ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דבש בין הרגליים

נצנצים, עוגיות שוקולד צ׳יפס ושאר חומרים ממכרים
לפני 20 שעות. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 22:53

״את כזו חזרזירה״, אמר המדויק,

ואני הכחשתי: ״לא כזו, רק קצת״

״את  כזו חזרזירה״,  הוא התעלם, ״שבעתיד הלא רחוק אדחוף לך מטבעות לתחת״.

ואני, דחוקה לאמ-אמא של הפינה עם הכוס הרטוב שלי, בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, אספתי את עצמי ועניתי בנימוס:

״בבקשה תגיד לי עוד דברים כאלה״.

״לא״, הוא אמר,

״פשוט אין לתאר״.

לפני יומיים. ראשון, 23 ביוני 2019, בשעה 11:34

לא חצופים, פשוט אידיוטיים

בדיחות לא מצחיקות, משפטים בלי מהות,

דברים שפשוט מבזבזים את זמנו היקר

אז בתגובה

הוא משעה אותי

פשוט ככה

בועט אותי לתקופת צינון

לפעמים זה לשעה

לפעמים להרבה יותר

פעם אחת אפילו חטפתי השעייה ליום שלם

לפעמים אני מוחה, כי לא מגיע לי באמת

ולפעמים הכי מגיע לי - ואני מוחה בכל זאת

כך או כך, זה אף פעם לא עוזר לשנות את גזר הדין

ואני אף פעם לא בטוחה מה יותר מביך

העלבון שבלהתפייד לו מהעיניים, מבוישת, כי ככה הוא אמר

העובדה שאני שמה טיימר כדי לוודא שאני בקונטרול על הזמנים

או העובדה שכל השעיה תמיד מתחילה עם פעימה קטנה בכוס

ונגמרת עם ים בתחתונים.

 

 

לפני 3 ימים. שבת, 22 ביוני 2019, בשעה 15:18

״תשמעי״, אמר המדויק רגע לפני שהתפקע מצחוק, ״צריך להביא לך צעצוע כזה כמו של כלבים, שתוכלי להתחכך עליו למוות״.
.
כשזה קשור למדויק, יש מתאם הפוך בין אגביות האמרות שלו למקום שהן תופסות ולמשך הזמן שהן נשארות; ככל שהדברים שלו נאמרים בסתמיות,
כך גדלה עצמת הפיצוץ שבראש הסוטה שלי, שכבר התרגל להכיל מוח בתצורה שונה בחודש האחרון, כזו שיותר דומה לזיליוני חלקיקים מתעופפים שנורים מתותח קונפטי ולא חודלים מלהתנגש זה בזה בקצב היסטרי. ככה זה עם המדויק, הוא נדיב בפיצוצים.
.
אז כשהשיחה נמשכת ונמשכת, אני מנסה לעמוד בקצב, להשאר חדה, להיות טובה ולהפסיק להראות כמו האימוג׳י הזה: 😍, כשאני רק רוצה להשאר עוד שנייה בתמונה הזאת שלי מתחככת על צעצוע כלבלבי בחוץ על הדשא, כשהוא עומד מעליי ומגחך. התמונה הזו מתחילה להתנפח כמו בלון (המדויק ללא ספק עושה לי מסיבה בראש) ולמלא לי את המוח כך שאפילו חלקיקי הקונפטי המסתחררים נדחקים לדפנות, ועכשיו, עם תפקוד מוחי מינימלי, לכי תנסי למצוא את המילים לומר לו כמה את חייבת שיגמיר אותך שוב כמו שעשה הבוקר, שש פעמים, כשאת יודעת שהתגובה האוטומטית תהיה לספר לך שוב שאת כזו חזרזירה חסרת תקנה - והיוש לעוד פיצוץ עז מפורק בקונפטי, והמסיבה נמשכת.
.
מפה לשם, אני מחליטה שהתחתונים הרטובים, המסיבה בראש, חוסר היכולת לתפקד כרגיל והרצון לשמור על פיסות הפאסון האחרונות שנותרו לי מולו - הם באמת יותר מדי בשבילי. אז בלי להתבלבל, אני מנצלת את העובדה שגם ככה אני שרועה על הדשא, מעניין לי את התחת שאני באמצע הקיבוץ, ודוחפת את היד עמוק עמוק לתוך התחתונים.
מה ששמעתם. זו המסיבה שלי, ואני אגע בעצמי אם אני רוצה, ואתם כולכם* במקום לעמוד כמו סוטים ולהסתכל מוזמנים להניח בערימה את המתנות שהבאתם (וחסר לכם שאלו לא צעצועי חיכוך).

