בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דבש בין הרגליים

נצנצים, עוגיות שוקולד צ׳יפס ושאר חומרים ממכרים
לפני יום. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 12:39

20/8/10

⁃ אתה באהיום, נכוןם<?
⁃ כבר שיכורה? מה יהיה, מפלצת?
⁃ מה אתהמשחק אותה כאילו אתה לא… שישי היום. ואל תקרא לי ככה
⁃ מי יקרא לך ככה אם לא אני? (:
⁃ אמרתי לך שאני שונאת אתזה
⁃ טוב מפלצת. אני לא שיכור, שתדעי
⁃ אז תבוא ונשתה, הערק שלנו עוד בפריזר
⁃ לא היום, מפלצת. אני לא בבית
⁃ חזרתם,אה?
⁃ אל תשאלי שאלות קשות
⁃ תגיד לי
⁃ לא.
⁃ אני צריכה לדעת
⁃ למה? בשבוע הבא ממילא תתחנני שאבוא
⁃ לא נכון.
⁃ אבל את כן (:
⁃ לא. אני לא מוכנה להיות מספר2, כבר דיברנו על זה
⁃ מה פתאום מספר 2? את יודעת שאף אחת לא מוצצת כמוך
⁃ אבל היא יותר כוסית
⁃ לא מכחיש
⁃ ואותה אתה אוהב
⁃ לא יודע אם זו אהבה, היא פשוט גירלפרינד מטריאל
⁃ ואני לא?
⁃ אותך כדאי לשמור בסוד, שלא יקחו לי אותך
⁃ אז אני מספר 2
⁃ מספר 1 באוראלי ואנאלי
⁃ אתה חזיר יבלות
⁃ ואת מפלצת חמודה ושיכורה
⁃ ביי
⁃ ביי מפלצת
⁃ די נו, פליז בוא
⁃ חחח. אפילו דקה לא החזקת הפעם
⁃ אני שונאת אותך כל כך
⁃ את מתה עליי, מפלצת
⁃ אני לא מפלצת!!!!!!!!
⁃ את מפלצת מוצצת, ואת אוהבת שאני קורא לך ככה
⁃ למה אתה כזה מניאק.
⁃ גם את זה את אוהבת. גם אותי, נכון?
⁃ בוא.פליזזז.
⁃ אני בא רק אם את נותנת לי לזיין אותך בתחת
⁃ אוקיי, תזיין אותי בתחת.
⁃ טוב, לא באמת. רק בדקתי שלא נחלדת בטעות.
⁃ אני שונאת אותך שונאת אותך שונאת בדם יא בן של אלף זונות
.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

⁃ את בוכה?
⁃ כן
⁃ ומאוננת?
⁃ כן
⁃ ומחוקנת?
⁃ כן
⁃ אני בא.

 

לפני יומיים. שני, 19 באוגוסט 2019, בשעה 17:04

זה כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

כתיבה לרוב באה לי בקלות. גם דיבור. כל מה שקשור במילים, בעצם.

יעיד על כך כל מי שקורא אותי, יעיד על כך יותר כל מי שמכיר אותי, ומי שיכול להעיד על כך יותר מכולם לאחרונה הוא המדויק שנוזף בי לא מעט על כישורי החפירה המלאים שלי ואוהב לייבש אותי תוך שהוא קוטע אותי באמצע משפט עם אמירות בסגנון ‘הנקודה הובהרה’, דבר סופר מעליב, בעיקר כי הוא סופר נכון.

בלי קשר, אני ממש לא אוהבת לספר על תהליך הכתיבה שלי. אפילו סולדת מכך. אולי כי משעמם אותי לקרוא דברים כמו ‘זה כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה’, כי למי אכפת? או שתכתבי, או שלא.

אבל הפעם אני מרשה לעצמי, כי הקושי הזה לא קשור למוזה, השראה או מצב רוח. הקושי הזה טמון בעובדה שהדבר הזה שאני רוצה לומר, פשוט לא עובר כמו שצריך בכתב. אני אכתוב את זה, ואז אתם תבינו:

אני כל כך אוהבת ללקק לו את התחת.

הנה, רואים?

