מיש

עם הזמן, ככל שהקשר העמיק, והתקשורת (לפחות מצידי) גדלה, כך גם מידת הזמינות שלי אליו.
עד שגם זה נהיה 24/7.
זה אומר שפרט לשעות שהייתי בטיסה או בפעמים הבודדות שבפגישות עבודה ספציפיות, הייתי זמינה לו כל הזמן.

הוא ידע בכל רגע ורגע היכן אני נמצאת (ובערך מה אני עושה) ואיך להשיג אותי שם.
הסלולרי שלי היה תמיד פתוח (גם אם על רטט) וצמוד אליי.
גם כשהלכתי לישון, הוא נשאר פתוח ובטווח שמיעה.

מכיוון שמלבד בפגישות, התקשורת איתו היא (כמעט) רק אינטרנטית, דאגתי להיות זמינה כמה שרק אפשר גם במסנג'ר (או בסקייפ) (או בכלוב) (או במייל).

אבל בעיקר במסנג'ר.

לאט לאט למדתי איך להתנהל עם הלוגיסטיקה שמאחורי הרצון להיות פה עבורו באופן מוחלט, וכל מיני אתגרים נולדו.
למשל:
* להיות זמינה לו, זה אומר להיות זמינה לכל אנשי הקשר (בררר !). אז לחסום את כולם וכל פעם לשחרר ? יותר מידי טרטור.
* כשאנחנו מדברים ובמקביל עוד חלונות שיחה נפתחים, וחברים שלי נעלבים שאני לא מתייחסת.
* אם כבר "מפריעים" לי, לבקש ממנו כל פעם שיתן לי רגע לענות להם, זה גם מטריד וגם מבזבז זמן (יקר מאד) של שיחה.
* מה שהכי היה בעייתי, זה כשלא הייתי ממש מול המחשב (חלילה מתהוללת לי בצד השני של הבית בתליית כביסה או משימה מרתקת אחרת).

אז...
יכלה הייתה לקרות סיטואציה (קטסטרופלית) שבה הוא פונה אליי, ואני רואה את זה רק כעבור כמה דקות.

עלו כל מיני רעיונות איך להתגבר על הבעיה הזו, אבל הן לא ממש פתרו את הקושי וחלקן היו רק יותר בעייתיות.
יכולתי לעדכן הערה מתחת לשם התצוגה, אבל אז כל אנשי הקשר היו רואים את זה (ואתם מבינים למה אסור היה שזה יקרה...)
יכולתי לקחת איתי את המחשב הנייד לכל מקום בבית (ועשיתי את זה לא מעט).

מתישהו הכנסתי את רוקי והטמאגוצ'ית לתמונה, והייתי שומעת את הכריזה בכל הבית כשהוא היה מתחבר !
וזה עזר, אפילו מאד... (וגם היה כיף) אבל לא פתר את הבעיה לגמרי.

ואז הוא הציע, שכשאני לא ליד המחשב, אשנה את הסטטוט שלי במסן למצב "עסוק", וכך הוא ידע שאני לא נמצאת פיזית ליד המחשב.

במשך חודשים התייסרתי, כי משום מה לא היה סאונד של הודעה חדשה במסן... לא היה את ה*טידידידי* של צליל כניסת הודעה.
בהתחלה חשבתי שזו בעיה במחשב שלי, אבל אז ראיתי שזה ככה גם במחשב הנייד.
חשבתי שיש בעיה במסנג'ר שלי, אז פתחתי עוד אחד (שהפך די מיד להיות המסן הפרטי שלי מולו).
ושום דבר לא עבד. אין סאונד.
אבל אם זה מה שיש, אז עם זה מסתדרים...
במשך החודשים הבאים, דאגתי להיות בקשר עין עם המחשב בכל זמן.
כשאני במטבח ליותר מכמה דקות ~ הוא מולי על השיש.
כשאני בסלון רואה טלויזיה (וזה קרה מעט מאד) ~ הוא נמצא מולי על אחד ההדומים.

דיברנו על זה הרבה פעמים, קיטרתי על הטירטור שזה יוצר לי, ועל הכבילות שזה גורם לי,
אבל נראה שבסופו של דבר, שנינו חיינו עם זה בשלום.

ואז...

באחת השיחות השגרתיות שלי עם היהלום, היא אמרה משהו על ה(אין)סאונד של "מצב עסוק".

HOLD IT !!

"גם אצלך יש את הבעיה הזאת ?"

למה בעיה ? ככה זה מתוכנת במסנג'ר. כשעסוקים - המסנג'ר דואג שלא יפריעו לך, זה הגיוני, לא ?

כן... זה הגיוני... אפילו מאד...
לגמרי.
אז למה שנינו, אנשים די אינטיליגנטים, לא חשבנו על זה ?
ומילא אני... כלבונת שהמוח שלה מצטמצם ככל שהיא מאוהבת יותר, אבל הוא ?
ה ו א ?
איך הוא לא חשב על זה ?

ובשניה אחת, החיים (שלי) הפכו להרבה יותר שפויים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ולרגע של רצינות...

לתת זמינות מוחלטת, להיות נגישה עבורו 24/7, היה הדבר הכי קל ונעים שעשיתי בחיים.
וזה מפתיע כשלוחמת חופש כמוני אומרת את זה.
אבל איתו זה ככה.
מי שאני, עם האוטומטים שלי וההרגלים שלי והנוחיות שלי והרצונות שלי, משתנה לגמרי מולו. מרצון.

