שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

דבש בין הרגליים

נצנצים, עוגיות שוקולד צ׳יפס ושאר חומרים ממכרים
לפני חודשיים. שני, 19 באוגוסט 2019, בשעה 17:04

זה כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

כתיבה לרוב באה לי בקלות. גם דיבור. כל מה שקשור במילים, בעצם.

יעיד על כך כל מי שקורא אותי, יעיד על כך יותר כל מי שמכיר אותי, ומי שיכול להעיד על כך יותר מכולם לאחרונה הוא המדויק שנוזף בי לא מעט על כישורי החפירה המלאים שלי ואוהב לייבש אותי תוך שהוא קוטע אותי באמצע משפט עם אמירות בסגנון ‘הנקודה הובהרה’, דבר סופר מעליב, בעיקר כי הוא סופר נכון.

בלי קשר, אני ממש לא אוהבת לספר על תהליך הכתיבה שלי. אפילו סולדת מכך. אולי כי משעמם אותי לקרוא דברים כמו ‘זה כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה’, כי למי אכפת? או שתכתבי, או שלא.

אבל הפעם אני מרשה לעצמי, כי הקושי הזה לא קשור למוזה, השראה או מצב רוח. הקושי הזה טמון בעובדה שהדבר הזה שאני רוצה לומר, פשוט לא עובר כמו שצריך בכתב. אני אכתוב את זה, ואז אתם תבינו:

אני כל כך אוהבת ללקק לו את התחת.

הנה, רואים?

זה נשמע כזה סתמי, שלא לומר אובייס. כזה משפט שגורר תגובה כמו: “נשלטת שאוהבת ללקק תחת, וואו, מה אני אלבש? טוב שלא כתבה שהיא אוהבת שמשפילים אותה”.

בגדול, בכלל לא רציתי לכתוב את זה בבלוג. רציתי לשלוח לו את זה כהודעה. להגיד לו, שידע. לפרגן לו. כי מגיע לו: הוא חתיך, ולארג’, ומפנק אותי מלא. הוא נותן לי לעשות את זה בכל פעם שאנחנו נפגשים, לפעמים הוא אפילו עוזר לי ברוחב לב ודוחף לי את הראש עוד יותר פנימה כי למה לנשום כשאפשר ללקק תחת, אז למה לא להכיר תודה ולהגיד לו שאני מתה על זה?

וזה לא שאני מתביישת לכתוב לו את זה (למרות שזה באמת לבל חדש של פתטיות, להשתפך ולהתרפס על ליקוקי תחת) כמו שאני פשוט מרגישה שהמשפט הזה לא מעביר מספיק טוב את הנקודה. אז אני מנסה להעמיק קצת. כי זו לא רק האהבה שלי לאקט הזה, זו גם ההתמכרות הקלה שפיתחתי אליו, ואני לא יודעת אם זה החום בחוץ, החוסר או החרמנות חסרת התקנה שמייצרים אצלי תחושה של קריז אבל בימים האחרונים אני לא מפסיקה להשבות בדמיון שלי מלקקת את התחת שלו וזה כל מה שמעסיק לי את הראש, כמו גיף: בלי קולות רקע, בלי התחלה ובלי סוף. הלשון שלי, התחת שלו. מתענגת עליו ומענגת אותו. ככה. פשוט. מונוטוני. אחיד. ובכל פעם שהדמיון הזה נקטע אני חותמת אותו ב’אלוהים, אני כל כך אוהבת את זה’ ונשבעת שלפעמים עולות לי דמעות בעיניים ואין לי כוחות לעצמי ולנזקקות המטורפת שפיתחתי אליו, ועדיין. לא מספיק טוב. לא מעביר את הנקודה.

ואולי אני צריכה להרפות ולהכיר בעובדה שאין. אי אפשר להסביר. אפשר לנסות, אבל לא באמת. זה מסוג הדברים שרק הלשון שלי יכולה להעביר כשהיא משתוללת ומתפתלת על ובתוך ועמוק בתחת שלו, ובגלל זה אני חייבת לראות אותו כבר ואין ברירה אחרת כי אם יש משהו שאני שונאת יותר מלא להבין זה לא להצליח להסביר, ואני מקווה שכשנתראה הלשון שלי תסביר לו את זה טוב, כל כך טוב עד שהוא יכעס על בזבוז הזמן המשווע שגרמתי לו כשניסיתי להסביר את זה במילים בפוסט המפגר הזה.

לפני חודשיים. ראשון, 4 באוגוסט 2019, בשעה 11:55

1. הוא מסביר לי שאני זונה. אני מציגה לו טיעוני נגד; זונה עושה את זה בשביל כסף, לא בשביל להשאר לאונן אחר כך. היא לא מעריצה את הקליינטים שלה. היא לא סופרת את הדקות עד לפעם הבאה. הוא אומר שיש משהו במה שאני אומרת, ואז מכווצ׳ץ את  הטיעונים שלי וזורק אותם לפח: ׳את זונה אם זה מה שארצה שתהיי, כדאי שתכנסי למוד׳, הוא מודיע, וזהו, עכשיו אני זונה. ‘מחר אבוא להיות זונה שלך’, אני כותבת לו, והוא חותם ב’תתלבשי בהתאם’.

2. אוי, שאני הולכת להתלבש בהתאם.

