מיש

מודל חמשת שלבי האבל פותח על ידי הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר-רוס ופורסם בשנת 1969.
המודל נוסח בעקבות עבודתה הרציפה עם חולים סופניים כרופאה בארה"ב ותיאר את חמשת השלבים של התהליך אותו עוברים אנשים, לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית.
בהמשך הוכלל המודל עבור כל תהליך של אובדן קטסטרופלי עבור האדם עצמו (כגון גירושין, התמכרות, גילוי טרגי על עצמו או על יקיריו או מותו של אדם קרוב).


שלב 1 - הכחשה ובידוד

בשלב הראשון ישנו קושי רב בקבלת הידיעה המרה והוא מלווה בשכנוע פנימי כי נפלה טעות והמידע שהתקבל הינו שגוי.
קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמנגנון הגנה זמני (בולם זעזועים) שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו.
ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר.


שלב 2 - כעס

מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן למצב הטראגי, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס, קנאה, זעם ושנאה.
זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור אנשים בסביבתו של האדם, משום שהכעס מופנה לעתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה.
הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים עשויים לסייע לאדם להתמודדות מסתגלת יותר וליצור תחושה של השלמה, בעוד תגובה הפוכה מצד הסביבה עלולה ליצור תחושות של בדידות וניכור ולהאריך את תקופת שלב הכעס.


שלב 3 - מיקוח

שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן שמתרחש בהדרגה, אך נדיר בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש.
בשלב זה מבטא החולה את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הגורל הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו בתמורה לדחיית הקץ וגזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות ולקבלת הזדמנות נוספת.


שלב 4 - דיכאון

שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה.
קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב.
כל ניסיונות השכנוע ש"יהיה בסדר" לא יועילו. היא ממליצה לתמוך במתאבל בשלב זה מתוך הקשבה והבנה.


שלב 5 - קבלה והשלמה

השלב מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה, ובו מופיע ויתור על המאבק נגד הגורל והשלמה עם מעגל החיים ועם סופיות החיים ויכולת להיפרד מהקרובים שאיבד או שעומד לאבד.
האדם עשוי בהדרגה להתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשות הכאב ומלהט המאבק נגד המצב, ולפיכך הוא עשוי לחוש תשישות ולהזדקק למנוחה רבה ולכן מוטב שלא יטריד את עצמו בעניינים פעוטים.
לטענת קובלר-רוס, רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנן מעטים הממשיכים במאבק או בהכחשתו.
לטענתה גם חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.
פרידה אמיתית מתרחשת רק כאשר האדם והסביבה מקבלים את המצב כפי שהוא.


הדיעות חלוקות בנוגע למעבר בין שלבים אצל אנשים שונים:
פרויד טען כי בשלבי האבל חובה לעבור שלב מסוים בשביל להתקדם לשלב הבא, שכל עוד מטופל לא סיים שלב, הוא אינו יכול לעבור לשלב הבא משום שהשלבים הינם עוקבים ולא ניתן לדלג ביניהם.
קובלר-רוס טענה שהשלבים לא חייבים להתקיים לפי הסדר, וכן לא כל השלבים מתקיימים אצל כולם.
עם זאת, לטענתה לפחות שניים מהשלבים מתקיימים אצל כל אחד במצבי אסון.
בנוסף טענה, שאנשים החווים את שלבי המודל לא אמורים "לכפות" את קיומו של כל התהליך, ולהכריח את עצמם לעבור את חמשת השלבים, מתוך שכנוע עצמי שכך יגיעו להשלמה עם האסון.
תהליך האבל הוא אישי ואין להאיצו או להאריכו, יש לתת לו להתקיים בצורה טבעית עד ההגעה לשלב האחרון של הקבלה.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%A1
http://www.beit-almin.com/useful/concept/five-steps

אני חושבת (או לפחות מקווה) שעברתי(נו) את שלב הכעס בשלום...

את הכחשה בטוח, גם את מיקוח לא ממש יכולנו לפספס.
דיכאון היה פה בשיא תפארתו ועומקו (ומתחיל לשמחתנו סופסוף לאט לאט להתפזר).

קבלה והשלמה... בואי כבר...

באהבה אליך (ואל כל שאר הקוראים באשר הם)

}{

זה כבר לא מעט ימים שהיקום מתעתע בי.
אני מחוזרת בצורות שלא הכרתי בעבר.