*חוץ מהמדויק. הוא, יכול לעשות מה שהוא רוצה. ומה שיפה זה שהוא אפילו לא צריך כוכבית; הוא יודע שעבורי, מאז שהמסיבה הזו התחילה, כל מה שהוא נותן זו מתנה שהיא פרייסלס.

לפני 6 ימים. רביעי, 19 ביוני 2019, בשעה 12:41

“הלו, טמבלית, מה עשית הפעם?!”

“עשה לי טובה, עוף לי מהעיניים לפני שאני מורידה לך אחת לראש”

את מורידה לי אחת לראש? מותק, אם לא שמת לב, את שוכבת ערומה ומפותלת בתוך בור עשרה מטר עומק בלי חבל בלי סולם, לא נראה לי שאת במצב לאיים”

“תגיד מה אתה עושה למעלה? איך אתה לא פה איתי?”

“סתומה כרגיל. אני האגו שלך, אני לא עושה בורות, זוכרת?”

“נכון. שכחתי מזה”.

“בטח שכחת. בדיוק היום אני סוגר 28 ימים בתוך הקופסה שנעלת אותי בה בגלל המדויק שלך”.

“מה לעשות שאתה רק מפריע?!”

“קשקשנית. את סתם החלטת שאם אני שם, את לא תוכלי להמרח על הרצפה כמו שאת אוהבת, אז נוח לך פשוט לסגור אותי במקום ללמוד איך להשתמש בי לטובתך. איזה חינוך כושל, מזל שאת לא שולטת, בחיי.”

“טוב, אין לי כוח”

“אז ספרי כבר איך נפלת”

“כאילו אתה לא יודע!”

“היו שמועות”

“מה השמועות?”

“נפלת לבור שנייה אחרי שאמרת שמי שלא מסתכלת איפה היא הולכת, שלא תתפלא אחר כך שהיא מתרסקת. משהו כזה?”

“תמות”

“לא מאמין לך, זה נכון?! לא, שאת מביכה”

“ספר לי על זה”

“ותני לי לנחש, איך שנפלת התפשטת לגמרי, נשכבת על הרצפה והתחלת להתפתל”

“זה לא ניחוש אם אתה ליטרלי עומד מעליי ורואה את זה”.

“ותני לי לנחש - זה לא עזר?”

“אתה רואה שאני עוד שוכבת פה, נכון?!”

“הבנתי אותך. ניסית עוד משהו?”

“הכל”

“הכל הכל?”

“ביקשתי סליחה, לקחתי בחזרה, ניסיתי להסביר, התחננתי למחילה, כתבתי חמשיר, הצטלמתי על ארבע, הבעתי חרטה וצער עמוקים וגם בכיתי מלא אבל את זה הוא לא יודע”

“אלוהים, את סתומה”

“מה?! מה עשיתי?!”

“בגדול - את כל מה שאפשר לעשות כדי להחמיר את המצב. בקטן - לא עשית את הדבר היחיד שיכול היה להציל את המצב”

“והוא?”

“לשחרר, לסתום ולחכות בסבלנות לבוקר”

“אבל איך אני יכולה לשחרר כשאני מרגישה שהבוקר לא יגיע לעולם?!?!?!?”

“את יכולה, אם את מבינה שיש לך עסק עם מישהו קיצוני בן של זונה.”

“סתום ת’פה, אל תדבר עליו ככה”

“את לא חושבת שהוא קיצוני בן של זונה?”

“לא”

“אז מה הוא?”

“הוא מלך, וחתיך, והוא טוב בהכל, והוא מדויק לי”

“אבל הוא בעצמו אומר שהוא קיצוני בן של זונה”

“אז מה?!”

“אז מה את מתווכחת?!?!?! יא אללה שלך, גם כשאני נעול בקופסה את לא מצליחה פשוט לסתום את הפה אה?”

“אז זה אבוד?”

“לא יודע”

“מה זאת אומרת לא יודע?!?!?”

“אני לא יודע,  אני רק יודע שהרבה זמן לא ראיתי אותך ככה מעוכה. בואי נקווה שלא חרבנת את כל העסק לתמיד ושמחר בבוקר הכל יהיה בסדר.”

“ואם לא יהיה?”

“אז אני עף מפה על טיל. “

“באיזה קטע?״

״בקטע שאני לא עושה שברונות לב״.

לפני שבוע. ראשון, 16 ביוני 2019, בשעה 19:40

זֶה הִקְסִים אוֹתִי, כַּלְבֹּנֶת, שֶׁנִּסִּיתָ לְנַחֵשׁ

בְּאֵיזֶה בֹּשֶׂם אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ

לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר לְלֹא חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ

אֲבָל בִּשְׁבִילֵךְ זֶה כְּלוּם - הֲרֵי אַת כַּלְבָּת גִּשּׁוּשׁ

וְאַת יוֹדַעַת, בֵּינֵינוּ, הַבֹּשֶׂם הוּא עִנְיָן דֵּי זָנִיחַ

כִּי אִם כְּבָר מְדַבְּרִים עַל מַשֶּׁהוּ לְהָרִיחַ,

הֲרֵי זוֹ אַת שֶׁאָמְרָה - "בְּלִי לְהַגְזִים,

חֲלוֹם שֶׁלִּי לְהַסְנִיף לְךָ חָזָק אֶת הַבֵּיצִים".

