוקים, תאמינו שגם אנחנו). יש אנשים כמונו עם תהליך איטי, ואתם יודעים מה? זכותינו. אתם יכולים להאשים אותנו בוירטואליות וחוסר רצינות, אבל יש פה יותר אנשים מאצבעות הידיים והרגליים של שנינו שכבר מכירים אותנו ויעידו על הרצינות. אז חפיף, אין צורך להעלב ולהעליב. לא מתאים הקצב? תעברו הלאה, מקסימום תשאירו על אש קטנה.

ומכיוון שיום כיפור מתקרב, אז אין אפשר בלי זה (מאוד פוליטיקלי קורקט). אין לי ספק שיש אנשים כאן שהתעלמנו מפניות שלא בצדק או שלא יצא או שפשוט לא ממש הסתדר. אם פגענו במישהו בטעות אז אנחנו מתנצלים. אם פגענו במישהו בכוונה – כנראה שהוא יודע 😄
אם כך אז הכל בסדר. צום קל לכולם!!!

לפני 15 שנים. 18 בספטמבר 2009 בשעה 13:44



אוהבים הייטק והחתולה

לפני 15 שנים. 12 בספטמבר 2009 בשעה 7:19

הקרירות מתחילה להתגנב למזג האוויר.
אני אשת חורף, מייד מזהה אותה...היא גורמת לי תחושת עונג וגם התכנסות.
"סיימתי עם מתנות לחג!" הייתי כל כך גאה בעצמי.
"מה את רוצה לחג?" שאלת אותי אתמול.
"אני רוצה חוויה מינית חדשה" עניתי מייד. פתאום זו נהייתה מתנה לגיטימית בינינו כמו דיסק או חולצה. משהו שאפשר להגיד בקול רם ולדעת שגם אתה תתרגש ממנו ולא תחוש נפגע/נעלב/נבגד.
מאד הופתעתי מהתשובה של עצמי.....חייכת לעברי, נשבעת לך שהתחלתי לראות את הגלגלים זזים בראשך.
"תחליטי מה ותודיעי לי" הנה שוב פעם העברת אליי את כל האחריות.
למה אני צריכה להחליט הכול? למה אתה לא יכול לקחת יוזמה ולהחליט עבור שנינו? להפתיע אותי? הרי אתה מכיר את כל ה"טיעונים" לעונג. לפעמים נמאס לי להחליט. בא לי להרפות ולתת למשהו אחר להחליט עבורי ופשוט להתעסק בלהנות. לא! לא טעיתי במינוח. זהו בדיוק המינוח הנכון. המינוח "לאפשר" אינו מתאים פה אלא "לתת" מתוך בחירה מודעת.

לפעמים הקטע בלהיות "מלכה", מצריך המון.
• השקעה
• אכפתיות
• תשומת לב
• תכנון
• יכולת ביצוע
• יצירתיות
• שליטה עצמית

זה לא שאני אומרת שאינך עושה כלום. אתה עושה המון ואתה מעולה בזה (ראה ערך אתמול בלילה...היה מדהים וטעים במיוחד.) אבל לפעמים אני רוצה להישען אחורה ופשוט לרוקן הכול, לשחרר מושכות וליהנות.
לכל החמורים הקופצים לא, זה אינו מגיע מהחשיבה ש"בכול שולט יש גם נשלט". זה מגיע מעייפות גרידא, מסוף-היום, מהרצון להיות מפונקת ועטופה מידיי פעם מעצם היותי "אני"-"בת אדם" ולא "מלכה". מהתובנה שכל הג'גלינג שאנחנו קוראים לו חיים מכניע גם אותי מידיי פעם (כמו את כולם!)

אז עכשיו אני רוצה חוויה מינית חדשה, משהו שיביא לנו משב רוח נעים, קל, כייפי עם אנרגיות מיניות טובות לקראת השנה החדשה.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!