3. נכון לבנות יש קטע כזה בפורים שלא משנה למה הן מתחפשות, הן חייבות שזה יכלול תלבושת זנותית, וככל שהן בוחרות דמות תמימה יותר כך זה צורם יותר בעין? אז אני, עד גיל 25 בערך. לא חייבת פורים, אגב. ודווקא בגלל שסגנון הלבוש היומיומי שלי רחוק מאוד מלהיות זנותי (אהלן לאוסף של 400 זוגות נעלי סניקרס לבנות), אני משתדלת לקפוץ על כל הזדמנות כזו, לקחת אותה בשתי ידיים ולעוף על החיים שלי. העיקר התווכחתי איתו כשקרא לי זונה. סתומה.

4. כיאה למשקיענית שאני, אני משקיעה ומרכיבה לוק, איך אומרים - בה-באו💥: בגד גוף שחור שקוף. אודם אדום. לק גם כן. נעלי עקב שחורות. רצועת בד שחורה סביב הצוואר. כשאני מסתכלת במראה אני מתחילה להרטיב, ולא בקטע נרקסיסטי, פשוט מרגש אותי לחשוב עליו רואה אותי כך.

5. אני מחכה לו על הברכיים, על הרצפה.

6. לוקח בדיוק שנייה מהרגע שהוא נכנס ועד שהוא תופס לי בשיער ומוריד לי סטירה מצלצלת. אני רוצה לומר לו ‘היוש גם לך’, אבל לא יוצא לי, והסטירה הופכת למטח שמועך אותי ואת ה’בה-באו’ שהייתי מלאה בו עד לפני 5 דקות. אחרי שהוא מסיים להכאיב לי ולנזוף בי ולמשוך לי בשיער, הוא רוצה לראות אותי ואומר לי לקום מהרצפה.

7. אני מקבלת פיק ברכיים. פתאום אני מאוד ערה לעובדה שהוא מסתכל עליי, ונזכרת שהעיניים שלו קולטות כל דבר,  ונזכרת שאני בכלל לא אוהבת את הגוף שלי ואוי ואבוי מה חשבתי לעצמי כשלבשתי את הדבר הזה, ואיך אני יכולה לתת לו לראות אותי ככה, וגם ככה הוא שם לב לכל פרט קטן אז עכשיו עוד עם האאוטפיט האדיוטי הזה שמה לי ולו, תביאו לי שורטס ומכופתרת אוברסייז מיד ושחררו אותי מההצגה הזאת אני רוצה לרדת.

8. אני נעמדת על הרגליים מולו ולא יכולה ליישר אליו את המבט, הלחיים שלי חמות ממבוכה וסטירות והידיים זזות באי שקט ומנסות להסתיר. לא ככה תכננתי לעמוד מולו, אבל גם לא תכננתי לחטוף ככ הרבה סטירות ומשיכות שיער שימעכו אותי טוב טוב לפני כן. הוא מסמן לי עם האצבע להסתובב, שיוכל לבחון אותי. אני מסתובבת תוך שאני ממלמלת משהו על זה שאני קלאמזית ולא רוצה וזה מביך לי ודי עם זה והוא אומר לי לסתום ולהתרחק קצת. עם הגב אליו זה עוד יותר קשה. גם כי הוא רואה לי את התחת, וגם כי אין לי מושג מה הוא חושב. עמדתי ככה דקה או שתיים. בראש שלי הזמן נמתח לשעות. אני שונאת את הדיסוננס בין איך שדמיינתי את זה למה שקורה בפועל, את חוסר הבטחון שמשתלט ומחרב לי את זמן הקסם הזה שבו אני יכולה להיות הזונה שלו ובא לי להביא לעצמי כאפה על זה שכל החיים כל כך קל לי להיות זונה ודווקא עכשיו לא.

9. אני מרגישה אותו מתקרב אליי והלב שלי מאיץ כשהוא שם את הידיים שלו על המותניים שלי ומסובב אותי אליו. הוא מנשק אותי ואז מספר לי בשקט, לתוך האוזן, שהוא אוהב את מה שהוא רואה, ושארגיע. אני קוברת ראש וחיוך בחזה שלו שנייה לפני שהוא מוריד אותי על הברכיים שוב. בכל זאת, זונה.

10. זה נכון שהייתי צריכה את האישור שלו ונשיקות עם לשון כדי להאמין לזה, אבל אין דבר רע בקצת שוחד וזה לא חדש שהוא עושה לי להתאהב, בין היתר, גם בעצמי.  עם יד על הלב, באמת שהייתי בה-באו. 💥

לפני חודשיים. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 22:43

בדינמיקה בינינו יש משהו נורא מאוזן; תמיד יש מישהו שלועג לי. כשזה לא הוא, מחבר נקודות, מבחין בפרטים, דוחק לפינות או עושה מטעמים מפליטות הפה הקלאמזיות שלי, זו אני שמצביעה על החלקים הנמוכים, המגוחכים, הפתטיים שלי. לא יודעת אם זה ההומור העצמי, המודעות העודפת או פשוט הרצון להיות קטנה קטנה לידו, אבל אני מכפכפת את עצמי לא מעט מולו.