זה נשמע כזה סתמי, שלא לומר אובייס. כזה משפט שגורר תגובה כמו: “נשלטת שאוהבת ללקק תחת, וואו, מה אני אלבש? טוב שלא כתבה שהיא אוהבת שמשפילים אותה”.

בגדול, בכלל לא רציתי לכתוב את זה בבלוג. רציתי לשלוח לו את זה כהודעה. להגיד לו, שידע. לפרגן לו. כי מגיע לו: הוא חתיך, ולארג’, ומפנק אותי מלא. הוא נותן לי לעשות את זה בכל פעם שאנחנו נפגשים, לפעמים הוא אפילו עוזר לי ברוחב לב ודוחף לי את הראש עוד יותר פנימה כי למה לנשום כשאפשר ללקק תחת, אז למה לא להכיר תודה ולהגיד לו שאני מתה על זה?

וזה לא שאני מתביישת לכתוב לו את זה (למרות שזה באמת לבל חדש של פתטיות, להשתפך ולהתרפס על ליקוקי תחת) כמו שאני פשוט מרגישה שהמשפט הזה לא מעביר מספיק טוב את הנקודה. אז אני מנסה להעמיק קצת. כי זו לא רק האהבה שלי לאקט הזה, זו גם ההתמכרות הקלה שפיתחתי אליו, ואני לא יודעת אם זה החום בחוץ, החוסר או החרמנות חסרת התקנה שמייצרים אצלי תחושה של קריז אבל בימים האחרונים אני לא מפסיקה להשבות בדמיון שלי מלקקת את התחת שלו וזה כל מה שמעסיק לי את הראש, כמו גיף: בלי קולות רקע, בלי התחלה ובלי סוף. הלשון שלי, התחת שלו. מתענגת עליו ומענגת אותו. ככה. פשוט. מונוטוני. אחיד. ובכל פעם שהדמיון הזה נקטע אני חותמת אותו ב’אלוהים, אני כל כך אוהבת את זה’ ונשבעת שלפעמים עולות לי דמעות בעיניים ואין לי כוחות לעצמי ולנזקקות המטורפת שפיתחתי אליו, ועדיין. לא מספיק טוב. לא מעביר את הנקודה.

ואולי אני צריכה להרפות ולהכיר בעובדה שאין. אי אפשר להסביר. אפשר לנסות, אבל לא באמת. זה מסוג הדברים שרק הלשון שלי יכולה להעביר כשהיא משתוללת ומתפתלת על ובתוך ועמוק בתחת שלו, ובגלל זה אני חייבת לראות אותו כבר ואין ברירה אחרת כי אם יש משהו שאני שונאת יותר מלא להבין זה לא להצליח להסביר, ואני מקווה שכשנתראה הלשון שלי תסביר לו את זה טוב, כל כך טוב עד שהוא יכעס על בזבוז הזמן המשווע שגרמתי לו כשניסיתי להסביר את זה במילים בפוסט המפגר הזה.

לפני 3 ימים. ראשון, 18 באוגוסט 2019, בשעה 09:42

אני רוצה שתכאיב לי בין נשיקות וליטופים

ואני רוצה להיות כל כך שקטה ואמיצה

עד שתשכח

שאני סובלת

.

לפני 6 ימים. חמישי, 15 באוגוסט 2019, בשעה 11:06

מאז שהכירו, היא כבר לא כותבת פנטזיות. למען האמת, היא כמעט הפסיקה לפנטז בראש. כל המחשבות המלוכלכות שלה מבוססות על דברים שקרו, נאמרו ונעשו במציאות, שהייתה פנטסטית הרבה יותר ממה שיכלה לדמיין לעצמה לפני שנכנס לה לחיים.

ובכל זאת, פעם לכמה זמן, היו מתגנבים אליה תרחישים דמיוניים. לרוב היו אלו הבזקים, תמונות סטטיות  מתוך רגעים שלא קרו וקיוותה שעוד יקרו, דברים פשוטים, קטנים, לא פנטזיות מורכבות. וכשהייתה מתיישבת לכתוב, היא אהבה לקחת תמונה כזו ולראות לאן תיקח אותה המקלדת.

