ביקשת שאתחיל לפרוח.
הרבה חודשים כבר עברו, אבל ההתניות עוד קיימות.
החיים שלי עדיין מתנהלים (רוב הזמן) דרכך, זה לא משהו שאפשר לשלוט בו (אולי קצת, אבל לא מספיק).
אם כשהיינו מוגדרים בשליטה הכל עבר דרך ~ לספר לך, להראות לך, לתעד לך, לעשות בשבילך.
היום זה עובר דרך הייסורים של ~ לא לספר לך, לא להראות לך, לא לספר לך, לעשות... ולא בשבילך.
אני יודעת שיש דרכים להתמודד עם זה, את חלקן אני עושה. זה אפילו כבר מתחיל להצליח.
כמה מהן, שאנשים מפצירים בי ללכת בהן, הן בלתי אפשריות.
אני לא מוכנה לאנוס את עצמי לעשות דברים שאני עוד לא מוכנה להם.
כל פעם שאני נותנת לגבר לגעת בי, הזרם עובר בגוף שלי, זרם שאנשים לא מבינים.
ואני בכל זאת שם, מלמדת את הגוף שלי לקבל שוב מגע, כאילו הכל מחדש, כאילו שחזרתי לגיל עשרים.
חזרתי להתאפר לפעמים ~ גם ביום יום.
לצאת לבלות, למסיבות, למועדונים.
לפלרטט, להתחכך, להתגפף קצת. להשתולל.
זה עדיין לפעמים טכני, אבל כבר יש רגעים שנעים לי...
ובשביל הרגעים האלה אני עושה את זה.
בשבילם אני אפילו מוכנה לשלם את המחיר של הכאב, כשזה לא נעים.
זו הייתה הפעם האחרונה שבה ענדתי בפומבי את הקולר שלך.
את הדיסקית ניתקתי מהקולר, חיברתי לחזיה והכנסתי פנימה...
שלא תראה מבחוץ, אבל שתהיה קרובה ללב, שארגיש אותה מבפנים.
אהבתי את איך שאני נראית, השחור והאדום, והזוהר שחוזר לי לפנים,
והצטערתי שאתה לא רואה, שאני כבר לא מתייפייפת בשבילך.
מועדון.
תאורה חשוכה. מוסיקה רועשת.
צפוף. הרבה אנשים. בשביל לעבור צריך להתחכך באנשים.
הוא ואני מחליפים מבטים. מרחוק. מידי פעם יותר מקרוב, אבל לא ממש. טיזינג קל, חיוכים.
שם במועדון, שלושת החברות שלי ואני, שכל אחת היא ממש עולם אחר.
ארבעתנו צוחקות ונהנות מהרגעים האלה שלנו יחד, שדי ברור שלא בקרוב יחזרו שוב.
אחרי שאני מצטלמת עם אחת מהן (תמונות מתוקות להפליא שהתאפקתי ולא שלחתי לך),
אני מלווה אותה לרכב שלה, אנחנו מתחבקות ומחליפות עוד כמה מילים מתרגשות והיא נוסעת.
אני חוזרת פנימה ומוצאת ששתי האחרות כבר מבושמות כהוגן.
אני מוצאת את האוצרית הקטנה ומתרפקת בחיבוק שלה, הנוכחות שלה כל כך מרגיעה אותי...
במסיבות האלה, היא הקשר הפיזי שלי אליך. היא ממועדון האוהבות. היא אחות. היא מבינה.
אנחנו קצת רוקדות, והגבר שלה איתנו, והוא כולו חיות וחיוכים ואהבה, ומחבק גם אותי ונותן לי נשיקה של אח,
ואני הכי שמחה בשבילה, בשבילו, בשבילם. (גם בשבילי על הרגע הזה).
פתאום אני ממששת את הדיסקית ולא מוצאת אותה.
הדיסקית שביקשת שאכין לפני שנה וחצי, זו שהפכתי עולמות לעשות שתהיה מושלמת.
ברגע אחד אלף מחשבות עוברות לי בראש...
היסטריה שהיא איננה, ואין סיכוי שאי פעם אמצא אותה שם.
השלמה שזה סוף של פרק, אולי סגירת מעגל קרמתית.