זה דומה לזה שמידי פעם כשאחותי רואה אותי עם אחד מדמויי הקולר שלי,
היא שואלת אותי איך ייתכן שאני יכולה ללכת עם זה על הצוואר, אבל כל החיים שלי לא יכולתי ללבוש גולף.
איך אני אסביר לה, שזה משהו אחר לגמרי ? איך אני אסביר לעצמי כמה הסוגסטיה עוקפת הגיון והרגלים ?
(אגב, בפעם האחרונה, ככה משום מקום שלפתי הסבר, שהצליח לשכנע גם אותי :)

במהלך החודשים האלה, של שינוי הצורה, כל רגע הוא אתגר נוסף.
כל שניה אוצרת בתוכה שינוי. בדר"כ כזה שכואב.
התנהגויות שהפכו לאוטומט חדש, שהפכו להתניות ועכשיו צריך להגמל מהם (גם אם לא רוצים).
וזה ייסורים !
הפעם הראשונה שנעלתי את הדלת של הבית עם הבריח (מה שאומר שהמפתח שיש אצלו לא יכול לשמש אותו אז).
הפעם הראשונה שלא התחברתי במסן, על אף שיכולתי.
הפעם הראשונה שכיביתי את הסלולרי.
הפעם הראשונה שלא שלחתי הודעה כשהגעתי הביתה, או כשיצאתי.
הפעם הראשונה שלא שלחתי את "משהו שהוא לא יודע עליי".

ואח"כ הפעם השניה והשלישית והרביעית והחמישית והלאה...ועדיין...
גם אחרי שבועות וחודשים... זה עדיין מוזר, קשה, לפעמים אפילו קצת מכאיב.
ואני יכולה להמשיך את הרשימה הזאת עוד ועוד ויהיו בה עוד המון המון סעיפים, זה לפעמים לא יאומן עד כמה.
כמה כוללני ומקיף התהליך הזה.
עד כמה שהוא ריגשי ומנטאלי ברובדים מסויימים ומצד שני עד כמה שהוא מלא בפרטים טכנים יומיומיים.

אתמול בלילה עשיתי לראשונה משהו שאני עדיין מתפתלת בעתיו, אבל יודעת שככה נכון.
לא ככה אני רוצה ! אבל ככה אני צריכה לעשות.

אפילו לכתוב את הפוסט הזה לציבור (שמונת 😄 הקוראים במקום אליו, כמו שרוב הפוסטים היו כתובים, זה קשה.
ומידי פעם אני בודקת לראות שלא עברתי לניסוחים בגוף שני - לכתוב לו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום עלתה בי מחשבה, שאולי יהיה לי עדיף לחשוב שכל זה רק משחק בשבילך...
אחרת איך ייתכן ?
איך זה יכול להיות שככה אתה יכול בלי ?
בלי לדעת איפה אני ומה אני עושה (ועם מי) ואיך אני מרגישה.
בלי לרצות להפתיע אותי.
בלי לרצות לדבר איתי, לחבק אותי, לנשום אותי.
בלי לרצות להגיע לכאן ולהכנס לבית שלך.
בלי לרצות להשאיר לי סימנים על השמשה של הרכב.
בלי...
בלי...
בלעדיי.

אם זה משחק, אז יותר קל להניח לו.

אולי אם הייתי בוחרת לראות בזה משחק בעצמי, אז היה גם לי יותר קל להניח לזה ?
אני רוצה לבחור ככה ?
לא.
רוצה ככה.
גם אם כואב וקשה ומאתגר ומופרע.

הנה ככה, בלי משים, עברתי לכתוב לו, נשבעת שזה קרה מעצמו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דבר אחרון, חזרה אליכם:
אתמול ההוא בלי י' שאל אותי ממה אני חרדה בחיים.
חשבתי רגע ואמרתי לו "ילדים חולים".
ואז נזכרתי בעוד משהו ואמרתי לו שהרבה פעמים בחיים, אני רואה את עצמי נוהגת ברכב והוא מתהפך.
וככה אני נגמרת.
הוא אמר שזה בעייתי, כי זה יגשים את עצמו ("הנבואה שמגשימה את עצמה", "מחשבות יוצרות מציאות", "אפקט פיגמליון" וכל זה).
אז עניתי שזה לא משהו רצוני, אלו תמונות שעולות לי לראש מעצמן, בלי שליטה.
ואם כך יהיה, אז כך יהיה.
* וזה כמעט קרה אתמול פעמיים (אל תגלו לאף אחד), עד שהתקשר זה שקורא לי "חמוד" ודאג להשאיר אותי עירנית (וצוחקת) עד הבית.

אז רציתי להבהיר, שאם זה (חס וחלילה, טפו-טפו, מלח...מים...מלח...מים) יקרה, אז זו תאונה ! לא קרה בכוונה !!

אני כאן להשאר ( :

ל"ד - 127/88
דופק - 85
טמפ' - 36.8

כבר לא קשורה לעמוד.

טרפנו... היה טעים !

התערבתי עם M (שמשום מה הייתה היום במצב רוח קרבי) על מתי עשינו ביד ומתי לא... וזכיתי (תודות לתיעוד בהיסטוריית הודעות שלנו :) בסושי הבא.

הלכו ( :

M פה.
היא הגיעה עם עוד מישהו (מתלמד).

הוא עשה לי ביד וזה ממש כאב.
ביקשתי מהר, שיגמור וזהו, אבל הוא לא רצה להכאיב והשתדל להיות עדין.
אחרי שהוא סיים, עברו שתי דקות והתברר שזה לא בסדר והמקום התחיל להתנפח.

אז הוצאנו הכל, לקחתי כמה נשימות והתחלנו מחדש.
הפעם החלטתי לנסות לבד ולחפש את הקופסית.
אחרי כמה חיטוטים וחיפוש הזווית הנכונה... הצלחתי.
אנחת רווחה (של כולנו).

ל"ד - 125/88
דופק - 81
טמפ' - 36.8

וסושי כאן ( :

את ישנה כאן לידי.
הפנים היפות שלך מוארות באור הקלוש מהמסך של הלאפ-טופ שלי.
ואני כותבת.