כמה שאני מרגישה חשוכה, אומרים לי מסביב שאני מאירה.
כמה שאני מרגישה חלולה, אנשים סביבי מתמלאים ממני.
גם הנסיבות הטראגיות עבור אחרים שהביאו אותי לסיטואציות, וגם בכלל...
מזמנים לי מצבים הזויים.

גברים מקסימים סביבי, ואני לא כאן.
מסתכלים לי בעיניים ורואים דרך הכלום שממלא אותי, את מה שכנראה עוד יש שם, את מה שאתה ויתרת עליו.

ביום ראשון ההוא, אחרי שהפגשתי בינכם, היא סיפרה לי על העיניים שלך שנצצו כשדיברת איתה עליי.
התרגשתי, כי לפעמים אני חושבת שאני הוזה (ולא אובייקטיבית) כשאני רואה את מה שיש לך בעיניים.
אז שאלתי אותה איך ייתכן שויתרת עליי, זה הרי היה גן עדן (אני חושבת שגם לך).
היה לך אותי, בכל דרך אפשרית.
היה לך הכל.
יכולת לעשות מה שאתה רוצה ולקחת מישהי נוספת וגם להמשיך להנות מחיי המשפחה שלך
(הרי מעולם לא ביקשתי שתהיה רק שלי, שתשנה את החיים האחרים שלך ותתן לי יותר).
היא אמרה שהיא חושבת שאולי דווקא עכשיו אתה יכול להנות מכולי, שקודם באה מולך מיש הנשלטת,
ועכשיו אני מביאה מולך את כל מה שיש בי, כולל האסרטיביות, כולל חוצפה, כולל העלבון והכעס.
זה יכל היה להרגיע אותי, לו היינו מגיעים למקום החדש ויוצרים באמת את מה שחשבתי שאפשר...
אבל זה לא קורה, כי זה מי שאתה, ונראה שאתה לא יכול אחרת.


בחמישי בבוקר העיר אותי ההוא בלי ה-י' והודיע שהוא בדרך אליי.
קמתי לשחרר את הבריח בדלת, כדי שהוא יוכל להכנס כשהוא מגיע וחזרתי למיטה (כדי לחזור לישון).
המחשבות לא הניחו לי, הזכרונות איתך הציפו וייסרו אותי.
כל כך רציתי שזה תהיה אתה שמגיע שוב.
ואז כתבתי את הפוסט ההוא...
מתוך הבנה שאם הייתי יודעת שאתה לא קיים, לא הייתי מתגעגעת פחות, אבל המצוקה הייתה קטנה יותר.
אח"כ הלכנו לאכול במסעדה שבה ישבנו עם ה"לא סתם" ושוב הוצפתי.
כל המקומות ה"מסומנים", כל הסיטואציות שמזכירות.
כמה שזה ממלא ויש בזה דברים נפלאים, זה עושה את הכל יותר כואב אח"כ.
(אתה לוקח את זה בחשבון כשאתה מסמן לנו את הנקודות והמקומות והמצבים בחיים ?)
כשיצאנו משם, דיברנו שוב עליך. ועליי. ועל מה שהוא רואה בי. על האור הזה.
ואמר משהו שהדהים אותי, ושתקתי.

הגענו לאירוע והכרתי שם גבר.
המבטים שלו שחדרו אותי מהרגע הראשון הבהירו לי שיש שם משהו...
שאלתי אותו כמה פעמים במהלך הערב, אם יש משהו שאני לא יודעת שהוא יודע עליי.
הוא אמר שאני פסיכית.
רק אחרי שלחצתי הוא הרחיב שהכוונה לפסיכית טובה, ממקום טוב.
אח"כ בלילה הכל התברר יותר.
והוא אמר לי שמתחילת הערב "אמרו לו" שישים עליי עין, שיסתכל עליי טוב, שאני בשבילו (והוא הרי נשוי).
הוא לא הסכים לגלות לי מי זה "אמרו", אבל אמר שהיו כמה...
ואז הוא שאל על הכאב שלי (שידע אותו לבד).
הוא אמר שלא ויתרת עליי, שלא באמת אפשר לוותר עליי, שאני לא משהו שמוותרים עליו, לא באמת.
עניתי לו שאסור לי להקשיב, שאסור לי לשמוע את הדברים האלה, שאסור לי לצפות ולקוות לכלום.
למרות שהייתי רוצה מאד...