כמו התמונה שהייתה זולגת לה למיינד לא מעט, שבה היא יושבת עירומה על הברכיים שלו כשהוא לבוש, עם הגב אליו.

יד אחת שלו מסביב למותניים, מחזיקה אותה. יד שנייה מטיילת עליה, מלטפת. העורף שלה בערך בגובה האף שלו והוא נושם כבד, משקיע בהוצאת האוויר, מודע לצמרמורת שמתעוררת בה עם כל נשיפה.

היד המטיילת עולה במעלה הזרוע שלה דרך כתף וצוואר, מסיטה את שיערה הצידה אל מורד הכתף הנגדית, וככה, כשהאוזן גלויה, הוא יכול ללחוש לה דברים. והוא מספר לה שלמרות שהוא לא רואה את הפנים שלה, הוא יודע איזה פרצוף היא לובשת; זה הפרצוף המתחנן לעוד, כי היא כזו כלבה שרעבה לעוד. כשהיד המטיילת תעבור על פנים הירך שלה זה יהיה חם ונעים היא תגנח קצת ותענה ב׳כןןןן׳ מיילל כשהוא ישאל אם היא רוצה שידחוף אליה אצבע.

וכשהאצבע תחליק פנימה הוא יזכיר לה בשקט את הפעם ההיא ששלף שתי אצבעות החוצה מתוכה ואיך היא, כלבה גרידית, תפסה לו את היד באינסטינקט חצוף במיוחד, התחננה שיחזיר פנימה וחטפה סטירה מצלצלת. ׳הפעם׳, הוא ילחש לה לתוך האוזן, ׳אני יוצא החוצה רק אחרי שכל היד שלי תהיה בפנים׳ וכבר ידחוף אצבע שניה פנימה בקלי קלות כי הכוס שלה יטפטף. הוא יעבור לדבר על הגניחות שלה. על זה שהן קטנות ומבוישות ונשמעות כמעט מתבכיינות, ושאולי עם אגרוף שלם בתוך הכוס הוא יפיק ממנה צלילים אחרים, יותר בוגרים. כשידחוף אצבע שלישית, היא תתחיל להלחץ. לא יצא לה לדבר איתו על זה שהכוס שלה רגיש ומפונק, וכל דבר מכאיב לו, וכמה שהוא יודע להיות קפוץ ולא תמיד מגיב טוב לחדירות ופתאום יידמה לה שיהיה קל יותר ללדת מלקבל פנימה אגרוף שלם, אבל הוא ידאג  להחזיק  אותה רטובה עם מילים כי מה שהוא כן יודע זה כמה הכוס שלה אוהב שמספרים לו סיפורים, ‘נכון?’, הוא ישאל אותה וידחוף עמוק עמוק פנימה, והיא תרגיש אותו מערבב לה את הרחם ואת המילים ותענה ב’כן’ סתום שיוציא ממנו גיחוך קטן לפני שימשיך לספר לה כמה סתומה ופתטית היא הופכת כשאומרים לה ככה ועושים לה ככה ובקושי ‘כן’ אפשר להוציא ממנה, ובאצבע הרביעית התחזית שלו תתגשם וייצא ממנה צליל מסוג חדש: יש עונג מהמילים, מהתנוחה, מהקול שעושה לה להנמס, אבל בפנים כואב, והיא מרגישה שזהו, אין יותר לאן ואיך להכניס והכוס שלה מתחיל להתנגד. היא תנסה לבקש ממנו לצאת אבל הוא ישיב בצקצוק לתוך האוזן שלה: ‘יד שלמה, כלבה גרידית’, ויגיד לה שכדאי לה להיות טובה כי בסוף יש פרס - היא תוכל ללקק לו את התחת כמה זמן שתרצה, ותוך כדי הוא יעשה שם איזו תנועה סיבובית לא ברורה שתביא אותה לדמעות אבל גם תוריד התנגדות ותגביר רטיבות ותגרום לו לצחוק שוב ולומר לה שחבל שלא דיבר איתה מההתחלה על ליקוקי תחת ושזה נורא יעיל לדבר אליה עם אצבעות בפנים, ככה הכוס שלה עונה במקומה, והוא, בניגוד אליה, אף פעם לא מכחיש. ואז, עם ארבע אצבעות בפנים, הוא יבקש ממנה לנשום עמוק ולהתכונן, כי ברגע כשהחמישית תכנס - הוא רוצה לשמוע רק אותה.