כך יוצא שלא מעט פעמים אני מדביקה לעצמי טייטל כלשהו, ובלי לשים לב, מספקת לו קריאייטיב. הוא אוהב להשתמש במילים שלי נגדי, לגזור מהן כינויים שמגחיכים אותי. לפעמים הם משמשים אותו פעם או פעמיים, לפעמים הם נדבקים לזמן ארוך יותר.
עכשיו נניח, אני ׳וונאבי׳. יצא לי לומר את זה על עצמי כבר כמה פעמים, כששמתי לב לכמה נסיונות די עלובים בהם תת המודע שלי הוציא ממני התנהגויות המנסות לחקות אותו. וכשאני כותבת ׳מנסות׳, אני כמובן מתכוונת לנסיונות גרועים, חסרי חן ומאוד מגושמים - כי ככה זה עם המדויק. צריך להזהר מחיקויים, אחרת את נהיית וונאבי. או כמו שהוא אמר הבוקר - ״האני בי וונאבי״, ואני קלטתי ששוב שמתי גול עצמי, וכדי להשלים את ההתפתטות - ברור שזה הרטיב לי.

אצלו, זה תמיד נטול מאמץ. הוא מסוג האנשים שלצפות בהם מהצד מרגיש כאילו הדבר הזה שהם עושים זה הכי קל שיש. כמו ספורטאים אולימפיים. כי זה באמת הכי קל שיש, עבורם. עבור הצופים מהצד, זה בדיוק להפך. אי אפשר לנסות להיות נונשלאנטי. אי אפשר ללמוד לומר דברים באגביות אלגנטית. אף אחד לא יכול לשנן את עצמו ולהפוך יום אחד לחריף במידה הנכונה, מהסוג שכולם נהנים להקשיב לו. זה או שיש לך את זה, או שאין לך.
ולו יש את זה בארגזים.
והזולת מגיבה בהתאם. כשאני מדברת איתו או נמצאת לידו, אני לא יכולה להפסיק לרצות עוד ממנו. קשה לי לסיים שיחה איתו, ולא רק בגלל הקול הסקסי שמעמיד לי את הפטמות. זה בעיקר כי התמהיל, כמוהו, הוא כל כך מדויק: מצחיק במידה, מחרמן עד כאב, נדיב בהרעפות ותמיד מעניין. בכל פעם שהוא משפיל אותי, הוא רק עושה לי לרצות לבקש ממנו להמשיך. וכל לק שאני נותנת לביצים שלו רק פותח לי את הרעב לעוד.
ולפעמים, כשאני לא רוצה אותו (כשל לוגי - אין מצב כזה, אבל בהנחה והיה) - אני רוצה להיות כמוהו. שתדבק אליי קצת מהקלילות הזאת שלו. אבל קלילות היא לא דבר שנדבק. יותר מזה - שום דבר גם לא נדבק אליה. אז מה שהוא לא יעשה, הוא תמיד יישאר קול ואני תמיד אשאר וונאבי. גם כשהוא יעבור לכינוי הבא שימציא לי, או לזה שאנדב לו ברוב פתטיותי.
ושאר הזולת? אותו הדבר בדיוק. או שרוצים אותו, או שרוצים להיות כמוהו. אבל זו הגדרה מסורבלת מדי בשבילו. היא גם קלישתית. אז למרות שאני וונאבי וגם סתומה, באחת מהפעמים שהייתי שיכורה הצלחתי בכל זאת לדייק כשהגדרתי אותו בחמש מילים, והן תקפות תמיד: כי לא משנה אם אתם רוצים אותו או רוצים להיות כמוהו, תהיו בטוחים שאתם רוצים אותו בצד שלכם.

 

 

לפני חודשיים. ראשון, 21 ביולי 2019, בשעה 19:04

הייתה לפני שניגשתי אליך.

זה הרגיש כמו לעמוד מעל בריכה של מים מתוקים ועמוקים, כשהגובה המאיים משתק את הרגליים והלב דופק חזק. בכל פעם אמרתי לעצמי “הנה, זהו, עכשיו”, וקיבלתי פיק ברכיים שגרם לי להשתהות לעוד כמה רגעים עם שאלת ה”לקפוץ או לא לקפוץ”. היה בך משהו שהרגיש כמעט בלתי אפשרי, אולי כי הנוכחות שלך סינוורה אותי עוד הרבה לפני שניגשתי. יש בך משהו ממורכז, אלגנטי, מדויק, ממונן היטב. בי יש את אותם הדברים, רק הפוך. לא חשבתי שזה יסתדר. חשבתי שצריך גינונים של ברבור כדי להשתכשך בבריכה כזו נוצצת וצלולה, או לפחות לדעת לקפוץ ראש, עוד יכולת בסיסית שלא קיימת בארסנל חסר הקואורדינציה שלי. בסוף, הקסם שלך גבר על האימה שלי.

אמרתי “על החיים ועל המוות”, וקפצתי.

לא קפיצת ראש, כי גם ככה אני בחורה מביכה, ואני נעשית מביכה יותר כשאני מנסה להיות מישהי שאני לא. אז קפיצה בסגנון חופשי. כזו שנוחתת כבד ומכה גלים בתוך המים. כשעומדים לקפוץ לבריכה מגובה, חושבים על התחושה. הנחיתה. הטמפרטורה. הכאב האפשרי. אף אחד לא תוהה איך תרגיש הבריכה. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שקפצתי לבריכה, פיזית או מטאפורית, ולא חשבתי עליי. יותר הטריד אותי מה יחשבו המים. אני זוכרת את השניות האלו באוויר, בין היבש לרטוב, בהן קיוויתי שלא אתפזר בהם, שלא אעכיר אותם עם כל הרעש הקבוע שאני מביאה איתי ועם התוספות המבוישות והמגומגמות שהצטרפו אליו כשהגשתי לך אותי.