כשסיפרתי לאמא השבוע בטלפון על השבועיים האחרונים, על ההימצאות שלי במקומות של שכול, היא אמרה שאני אור.
אבל זאת אמא... היא לא אובייקטיבית, היא משוחדת (זה מה שאמהות אמורות להגיד לילדות שלהן, לא ?)

עכשיו דיברתי עם אבא.
הוא שאל בעדינות (שאתה יודע שלא אופיינית לו) את כל השאלות המדוייקות, עד ששמע את הכל.
לא דיברנו על האקטים עצמם, אבל דיברנו על המהות.
על השליטה. על הקשר שלנו. עליי. עליך.
לא האמנתי שאני מדברת על כל זה עם אבא, זה פשוט הזוי (כמו החיים שלי... הא ?)
הוא אמר שהוא חושב שהיה לי פחות קשה לו היית מת (והוא לא קורא את הבלוג שלי).
ואז עשינו לך קצת (הרבה) רצח אופי.
(איך אמרה קודם האמיתולוגית "אם מגרד לו היום האף")



ועכשיו אני מחכה לתשובה להודעה ששלחתי לך קודם.
אולי אתה כבר מחובר וקורא אותה...

20/11/2009

00:31:57 את תחליטי, בלי קצת.
00:32:54 הקצת הוא בגלל שהשיקולים שלי עלולים להתערבב
00:33:07 כלומר ?
00:33:53 זה חלק מה"נשלטות" שבחרתי בה... הרצון לקחת פחות אחריות
.................הוא יכול להשפיע במידה מסויימת
.................אתה מבין אותי, נכון ?
00:34:27 כן.
00:34:42 תארתי לעצמי


01:12:24 את חוששת ?
01:12:29 כן
01:12:40 להתאהב ?
01:12:43 גם
.................לא להתאהב - גם
01:13:15 מה עוד ?
01:13:33 לצלול, להתמכר, להשבר
.................להתמסר
.................ללכת לאיבוד
.................להתאכזב, להפגע, להנטש
01:15:13 למה את חוששת לצלול ,להתמכר ולהתמסר ?
01:15:24 יש לזה מחירים
01:15:49 להנטש , להפגע, להשבר ?
01:16:06 בעבודה, בקשרים עם המשפחה, עם החברים, עם העולם
.................בדחייה של "הפרוייקט,
.................או של דברים אחרים שאני עושה
.................הפורפוציות משתנות
.................כשאני מתמסרת - זה עד הסוף
.................אני לא רוצה לשים גבולות, לפעמים אני שמה, אבל האידיאל זה לא לשים


21/11/2009

01:48:07 תודה.
01:48:14 על לא דבר
.................לשירותך
01:49:00 זהירות עם מה שאת מציעה.
01:49:23 אני עומדת מאחורי ההצעות שלי
01:49:58 בטוחה בזה ?
01:50:03 כן
01:50:12 אני יכול להבטיח לך
.................שזה לא יהיה קל.
01:50:32 אני תמיד יכולה ללכת
01:50:40 נכון.
.................את יודעת ללכת ?
01:51:21 כן
01:51:50 את יודעת שזה לא משהו שימשך לנצח.
01:52:27 הציניות שלי רוצה לצאת
01:52:35 שתצא
01:52:36 אני מתאפקת
01:52:54 תשחררי אותה, אני רוצה לשמוע.


01:58:48 תודה
01:59:03 על מה ?
01:59:26 על זה שתשתדל להיות זמין
.................ובכלל על השיחה
01:59:52 תודה לך.
01:59:59 חן חן
02:00:17 ואת מתוקה, בעיקר כשאת מרשה למבט הזה לצאת.
.................הוא נותן אישור כניסה פנימה.
02:01:20 יש לך אישור כניסה פנימה, ראית את זה
.................קראת את זה
02:01:45 כן.
.................אני מבטיח להשתדל לנצל את האישור הזה בתבונה.
02:02:55 אני בוטחת בך
02:03:03 תודה.
02:03:12 לילה טוב ?
02:03:25 לילה טוב.
02:03:38 לילה טוב .
02:08:11 שששש.
02:08:12 זה בסדר שאני בנתיים משחקת בספיידר- סוליטר ?
02:08:20 לא.
02:08:31 לא לעשות כלום ?
02:08:53 לעמוד שם לרשותי.
02:09:02 טוב
02:14:18 (F)



ורק אתה ידעת... שכשאתה מוריד למצב זחילה, זה יכול לנטרל את היכולת ללכת.