מקשיבה לנשימות שלך ושמחה שנרדמת מהר ושיש לך קצת מנוחה.
מהכאב, מהקושי, מחוסר האונים של מצב חדש שאי אפשר לעכל את משמעותו.
מהגעגוע...
גם לגבר ההוא שלמענו התכנסו כאן כולם. זה שאני לומדת להכיר ולאהוב רק אחרי לכתו.
וגם לגבר הזה שלך, שרק למשך כמה שעות לא נמצא לידך. הכלי שמכיל אותך. משענת~בסיס~עטיפה~אהבה.


כל מיני רגעים משלושת הימים האחרונים, עוברים בי. רגעים קטנים וגדולים.

117 הקילומטרים שמתחו את הלב שלי, בין המקום שבו הגוף שלי היה, למקום שבו היית את.

הגוזלים שלכם, עם האהבה המדהימה שלימדתם אותם, וההברקות שלהם שמיד תועדו במחברת ( :

רגעים מזוככים של נתינה וקבלה.
חיבור בלתי הגיוני בין הכי נמוך, להכי גבוה (ההתעלות הריגשית וההתרוממות הרוחנית מלנקות ילד קטן שמרוח כולו בקקי).

הגברים שאני אוהבת (הוא וגם אחרים) שמנצנצים סביבי בצורה כזו או אחרת, והלב שלי שמחלים.

האזעקה שנשמעה ורוקנה את הסלון מאנשים, כשרק כמה פסיכים נשארו לשבת איתי ולהקשיב לנפילות, להרגיש את הבית רועד ולדעת שאין פחד.

הרב שהיה כאן הערב, וביקש להגיד דברים, הדממה שהייתה מסביב וכולם שהקשיבו. גם אני.
המחברת והעט שנשלפו מהתיק אחרי כמה זמן, והדברים שרשמתי (לעצמי ?) תוך כדי שהוא מדבר. הערות. הארות.
כמו שאני עושה כבר שנתיים והפך לטבע שני.
הוא מדבר על זה שהשאלה שנשמעת באוויר הכי הרבה, היא "למה הוא מת ?" ומבקש שנתמקד בשאלה היותר חשובה... "למה אני חי/ה ?"
אני מחייכת בתוכי, כי לשמחתי יש לי תשובה. כזאת שממלאת אותי.
הוא שואל ומבקש שנענה לעצמנו בלב, האם אנחנו יודעים מהי אהבה, מהו אושר.
אני עונה לעצמי בלב.
מודה על שאני זוכה לאהוב.
מאושרת על מה שיש לי בחיים ~ מאשרת את מה שיש לי בחיים.
הוא מדגיש שמה שחשוב באמת, זה להאמין בלב שלם בדרך שבחרנו, להאמין במה שאנחנו עושים, לדעת להבחין בין אמת ושקר.
שגם זו חזרה בתשובה, לאו דווקא זו הדתית.
ואז הוא נותן את המשפט שאני שומעת כבר שנה שלמה, שאולי בפעם הראשונה אני באמת מוכנה לגמרי לקבל: "אין שלם כלב שבור".


בתוך כל זה, אני מזהה איפה אני.
עם תחושת האהבה שאני מלאה בה.
עם התהליכים שאני עוברת בחיים, ובעיקר זה העצום שאני עוברת עכשיו.
עם הבחירה שלי לחיות.
עם הבחירה שלי להעיר שוב את שמחת החיים שלי.
עם הבחירה לאהוב ולהיות מאושרת.


תודה.

לשניכם שמאפשרים לי להיות כאן ולתת את מה שאני יכולה, ולהתמלא ולאהוב.

ולכל אחד ואחת מאלו שנתנו לי לחבק אותם (וחיבקו אותי בחזרה) בשלושת הימים האחרונים.
בין אם אתה בן שלוש וחצי או בן ארבעים ושש וחצי ( :

אוהבת.

הפוסט הזה יושב אצלי בטיוטא בבלוג כבר כמעט שנה. קראתי לו אז: ככה הבעלים שלי רואה שליטה...

לא היו בו את המילים שלי, אלא את המילים שלך: תגובה שלך בפורום ~ בדיוק מלפני שנה ~ 13:24 27/10/10
מילים שמתארות את הגברים הזה, שאליו התחברתי בכל דרך אפשרית. שאני עדיין מחוברת. מרצון. מבחירה. אליך.


...הגדרה לשולט של מה הם תפקידיו במערכת היחסים היא "מעט" בעייתית, בהגדרה.
הגדרת תפקידו כ - "סיפוק צרכיה של הנשלטת" היא כבר סירוס מוחלט (: . (אדוני .... את ההצלפה הבאה קצת ימינה, בבקשה. סליחה אדוני, אבל לא גמרתי פעמיים והבהרתי לך מראש שיש לי צרכים... )

מנגד, אני מניח שאני מבין את הבעייתיות שאת מעלה, שבה ישנם מערכות יחסים, שגובלים בהתעללות או בניצול מסוגים שונים (כשלפעמים הקו בין ניצול לבין "ניצול" לגיטימי נראה דק מאוד. למרות שהגבול האמיתי הוא בדרך כלל ברור - הסכמה מרצון אמיתי) או בסתם חוסר הבנה או איכפתיות מהצד השני.
תוסיפי לזה את העובדה שכל אחד כאן רואה בדסמ בדרך משלו (החל מסשן בודד של השפלה וכאב, דרך השפלה בצורת ניצול , וכלה במקום להעצמה אישית ואהבה עמוקה) וזקוק לדברים אחרים, תתבלי את זה בעובדה שהמימוש מגיע לפעמים אחרי היכרות מעמיקה של 10 דקות במסנג'ר והחלפת תמונה (שצולמה לפני 5 שנים וכמה ק"ג ), ותקבלי מתכון מעולה - לחוסר תקשורת והתאמה.