בְּחַיַּי שֶׁלְּרֶגַע נִשְׁמַעַת לִי חֲמוּדָה וַעֲדִינָה,

כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁאֶת כַּלְבָּה-סוֹטָה-זוֹנָה.

זֶה בְּסֵדֶר, לֹא צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ

אֲנִי מֵבִין, הַמִּפְשָׂעָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה לָךְ לְהִתְרַגֵּשׁ

וְאַת כָּל כָּךְ מִשְׁתַּדֶּלֶת, אָז אֵין שׁוּם סָפֵק

שֶׁיּוֹם אֶחָד אֶתֵּן לְךָ לְהָרִיחַ, וְאוּלַי גַּם לְלַקֵּק

וְדָבָר אַחֲרוֹן לִפְנֵי שֶׁאֶת הָרִיר אַת מְנַגֶּבֶת -

בְּדִיּוּק לְזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּשֶׁקָּרָאתִי לָךְ "כַּלְבָּה מְאֹהֶבֶת".

לפני שבוע. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 21:20

כל כך חם בחוץ. נראה שהמזגן, מקפיא ככל שיהיה, לא מחיל על הגוף שלי את הקירור שהוא כמה אליו כל כך, אז אני עוברת לשבת על הרצפה. מקלפת מעצמי שמלה, ואז תחתונים, ונשארת ערומה. אני, וקערה של אבטיח קר.
הרגליים שלי מפושקות רחב, והקערה מונחת ביניהן, על הרצפה.
אני אוכלת פלח ועוד פלח, ועוד פלח ועוד פלח של אבטיח חלומי, האיזון המושלם בין מתיקות למרקם לטמפרטורה - ועוד פלח.
ואני אוכלת מלוכלך.
לא רואה בעיניים.
טורפת את האבטיח בידיים, בלי לשלוק את הנוזלים לתוך הפה, בלי מפית, בלי לקחת בחשבון כמויות של מיץ אדום-מתוק-דביק שנוזל לי על הסנטר, ועל החזה, במורד הבטן, עד למטה.
ויש לזה טעם של ילדות, למרות שעד לפני שנתיים שנאתי את הפרי הזה שנאת מוות.
פתאום אני חושבת שזה קצת עצוב, שבכל הזכרונות שלי מחוף מציצים או תל ברוך עם אבא ואמא, אין אפילו אבטיח אחד.
איך הייתי רוצה שיהיה לי זכרון כזה על חוף ים, אכילת אבטיח בלי עכבות, ומייד אחר כך - קפיצה למים ששוטפת את כל הדביק והמתוק ומחליפה אותם במליחות מעקצצת.
אני חושבת על כל הדברים שלא ניסיתי ולא טעמתי, ואיך הם מנעו ממני זכרונות מופלאים, ונשארת עם קערה ריקה וידיים דביקות וגוף מלא במיץ אבטיח וגרון קצת חנוק.
זה נכון שאף פעם לא מאוחר,
הנה,
אכלתי אבטיח ונתתי לו לנזול בלי עכבות, רק אני והמזגן והרצפה והטעם המושלם. אבל זה לא אותו הדבר.
אין כאן ים לקפוץ אליו, ואין מים מלוחים שישטפו את הכל. במקום זה יש חלון פתוח ודמעות, ואותי, עם הנוזלים שנקוו בתחתית הקערה, שותה עם עצמי לחיים.
לחיי ההחמצה.

לפני שבוע. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 20:26

אתמול בלילה, הוא לקח אותי לקזינו.

שלושה ימים שלמים שהוא בחו”ל, ואני מרוכזת בלא להיות דבק ולחכות בסבלנות להודעות ממנו, וכמובן בלהתגעגע קשות. בכל זאת, מעבר חד למנות מדודות אחרי שמתרגלים לדבר כל יום, כל היום - לא פשוט. (בינינו, גם כל יום, כל היום לא מספיק לי).

“בקזינו”, הוא מסמס לי, ואני מפגינה התלהבות מההופעה שלו, ואחר כך מהקזינו, ומספרת לו איך יש לי נטייה להתמכרויות ותמיד כשאני מבקרת בבתי קזינו אי אפשר להוציא אותי מהם. כמובן שעם ההתלהבות באה האימפולסיביות, ובאותו השצף אני גם מספרת כמה אני מזליסטית ואיך אני קוברת את כל העולם בשש בש כי אני, חכו לזה - מלכת הדאבלים.