אני חושבת שהיה עדיף לי, לו היית מת.

לדעת שאתה חי.
לדעת שאתה כאן.
לדעת שאתה בוחר בלעדיי.
לדעת שהחיים שלי יהיו יותר ויותר בלעדייך.
זה ייסורים.

אני לא מטומטמת...
אני רואה את שני הצדדים שבך,
את זה שרוצה קרוב ואת זה שרוצה להתרחק.
אחד אוהב, אחד כואב.

אז אם לא אתה...
(כי לך ממש בסדר עם כל זה, אתה חי עם זה לגמרי בשלום)
אתה לפחות מבין, למה רציתי שזו תהיה אני ?

אל תדאג, אני פה, ולא מתכוונת ללכת,
אבל השארת אותי חלולה.

ולמרות כל זה...
אני אוהבת אותך.
בעומקים שאין לתאר.

מישלך.

תמיד.

משהו ש... 630 (שיושב בטיוטא כבר הרבה חודשים)

באיזה שלב עיצבן אותי שהכל הופך להיות "רבין".
כל כביש, רחוב, בית תרבות, כיכר, עכבר ~ הופך להיות רבין.
סליחה ?!? למלכי ישראל (לדורותיהם) לא מגיע שהכיכר יישאר על שמם ?

אז... אני עדיין קוראת לכיכר מלכי ישראל ~ ככה ! (וטוב שאף פעם לא קבענו שם :)

נ.ב.
לא שמרתי אותו במיוחד להיום, אבל יצא טוב...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וגם: (למרות שיש המון מה להגיד...)

בוקר טוב.

}{


גם לך.

יש לי ביצים במחבת ( :

}{


של מי ? (:


של שלמה (או ליתר דיוק, מהמכולת של שלמה).

אתה יודע שאני מבשלת רק לבבות של גברים, ביצים לא עושות לי את זה ( :


(:

שקט.

פסטורלי.
ציפורים מצייצות.
פיסת עולם של טבע.
טבע העולם.

כמה מאות קילומטרים מכאן, נשמה אחת מול האבדן שלה, קמה משבעה לפני כמה שעות.
כמה מטרים מכאן, נשמה אחרת נכנסת לשבעה בעוד כמה שעות.

מעבר לחלון אני כבר שומעת את האנשים שמתאספים שם, כסאות נגררים.
עוד שעה נתאסף כולנו ונחבק את מי שעכשיו מתחילים חיים חדשים. בלי.
עם געגוע אינסופי.

נשאר רק לחבק את מי שכאן.
לאהוב הכי שאפשר.
להתמלא במה שיש.

אתמול בלילה, ארבע נשים על מיטה אחת.
וכל קשת התחושות שהיו איתנו.
ובעיקר הרבה הרבה כאב.

בין שאר המילים והחיבוקים והליטופים והמבטים...
ביקשתי ממנה שתזכור תמיד, שזכתה.
לאיש מופלא, לקסם של איש.
לשנים משותפות עם פירות שישארו לעולמים.

עם המחשבה הזאת אני יוצאת עכשיו לשם.
הולכת לפגוש...
הרבה אנשים קרובים.
הרבה אנשים זרים.

אלה החיים.

אתמול אמא שלי הקריאה לי תיקשור שחברה (מאד מיוחדת) שלה, עשתה לה לפני כמה ימים.
זה החלק שקשור אליי ופרט למה שצבוע באדום, אני מביאה אותו כלשונו:

נמצא כאן מיכאל.

מיש היא בן אדם של קצוות.
מאד עקשנית.
היא לא מוכנה ללכת בדרך קונבנציונלית – היא לא מעניינת אותה.
שום שיחות הגיוניות יכולות לשכנע אותה, שום שיחה.
הגיון לא יחדור את החכמה האישית שלה, ומצד אחר,
את העקשנות המולדת שלה וכן את הרצון שלה לבדוק כל מיני גבולות.