היא אף פעם לא סיימה לכתוב את הפנטזיה הזאת. אולי בגלל שפיסטינג עורר בה אימה יותר ממה שעורר בה גירוי, ואולי כי בכל פעם שהגיעה לקטע של הקולות המטורפים שבקעו ממנה כשהייתה ישובה על ברכיו כשהוא עם יד שלמה בתוכה, היא ידעה שאם זה היה קורה במציאות, לא משנה כמה זה היה רגע סקסי - אחד מהם בטוח היה חד מספיק כדי להבחין באנאלוגיה ולומר לשנייה משהו בסגנון - ׳לא, הפיתוֹם הכי סוטה אבר׳, והם היו מתעלפים מצחוק לא מותאם בעליל לסיטואציה, אבל זה לא באמת היה להם אכפת. עבור כל אחד מהם, רגעים מהסוג הזה היו To live for. בכלל, הסיבה העיקרית שהסיפור שלהם נהיה רציני היא ששניהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לוקחים דברים יותר מדי ברצינות.

לפני שבוע. שלישי, 13 באוגוסט 2019, בשעה 14:18

אתמול, לפני שנרדמתי, בכיתי. זה היה שילוב כזה של עייפות ועצבים והכל ביחד, יום שהדרך היחידה שלו להגמר היא להשטף החוצה מהעיניים. הייתי צריכה לדעת כבר אז.

אבל היום כשהתעוררתי עם חום, לא נשאר מקום לספק.

זו קדחת געגועים.

כבחורה מוגזמת ולא מווסתת שחווה את העולם במלוא העוצמות ולא מסוגלת להתמודד עם סיטואציה בה היא רוצה משהו ולא מקבלת, זה כמעט מתבקש: אני מגיבה לא טוב לגעגועים.

מה לעשות,

געגוע זה רגש אלים.

הוא דוגר ודוגר, ממתין לרגע המתאים (שעבורי הוא אובייסלי הרגע הכי לא מתאים) וברגע שהוא בוקע מהכושילראבק שהוא דגר בו - גמרנו. הגעגועים מגרדים מתחת לכל סנטימטר של עור. הגוף רפוי, חלש, מבקש שיחזיקו אותו. והכל סתום. המחשבות שלי. המילים שלי. אני. לקח לי ארבעה ימים עד שאזרתי אומץ ואמרתי לו שאני מתגעגעת, ומאז אין לי מילים ואין לי סיפורים ואין לי מחשבות - רק געגועים אלימים שמשרים עליי חוסר אונים מוחלט ורצון עז להדוף, לרקוע ברגליים ולהגיד: “דייייייייייייייייי עזבו אותי זה לא נעים לי!!!!!!!!”.

קצת קשה להתנהל עם זה מולו, כי הוא עסוק מדי בשביל זה ואני לא רוצה להפריע לו, כי לבכות לו על זה שאני מתגעגעת זו לא אופציה וזה גם קצת תלותי ואולי גם מחצין את החזירות שלי בכל מה שקשור אליו. מצד שני, אני מרגישה שחוץ מליילל על קדחת הגעגועים שלי אני לא מצליחה לדבר על שום דבר, מה שמעיד סופית ורשמית על העובדה שגעגועים זו מחלה אמיתית: אין הסבר אחר למשהו שיכול לגרום לי, אכלנית הראשים המיומנת במערב, להגיע למצב שבו אין לי מה לומר.

אני רוצה לספר לו על הנזקקות למינונים המדויקים של כל מה שהוא יודע לתת. לומר לו כמה אני אוהבת שהוא קרוב, תכוף, מרוכז בי כמעט כמו שאני בו. אני רוצה להסביר לו שאני הרבה פחות יפה כשהוא לא משפיל אותי, שאני בריאה וחזקה כשהוא עוזר לי לחיות את המיינד החולה והמלוכלך שלי.