בעיני, מימוש מערכת בסדמית עמוקה היא אומנות המשלבת בתוכה מאזן אימה מאוד מעניין.

השולט – צריך להוביל את המערכת בדרכו בלבד ולא לאפשר לנשלטת לנהל אותו בשום אופן שהוא. בתוך ההובלה הזו הוא צריך להיות מספיק רגיש וערני כדי להבין מה ממלא את הנשלטת שלו. למה היא זקוקה, ולפני הכול - מה עושה לה רע. הוא צריך להשכיל לנווט ליעדים שלו בשבילים שיעקפו את הנ"ל.

אם לא ישכיל להבין את זה, הוא יאבד אותה ובצדק.

הנשלטת – צריכה לתת את המושכות בידי השולט, לתת לו להתוות את הדרך, לנווט אותה. היא צריכה להיות מאוד פתוחה מצד אחד ולשתף את השולט במה שעובר עליה בכל רגע, במה היא חשה ומרגישה (להבדיל אלפי הבדלות מ- מה היא רוצה) ולא לצפות מהשולט שיקרא את מחשבותיה, מנגד היא צריכה להבין ולקבל שאחרי שהוא שמע אותה, ההחלטה היא שלו ושלו בלבד.

אם לא תשכיל לעשות זאת – היא תאבד אותו (או לכל הפחות את אלמנט הבדסמ במערכת).

בתוך כל זה, צריכה הנשלטת להבין ולהפנים, שיש לה זכות אחת מאוד בסיסית, בתוך מערכת היחסים הזו. זכות שהיא גם חובה כלפי עצמה – היא חייבת לבחון בכל רגע, האם טוב ומספק לה או שרע לה והיא במצוקה ובהתאם להחליט האם להישאר בקשר על הכללים שמתווה לה השולט או – לפטר את השולט לאלתר.

אם לא תפנים את זה – היא עלולה לאבד את עצמה.


היום, שנה אחרי, אני מבינה למה לא יכולתי לגעת בזה אז.
היום אני יכולה לכתוב את המילים שלי ולהוסיף אותן למה שהיה שמור מאז בטיוטא:

בשבועות שבאו אחרי שכתבת את התגובה הזאת בפורום, קרו בקשר שלנו כמה ד(ג)ברים שטילטלו את הכל ואולי בעיקר אותי.
תמיד נראה לי שהכל מתקבל אצלך בכזו נונשלנטיות... לא נראה לי שאי פעם משהו באמת מטלטל אותך.

אני זוכרת שבמהלך החודשים הבאים, מידי פעם שקלתי להעלות אותו לאוויר ולא יכולתי.
כל מה שקרה בקשר שלנו, היה רגיש מידי, והמילים שלך בתגובה ההיא (וגם בכלל) הכאיבו לי מאד.
ההתמסרות שלי עמדה בפני כמה מבחנים קשים...

כאן באמת נבחנים יחסי השליטה מבחינתי ולא באקטים של סשן, אלא באלו של החיים (שם זה הכי מעניין, הא ? שם זה הגרעין)

הראשון שבהם, היה לקבל את החלטתך להסרת הקילור, אקט סמנטי (שאתה קראת לו "קוסמטי") שנועד לכבד מישהו.
אקט שהכאיב לי מאד, אבל ידעתי שאני "צריכה לתת את המושכות בידי השולט, לתת לו להתוות את הדרך, לנווט..."
אם לדייק, אני לא באמת צריכה, אלא רוצה, אפילו שזה הכי קשה ומפחיד בעולם. רוצה כי זו החלטתך.

ואז הגיע המבחן המפחיד מכל.
If You Love Somebody Set Them Free

התקשיתי מאד לקבל. נשברתי הכי חזק שאי פעם קרה לי.
כעסתי על עצמי, על זה שאני לא מצליחה לכבד את החלטותיך בלב שלם, וגם כשאני לא נלחמת מולך, אני נלחמת בתוכי.
פחדתי שאני מעוללת לעצמי את מה שכתבת:
"אם לא תשכיל לעשות זאת – היא תאבד אותו (או לכל הפחות את אלמנט הבדסמ במערכת)."

במהלך השנה האחרונה קיבלתי את חלק מהתשובות, נשארתי עם כמה מהשאלות, ובעיקר רציתי את גן העדן שלנו.

דברים השתנו. אולי אפילו גברים השתנו ?
נעשה לי כבר כואב מידי לכאוב, הגעתי לתחתית של התהום.
הבנתי שאם אין לי את הגן עדן שלנו, אז לפחות הגיע הזמן להעיר שוב את גן העדן הפרטי שלי.
ושנינו יודעים שהיה לי פעם גן עדן בתוכי, מדהים, מלא, מאושר.
הייתה את שמחת החיים שלי, שאולי היא מה שמשכה אותך לרצות בי.
אני מתגעגעת אליה, אני מתגעגעת אליי, אני מתגעגעת לחיים.

השילוב של הקשר שלנו היום, ביחד עם כל זה, מביאים לאט לאט את ההחלמה שלי.
ואני חושבת שאני חוזרת. שאני מבריאה.
אני מקווה ככה בכל אופן.

ונכון שאני אחת של כאן ~ ועכשיו ~ ומיד ~ והכי מהר !
ככה קפצתי למים העמוקים שלך, ככה התמסרתי, לא חיפשתי הדרגתיות, לא נזקקתי לה...
אבל דווקא ההחלמה הזאת לוקחת נצח, מתקדמת לאט לאט. צעד צעד.
בקצב של צב ממש קשיש, וזה משגע אותי, זה הכי לא אני, אבל זה מה יש.