אני רואה אותה שהיא מותחת גומי,
היא יודעת שלא לנצח הוא יימתח והיא יודעת שמישהו בצד השני שמותח,
יעזוב את הגומי וייתן לה "בומבה" בפרצוף.

(היא אומרת לעצמה:)
"אני (מיש) מקנאה באלה ששקט להם ולא צריכים את המתח הזה. אבל אני לא מוותרת על זה".

יכול להיות שמבחינת מערכת יחסים, מי שעזב את הגומי,
המערכת תעלם, והיא תחפש מערכת חדשה, שתביא אותה לאקסטרים.

אני רואה אותה עם תינוקת, עוד שנתיים שלוש.
לא רואה אבא.
עושה לבד ואחר כך מוצאת מישהו.
אבל, הוא סוג של פשרה. היא תהיה איתו ועוד מישהו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מוקדש:

נ.ב. לא קשור
[שמוקדש למישהו אחר]

אתמול בבוקר אכלתי (כאן בישראל) פאי תפוחים, שבהחלט מתחרה עם זה שהוכרז כ"פאי התפוחים הכי טוב בארצות השפלה" !

אני נשאלת הרבה.
על מה קורה איתי עכשיו, איפה אני עומדת, איפה אנחנו נמצאים.
שואלים אותי איפה הוא עומד ~ בהקשר של 'איך זה משליך עליי'.
האם הוא בקשר חדש ?
וכמה שהיינו רוצים שלא תהיה למה שקורה אצלו השפעה עליי... יש לזה. השפעה אדירה.

מוזר לי לענות לאלה ששואלים, גם כשהם קרובים אליי מאד, אני לא יודעת עד כמה להכנס בתשובות.
כמה זה טוב לי.
כמה זה טוב לו.
כמה זה טוב לה.
כמה זה טוב לאלו ששואלים.
מה הם חושבים על התשובה שלי ?
מה הם חושבים עליי ועל איך שאני לוקחת את זה ?
מה הם חושבים עליו ?
(זה משהו שחלקם אומרים לי בפרצוף).

אבל אני עונה.
כי כזו אני.
ואולי זה עושה לי טוב לענות.

אז אני רוצה לענות בצורה כוללנית.
וכשישאלו, אני אפנה לפוסט הזה וככה אחסוך הרבה (וארוויח צפיות בבלוג :)

אז הנה זה בא:

כן, הוא נמצא במערכת חדשה, כבר הרבה זמן.
אני מכירה אותה. ואוהבת מאד (אי אפשר שלא :).
בזמנו, כשהיא פנתה אלי כדי לדבר, להתייעץ, לקבל הגיון על העולם הזה של השליטה,
כבר הייתי בתוך תהליך שינוי הצורה, הלב שלי כבר היה שבור.

מהר מאד הגענו לטלפון ולמסן ולהפגש.
מהשניה הראשונה הרגשתי מה עומד לקרות.
זה הפחיד אותי, אבל גם הרגיש לי נכון.
התאהבתי בה (ולא במובן הרומנטי).
היא מתוקה, עמוקה, יפה.
התחבּרנו והתחברנו.
הכל היה על השולחן ~ בין שלושתינו.

קודם כל הייתה הכלה וחברות.
אחריה הגיעה הרפתקאה מיוחדת (שתשאר חידה עבורכם).
ואז החיים עשו את שלהם והגענו למקומות אחרים.
בהתחלה היא הייתה שלי.
אבל מכיוון שאני שלו, אז מה ששלי ~ שלו. מה שאומר שגם היא שלו.
שרשרת מזון: היא הצעצוע (והרבה יותר מזה) שלי, ושתינו שלו. והוא של עצמו ( :

שוב מצאנו את עצמנו במישולש. (צריך לבדוק את עניין המשולשים האלה שלנו)
הפעם משולש מסוג אחר.
בניגוד להוא של לפני שנה, שבו הייתי אני במרכז, שבו היה זאב נוסף שרקד איתנו, ורצה אותי...
הפעם המשולש היה כזה שבו אמנם מבחינה ריגשית הכל ברור, אבל בפועל, הכל מאד רעוע.
במשולש הזה הייתי צלע שיודעת שאלו הרגעים האחרונים, שמרגישה שנמצאת על זמן שאול.
ידעתי שאנחנו על זמן שאול מהמילה הראשונה שהחלפנו אי שם לפני שנתיים,
אבל מהרגע שהוא הכריז על "שינוי צורה" זה "זמן שאול" אחר ~ כזה שמפיל אל התהום.