אני רוצה לומר לו שהוא הכי בעולם ושיש לו זין מושלם ושאני אוהבת את כל הדברים שהוא עושה לי כולל הסטירות כולל הנזיפות כולל ההשעיות כולל המבטים המאיימים כולל האימוג’ים המייבשים וכולל התיקונים הפדנטיים שעושים לי להרגיש מטומטמת ובא לי להגיד את כל זה בנשימה אחת ובלי סימני פיסוק ובלי טיפה של רסן ולבכות תוך כדי בלי שיהיה לי אכפת שהוא יצחק עליי ויחשוב שאני נידית ואינפנטילית ופאתט, עד כדי כך פאתט שהדבר היחיד שבא לי עכשיו יותר מלשכב מתחתיו ולאונן את חיי תוך כדי כשהוא משתין על כל כולי ושוטף אותי מהקדחת הארורה הזאת זה לשמוע אותו אומר שהוא מתגעגע אליי גם כן.

לפני שבוע. שלישי, 13 באוגוסט 2019, בשעה 08:32

ולא לעזוב. למשך משהו כמו 13.8 ימים.
שזה 20,000 דקות.
שזו המכפלה של קצב פעימות הלב שלי בקמ״ש כשאני מרגישה אותך מתקרב והפרש הגבהים בינינו בסנטימטרים כשאני על הרצפה ואתה עומד מעליי.

זה מה בא לי.

לפני שבועיים. ראשון, 4 באוגוסט 2019, בשעה 11:55

1. הוא מסביר לי שאני זונה. אני מציגה לו טיעוני נגד; זונה עושה את זה בשביל כסף, לא בשביל להשאר לאונן אחר כך. היא לא מעריצה את הקליינטים שלה. היא לא סופרת את הדקות עד לפעם הבאה. הוא אומר שיש משהו במה שאני אומרת, ואז מכווצ׳ץ את  הטיעונים שלי וזורק אותם לפח: ׳את זונה אם זה מה שארצה שתהיי, כדאי שתכנסי למוד׳, הוא מודיע, וזהו, עכשיו אני זונה. ‘מחר אבוא להיות זונה שלך’, אני כותבת לו, והוא חותם ב’תתלבשי בהתאם’.

2. אוי, שאני הולכת להתלבש בהתאם.

3. נכון לבנות יש קטע כזה בפורים שלא משנה למה הן מתחפשות, הן חייבות שזה יכלול תלבושת זנותית, וככל שהן בוחרות דמות תמימה יותר כך זה צורם יותר בעין? אז אני, עד גיל 25 בערך. לא חייבת פורים, אגב. ודווקא בגלל שסגנון הלבוש היומיומי שלי רחוק מאוד מלהיות זנותי (אהלן לאוסף של 400 זוגות נעלי סניקרס לבנות), אני משתדלת לקפוץ על כל הזדמנות כזו, לקחת אותה בשתי ידיים ולעוף על החיים שלי. העיקר התווכחתי איתו כשקרא לי זונה. סתומה.

4. כיאה למשקיענית שאני, אני משקיעה ומרכיבה לוק, איך אומרים - בה-באו💥: בגד גוף שחור שקוף. אודם אדום. לק גם כן. נעלי עקב שחורות. רצועת בד שחורה סביב הצוואר. כשאני מסתכלת במראה אני מתחילה להרטיב, ולא בקטע נרקסיסטי, פשוט מרגש אותי לחשוב עליו רואה אותי כך.

5. אני מחכה לו על הברכיים, על הרצפה.

6. לוקח בדיוק שנייה מהרגע שהוא נכנס ועד שהוא תופס לי בשיער ומוריד לי סטירה מצלצלת. אני רוצה לומר לו ‘היוש גם לך’, אבל לא יוצא לי, והסטירה הופכת למטח שמועך אותי ואת ה’בה-באו’ שהייתי מלאה בו עד לפני 5 דקות. אחרי שהוא מסיים להכאיב לי ולנזוף בי ולמשוך לי בשיער, הוא רוצה לראות אותי ואומר לי לקום מהרצפה.