סיימתי השבוע להחזיר את כל הבלוג מהטיוטא, קראתי ד(ג)ברים שהתרחשו ושכתבתי בכל התקופה והלב שלי פועם חזק.
נזכרתי בפעם ההיא שהיה נדמה לי שהיית פה.
הייתי כ"כ נסערת כשהתברר שלא היית באמת, ואני הזיתי...
ואז אתה ענית לי: "אני שם כל הזמן. בפנים."
אני לפעמים תוהה, האם אתה באמת מבין עד כמה חמשת המילים האלה שאמרת אז, קולעות.
עד כמה הן מתארות את החיים שלי ? את המהות שלי ? את ההוויה שלי ?
שלי ושל כל אחת שהפכה יום בהיר אחד להיות שלך ?
הגמילה הקשה היא בעצם בדיוק מזה.
זו תמצית הייסורים.
אבל אני לומדת לעשות את זה.
לאט לאט להפנות אותך יותר ויותר החוצה, ולפנות בתוכי שוב מקום בשבילי.

אוהבת מישלך }{

את השיר הזה קיבלתי במתנה מהאמיתולוגית והוא היה מיועד לפוסט של המעגל.
אבל נראה שהיקום (אתה) מעדיף מישולשים וקווים, זוויות ופינות וצלעות.

ואולי אנחנו בכל זאת מצליחים לשנות צורה בלי להזדקק למעגלים.
ואתה יודע מה ? אולי זה אפילו מנחם ומשמח.
ולא, אני לא בנסיגה. אני לא מדברת על תקוות למה שכבר לא יהיה.
הרגליים שלי לגמרי מחוברות לקרקע (או קחקע) (למרות שהפוסט הקודם יכול לרמוז אחרת :)

בימים האחרונים הגוף שלי לומד לקבל שוב מגע.
וזה מוזר, אני כמו מיש(הי) אחרת...
כאילו עברתי איזה פירמוט או איתחול ואני צריכה ללמוד שוב הכל מהתחלה.
אני מרגישה כמו ילדה בת 14.
אני נזכרת שוב, מה זה לישון מחובקת.

דיברנו על "הפרד ומשול", אז בשביל ללמוד להחזיר לעצמי שליטה,
אני מוצאת את עצמי מושלת בד(ג)ברים, רק כשהם מופרדים.
אני כבר נותנת שיגעו לי (במידה מסויימת) בגוף, אבל עדיין לא בלב.

במסיבה לפני שבוע וחצי אצל דיווה, כשישבתי עם האוצרית הקטנה והרשיתי לעצמי לבכות לה,
כי היא היחידה שהייתה שם שבאמת באמת באמת מבינה...
ההוא הגיע והתיישב לידי, ועם המון רכות תפס לי את הפנים ואמר ש:
"אם יש יתרון לכל המצב הזה, זה שלא צריך לבקש רשות לעשות את זה" והתנשק איתי.
אח"כ במהלך המסיבה, התנשקנו עוד כמה פעמים.
איתו זה נעים, זה בטוח, זה מוכר. זה לא מאיים. זה לא מחייב. זה לא מכווץ אותי.

מצד שני, אתמול כשהייתי אצל זה בלי י', אמרתי לו שהוא בטח מתפלא על זה, שאני לא מתנשקת איתו.
הוא אמר שדווקא לא, שהוא מבין.
וזה הזוי...
כי אנחנו ישנים ביחד, והוא מלטף ומחבק ומנשק (בכל מקום חוץ מעל השפתיים) אותי בלי סוף,
ואנחנו מתעלסים (ואפילו מדברים עליך תוך כדי...)
אבל אני לא מסוגלת להתנשק איתו.
חשבתי על זה שזה מזכיר לי את הסרט "אשה יפה",
את זה שבשביל להיות בשליטה, היא דואגת להפריד את הנשיקה.
אני יודעת שאתה טוב בלהפריד, שזה אחד מהכלים שבהם אתה משתמש ושמאפשרים לך.
עכשיו אני לומדת.

הנסיכה הקסומ(ה)אנייק מחכה לך ( :

}{

The only aphrodisiac I need is your voice
Hearing you speak my name
Beckoning me to answer
Telling me you want me
So I tell you that you're the answer to every question I've ever had about love
Without words I use my tongue to tell the tale of us
Tracing your shadowscape
Kneeling before you my eyes feast upon your masculinity and
All its divinity and I praise you
Because all of that is for me
I begin to indulge myself of your delicacies
Digesting semi-sweet dark chocolate decadence as it melts
Dripping down my chin
Your taste is something Godiva couldn't re-create
Needing every atom of your anatomy
Necessity is placed upon me knowing you are the source of my serendipity
Dipping in and out of me stroking more than my consciesness
Subconsciously I find myself rewinding our love scenes
In my daydreams
Seeing that face you make when you're making me cum
And it makes me want you right there and then
Thinking of you in inappropriate places I get
Tingling sensations in private locations where I wish to be caught between a rock and your hard place
As wetness develops my legs begin to open and my spot turns to a backdraft and all I want you to do is extinguish it
You know my body like the back of your hands
And touch me and send me into ecstacy
My thighs quiver in anticipation of deep penetration which gets me high
Body rising
Sweating
Panting
Make-up melting
Pulling my hair and
Scratching my back
I get a temporary case of tourettes because all I can say are four letter words in a four octave-range screaming your name

You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual

I see your tongue pink between your lips and I want it between mine
And I struggle
As you lick torturing me
I try to get away but
Not really
Running out of room begging for more up against the wall that has been scuffed by my stilletos
Again
Again
Again
You pry apart my thighs and tell me to be still
And I willingly submit to you because I love the way you dominate me
Demanding that I cum for you so I do as I'm told
You've molded me so I'm good to no-one else but you
You've conquered this once orgasmicless world and multiplied it
Again and
Again
My face radiates with after-glow
My pillow scented by you
A fragrance which haunts me
My room smells of the best sex
I
Covered in body prints and finger prints and you above me
Your name written indelibly upon my body in your genetic history
Again
Again
Again

You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual
You fucking me makes me bilingual

אני מבהירה ומדגישה מראש ~ אני שפויה... לא ירדתי מהפסים. בטוח !