לפני 15 שנים. 31 באוגוסט 2009 בשעה 4:08

מוצ"ש אחרון של החופש הגדול. חזרנו מחופשה משפחתית עם ילדודס. היו כרטיסים לתיאטרון ביד. למרות העייפות. החלטנו נלך. מה שילמנו! לא נלך? טוב, נלך.
אמאבא הגיעו בזמן. מבט חטוף שלה בי הספיק לדו"ח מצב:
איזו יפה את! (אופטימיות קוסמית אף פעם לא נראתה עליה טוב כמו היום)
א ב ל
העקב גבוהה מידי.
המחשוף עמוק מידי.
החצאית קצרה מידיי...
הקשבתי, הפנמתי, חייכתי ....
עשיתי סיבוב מול המראה. סיבוב אחד שהספיק לי להחליט היום אני הולכת ככה. כן! בדיוק ככה! הייטק תפס חיוך מלא שיניים יפות למראה מחשוף. הוא היה מאד מרוצה מהתלבושת.
הגענו לתיאטרון לגלות שבאמצע אוגוסט אין להם מזגן. ההצגה מעולה אבל ארוכהההההההההההההההההה.
מעלינו ישבו זוג. הוא והיא.
היא העירה על המחשוף. הוא שאל אותה אם לא יהיה לי קר ברגלים.
(תודה על הדאגה הכנה......לא!)
כל זמן ההצגה היא הסתכלה בתוך והוא הסתכל מחוץ למחשוף.
החום הרג את כולם. אנשים החלו מנפנפים עם התוכניה.
בסוף יצאנו לאוויר הפתוח והרגשנו משב קל, נשמנו לרווחה, אספנו בקבוק קולה ונכנסנו לאוטו.
הייטק שלח את ידו ופיסק את רגליי. גלגל בעדינות את בקבוק הקולה בין ירכיי החשופות. עיניי התגלגלו מתחושת הרטיבות, קור ועונג. ואוו.
אכן קולה קרה מוסיפה "טעם לחיים".

נ.ב
"נו באמת מה את חושבת שלא ידעתי שה"תלבושת" הזו סקסית, זנותית וחשופה...ידעתי אבל נהניתי מכל שנייה."