“באמת אמרת את זה עכשיו?” הוא שואל, מופתע שלא למדתי את הלקח מהפעם הקודמת. “כן”, אני עונה בבטחון גמור, ובינינו, זה לא שלא למדתי את הלקח, אני פשוט באמת מלכת הדאבלים. ״זרקי מספר״, הוא מבקש, ואני מרגישה חשובה וזורקת 18. הוא שם את הצ׳יפ ומעדכן: יצא 19.

מאותו הרגע, אין לי מטרות או שאיפות בחיים. אני אפילו לא רוצה להוכיח לו שאני מלכת הדאבלים. יש מטרה אחת: להביא לו זכייה. לשמח אותו. כל השאר לא קיים כרגע. והמזל חמקמק:

זורקת 6, יוצא 18.

זורקת 24, יוצא 30.

זורקת 11, יוצא 24.

“זה ג’ינקס!” אני מכריזה על סף ייאוש, נכלמת. מה כבר ביקשתי, להיות כלבה קטנה שמביאה טיפת מזל. “אה הא”, הוא אומר בלעג, “נשבעת לך שזה ידוע שאני פוקסיונרית של העולמות. יכול להיות שהמזל שלי לא עובר וירטואלית”, אני ממשיכה להצדיק את סבב הכשלונות בחוסר חינניות משווע, ואנחנו ממשיכים לעוד סיבוב. בהימור הבא אני כל כך נואשת ושמה את כל שנות חיי: 29.  הוא מעדכן שהצ’יפ הונח, ומוסיף באגביות שהרולטה מסתובבת, ושאצלו בראש הוא בכלל מזיין אותי שם, על השולחן. אני, כלבה די קלה לתמרון, מפסיקה לחשוב על מזל והימורים, משחקים ונצחונות, ונשבית בדמיון של ערב בקזינו, כשכל כולי שם איתו, ולא רק המיינד.

זה בטח היה ערב מפונפן כזה. שמלת הסאטן השחורה מתאימה בול; אלגנטית וזנותית במידה שווה. בלי חזייה, בלי תחתונים. איפור ושיער טיפ טופ. עקבים ששמורים רק לערבים נוצצים כאלה. אני מדמיינת אותי מסתובבת איתו שם, היחידה מבין כל באי הקזינו שלא הולכת על שתיים, מרוגשת מהמעמד הנכסף ונחושה לרצות אותו ולהעניק לו ערב מושלם. בלי רצועה וקולר וכאלה, כי באמת שאין סיבה; גם ככה אין מקום טוב יותר להצמד אליו מאשר כפות הרגליים שלו, גם כשהן ארוזות בנעליים שחורות מבריקות. כשאנחנו מגיעים לרולטה, אני מתיישבת לרגליו. הוא מבקש ממני את כל המספרים. אם הוא מפסיד - אני חוטפת סטירה בלחי ימין. אם הוא מנצח - סטירה בלחי שמאל. אחרי כמה סיבובים כאלה, הוא מסמן לי לקום ולטפס על השולחן. אני נעמדת על משטח הלבד בלחיים אדומות מסטירות, על שש, עם הפנים לרולטה.

אני רואה רק את הגלגל המסתובב ולא את כל המשתתפים שנמצאים מאחוריי. אני יודעת שהם רואים את החורים שלי, כי בתנוחה הזו השמלה מבד הסאטן החלקלק לא ממש נשארת במקום ולא מסתירה שום דבר. אני בסדר עם זה. אני גאה להיות מונחת על השולחן הזה, ואני גם יודעת שעוד רגע הוא יצטרף אליי.

והרגע מתארך. הוא ממשיך לשחק. למעשה, כולם ממשיכים לשחק, ואני מרגישה ידיים שנדחפות ומניחות צ’יפים על מיקומים שונים בלוח, מתחתיי. והרולטה מסתובבת ונעצרת. אני שומעת אותו פולט אנחת הפסד, ואיתה מגיעה הנחתת הפסד. על לחי ימין. של התחת שלי. ועוד סיבוב. מבעד לקולות הרבים אני מצליחה לקלוט שהוא בסמול-טוק עם כמה מהאנשים שם. הוא מדבר איתם עליי, מספר שאני כלבה, וכמה אני אוהבת שמשתינים עליי. זה מרטיב אותי. זה מרגש אותי. הם מתעניינים ושואלים שאלות, אבל אני לא מצליחה לשמוע את התוכן. רק את האנגלית הקולחת שלו, את הצחוק ההולך ובא שלהם ואת הרולטה המסתובבת. כשהיא נעצרת, אני מרגישה יותר מהנחתה אחת. אולי חמש או שש, חלק על לחי ימין וחלק על לחי שמאל. ידיים שונות בוודאות. הם מתכבדים בי. אני לא חושבת על כמה אנשים יש מאחוריי וכמה מקרוב הם מתבוננים בכוס המטפטף שלי, זה לא מעניין אותי. אני נמצאת שם עבורו, נוטפת, חוטפת, חושפת, בדיוק כמו שהוא רצה שאהיה. אם זו לא קלאסיקה, אז מה כן?