7. אני מקבלת פיק ברכיים. פתאום אני מאוד ערה לעובדה שהוא מסתכל עליי, ונזכרת שהעיניים שלו קולטות כל דבר,  ונזכרת שאני בכלל לא אוהבת את הגוף שלי ואוי ואבוי מה חשבתי לעצמי כשלבשתי את הדבר הזה, ואיך אני יכולה לתת לו לראות אותי ככה, וגם ככה הוא שם לב לכל פרט קטן אז עכשיו עוד עם האאוטפיט האדיוטי הזה שמה לי ולו, תביאו לי שורטס ומכופתרת אוברסייז מיד ושחררו אותי מההצגה הזאת אני רוצה לרדת.

8. אני נעמדת על הרגליים מולו ולא יכולה ליישר אליו את המבט, הלחיים שלי חמות ממבוכה וסטירות והידיים זזות באי שקט ומנסות להסתיר. לא ככה תכננתי לעמוד מולו, אבל גם לא תכננתי לחטוף ככ הרבה סטירות ומשיכות שיער שימעכו אותי טוב טוב לפני כן. הוא מסמן לי עם האצבע להסתובב, שיוכל לבחון אותי. אני מסתובבת תוך שאני ממלמלת משהו על זה שאני קלאמזית ולא רוצה וזה מביך לי ודי עם זה והוא אומר לי לסתום ולהתרחק קצת. עם הגב אליו זה עוד יותר קשה. גם כי הוא רואה לי את התחת, וגם כי אין לי מושג מה הוא חושב. עמדתי ככה דקה או שתיים. בראש שלי הזמן נמתח לשעות. אני שונאת את הדיסוננס בין איך שדמיינתי את זה למה שקורה בפועל, את חוסר הבטחון שמשתלט ומחרב לי את זמן הקסם הזה שבו אני יכולה להיות הזונה שלו ובא לי להביא לעצמי כאפה על זה שכל החיים כל כך קל לי להיות זונה ודווקא עכשיו לא.

9. אני מרגישה אותו מתקרב אליי והלב שלי מאיץ כשהוא שם את הידיים שלו על המותניים שלי ומסובב אותי אליו. הוא מנשק אותי ואז מספר לי בשקט, לתוך האוזן, שהוא אוהב את מה שהוא רואה, ושארגיע. אני קוברת ראש וחיוך בחזה שלו שנייה לפני שהוא מוריד אותי על הברכיים שוב. בכל זאת, זונה.

10. זה נכון שהייתי צריכה את האישור שלו ונשיקות עם לשון כדי להאמין לזה, אבל אין דבר רע בקצת שוחד וזה לא חדש שהוא עושה לי להתאהב, בין היתר, גם בעצמי.  עם יד על הלב, באמת שהייתי בה-באו. 💥