לפני 15 שנים. 29 באוגוסט 2009 בשעה 8:49

הוא הרים את ראשו וראה מבעד לחושך והערפל את זוגתו יושבת בשורה השנייה כשלצידה כורע ברך מישהו לא מוכר. חשב: האם היא החליפה אותו ב"כלב" חדש? על צווארו קולר והוא מונח לרגליה כחפץ, כשהיא אוחזת באצבעותיה הארוכות את השרשרת שלו, ומחייכת כיודעת סוד. חיוכה הרגיע וסיקרן אותו. הוא הביט עליה מלמעלה כשהיא מוצצת סיגריה ומשאירה עליה את סימני האודם האדום. סגירת שפתיה הזכירה לו את סגירת שפתיה על פטמתו כשהיא נושכת אותה. הזיכרון המתוק חרמן אותו. הוא התרגש לראותה. הזין שלו הגיב למראה מלכתו ונעמד בחוזקה...עבר צחקוק בין היושבים.
פניו נהיו אדומים, חש כ"נתפס" במעשה אסור. הוא השפיל את עיניו מטה וראה את "הכול". הוא היה נבוך, כולם רואים אותו ערום, קשור כל כך חשוף. "אתה מתרגש מהמעמד?....זה כייף" אמרה מלכתו והצמידה לאשכיו קרח. פניו התעוותו לתחושת הקור שעברה בכל גופו. הוא חש את הזין שלו נופל בכאב ונשאר תלוי על גופו. היא הלבישה על אשכיו רינג חזק, הלחץ שהרגיש "תפס" אותו. הוא ניסה להסתכל למטה, משקפיו נפלו, שוב הכול היטשטש למולו.
"אתה רוצה את זה ככה. מעדיף להיות באפלה....זה סקסי" צחקה למולו מלכתו, העבירה את ידה על אשכיו. הוא הרגיש עקצוצים קלים ומדגדגים. כולם פרצו בצחוק. "לא מלכתי" הודה בפניה ומייד הרגיש סטירה, נוחתת על לחיו. "לא זוכרת ששאלתי אותך עבד קטן" היא סיננה לעברו.
היא לקחה לידה שוט קצר וכתגובה הנחיתה אותו מספר פעמים על פיטמתו...הוא ניסה לסובב את ראשו ולא הצליח. הקולר חסם את תנועתו. נשך את שפתיו. "אתה תענה כשאשאל אותך" היא כעסה עליו. היא משכה בפטמותיו בחוזקה ומייד עיסתה אותן קלות. הכאב העונג שחש העביר בו צמרמורת.
הוא עצם את עיניו ופתח את פיו מהנאה.
מלכתו הילכה סביבו הלוך וחזור כחושבת.
רעש עקביה הלהיט אותו, הצללית שלה הייתה סקסית בעיניו. הוא שמע את צעדיה מלויים ברעש אבזם או פעמון, היה להם קצב קבוע וצליל מיוחד שסקרן אותו. שמע אותה מזיזה ידית גדולה וגופו הסתובב ב-90 מעלות. נבהל, חש תלוי וחיכה ליפול. פתאום הרגיש משהו נוזל ומטפטף. הרטיבות הפתאומית השרתה בו תחושה קרירה ומצמררת. הזין שלו עמד, פטמותיו נעמדו חזק. כשהוא ראה את הלהבה מתקרבת אליו. ליבו החל לפעום בחוזקה, הוא נבהל. הוא הרגיש את טפטופי הנר על ירכו, פטמתו, צידו, אצבעות רגליו. היא עברה עם הנר על כל גופו. בסבלנות רבה התעכבה על כל פיסת עור חשופה. הצביטות הקטנות של החום בעורו החלו לבעור בו. היא סובבה אותו בחזרה והניחה את הנר על שרפרף בין רגליו.
הוא הרגיש בה מסתכלת עליו. הוא יכול היה לחוש בחומו של הנר שהונח בין ירכיו עד קצה הכיפה של הזין שלו. הוא נלחץ החל לסובב את ראשו ונחסם ע"י הקולר כשרצה להסתכל מטה. ידיו ורגליו החלו לזוז לכל המקומות בתוך קשירתן. החום שיגע והלחיץ אותו. תחושת הבערה עלתה בו. היא תפסה את סנטרו וכיוונה את ראשו אליה. היא לחשה לו "סמוך עליי ולא יקרה לך כלום, תשתולל תקבל כוויה" תחושת הבערה בגופו עלתה מהר. היא הוציאה את הנר בין רגליו. בליבו הודה לה הרגיש שניצל.