והקלאסיקה מגיעה לשיא אחרי עוד ועוד סיבובי רולטה ועצירות ושאגות וידיים, מלא  מלא ידיים שמכות אותי כל כך חזק. אני מרגישה אותו, סוף כל סוף, עולה על השולחן מאחוריי. הוא תופס את המותניים שלי בשתי ידיים ומשפד אותי על הזין היפה שלו, והכוס שלי מתהדק עליו בבת אחת, יונק אותו. הוא מזיין אותי חזק, והראש שלי נשמט למטה. הוא מתחיל לדבר אליי ולספר לי שהוא הכי גאה בי בעולם, ושזה מרגש אותו שעכשיו כולם יודעים איזו כלבה מהממת אני, ואיך אני עושה כל מה שאומרים לי, ותוך כדי הוא מושך לי את השיער ומקרב אותי אליו, שאוכל לשמוע אותו טוב יותר. הקול שלו עושה לי צמרמורת. הוא ממשיך לדבר אליי. “אני רוצה שתגמרי”, הוא אומר לי, “שכולם ייראו כמה את אוהבת להיות כלבה שנדפקת באמצע הקזינו”. ואני מתכווצת עליו עם כל מילה, אבל עדיין לא גומרת. “תגמרי בשבילי, כלבה יפה שאת. קדימה”, הוא אומר לי, ואני מתנשפת, מרגישה את הגמירה החמקמקה מתקרבת ושוב מתרחקת, כל הגוף והתודעה שלי מגויסים למטרה הזו, וכלום לא קורה. “תגמרי”, הוא אומר לי בפעם השלישית ואני שומעת אותו מחייך, “כדי שנוכל כבר לחזור למלון, שאוריד ממך את השמלה הזו ואשתין על כל כולך”.

והערב הזה יכול היה עוד להמשיך בראש שלי, מפורט לפרטי פרטים, אלמלא ההתראה שהקפיצה אותי, נושאת את המילים: “29!!!!!!!!!!!!!!!! יא אלופה!!!!!!!!!!!”, ואחריה “מדהימה!” ו”אין דברים כאלה!”. הוא היה כל כך שמח, ואני כל כך התרגשתי שהצלחתי לגרום לזה לקרות ובכלל, שהוא חולק איתי את הערב הזה, אז מה אם זה רק במיינד. הלב שלי דפק כל כך חזק, ובדיוק כשאמרתי לעצמי שאין דרך מושלמת יותר לחזור למציאות מלקרוא את האושר שלו ואת ההרעפות שעושות לי פרפרים בבטן, הרולטה נעצרה, בפעם השנייה, על המספר שניחשתי. בכל זאת, מלכת הדאבלים.

לפני שבוע. רביעי, 12 ביוני 2019, בשעה 10:19

“אני מלכת העברית”, אמרתי לו.

לא בקטע משתחצן, חלילה.

בקטע מתגונן.

כי מהשנייה שהתחלנו לדבר, הרהיטות שלי התפוגגה. אני מכירה את זה. כלומר, אני לא באמת מכירה את זה, כי יכולת הביטוי שלי היא אחד הדברים שאני נוטה לקבל עליהם חיזוקים ומחמאות מאז שנולדתי בערך. אני אחת של מילים, ושפה היא התחמושת העיקרית שלי כשאני רוצה לרגש, להצחיק, לשכנע או להרשים - בעל פה וגם בכתב.

אבל יש לי נטייה כזו, להתחיל לגמגם כשאני מרוגשת, או מובכת, או סתם מדברת עם בחור ממש ממש שווה.

והוא, בחור ממש ממש שווה, שגורם לי להיות מרוגשת, מובכת ושאר מפיידי רהיטות.

אז רציתי שידע, שאני לא ככה תמיד.

ובשיא הצניעות, סיפרתי שאני מלכת העברית. התחלתי לדבר בגיל עשרה חודשים, הוצאתי 25 מתוך 25 בשלושת (!) פרקי העברית במבחן הפסיכומטרי, אני Top Contributor של עמוד הפייסבוק של האקדמיה ללשון (בחיי, כשאני מגיבה להם לפוסטים יש ליד השם שלי אייקון של יהלום) והכי חשוב - נקייה משגיאות כתיב סינס קיץ 1998 (סוף כיתה ג’, שלא תצטרכו לחשב), להוציא טעויות הקלדה ואי-דיוקים קטנים מפעם לפעם, בקטע שכונתי.