ואיזו הפתעה זו הייתה, כשהמים פשוט מוססו את הכל.

כי היופי והצלילות והנצנוצים, הם לא רק למראית עין. זו הייתה הפתעה, כי בעולם שלנו קורה לא מעט שבריכות מזמינות מתבררות כתעלת ביוב אחרי שקופצים, מקסימום בריכת פעוטות רוויית פיפי ודרעק של זאטוטים בלתי נסבלים שמבליל הצרחות בה ניתן לשמוע בבירור רק שתי מילים: “קשירת חצוצרות”. אבל לא אתה. אצלך, מה שרואים מרחוק זו רק תצוגה מקדימה. מספיקה טבילה כדי לקלוט את הקסם, את האיזון המושלם שמתקיים אצלך בין משהו נשגב שכמעט לא חוקי להעז בכלל לגעת בו, למישהו פתוח ובלתי אמצעי, כל כך זורם שלפעמים הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שזה אמיתי, העובדה שאני משתכשכת בבריכה המהממת הזאת, כי מי בכלל שמע על בריכה שהמים בה זורמים. אבל זה מה שאתה. מותח גבולות. מגדיר מחדש. שובר את חוקי הפיזיקה. לפחות את חוקי הפיזיקה שלי.

אתה יודע את כל מה שצריך לדעת. אתה מתזמן את המילים שלך בדיוק בעיתוי הנכון. אתה אף פעם לא מפספס; תמיד פוגע בול, והכל אתה רואה. אתה ממקם דברים בדיוק איפה שהם צריכים להיות. גם אותי. כשאתה מתיז עליי טיפות בצורת מלים מרעיפות שמפרפרות לי את הבטן. כשאתה נותן לי מקום לשוט גם היכן שיכולתי להשבע ששלטי ״הרחצה אסורה״ התנוססו לי בבירור מול העיניים. כשהשתכשכתי ברדודים הבנתי שלמרות מה שחשבתי, זה בסדר שאני לא ברבור. בעמוקים גיליתי שסגנון השחייה האהוב עליך הוא בכלל זה שאתה המצאת - Come as you are, הוא נקרא. בעירום מלא, ישר לתוך העיניים האלו ששום דיטייל לא חומק מהם. ולצלול באותו עירום. את המשקפת החלפתי בעיניים פקוחות, ומי בכלל זקוקה לשנורקל כשכל משפט שני שלך מפיק ממני “מממממממ” של עונג ואיתו אלפי בועות קטנטנות שמספרות איך אני נושמת יפה עם הראש בתוך המים, כשאני עדיין תוהה בלב אם גם למים זה נעים.

גם מצופים לא רלוונטיים כאן, כי אם כבר משנים סדרי עולם אז בבריכה הזו יש מערבולות, ולפעמים גם גאות שמעלה אותה על גדותיה, ושום גלגל הצלה לא יעזור כשאתה מחליט להדביק אותי לקרקעית עם רגל פיזית או מטאפורית ולצחוק עליי מלמעלה כשאני בולעת כמויות אדירות של מי קסמים. וגם כשאתה מטביע אותי בלי רחמים אתה שוב מגדיר את חוקי הפיזיקה מחדש, כי איכשהו, אני נושמת לרווחה. זה קל. גם כשאני טובעת, אני לא שוכחת כמה רציתי שאתה תהיה זה שמסתכל עליי מלמעלה ולא הפוך, ואיך המחשבה על הרגע שבו אהיה מתחתיך הייתה זו שפתרה לי את הדילמה והעניקה לי את התשובה - “לקפוץ, בטח לקפוץ”. 

.

.

עוד כמה זמן, כשישאלו אותי מה עשיתי בקיץ האחרון, אשיב - בקיץ האחרון הייתי רטובה.

בקיץ האחרון, הייתי מונחת בדיוק איפה שהייתי צריכה להיות.

לפני 3 חודשים. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 19:19

תמיד הייתי טיפוס אוראלי. נניח בצד את העובדה שאני אכלנית ראשים ואכלנית רגשית ואת זה שהפה עסוק 24/7 גם כשלא מדובר בעניינים סוטים.

כשזה מגיע לעניינים סוטים - הכל נהיה עוד יותר אוראלי. משהו בי פשוט זורח כשמכניסים לי זין לפה, זה מאיר אותי מבפנים ואני קורנת כלפי חוץ כאילו חזרתי מביקור ביעד הכי פופולרי לקיץ זה, AKA צ׳רנוביל.

זה הרגיש נעים כבר במציצה הראשונה שלי בגיל 4 (בלי פאניקה, חפשו את הפוסט ״הדברים הקטנים שמרכיבים אותי״). בגיל 16, כשהגיעה המציצה הראשונה הרשמית, זה כבר היה יותר מנעים. הכנסתי אותו לפה ותיכף הרגשתי שנועדנו. אני והאקט הזה, כמובן.

ככה זה:

כשאני מוצצת זין, הפה שלי מרגיש קיים.

ואני? אני הדבר הכי חשוב בעולם.