תארו לכם את התמונה הבאה (אמיתי לגמרי):

צהריים (שזה בוקר בשעון זמן מיש).
אני בבית, בשלבי התעוררות משנת היופי שלי, עושה משהו על המחשב.
צלצול בדלת.
אני ניגשת ופותחת ומולי השכנה (השפויה) מלמעלה.
תוך כדי התנשפות (בכל זאת עלתה שתי קומות) היא אומרת לי:
"תקשיבי מיש, הרכב שלך זז."
"מה ?!?"
"זז. הרכב שלך. הוא לא איפה שהוא היה קודם. במקום שאת תמיד מחנה אותו."

עכשיו, הסבר עבור שמונת קוראי הבלוג היקרים:
יש לי חנייה קבועה בבניין, ואני תמיד מחנה את הרכב באותו מיקום ובאותה זווית (פלוס מינוס חצי מטר).
גם השכנה (השפויה) שלי יודעת את זה.

אני לוקחת את המפתחות ויורדת למטה.
הרכב שלי אכן, לא במקום שבו השארתי אותו אתמול בערב, אלא נמצא בערך שלושה מטרים משם.
אם הייתי רואה את זה מבלי לקבל הודעה על כך מהשכנה (השפויה) שלי, הייתי בטוחה שאני הוזה, מדמיינת, מבולבלת, יורדת מהפסים...
אבל בגלל שהשכנה (שהיא כאמור שפויה) שמה לב לכל זה והסבה את תשומת ליבי לרכב שזז, ידעתי שזה באמת קורה.

טוב, אז דבר ראשון נכנסתי לרכב וראיתי שבלם-היד מורם.
דבר שני, התנעתי והחזרתי את הרכב למקום שלו (בכל זאת, הוא בטח עבר טראומה לא פשוטה).
דבר שלישי, התחלתי לחשוב מה לעזאזל קורה פה.

אם זה היה בימים ההם, הייתי ישר חושדת שזו מזימה שלו, כמו כל שאר הדברים המוזרים שקרו ושהייתי בטוחה שזה הוא.
"סיפורה של 0" שנעלם לי מהבית באופן מיסתורי אחרי שדיברנו עליו, כל מיני דברים בבית שזזו, בלוני הגז (שהתעלומה בנוגע אליהם התבררה אח"כ), בגדים שלי שנעלמו.
אבל עכשיו, ברור לי שאין לו שום קשר לזה.

אז ממבו קורה פה ?

זה היה אתמול.
היום בצהריים, בדרכי למרכז, נכנסתי לפנצ'רון שלי, שהוא האיש הכי מרגיע בעולם.
רציתי לוודא שהאירוע ההזוי הזה, לא עשה לצמיגים איזה נזק שיסכן אותי בנהיגה.
סיפרתי לו מה קרה ושמתי לב שהוא מסתכל עליי במבט מרחם.
"אתה לא מאמין לי ?"
"בטח שאני מאמין לך..."
"אני יודעת שזה הזוי, ברור לי שתחשוב שצריך לאשפז אותי, אבל אני נשבעת לך שזה אמיתי"
"באמת שאני מאמין לך. הצמיגים לגמרי בסדר. את יכולה לנסוע בביטחה"

טוב... אז נסעתי בביטחה.
בנתיים, מכל מי שסיפרתי לו/ה את זה, בשעות האחרונות, קיבלתי את אותו מבט מרחם.

ואני נשבעת לכם, אני בסדר. לגמרי בסדר. אפילו יותר מבסדר.
הכי בסדר שהייתי בהרבה הרבה זמן.
הכל בסדר. (ואפילו לא מהצד)

וכבר לא ברצף ) :


אדומים עם נגיעות של כחול !

https://www.youtube.com/embed/2x0FsToUcZ8?rel=0&color=white&modestbranding=1
(בדיחה פנימית)

אבל זה כל כך מתאים היום, מכמה סיבות. את אחת מהן, רק אתה תבין ( :



* קרדיט מיוחד (וחיבוק) ללורי הצלמת.

02:17 18/09/11
מאת: מישלי
נושא: הפוסט עבר עריכה וקיבל תוספות והבהרות. מה דעתך... כבר בסדר לפרסם אותו ?

מאי 2011

נכתב ולא אושר אז לפירסום.

אני זוכרת שבחודשים הראשונים שלנו, שאלתי אותך על הפירסום של הפוסטים בבלוג של "גברים".
הרי אנחנו, בסופו של דבר, נפגשנו בזכות הבלוג הזה...
ידעתי שיש פוסט שנמצא בטיוטא ומוכן לפירסום וכמה שרציתי כבר לראות אותו.
לקרוא אותו לבד, במידה ותראה אותו רק לי (מה שלא היה נראה שיקרה), או עם כולם, כשהוא יעלה לאוויר.
היה לי ברור שזה יכאב, ידעתי שזה שוב יעורר Buzz גדול, אבל הייתי כל כך סקרנית (ואולי גם מזוכיסטית ריגשית).

זה היה ביום ההוא (לפני יותר משנה) כשהפתעת אותי בירידה מירושלים, כשישבנו כמעט לבדנו במסעדה היוקרתית,
אחרי שהרשת לי לרדת לכמה שניות על ברכיי למרגלותיך... כשמולנו בחלון, השמש שוקעת בים...