אבל זה לא ממש עזר לי, להפך. מהרגע שהמילים “מלכת העברית” נאמרו מפי, הוא לא הפסיק לתקן אותי ולשפר לי ניסוחים. אותי, ה-מתקנת, שהולכת לכתוב מיילים לאקדמיה ללשון רק כדי לא לטעות בכללי תעתיק. “אני מלכת העברית!!!!” מחיתי על כל ביקורת אגבית שנמתחה על הניסוחים שלי, ובתגובה קיבלתי גיחוכים ולגלוגים שלאט לאט גרמו לתואר הזה להפוך ציני ומפוקפק, ואני מצאתי את עצמי עם תחתונים רטובים בכל פעם שהתעצלתי להוסיף ה’ הידיעה לסומך של צירוף סמיכות וחטפתי נזיפה מהקורקטור החתיך.

ואז היא הגיעה.

שגיאת-פאקינג-כתיב.

“גרסאת המציאות”, כתבתי לו, ונעניתי ב”גרסת!”

“רגע”, מחיתי בתחתונים רטובים, “נכון שלפני כמה שנים האקדמיה יישרה קו והכריזה כי צורת הכתיבה 'גרסא', 'דוגמא' וכיוב’ - אינה תקנית עוד, אבל קצת קשה לי להתרגל, לכן אני כותבת כך”. “מלכת העברית”, הוא כתב לי, ואני החלטתי שלמרות סלידתו מנסיונות התחכמות אני הולכת לכתוב לאקדמיה מייל, כי יש גבול לכמה סתומה אפשר להיות.

“היי האקדמיוש”, כתבתי, סיפרתי להם את הסיפור קורע הלב על איך הפכתי ממלכת העברית לאיסטרא בלגינא קיש קיש קריא וביקשתי יפה שיעזרו לי להוכיח את צדקתי: “האם בעבר תקני היה לכתוב ‘גרסאת’ כשמשתמשים במילה בצירוף סמיכות?”

תשובתו של נציג האקדמיה האפס “לא היה ולא נברא” הייתה כל כך קרה, שאם לא הייתי יודעת שהקורקטור איש עסוק כל כך הייתי חושבת שנעשתה כאן יד אחת נגדי. אחרי שנרגעתי מהעלבון, צילמתי מסך ושלחתי לו, מושפלת ראש.

“מחולל עולב”, הוא קרא לסיפור הזה, ואני הסמקתי קצת כי ידעתי שאני הולכת לאונן על זה, שזה כלום ושום דבר לעומת מה שקרה אחר כך, כשהוא הושיב אותי לכתוב על זה.

לפני שבועיים. שני, 10 ביוני 2019, בשעה 07:11

אומרים שלכלבים אין תחושת זמן. כשכלב נשאר לבד בבית, הוא בטוח שהבעלים שכרגע יצא מפתח הדלת לא יחזור לעולם. ייתכן וזו אגדה אורבנית, אבל אם זה נכון - זה יכול להיות הסבר טוב להתרגשות של כלב כשהוא שומע את שקשוק המפתח בחור המנעול ואת קבלת הפנים שלו לבעליו כשהוא חוזר הביתה: בזנב מכושכש, קפיצות, ליקוקים ונביחות שכולן אושר מהול בתחושת הקלה ענקית שנובעת מההבנה כי הוא לא ננטש. לפחות לא הפעם.

האינטראקציה איתך מחילה עליי כל מני התנהגויות כלבתיות במיוחד; הצייתנות והראייה האבסולוטית שלי אותך כזה שמחליט, בלי שום נסיון לערער על כך. ההתרגשות מהנוכחות שלך. ההשתוקקות לתשומת לב. הנסיונות להשיג אותה ללא מלים, ולא כי אסור לי לדבר, פשוט כי הרבה פעמים קשה לי, ואני לא מצליחה להשתמש במלים כדי לבטא מה אני צריכה, אז אני פשוט מתנהגת את זה. כמו כלבה.

וכמו כלבה, גם אני לפעמים מאבדת תפישה של זמן, שלא לומר - של מציאות. נניח, כשאתה לא מרוצה. מעבר לעובדה שזה גורם לי, באופן מיידי, להתנמך לגובה הרצפה במטרה לפצות ולתקן, כשאתה לא מרוצה, זה מרגיש בלתי הפיך. אתה לא מרוצה, ואצלי בראש - זה לתמיד. לעולם לא אקבל ממך עוד חיזוקים. לא תהיה משועשע ממני יותר. מעכשיו יש לי אותך בגרסה המאוכזבת והמרוחקת במקרה הטוב, ובמקרה הרע - אין לי אותך בכלל. אני נתקפת געגוע עמוק לאיזה רגע קסום שבו הרגשתי חשובה כל כך, והרגע הזה מרגיש לי כאילו קרה לפני נצח, כשבסך הכל פחות מיממה עומדת בינו לבין עכשיו. ועם הגעגוע הלא פרופורציונלי יש צער עוד יותר לא פרופורציונלי, כשאני באמת ובתמים בטוחה שהטוב שהיה נלקח ולא ישוב לעולם.