לא משנה מי או איך. ברוטאלי ואלים או רומנטי ורך, אם אני מובילה את האקט בחריצות ולהיטות או שמזיינים לי את הגרון כשאני בחוסר אונים מוחלט. גם אם זה מגיע לי לוושט, או, לא עלינו - לקנה, גם אם אני מרגישה את הכיפה פורטת לי פיזית על מיתרי הקול, גם כשהרוק המרוח על הפרצוף שלי מסיר ממני כל טיפה של יופי ואני יודעת שאני נראית עכשיו כמו אחרונת המדוזות שבדיוק נשטפה אל חוף תל ברוך - אני עדיין מרגישה שאני מונחת בול, בול במקום.

אחרי הפעם הראשונה שמצצתי לאיש שלי, הוא שאל אותי כמה בולבולים מצצתי לפניו. תשובתי הכנה נפלה בעריכה (אל תהיו רכלנים, מתעסקים עכשיו בעיקר). “ולכולם מצצת ככה?”, הוא שאל, ואני עניתי - "כן". כלומר, ברור שיותר כיף למצוץ למישהו שאוהבים באמת מאשר למישהו שהכרת לפני שלוש דקות ברחבה של ה”לכת”, אבל בגדול, כן.

“אז את קצת אגואיסטית”, הוא אמר, “את בעצם מוצצת בשביל עצמך”. זו דרך מאוד פולנייה להסתכל על זה, אבל לא הכחשתי. לשקר אף פעם לא היה הקטע שלי.

למצוץ זין - יותר הקטע שלי.

הרגע הזה שבו השפתיים מתמגנטות לכיפה. היניקה המורעבת, הכמעט נוירוטית, שרוצה להכיל את הכל. הזרמת הרוק הבלתי נדלית. העבודה היסודית. התחרות שלי מול רפלקס ההקאה כשאני דוחפת כל פעם יותר עמוק פנימה. הגאווה הזו כשאני מנצחת. הקצב המתגבר. הנשימות הכבדות. הלשון שלא פוסחת על מילימטר, נחושה להרגיש כל פיתול של כל וריד נפוח. הראש שעולה ויורד באמוק, הפעימה המהממת שעושה לי להתרגש וגם קצת להתעצב כי היא מבשרת על בואו של הסוף. הוואקום המתאבד. השפריץ. הרגע שבו הכל מתחיל לנזול לי על הסנטר אבל אני עוד לא מרפה כי אולי נשארה עוד טיפה אחרונה. הבליעה. מושלם.

לפעמים אני מצטערת שלא מצצתי.

ולא רק במקרים שבהם נתקלתי בזין מדויק, בגוון ורוד-הפסטל האהוב עליי, באורך הנכון, בפרופורציה הנכונה, מהסוג שחייב להיות מונח על הלשון שלי ויהי מה - וזה לא קרה בסוף. כי שם, ברור למה זה מצער. בינינו, זה קרה לי מעט מאוד פעמים. אפשר לספור אותן על שתי אצבעות.

חוץ מהן, יש לא מעט סיטואציות בהן חבל לי שלא מצצתי. נכון, אי אפשר פשוט למצוץ לכל אחד, אבל תכלס - באסה שכך.

פתרתי הרבה בעיות בחיי. לפעמים בתבונה, לפעמים ברגישות, אינטואיציה תמיד עובדת ויצירתיות גם כן, ועל כולן ניצחה יכולת תמרון שאוכל לומר עליה בשיא הצניעות שהיא לגמרי מעוררת התפעלות.

פתרתי, ובכל זאת הצטערתי שלא מצצתי.

כי במציצה, כנראה הייתי פותרת את זה יותר טוב:

כשהפסדתי בויכוחים וגם כשניצחתי; כשהתמקחתי; כשטעיתי; כשהייתי רעבה; כשהגזמתי; כשעייפתי; כשרציתי להעמיד מישהו במקום; כשהייתי חייבת שיעמידו אותי במקום; כשרציתי שיסלחו לי; כשרציתי שיאהבו אותי.

ואני הכי מצטערת שלא מצצתי, כשאני מרגישה שטעו לגביי. שלא העריכו נכון את האיכויות שלי. שם צפון הצער הכי עמוק. אין דבר יותר מתסכל מהתחושה שלא הספקתי להראות את קשת הצבעים שלי במלוא יופיה. שהצד השני בכלל לא יודע מה הוא הפסיד. באמת, קשה להסביר במילים איזו חוויה משכרת חושים זו, איזה מחזה מרהיב, פלא עולם שמיני ממש. 

מי שלא מצצתי לו לעולם לא יוכל להכיר את החלק הזה שבי,

לראות לתוכי

ולהבין

כמה מדהימה אני

כשאני סוף סוף

סותמת.

לפני 3 חודשים. ראשון, 30 ביוני 2019, בשעה 15:44

כבר בתחילת האינטראקציה בינינו, כל אחד מאיתנו הבין מול מי הוא עומד: אני קלטתי שהוא מדויק וחתיך ושהנוכחות שלו עושה לי להתבלבל, הוא קלט שאני חתיכת דבר פתטי מכור להשפלות ושמולו אני מחליקה למקום שלי כמעט באותה הקלות שבה אפשר לשפד לי את הכוס על אצבע אחרי שאומרים לי שאני כלבה מושתנת.