היא הפכה אותו כשראשו למטה. הוא נשם בכבדות הכול נראה לו משוגע, הוא היה בטוח שזו הזיה, כולם הפוכים, רגועים מעשנים והוא...חם לו, הוא עולה באש. הוא דחפה לפיו מכשיר שישאיר את פיו פתוח. היא התכופפה הרימה את שמלתה התיישבה על פניו, החזיקה את ראשו קרוב לכוס הפתוח שלה, הריח שעלה ממנו שיכר אותו כל כך עד שלרגע חדל לנשום. לפתע פרץ של מי זהב הוטל לפיו, הוא הוצף.
איך יוכל להכיל את כל הטוב שנתנה לו? היא התרוממה. כל פניו היו מלאים בשתן שלה. והריח היה כל כך טרי ומשכר. היא שחררה את פיו. לשונו ליקקה את שפתיו, כמו רצה עוד מהטעם שנשפך החוצה. היא התרוממה ותקעה את עקבה בין שיניו. לשונו ליטפה את עקב נעליה למעלה, למטה מהצדדים ועיניו התגלגלו מאושר. היא העבירה את לשונה על קצה הזין שלו. הוא זינק ולא הבין "איך היא נגעה בי"?.
ידיה הפליקו קלות על אשכיו הנפוחים, הוא התכווץ. "שתוק ותלקק כלבון טיפשון" אמרה לו בקול אסרטיבי. הוא ניסה להמשיך ליהנות ממגע מגפיה בלשונו, כל נגיעה באשכיו הקפיצה אותו. היא ליקקה בלשונה את הכיפה וטפחה על אשכיו. הכאב התערבב בעונג שחש מלשונה. לפתע התרחקה ממנו. ואז ראה שוב את כל הצלליות צופות בו, בוחנות, צופות, בודקות, רואות אותו.
היא הפכה אותו. הוא החל להסתחרר קלות. שוב היה מול כולם. ההזיה התהפכה לו.
פתאום אחת הצלליות קמה והתקרבה אליו, צליל עקביה מוכר לו. היא הושיטה את ידיה לאשכיו. נגעה, מחצה, חפנה, הזיזה, התרוממה והלכה. זה לא כאב, לא עינג. מה היא עשתה? למה היא הולכת? לאן? "התכנסנו כאן הערב לענוד לעבד הזה את מתנת מלכתו." אמרה מלכתו. קולה נשמע שמח, מחייך. מתנה? איזו מתנה? של מי המתנה? לא ביקשתי מתנה? אין לי יום הולדת. מה קורה פה? המלכה פנתה אליו, הרימה את סנטרו. הוא ניסה לראות את פניה וצלליתה הייתה כל כך קרובה אליו. לראשונה שם לב לריחה הנעים."תכיר חבר חדש וצמוד CB3000". מה? מי זה? מה הוא רוצה? לא רוצה חברים!. כעס בעצמו, בתוכו.
הוא ניסה להשפיל מבט וחטף סטירה "כשאני מדברת אתה רואה רק אותי!" כעסה עליו.
אוף המשקפיים האלו. לא רואה, מת לראות!. מחיאות כפיים רבות נשמעו. הוא קפץ, הצלליות מוחאות כפיים, זה מלחיץ, זה מפחיד. הוא שכח שהם שם.
"שחררו אותו" פקדה והלכה. שני עבדים מיומנים עזרו לו לרדת. רגליו לא צייתו לו. הם סחבו אותו והושיבו אותו. הוא הרגיש משהו נתפס בין רגליו. מוזר, פלסטיקי, לא כואב. מעניין חשב. נהיה לו קר. מישהו הושיט לו את משקפיו. עם משקפיו הוא ראה המון אנשים צופים בו ומוחאים לו כפיים. שני משרתים זריזים מתירים אותו מכבליו. הוא הסתכל על הזין הקטן שלו קשור בצינור מפלסטיק וידע שהיא תשחק בו, היא תשתמש בו.
זוהי המתנה הכי יפה שקיבל ממנה. היא עמדה בין חבריה והסתכלה בו מחייכת. היא הנידה בראשה, והלכה.