לפני שבועיים. שבת, 3 באוגוסט 2019, בשעה 22:07

כשהוא אמר לי “הכל צריך להאכיל אותך בכפית”, הוא התכוון לזה שבימים האחרונים אני קהה, לא מפוקסת וזקוקה להסברים על כל משפט שני שלו. וכשהוא אמר לי “נראה, אולי היום כשנתראה אביא איתי כפית, להמחשה”, לא באמת האמנתי לו. וגם, שכחתי מזה לגמרי.
כשישבתי על הרצפה אחרי שגמר לי על הפנים, מרוחה בזרע שלו ומפלבלת בעיניים, הוצאתי את הלשון כדי להתחיל ללקק כמו תמיד. והוא? הוא סימן לי עם האצבע לעצור ושלף מכיס המכנסיים שלו, כ פ י ת.
יכולתי להרגיש איך כל הדם בגוף מזנק בבת אחת אל הלחיים שלי. וכעסתי. כעסתי כשהוא התכופף אליי והתחיל לגרוף אל הכפית את מה שהשאיר עליי, וחשבתי שאני עומדת להתפוצץ כשהוא קירב אותה אל פי, מחויך. כל כך כעסתי, שהפה שלי פשוט נפתח, והמבט שלי, שהיה קבור בנעליו, פתאום התיישר אליו, ויש מצב שאפילו חייכתי אליו בחזרה. ואז, כשהכפית נחתה לי על הלשון, לא כעסתי יותר. ככה זה. הזרע שלו ממוסס אצלי דברים. אני יותר קלה לתמרון כשאני מלאה בו, לא מתנגדת, ויותר מהכל - לא מתביישת. בינינו, הגמירה שלו על הפנים שלי מספיקה כדי להפוך אותי לטט׳לה שפותחת פה גדול כשמאכילים אותה זרע בכפית, אבל משהו בבליעה פשוט משתק סופית את הכעס והמחשבות וה’אני לא מאמינה שהוא עושה לי את זה עכשיו’ כי לא רק שאני מאמינה, אני גם שמחה, והכוס הרטוב שלי שמח אפילו יותר, ואני יכולה להרשות לעצמי להרגיש בנוח עם כל זה בלי שיהיה לי אכפת שזה סוטה ומלוכלך ונידי וכל יתר הדברים שזה אומר עליי רק אחרי שאני בולעת זרע ממיס הגנות שהוא בכלל סוג של סם אמת שמכבה את המיינד ונותן לגוף לדבר ולעור להצטמרר ולפה שמרייר על המנה הבאה להפתח מעצמו גם בסיבוב השני והשלישי והרביעי וכן הלאה, עד שנגמר ואני מחבקת לו את הרגל חזק, ומתחככת עליה קצת, והוא מלטף לי את השיער, ואני מקווה שהוא גאה בי וששימחתי אותו כמו שהוא שימח אותי ולא מוצאת את המילים לספר לו שהיה לי הכי טעים בעולם.
אני שקטה ברגעים ובשעות שאחרי. את הדרך חזרה ממנו אני עושה על ענן, אותו אחד שאני תמיד מרחפת עליו אחרי מפגשים שלנו. מרחפת, אבל מפוקסת. יותר חדה ממה שהייתי בבוקר, זה בטוח.
אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בדברים שאמר לי בבוקר ובאלו שעשה לי בערב. הוא תמיד צודק, המדויק החתיך בעל הזרע הממיס. באמת צריך להאכיל אותי בכפית. טוב, לא באמת ׳צריך׳. זה פשוט הרבה יותר כיף ככה.

 

לפני 3 שבועות. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 22:43

בדינמיקה בינינו יש משהו נורא מאוזן; תמיד יש מישהו שלועג לי. כשזה לא הוא, מחבר נקודות, מבחין בפרטים, דוחק לפינות או עושה מטעמים מפליטות הפה הקלאמזיות שלי, זו אני שמצביעה על החלקים הנמוכים, המגוחכים, הפתטיים שלי. לא יודעת אם זה ההומור העצמי, המודעות העודפת או פשוט הרצון להיות קטנה קטנה לידו, אבל אני מכפכפת את עצמי לא מעט מולו.

כך יוצא שלא מעט פעמים אני מדביקה לעצמי טייטל כלשהו, ובלי לשים לב, מספקת לו קריאייטיב. הוא אוהב להשתמש במילים שלי נגדי, לגזור מהן כינויים שמגחיכים אותי. לפעמים הם משמשים אותו פעם או פעמיים, לפעמים הם נדבקים לזמן ארוך יותר.
עכשיו נניח, אני ׳וונאבי׳. יצא לי לומר את זה על עצמי כבר כמה פעמים, כששמתי לב לכמה נסיונות די עלובים בהם תת המודע שלי הוציא ממני התנהגויות המנסות לחקות אותו. וכשאני כותבת ׳מנסות׳, אני כמובן מתכוונת לנסיונות גרועים, חסרי חן ומאוד מגושמים - כי ככה זה עם המדויק. צריך להזהר מחיקויים, אחרת את נהיית וונאבי. או כמו שהוא אמר הבוקר - ״האני בי וונאבי״, ואני קלטתי ששוב שמתי גול עצמי, וכדי להשלים את ההתפתטות - ברור שזה הרטיב לי.