יום וחצי של שיח היו די והותר עבורו כדי לסרוק אותי לאורך, לרוחב ולעומק, לקלוט את המנגנון שלי ולתפעל אותו בקלות, באגביות, בטבעיות, כמו שהוא אוהב. ובאותה הטבעיות הוא אפילו המציא לי פועל משלי, כזה שיתאר, בדיוק האופייני לו, את ההתנהגות שלי:

מתפתטת.

שורש פ.ת.ט.

“את מבינה”, הוא הסביר לי, “המבוכה שלך לפעמים עולה שלב ועוברת למימד ההתפתטות. שם את שוכחת איך לדבר ומתחילה לגמגם, שם את מספרת לי שאת מאוננת עליי מתקן לך שגיאות דקדוק בעברית ובגדול, שם את שמה את עצמך לבד במקום שלך, בלי שאצטרך לעשות כלום. זה יפה״, הוא אמר, ואני אוננתי על ההסבר הזה שלושה ימים רצוף.

הרבה נוזלי פות עברו בתחתונים שלי מאז, והיום הפועל ״מתפתטת״ כבר כל כך שגור, שכמה פעמים מצאתי את עצמי משתמשת בו תוך כדי שיח ונילי לחלוטין עם אנשים וניליים לחלוטין. זה לא סותר את העובדה שזה עדיין מרטיב לי כשהוא מפנה לכך את תשומת לבי תוך כדי שיחה עם הערות כמו “את שוב מתפתטת”, אבל זו לא חכמה, המדויק הוא קוסם, ואני גם ככה נרטבת מכל מילה שלישית שלו.

העניין הוא, ש”להתפתט” זו לא סתם עוד מילה. זה סטייט אוף מיינד. זה לבל חדש של נוֹמֶךְ.

כי להיות כלבה פתטית שיודעת את מקומה זה נמוך בהחלט, אבל להיות כלבה מתפתטת שיוזמת ומגדילה ראש - זו התנמכות מסוג חדש. קחו רגע לחשוב על זה: כמה מכורה להשפלות כלבה צריך להיות כדי לא להסתפק בהשפלותיו הרבות, האינטנסיביות, היצירתיות והמרטיבות של המדויק ולהשפיל את עצמה עבורו?

להתפתט זו לא סתם מילה; זה להנמיך את עצמי לבד, בלי שהתבקשתי, ולבזות את עצמי בצורה יזומה רק בשביל לעשות אותו מבסוט.

זה להכנס לחנות לחיות מחמד תוך כדי שאני מדברת איתו, ולהרטיב מול הסלסלות עמוסות העצמות כשאני מספרת לו שאני לא פה רק בשביל הכלבים שלי. זה לצאת מהחנות עם שקית מלאה בגודיז בשבילם, ועם עצם אחת נוספת, בשבילי. לא כי הוא ביקש, לא כי הוא אמר, אלא כי אני רוצה. כי אני מתמסרת באופן מוחלט לכל מה שהוא מחיל עליי, כי אני כבר לא מתביישת להגיד שאני מכורה להשפלות, ובעיקר כי לא אכפת לי. לא אכפת לי לשלם את מחיר ההתפתטות; הוא זניח ומינורי לעומת הסיפוק שבלחייך אותו סתם ככה, באמצע היום.

וזה כל העניין, בעצם.

לפני 3 חודשים. שישי, 28 ביוני 2019, בשעה 22:58

בראש שלי התכוננתי לאינספור תרחישים: נערכתי למבוכה חסרת תקדים וגמגום נטול חן; לעיניים בוחנות שיודעות לסרוק היטב ולא מפספסות אף פרט, שיקלטו גם את מה שפחות יפה ונעים; נערכתי לסיפורים מפורטים מדי על אירועים מחרמנים מדי שקרו עם אחרות שהן לא אני, שיחממו לי את הדם ויפקעו לי את הוורידים.
תהיתי איך זה יהיה, להיות מושפלת בלייב, כשאין לאן לברוח: לא מתחת לפוך, ולא מתחת לשולחן, ולא למקלדת האימוג׳ים שמתייצבת לצדי ברגעים בהם אני מחליפה צבעים ומתרוקנת ממילים.
התכווצתי בכל פעם שחשבתי על הכאב, אם יהיה, ועד כמה זה יכאב, ואיך תכאיב לי.
אבל לא התכוננתי להרגיש
כמו צמר גפן מתוק
שמונח על לשון.
כי בתכלס, מי בכלל חשב שזו אופציה, להרגיש כך? והאם יש מישהו שאי פעם תהה איך מרגיש צמר הגפן המתוק, כשמניחים אותו על לשון?
נניח לרגע בצד את המתיקות, הדביקות במידה הנכונה והעונג בשנייה שאתה מושך אותי אליך מהשיער, כמו המשיכה של צמר הגפן מהליפוף על המקל, והנחיתה על הלשון, שהן בפני עצמן גן עדן למתקדמים. אחר כך יש הינמסות, והתמוססות, וזה קורה לאט. כל גרגיר של סוכר מקבל את הזמן שלו להפרד מהענן הנעים הזה, וזו לא פרידה כואבת, היא נכונה, מדויקת, כמו שאתה, כמו שאתה מנשק.

ככה זה. יש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם. אי אפשר להתכונן לחשמל שמתחולל בגוף כשיד עוברת על ירך, ולא לכאבי הפנטום שמורגשים כשהיא עוזבת. גם צי שלם של סירות הצלה לא יעזור כשטובעים בתוך מבט. והכי אי אפשר להתכונן ללב שדופק על מאתיים, מאיים לפלח את החזה, ולזעזוע מוח שנותר אחרי ההבנה שבסוף
המציאות קוברת את כל הפנטזיות.