שאלתי אותך מתי הפוסט ההוא כבר יפורסם, וענית לי בשאלה: "למה שאפרסם ?"
עניתי לך שיש דרישה מהקהל (שאני חלק ממנו... חלק חשוב... לא ?).
בשיא הטבעיות שאלת אותי, אם נראה לי שאתה מפרסם כדי לבדר את הקהל.
ואני שאלתי בחזרה: "אז למה באמת, אתה מפרסם את הפוסטים האלה ?"
"שיווק."
"הא ?? שיווק ?"
ואז ירד לי האסימון...

כששאלתי אותך, אם זה שאתה לא מפרסם את הפוסט שבטיוטא, זה סימן שאתה לא זקוק כרגע לשיווק ?
כלומר... שאתה מרוצה ממה שיש לך... כלומר ממני ?
ענית לי, שזו תהיה סיבה טובה לפרסם אותו, כדי להוריד לי קצת את האף. וחייכת.
אז בלי להתכוון, הצלחתי לשים לך מלכודת קטנה:
אם לא תפרסם, אני אוכל להנות מהתחושה הנפלאה הזאת, שאתה לא באמת מחפש שום דבר אחר,
ואם כן תפרסם, אני אזכה לספק סופסוף את הסקרנות שלי (למרות שאני יודעת שאני אסבול).
אני חושבת שזו הפעם האחת והיחידה, שהצלחתי (שוב... בלי כוונה) לעמוד שווה מול התיחכום שלך.

בדיוק שבוע אחרי זה, העלת לאוויר בבלוג שלך, את הפוסט של הטמאגוצ'ית.

משהו ממה שקרה באותו יום, כבר העלתי לבלוג מזמן...
הפוסט המלא (והמאד חושפני) שכתבתי על אותו יום, עדיין מחכה לאישורך לפירסום... אם אי פעם תתן אותו ( :

והיה Buzz...
הוא היה גלוי בתגובות בבלוג שלך, והמשיך אצלי בראש.
הסרטים אצלי הוקרנו שעות נוספות, והתסריטים המטורפים שהמצאתי יכלו לספק חברת הפקות.
צחקת עליי ואמרת, שממה שאני מתארת עושה רושם, שאתה או בעבודה, או נמצא איתי, או בסשן... שאין חיים.
לי זה דווקא היה נראה הגיוני, כבר התחיל להרקם לי בתסריט לו"ז שלם, של איך נראה השבוע שלך.
ואז נתת לי משימה, לשלוח לך את הלו"ז שמוסרט לי בראש למהלך השבוע ההוא.

הבודדים שזכו אח"כ לקרוא את הלו"ז הזה (לשבוע 22 של שנת 2010), שכלל סשנים מטורפים ועוד כל מיני,
אמרו לי שהסרטים שאני מפיקה, בהחלט יכולים לזכות אותי באוסקר.
הכי חשוב היה לי, שאתה נהנית לקרוא אותו !
אחד מהסשנים שהמצאתי, אפילו קיבל המשכיות בשבועות הבאים, בסשנים המשכיים (וכנראה דימיוניים).

היום, יותר משנה אחרי זה...

אני תוהה... האם הבלוג שלי הוא שיווק טוב עבורך ?
הרבה זמן חשבתי שכן, שהרבה מאלה שקוראות את הבלוג הזה, בטח סקרניות והיו רוצות גם...
חלקן בטח מחכות ליום שתשחרר אותי, כדי שתהיה להן הזדמנות אולי להיות שלך, לשבת ברכבת ההרים,
לקבל את החוויה הזאת של once in a life time.

בתקופה האחרונה, אני חושבת שאולי הוא כבר לא...
בחודשים האחרונים, אני מביאה פה את הצד האחר, את המחיר של הקשר הזה, של הטירוף, של העומק.
הכאב, על זה שצריך להתרחק, למרות שהאהבה לא נגמרה (ואולי רק מתגברת).
את הייאוש, את הפחד, את חוסר האונים...
את החושך הנוראי שנשאר, אחרי שאתה יוצא מהדלת והאור נסגר.
את הריקנות האיומה.
את הכאב.

אם מישהי קוראת את זה עכשיו, האם היא שפויה להכנס לקשר איתך ?
בידיעה שיש סיכוי (גדול), שבעוד תקופה היא תכתוב את המילים האלה ?
כמו שאני קראתי אותן אז אצל קודמותיי, וחשבתי שלי זה לא יקרה ?
ואולי דווקא זה חלק ממה שמושך פנימה ? כמו פרפר אל האש ?

והסרטים שיש לי היום...
האם כבר יש מישהי חדשה, שיושבת מולך במצלמה במסנג'ר ?
האם כבר יש מישהי חדשה, שיוצאת מפגישה איתך עם שפה מסומנת, כי נשכת כשנישקת ?
האם כבר יש מישהי חדשה, שכותבת לך את עצמה, שנותנת לך את עצמה, שהיא שלך ?