אז במשך חודש היינו במשולש חדש...
הרגשתי מה קורה בתוכי, אבל גם מה קורה סביבי (אולי יותר מידי).
הרגשתי אותו, הרגשתי אותה, הרגשתי אותנו, הרגשתי אותם, את כולנו.

היה מדהים
כואב
מתסכל
מצחיק
מקרב
מאתגר
מרתק
מיוחד
אמיתי
אוהב
רגיש
יפה

אני לא רוצה להכנס למה שהיה במהלך החודש הזה וגם לא באלה שבאו אחריו, זה הכי פרטי שיש.
אני ממשיכה לענות:

היא כאן.
יש לה פרופיל, היא תמיד שמרה אותו נמוך.
היא עדיין על פרופיל נמוך (ועכשיו זה כבר להחלטתו).
(בנתיים) אין לה בלוג (אז אל תחפשו :).

אני בסדר עם זה.
השינוי שלנו קרה בלי שום קשר אליה (או אל כל אחת אחרת כאן).
היא לא שם במקומי. היא משהו אחר.
כמו שלכל אחת מאיתנו יש את המקום המיוחד שלה אצלו.
אני מעדיפה לדעת שהוא שלה (ואיתה) מאשר לדעת שהוא "בין מערכות" ו"מחפש" (על אף שנראה לי שהוא תמיד סוג של מחפש... משהו...)
אני מעדיפה שזו היא, על פני כל אחת אחרת (וסיבותיי לכך ישארו אצלנו).

הייתי מעדיפה להמשיך להיות שם במקום הזה איתו, מולו, עם כל הביטויים המעשיים... אבל זה לא יכול לקרות.
אז אנחנו משנים צורה למשהו אחר, ויכול להיות שאפילו נצליח ( :
אבל הצד שבי שרוצה שיהיה לו טוב, מכריע על זה שרוצה שהוא יכאב ויסבול.
הצד שבי שאוהב אותה ורוצה שהיא תהנה מהחוויה הכי מדהימה בעולם (של להיות שלו), מכריע על זה שמקנא.
הצד שבי שבוחר להיות בשליטה, גם על ההתמסרות וגם על שינוי הצורה, מכריע על הצד שרוצה להתקרבן.

הצד האוהב מנצח הכל.

בתוך כל התהליך הזה נמצאת כל קשת התחושות.
גם רגשות שליליים. כעס. קנאה. ייאוש. פחד.
גם התנהגויות "נמוכות". קטנוניות. חטטנות. קיטורים. אולי אפילו מניפולציות לא מודעות.
אני אנושית. לפעמים קטנה ולא שולטת בעצמי.
אבל לא רעה.
הכוונות שלי תמיד טובות, בעיקר אליי ואליו ואליה.

אני בוחרת להיות כזו...
יש בלהיות ככה ~ רווחים עצומים.
אולי רק מי שהתנסה יכול לדעת.
ואני לא אומרת שככה נכון להיות, שככה צריכים אחרים להיות, אני לא מטיפה ולא יודעת עבור אחרים.
יודעת עבורי.
מה נכון עבורי.
תמיד ידעתי הכי טוב עבורי, גם כשבחרתי לתת לו להחליט... ואגב, שם בעיני נמצאת עוצמת ההתמסרות.
ככה אני מתמלאת.
ככה אני מאושרת.
ככה אני אוהבת.

מקווה להצליח תמיד.


* אתם מוזמנים להגיב ולשאול, אשתדל לענות (כאן או בפרטי), אבל אני לא מבטיחה.
* בימים הקרובים יעלה פוסט שיבהיר קצת יותר את "למה אני כזאת" (יש איזו לוגיסטיקה לטפל בה בשביל זה).

שאלה:

לאכול אבוקדו קשה (בוסר) ~ זו סטיה ? מאשפזים על זה ?

ועל שילשול פוסטים חסר הגיון מאשפזים ?

* שלמה מהמכולת הבטיח לי שהאבוקדו בסדר, והוא המומחה שלי לענייני אבוקדו !

אם רוצים המון צפיות, צריך לפרסם המון פוסטים.


כן... אני משתוללת !

זכותי. הרווחתי את זה ביושר ( :

(מבטיחה להרגע תיכף ומיד)