לפני 4 חודשים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 21:20

כל כך חם בחוץ. נראה שהמזגן, מקפיא ככל שיהיה, לא מחיל על הגוף שלי את הקירור שהוא כמה אליו כל כך, אז אני עוברת לשבת על הרצפה. מקלפת מעצמי שמלה, ואז תחתונים, ונשארת ערומה. אני, וקערה של אבטיח קר.
הרגליים שלי מפושקות רחב, והקערה מונחת ביניהן, על הרצפה.
אני אוכלת פלח ועוד פלח, ועוד פלח ועוד פלח של אבטיח חלומי, האיזון המושלם בין מתיקות למרקם לטמפרטורה - ועוד פלח.
ואני אוכלת מלוכלך.
לא רואה בעיניים.
טורפת את האבטיח בידיים, בלי לשלוק את הנוזלים לתוך הפה, בלי מפית, בלי לקחת בחשבון כמויות של מיץ אדום-מתוק-דביק שנוזל לי על הסנטר, ועל החזה, במורד הבטן, עד למטה.
ויש לזה טעם של ילדות, למרות שעד לפני שנתיים שנאתי את הפרי הזה שנאת מוות.
פתאום אני חושבת שזה קצת עצוב, שבכל הזכרונות שלי מחוף מציצים או תל ברוך עם אבא ואמא, אין אפילו אבטיח אחד.
איך הייתי רוצה שיהיה לי זכרון כזה על חוף ים, אכילת אבטיח בלי עכבות, ומייד אחר כך - קפיצה למים ששוטפת את כל הדביק והמתוק ומחליפה אותם במליחות מעקצצת.
אני חושבת על כל הדברים שלא ניסיתי ולא טעמתי, ואיך הם מנעו ממני זכרונות מופלאים, ונשארת עם קערה ריקה וידיים דביקות וגוף מלא במיץ אבטיח וגרון קצת חנוק.
זה נכון שאף פעם לא מאוחר,
הנה,
אכלתי אבטיח ונתתי לו לנזול בלי עכבות, רק אני והמזגן והרצפה והטעם המושלם. אבל זה לא אותו הדבר.
אין כאן ים לקפוץ אליו, ואין מים מלוחים שישטפו את הכל. במקום זה יש חלון פתוח ודמעות, ואותי, עם הנוזלים שנקוו בתחתית הקערה, שותה עם עצמי לחיים.
לחיי ההחמצה.

לפני 4 חודשים. רביעי, 12 ביוני 2019, בשעה 10:19

“אני מלכת העברית”, אמרתי לו.

לא בקטע משתחצן, חלילה.

בקטע מתגונן.

כי מהשנייה שהתחלנו לדבר, הרהיטות שלי התפוגגה. אני מכירה את זה. כלומר, אני לא באמת מכירה את זה, כי יכולת הביטוי שלי היא אחד הדברים שאני נוטה לקבל עליהם חיזוקים ומחמאות מאז שנולדתי בערך. אני אחת של מילים, ושפה היא התחמושת העיקרית שלי כשאני רוצה לרגש, להצחיק, לשכנע או להרשים - בעל פה וגם בכתב.

אבל יש לי נטייה כזו, להתחיל לגמגם כשאני מרוגשת, או מובכת, או סתם מדברת עם בחור ממש ממש שווה.

והוא, בחור ממש ממש שווה, שגורם לי להיות מרוגשת, מובכת ושאר מפיידי רהיטות.

אז רציתי שידע, שאני לא ככה תמיד.

ובשיא הצניעות, סיפרתי שאני מלכת העברית. התחלתי לדבר בגיל עשרה חודשים, הוצאתי 25 מתוך 25 בשלושת (!) פרקי העברית במבחן הפסיכומטרי, אני Top Contributor של עמוד הפייסבוק של האקדמיה ללשון (בחיי, כשאני מגיבה להם לפוסטים יש ליד השם שלי אייקון של יהלום) והכי חשוב - נקייה משגיאות כתיב סינס קיץ 1998 (סוף כיתה ג’, שלא תצטרכו לחשב), להוציא טעויות הקלדה ואי-דיוקים קטנים מפעם לפעם, בקטע שכונתי.

אבל זה לא ממש עזר לי, להפך. מהרגע שהמילים “מלכת העברית” נאמרו מפי, הוא לא הפסיק לתקן אותי ולשפר לי ניסוחים. אותי, ה-מתקנת, שהולכת לכתוב מיילים לאקדמיה ללשון רק כדי לא לטעות בכללי תעתיק. “אני מלכת העברית!!!!” מחיתי על כל ביקורת אגבית שנמתחה על הניסוחים שלי, ובתגובה קיבלתי גיחוכים ולגלוגים שלאט לאט גרמו לתואר הזה להפוך ציני ומפוקפק, ואני מצאתי את עצמי עם תחתונים רטובים בכל פעם שהתעצלתי להוסיף ה’ הידיעה לסומך של צירוף סמיכות וחטפתי נזיפה מהקורקטור החתיך.

ואז היא הגיעה.

שגיאת-פאקינג-כתיב.

“גרסאת המציאות”, כתבתי לו, ונעניתי ב”גרסת!”