אמרתי לך שאני נטרפת מחוסר הידיעה... שעד כמה שזה יכאב לדעת (וזה יכאב עד עמקי נשמתי), אני מעדיפה לדעת.
סיפרתי לך, שבאובססיביות (שכבר מגעילה אותי), אני קוראת בלוגים של בנות ומחפשת אצלן רמזים לקיומך,
שאני לא שולטת בזה, שאני לא מצליחה להכנס לבלוגים ולפרופילים בלי לחפש, לקרוא בלי לחפש... אותך. שם.
ביקשת שאפסיק לחפש.
אני לא יודעת אם ביקשת, כי אתה לא רוצה שאמצא (אם יש מה למצוא), או בגלל שאתה יודע שעצם החיפוש מטריף אותי.
אמרתי לך שאני לא מצליחה לקרוא בלי לחפש. שאני מנסה ונכשלת.
עד שהגעתי להחלטה, להפסיק לקרוא בלוגים של בנות שיש סיכוי (ולו הקלוש ביותר) ש....
להפסיק בכלל. פשוט לא להכנס. לא לקרוא.
אבל זה קשה לי.
אני רואה ברשימה בלוג של מישהי שחשבתי שאולי, ואני נקרעת שלא להכנס להציץ
(בנתיים אני מצליחה, וגם יודעת שהמשמעת העצמית שלי תנצח, אבל אני מתייסרת).
אז כבר כמה ימים, שאני נכנסת רק לבלוגים של גברים (לא שלך), או של נשים שאני יודעת בוודאות, שאין סיכוי.

החלטת שאתה כרגע לא משתף אותי בדברים, שנוכחת, עד כמה שזה כואב...
אני יודעת שאתה חושב על טובתי, אני יודעת שאתה אוהב, אבל אני גם יודעת שאני בסרט. סרט רע.
סיפרתי לך (כאילו בצחוק) שחשבתי לפרסם קריאה פומבית, שאני רוצה לדעת !
שאלא אם ביקשת במפורש ממישהי לא לספר לי, שאני רוצה שיספרו...
ואולי זה מה שאני עושה עכשיו, עם כל הפתאטיות שבזה (בעיני, כי אני יודעת שבעיניך אני לעולם לא פתאטית).

אז את זה שאני אנושית ורגישה ואוהבת, כבר ידענו.
את זה שאני כואבת, וחשוכה, וריק לי בלב, כבר יודעים גם שמונת הקוראים של הבלוג שלי...
את זה שאני יותר חלשה ממה שחשבתי, אנחנו מגלים ביחד, בכל יום שעובר.
וזה שאני לא דופקת חשבון ומוכנה לשים את כל זה בבלוג שלי, אולי מעיד שאני פסיכית ( :

מס' 1, אני אוהבת אותך !

}{


ספטמבר 2011

כבר כמה חודשים שאני יודעת. עליה.
באמת יודעת.
יודעת, כי סופסוף אישרת מולי, את מה שכבר ידעתי בתוכי, ושאלתי ושיתפתי, ולא הסכמת להגיב.

זו הייתה הקלה גדולה לדעת.
שזו היא.
שהאינטואיציה שלי הרגישה אותך (ואותה) נכון.
שלא דימיינתי, שלא הזיתי, שלא הכל סרטים.

עכשיו אני גם מבינה, למה ביקשת שלא אפרסם את הפוסט הזה, אז...
ואני שמחה שהקשבתי לך.
אולי חשבת שיכאיב לה לקרוא את זה, וזה משהו שאף אחד מאיתנו לא רוצה (גם לא אני).
אולי חשבת שביום שהכל יתבהר לי, אני אתחרט על המילים האלה, שנכתבו מתוך תסכול ועיוורון (שאתה בחרת ליצור לי).
ואני חושבת שבאמת הייתי מתחרטת, כי יש הבדל בין לכתוב לדמות וירטואלית לא ידועה ומוכרת, לבין לכתוב לה.
אולי חשבת שאני אראה מטומטמת, ועל זה באמת לא אכפת לי, כי אני יודעת שאני לא (ולפעמים אני כן).

עכשיו אני גם מבינה, למה הבלוג שלי לא יכל להרתיע, למרות שאני יודעת שהיא קראה וקוראת.

אז למרות שאני יודעת ומהבחינה הזאת - זו הקלה...
הכל עדיין קשה. מכאיב.
הקנאה עדיין קיימת.
זו לא קנאה שגורמת לי לרצות שהיא לא תהיה שם, אלא קנאה על זה שאני כבר לא... לא ככה.
על הד(ג)ברים שאתה כבר לא מסכים / יכול / רוצה - לעשות איתי.

אני מוקירה את מה שיש, ויש הרבה.
את זה שאני שלך.
את זה שאתה פה. קרוב כמה שיכול. אוהב. דואג. נותן.
מקשיב. קורא.
בכל זאת נמצא (וזה לא מובן מאליו).

אני שמחה עבור שניכם.
עבורה, על זה שהיא קיבלה (בעיני) את המתנה הכי מדהימה בעולם (להיות שלך).
עבורך, שיש לך מתוקה כזו, ששלך.
שמחה עבורי, על החלק המסויים (גם אם הוא קטן או שייך לרגעים רחוקים) שיש לי בזה.

הכתיבה עוזרת לי.
אני רוצה לפרסם.
תסכים ?


18:29 20/09/11
מאת: גברים
נושא: תגובה ל:הפוסט עבר עריכה וקיבל תוספות והבהרות. מה דעתך... כבר בסדר לפרסם אותו ?

אם את רוצה, את יכולה לפרסם את הפוסט ההוא.

}{

האילוף עבד... עכשיו אני כבר יודעת לקרוא לה ~ הבוהן הקטנה !

וכבר עברה כמעט שנה מאז שדפקתי אותה... אז באמת הגיע הזמן שוב.
טרי טרי מאתמול:

http://www.thecage.co.il/userpics/14600/normal_%E1%E5%E4%EF%20%F7%E8%F0%E4%20%E5%EE%F1%EB%F0%E4.JPG


וגם...
יש מצב ?
שהיה שווה לעבור את כל השנה המזעזעת הזאת ?
רק כדי לראות אותך עושה את מה (שרק אתה, מ. ואני יודעים) שעשית ?


* כי הרי לא סביר שסיפרת למישהו...
* אני עדיין לא מעכלת את מה שראיתי ( :

* וגם לא מצליחה לעכל את עניין המלח (ואני עוד לא בשלה לשתף על זה :)