כשאתה חוזר, אני מבטיחה להשתפר ותוהה אם אתה מבחין בהתרגשות שלי, מוכנה להשבע שהאגן שלי זז מצד לצד בצורה בלתי רצונית. מה שהיה, כבר מאחוריך. אתה מדבר איתי כרגיל, אני אומרת משהו מרצה, אתה זורק חיזוק מלווה בשם חיבה ופתאום אני חשובה שוב. זה מרגיש כאילו הלא ייאמן קרה. אני רוצה לספר לך על חוסר האונים שאפף אותי היום, אבל יותר חשוב להדביק את הקצב וללכת בעקבותיך הלאה. זה מה שאתה רוצה לעשות, ומתוקף כך - זה הדבר הכי מעניין עכשיו. זה, והשמחה שגואה בי כשאני מבינה שדברים חזרו לקדמותם. והאומללות שלי? היא תזכיר לי שכדאי לי להיות טובה, כדי שזה לא יקרה שוב. אחרי הכל, זה שאימצתי סטייט אוף מיינד כלבתי לא ייתן לי הקלות בעניין הזה. אני פשוט צריכה להתרגל, ממש כמו שהתרגלתי לרייר את חיי בכל פעם שאתה מדבר איתי.

לפני שבועיים. ראשון, 9 ביוני 2019, בשעה 17:36

דמיינו ליבה אישיותית שמורכבת מאש, ADHD וטרור. תנו לה לגדול בבית שבו היא המלכה הבלתי מעורערת, צרפו אליה יכולות תמרון ושכנוע חסרות דופי, רקורד של 100% היחלצות מכל בוץ שהיא נקלעה אליו (ותמיד יצאה נקייה), סרבנות להתבגר (בקטע עקרוני) וחיים שלמים של מלחמות וקרבות מול כל העולם - העיקר לקבל את מה שהיא רוצה, אם אפשר כאן ועכשיו, רצוי עם נצנצים למעלה.

קחו את כל הדבר הזה, ונסו להגיד לה “לא”/“אי אפשר”/“אחר כך”/“בהזדמנות”. אתם לא תצליחו. היא פשוט תדבק אליכם כמו עלוקה, תחדור לכם לקרביים, תאכל לכם את הראש בכפית. לא עובד עליכם? היא תסביר לכם בכנות שובה מדוע אתם חייבים להענות לצורך שלה. היא תדבר ללב שלכם. היא תפער עליכם עיניים ענקיות ותתן לכם מבט מתחנן א-לה החתול מ”שרק”. היא תהיה פגיעה ומלאת חרטה ורגשות אשם, ואתם פתאום תזכרו בבת שלכם, באחות הקטנה שלכם, בילדה שאהבתם  בבית הספר היסודי, בכלבה שלכם או בכל דמות אחרת שנוגעת לכם בסופט-ספוט. אם גם דברים כאלה לא משפיעים עליכם, היא כבר תמצא איך. אם אין אצלכם מקום לזה, היא תפנה לכם. בסוף-בסוף, אתם תגידו לה “כן”. אחרת - סיכוי טוב שהעולם יפסיק להסתובב על צירו. לפחות מנקודת המבט שלה.

אם חיברתם את כל הנקודות ויצאה לכם ילדת פאוורפאף על אסיד, יש סיכוי סביר שתצליחו לזהות אותי ברחוב. לא באמת, אבל קונספטואלית - זו אני. ואני לא יכולה להתמודד עם “לא”. יש לי אפס עגול בדחיית סיפוקים על כל המשתמע מכך, מגרגרנות ובזבזנות דרך נטייה להתמכרות (אל תקחו אותי לקזינו בחיים שלכם) ועד אבדן פאסון ויכולת לבכות, להכות על חטא ולהתחנן בלי בושה. ואני לא יודעת להתאפק. זה פוגש אותי כמעט בכל סיטואציה אפשרית בחיים, אבל הכי הרבה - כשאני מסתבכת. אם לא הובנתי כשורה, אני חייבת להסביר כאן ועכשיו. אם כועסים עליי, אני מוכרחה להפיג את זה כאן ועכשיו. ואם פישלתי, אני חייבת להתנצל כאן ועכשיו, וזה לא מספיק - אני גם מוכרחה לדעת שהכל בסדר. שהובהרתי. שנסלחתי. שמאמינים לי שלמדתי את הלקח, ששמים את זה מאחור. אני חייבת את החיבוק הזה, את ה”הכל בסדר”, כדי להמשיך הלאה. ואני חייבת את זה במיידי, ללא זמן השהייה.