“רגע”, מחיתי בתחתונים רטובים, “נכון שלפני כמה שנים האקדמיה יישרה קו והכריזה כי צורת הכתיבה 'גרסא', 'דוגמא' וכיוב’ - אינה תקנית עוד, אבל קצת קשה לי להתרגל, לכן אני כותבת כך”. “מלכת העברית”, הוא כתב לי, ואני החלטתי שלמרות סלידתו מנסיונות התחכמות אני הולכת לכתוב לאקדמיה מייל, כי יש גבול לכמה סתומה אפשר להיות.

“היי האקדמיוש”, כתבתי, סיפרתי להם את הסיפור קורע הלב על איך הפכתי ממלכת העברית לאיסטרא בלגינא קיש קיש קריא וביקשתי יפה שיעזרו לי להוכיח את צדקתי: “האם בעבר תקני היה לכתוב ‘גרסאת’ כשמשתמשים במילה בצירוף סמיכות?”

תשובתו של נציג האקדמיה האפס “לא היה ולא נברא” הייתה כל כך קרה, שאם לא הייתי יודעת שהקורקטור איש עסוק כל כך הייתי חושבת שנעשתה כאן יד אחת נגדי. אחרי שנרגעתי מהעלבון, צילמתי מסך ושלחתי לו, מושפלת ראש.

“מחולל עולב”, הוא קרא לסיפור הזה, ואני הסמקתי קצת כי ידעתי שאני הולכת לאונן על זה, שזה כלום ושום דבר לעומת מה שקרה אחר כך, כשהוא הושיב אותי לכתוב על זה.

לפני 4 חודשים. שני, 10 ביוני 2019, בשעה 07:11

אומרים שלכלבים אין תחושת זמן. כשכלב נשאר לבד בבית, הוא בטוח שהבעלים שכרגע יצא מפתח הדלת לא יחזור לעולם. ייתכן וזו אגדה אורבנית, אבל אם זה נכון - זה יכול להיות הסבר טוב להתרגשות של כלב כשהוא שומע את שקשוק המפתח בחור המנעול ואת קבלת הפנים שלו לבעליו כשהוא חוזר הביתה: בזנב מכושכש, קפיצות, ליקוקים ונביחות שכולן אושר מהול בתחושת הקלה ענקית שנובעת מההבנה כי הוא לא ננטש. לפחות לא הפעם.

האינטראקציה איתך מחילה עליי כל מני התנהגויות כלבתיות במיוחד; הצייתנות והראייה האבסולוטית שלי אותך כזה שמחליט, בלי שום נסיון לערער על כך. ההתרגשות מהנוכחות שלך. ההשתוקקות לתשומת לב. הנסיונות להשיג אותה ללא מלים, ולא כי אסור לי לדבר, פשוט כי הרבה פעמים קשה לי, ואני לא מצליחה להשתמש במלים כדי לבטא מה אני צריכה, אז אני פשוט מתנהגת את זה. כמו כלבה.

וכמו כלבה, גם אני לפעמים מאבדת תפישה של זמן, שלא לומר - של מציאות. נניח, כשאתה לא מרוצה. מעבר לעובדה שזה גורם לי, באופן מיידי, להתנמך לגובה הרצפה במטרה לפצות ולתקן, כשאתה לא מרוצה, זה מרגיש בלתי הפיך. אתה לא מרוצה, ואצלי בראש - זה לתמיד. לעולם לא אקבל ממך עוד חיזוקים. לא תהיה משועשע ממני יותר. מעכשיו יש לי אותך בגרסה המאוכזבת והמרוחקת במקרה הטוב, ובמקרה הרע - אין לי אותך בכלל. אני נתקפת געגוע עמוק לאיזה רגע קסום שבו הרגשתי חשובה כל כך, והרגע הזה מרגיש לי כאילו קרה לפני נצח, כשבסך הכל פחות מיממה עומדת בינו לבין עכשיו. ועם הגעגוע הלא פרופורציונלי יש צער עוד יותר לא פרופורציונלי, כשאני באמת ובתמים בטוחה שהטוב שהיה נלקח ולא ישוב לעולם.

כשאתה חוזר, אני מבטיחה להשתפר ותוהה אם אתה מבחין בהתרגשות שלי, מוכנה להשבע שהאגן שלי זז מצד לצד בצורה בלתי רצונית. מה שהיה, כבר מאחוריך. אתה מדבר איתי כרגיל, אני אומרת משהו מרצה, אתה זורק חיזוק מלווה בשם חיבה ופתאום אני חשובה שוב. זה מרגיש כאילו הלא ייאמן קרה. אני רוצה לספר לך על חוסר האונים שאפף אותי היום, אבל יותר חשוב להדביק את הקצב וללכת בעקבותיך הלאה. זה מה שאתה רוצה לעשות, ומתוקף כך - זה הדבר הכי מעניין עכשיו. זה, והשמחה שגואה בי כשאני מבינה שדברים חזרו לקדמותם. והאומללות שלי? היא תזכיר לי שכדאי לי להיות טובה, כדי שזה לא יקרה שוב. אחרי הכל, זה שאימצתי סטייט אוף מיינד כלבתי לא ייתן לי הקלות בעניין הזה. אני פשוט צריכה להתרגל, ממש כמו שהתרגלתי לרייר את חיי בכל פעם שאתה מדבר איתי.