אצלו, זה תמיד נטול מאמץ. הוא מסוג האנשים שלצפות בהם מהצד מרגיש כאילו הדבר הזה שהם עושים זה הכי קל שיש. כמו ספורטאים אולימפיים. כי זה באמת הכי קל שיש, עבורם. עבור הצופים מהצד, זה בדיוק להפך. אי אפשר לנסות להיות נונשלאנטי. אי אפשר ללמוד לומר דברים באגביות אלגנטית. אף אחד לא יכול לשנן את עצמו ולהפוך יום אחד לחריף במידה הנכונה, מהסוג שכולם נהנים להקשיב לו. זה או שיש לך את זה, או שאין לך.
ולו יש את זה בארגזים.
והזולת מגיבה בהתאם. כשאני מדברת איתו או נמצאת לידו, אני לא יכולה להפסיק לרצות עוד ממנו. קשה לי לסיים שיחה איתו, ולא רק בגלל הקול הסקסי שמעמיד לי את הפטמות. זה בעיקר כי התמהיל, כמוהו, הוא כל כך מדויק: מצחיק במידה, מחרמן עד כאב, נדיב בהרעפות ותמיד מעניין. בכל פעם שהוא משפיל אותי, הוא רק עושה לי לרצות לבקש ממנו להמשיך. וכל לק שאני נותנת לביצים שלו רק פותח לי את הרעב לעוד.
ולפעמים, כשאני לא רוצה אותו (כשל לוגי - אין מצב כזה, אבל בהנחה והיה) - אני רוצה להיות כמוהו. שתדבק אליי קצת מהקלילות הזאת שלו. אבל קלילות היא לא דבר שנדבק. יותר מזה - שום דבר גם לא נדבק אליה. אז מה שהוא לא יעשה, הוא תמיד יישאר קול ואני תמיד אשאר וונאבי. גם כשהוא יעבור לכינוי הבא שימציא לי, או לזה שאנדב לו ברוב פתטיותי.
ושאר הזולת? אותו הדבר בדיוק. או שרוצים אותו, או שרוצים להיות כמוהו. אבל זו הגדרה מסורבלת מדי בשבילו. היא גם קלישתית. אז למרות שאני וונאבי וגם סתומה, באחת מהפעמים שהייתי שיכורה הצלחתי בכל זאת לדייק כשהגדרתי אותו בחמש מילים, והן תקפות תמיד: כי לא משנה אם אתם רוצים אותו או רוצים להיות כמוהו, תהיו בטוחים שאתם רוצים אותו בצד שלכם.

 

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 28 ביולי 2019, בשעה 19:00


⁃ כמה שאני שונאת רעש, ככה רעש אני מייצרת.
⁃ בנים שווים מוציאים ממני צד מתחנף. זה נעים לי.
⁃ הדבר שהכי מעייף אותי, הוא אני.
⁃ אני שונאת כשאומרים לי ‘יש לי משהו לספר לך׳.
⁃ צורת לב היא פי אלף יותר יפה מהצורה האמיתית של הלב.
- מחמאות ונזיפות מסמיקות אותי במידה שווה.
⁃ לשתות ערק מעמיד לי את הפטמות.
⁃ אני אוהבת לאכול קינוח לפני האוכל.
⁃ אני נהיית יותר יפה כשאני מושפלת כמו שאני צריכה.
⁃ נדיר שימצאו אותי היכן שהשאירו אותי.
⁃ הלב שלי מאיץ כשאני פותחת עוגיית מזל.
⁃ שוקולד שהיה במקרר זה דבר מבאס.
⁃ אני הכי מביכה כשאני מנסה לגדל פאסון.
⁃ לטינקרבל היו כנפיים ואבקת פיות, אבל פיטר פן רצה את וונדי. גם לדעת לספר סיפורים זה קסם.
⁃ לפעמים נדמה לי שאם לא היו שקיעות, לא הייתי זוכרת שיש מחר.
⁃ גמירות חזקות באות עם התקפי צחוק.
⁃ גבולות הם אוברייטד. גם סימטריה. גם חוטיני.
⁃ לעמוד על קצות האצבעות עושה לי להרגיש קטנה.
⁃ על גבר, חולצה גזורה קוברת חולצה מכופתרת. בכל גיל.
⁃ הכי כיף לגעת בדברים שכתוב עליהם ׳נא לא לגעת׳.
⁃ האיש אומר שעם כמה שזה מוזר, כשהוא נותן לאחר לנגוס בי, אני חוזרת אליו שלמה.