כי כשאני מפשלת, הידיעה שהייתי לא בסדר מכלה אותי. גם כשמדובר בדברים קטנים. אני מרגישה צורך ליישב את זה מיד, לתקן, לכפר - אחרת אצטרך להשאר לבד עם עצמי, מלאת בושה שאינה ניתנת להכלה, ומלקה, ומלקה. הלקאות מאחרים, כואבות ככל שיהיו, הן נסבלות בסופו של דבר. אבל הבת זונה הכי גדולה, זו שיודעת להלקות אותי באופן בלתי נסבל, בנקודות הכואבות ביותר, בלי מעצורים וללא טיפה של רחמים - היא אני. במקרים כאלה, אי היכולת להמתין בסבלנות היא לא רק תוצר של כל הנ”ל. זה יותר עמוק מזה. זו האימה שגואה בי מהמחשבה על המפגש המסוכן הזה, המפגש שלי עם עצמי. כן, הרצון שלי לפתור דברים במיידי הוא אנוכי. לא מעניין אותי מה הצד השני צריך - אם זה זמן, אם זה שקט, אם זה מרחב, אם זה רצון להיות לבד, צורך לחשוב. רק אל תשאיר אותי לבד.

אבל השארת. בלי שסיפרתי לך על המנגנון הזה, על החולשות האלה, בחרת בדרך שהכי תכאיב לי. הייתי אומרת שזה צירוף מקרים די מטריד, אבל זו תהיה גניבת קרדיט מהאינטואיציה הראויה להערצה שלך. אני מנסה לבקש ממך להקל קצת, אבל זה לא עובד. אני פישלתי, אתה  החלטת. במצב אחר הייתי יושבת לך על העורק הראשי, מסבירה לך למה זה הדבר הכי גרוע שיכולת להחליט ולהתחנן, ללא טיפת פרופורציה (או חן), שתבטל את גזר הדין. אבל הטרוריסטית שבי לא ממש בקטע של לארגן מבצע להקדמת הדדליין שהצבת, ואני לא עושה את כל זה. אני לא מתקשרת, לא מסמסת כל שעה, אני אפילו לא מתחנפת. רק ממעיטה במלים ועושה בדיוק מה שאתה אומר לי, ומשלמת את מחיר הבושה הכל כך כבד. אני מלקה את עצמי, לוחצת על נקודות, חורכת כל חלקה טובה של אהבה עצמית שיש בי, וכיאה לאחת שחוטפת, אני מזכירה לעצמי לנשום. בין הנשימות אני שואלת את עצמי למה. למה בכל סיטואציה אחרת אני מפעילה טרור כדי להשיג את מה שאני רוצה, והפעם לא. התשובה המיידית היא “בגלל שהוא החליט, וזה לא יעזור”, אבל ברור שזו לא האמת. היו מספיק מקרים שבהם החלטות התקבלו, גורלות נחרצו וזה לא מנע ממני להלחם כמו מטורפת כדי לקבל את מה שאני רוצה. וזו בדיוק התשובה לשאלה “למה”: פשוט מאוד. בשביל לקבל את מה שאני רוצה. ומה שאני רוצה זה אותך מתייחס אליי, מבסוט עליי, מרוצה ממני, אומר לי מילים שממיסות אותי. ובשביל שזה יקרה, אני צריכה עכשיו לסתום ולהתאפק, להתאפק ולסתום, לתת לך לנהל את הדברים כמו שאתה רוצה. כמו שהם צריכים להיות. אני לגמרי מרודדת מולך בעניין הזה, אבל מול עצמי, להפך; אני רוצה לגרום למשהו לקרות, וגם הפעם אני נותנת הכל ונאבקת בכל הכוח. וכשהבושה ממשיכה להציף ולמלא אותי עד אפס מקום והרצון להסביר ולתקן עכשיו ומייד את הבלאגן שעשיתי לא מקבל מענה, אין לי ברירה חוץ מלהיות ברגע הזה, לתת לתסכול לעשות בי שמות ולהמתין. אז אני ממתינה. על הרצפה. בשקט. רק הבושה צורחת לי בראש. וכשנהיה לי מחניק בגרון ושורף בעיניים, אני כבר מבינה סופית שהטרוריסטית שבי לא הלכה לשום מקום, היא פשוט נאבקת בזירה אחרת לגמרי. הזירה שלי מול עצמי.