לפני 15 שנים. 20 באוגוסט 2009 בשעה 20:32

הם נסעו ביחד. היא נהגה הוא הסתקרן....מה כל כך דחוף באמצע יום עבודה, נסיעה כל כך ארוכה.
היא הייתה החלטית מידיי, שקטה. הוא התבונן מהחלון המכונית, ראה אנשים, שדות, שלטים...את כולם הם חולפו, עברו מזמן.
לבסוף היא חנתה על דרך כורכר.
הם נכנסו לבית גדול וישן כמו אחוזה....היא המשיכה לרדת במדרגות, מטופפת בנעליה על כל מדרגה, הוא ירד לצידה. מבטו הסתכל על רגליה יורדות במדרגות העגולות.
התחיל להחשיך. לאט לאט האור נעלם ורק להבה קטנה סימנה לה שהסתיימו המדרגות.
היא הסתובבה אליו, הורידה את משקפיו "את יודעת שבלעדיהם אני לא רואה" החל לרטון לעברה.
"זו בדיוק מטרה" ענתה לו. הכל נהיה מטושטש, ליבו החל לפעום, הוא כעס על עצמו שהלך אחריה מבלי לשאול לאן.
"עכשיו הוא שלך" שמע אותה אומרת.
מי זו? מה הכוונה שלך? איך היא מוסרת אותו כך. למי?
הוא לא שמע תשובה. הוא התאמץ כל כך והצליח לראות שתי צלליות נשיות עומדות מולו. הוא ידע שהן מתבוננות בו, בוחנות, בודקות אותו... הן צופות בו מגשש את דרכו באפלה.
"מעכשיו אתה שלי" שמע קול נשי רך וצרוד פונה אליו. "כן המלכה" ענה מיד.
הוא הרגיש זוג ידיים מלבישות עליו קולר עבה, זוג ידיים מכפתרות את חולצתו, הוא עמד שם באמצע האפלה וניסע לחשוב, כמה ידיים הוא ירגיש היום? מה קורה עכשיו? מכנסיו נפתחו ונפלו ארצה, זוג ידיים חלץ את נעליו.
הכל נראה כל כך מטושטש. הוא הרגיש את ידיו נתלות על הצלב. גופו עמד שם, חשוף. הקולר הכביד עליו. נהיה שקט......דקה...עוד דקה...הוא תהה לאן כולם הלכו. הוא עמד שם הרבה זמן עד שהרגיש כמו נצח...לבד...בשקט.
קול עקבים התקרב אליו....רעד קררררר עבר באשכיו, הוא קפץ .הוא רצה לסגור את רגליו אך הן לא צייתו לו. "עוד מעט יבואו כולם, מלכות ועבדים, מאסטרים וכלבות. הם באים ליהנות.....אתה מנה העיקרית" ליבו פעם בחוזקה. " מה שאתה חש עכשיו זוהי רק ההתחלה..." היא נעמדה על אצבעות רגליו כדי להבהיר לו את דבריה. "ככה אני אוהבת אותך קשור, שלי ועירום. יש משהו מהנה בגבר מושפל וקטן" הוא שמע אותה מחייכת. " כבר אני יודעת שתהיה לי טעים" אמרה ונשכה את כתפו.
עוד פעם היה שקט....גופו התעייף. הוא חשב שהוא צריך להישאר ער בשבילה. ידיו החלו לכאוב, רגליו החלו נרדמות. עינייו נהיו כבדות, ראשו החל לדאוג. מה כוונתה? מי זה כולם?
הוא התעורר כשהרגיש כל מיני ידיים מטיילות על גופו, מלטפות, בודקות, תופסות, ממששות, מושכות, מחזיקות....הוא פתח את עיניו והיו המון צלליות מהלכות למולו. הוא נלחץ, ניסה לזוז וידיו היו קשורות, רגליו מפוסקות וראשו הוחזק כמו בסד.
"הנה הצעצוע להיום, תראו, תרגישו, תמששו" הוא שמע את מלכתו מדברת עליו. משהו החזיר לו את משקפיו. בבת אחת הכל היה מואר, הוא כל כך הופתע. כל כך הרבה אנשים סביבו, עוברים ומסתובבים לידו-סביבו, נוגעים, מלטפים, מגששים, צובטים.....ליבו החל לרוץ בשיגעון, דמו עלה לרקותיו, הוא התרגש כל כך, כובד הקולר על צווארו כבר לא הפריע לו. כולם רואים אותו עירום, חשוף. כל גופו תפוס ותליו. רקותיו החלו לכאוב. כולם הסתכלו עליו.....הוא היה ה"צעצוע" להיום.
יאמיי


לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 21:47

לפעמים כשאתה מתהלך בבית ....סתם ביום יום.
עולים לי פלשבקים מרגעים אחרים, ממקומות אחרים, מזמנים אחרים.
פתאום זה מקהה אותי
אומרים שהגוף זוכר אבל גם הנפש זוכרת.
אני ז ו כ ר ת
הילדודס רצים סביבי...מה לא הייתי נותנת.
למי לא הייתי משלמת כדי להיות
ל ב ד
א י ת ך
עכשיו