מנהלת משא ומתן קדחתני עם היקום:
'אם אני מוצאת אותה, אני סוגרת אותה במגירה למזכרת ולא מסתכנת בלאבד אותה שוב'
האוצרית מתחילה לעזור לי לחפש, וגם הזוג שלה, ובלב כבד (אך משלים) אני אומרת להם שיפסיקו ושאין טעם.
אני חוזרת אל הבר, מרגישה שעובר עליי עכשיו רגע גורלי. צריכה לנשום ולהיות כמה שניות עם עצמי.
שתי החברות שלי שם, מצחקקות ועדיין קצת שיכורות.
ואז אני רואה אותו שוב, כמה מטרים מאיתנו על הבר. מסתכל עלינו.
המבט שלו שולח משהו טוב, והחיוך הקצת ממזרי שלו, בעיקר עושה לי נעים.
אני מסמנת לו עם האצבע להתקרב והוא מסמן לי חזרה.
שנינו יודעים שאין פה משחקי כוחות, אין פה עניין של מי יבוא אל מי...
אני שולחת לו חיוך חמוד ומוסיפה קריצה, ומבקשת בלי קול שיבוא הוא.
והוא מתקרב.
הוא ואני והחברה שלי.
נוגעים ונשענים ומתלטפים ומתנשקים ומתחבקים.
משהו קורה שם, יש כימיה נעימה בין שלושתינו.
תוך כדי תנועה, אני מרגישה משהו מתכתי בגב שלי, אני שולחת יד ומרגישה את הדיסקית...
החצופה פשוט החליקה לאורך הרצועה של החזיה לצד השני ונעלמה לי בגב.
אני מחזירה אותה קדימה אל הלב שלי, ואנרגיה חדשה נכנסת בי.
לקראת ארבע בבוקר, אנחנו מחליטים ללכת לחפש אוכל.
ארבעתנו יוצאים לרחוב התלאביבי ומוצאים בשר שישביע את הבטן.
האווירה מושלמת.
האלכוהול עוד באוויר, אבל מתחיל להתנדף ואנחנו כאן.
בדיוק המידה הנכונה של הומור, הורמונים, מופרעות ושפיות.
מחליטה שנוסעים אליו.
שלושתנו ברכב אחד, הוא ברכב אחר נוסע לפנינו.
מגיעים.
בניין בדרום תל אביב, אני מכירה את הבניין הזה.
זה לגמרי הזוי.
מחנים את הרכבים. בחוץ כבר השחר עולה.
הרפתקאה מתחילה.
עולים לדירה. כולנו במצב רוח מרומם.
גישושים. כל אחד מאיתנו מוצא את מקומו.
אחרי זמן מה, תמונה:
ארבעתנו על המיטה.
שלושתינו לגמרי לבושות, הוא רק חלקית.
אני שרועה על צידי, נשענת על המרפק שלי. מסתכלת על ההתרחשות.
הוא ואני נועצים מבטים אחד בשניה, כששתיהן מפנקות אותו, מתפנקות איתו.
הן מדהימות.
הוא מחייך אליי ואני מחייכת אליו חזרה.
קולות של תשוקה נשמעים.
ריח של סקס באוויר.
אבל זה מרגיש אהבה.
אני לא משתתפת פעילה, אבל אני מוקסמת מהרגע.
מידי פעם אני מעבירה יד מלטפת על מישהי מהן, או עליו.
מידי פעם הוא רוכן אליי ומנשק אותי, ומעביר יד רכה על הלחי שלי.
הסיטואציה לכאורה מאד פיזית, אבל יש בה המון רגש.
נראית פשוטה, אבל מאד עוצמתית.
אני יכולה להיות חלק ממנה רק בדרך הזו...
ואני מרגישה בטוחה עם שתי החברות שלי והבחור הזה שבשעתיים הפך לקרוב.
מתישהו נרדמתי.
יותר מאוחר הבנתי שהם המשיכו להנות, ושמחתי שיכולתי גם להתנתק מכל זה.
בשעות שאחרי, בימים הבאים, בשבועות שחלפו... אני ממשיכה לגלות את ההפתעה שהוא.
לראות נתחים קטנים מהנשמה שלו (את מה שהוא לאט לאט חושף), ולהבין איזה בנאדם מיוחד הוא.
לפני 12 שנים. 15 בדצמבר 2011 בשעה 2:17