|
|
|
אותו.
לפני שבוע, אחרי הרבה שעות קסומות יחד, שהרגשתי את האהבה והקירבה איתו.
בגלל שהוא היה שם במקום הזה לפני שנתיים, והוא יכול לענות לי מבפנים...
"למה גברים רוצים אותי, אבל לא בתור בת זוג ?" (גברים באשר הם, לא *הוא*).
הוא הסתכל עליי במבט אוהב וענה לי שזה בגלל שאני בוחרת את הגברים הלא נכונים.
סיכמנו שהוא יכתוב על זה פוסט, אבל אני לא חושבת שזה יקרה ( :
איתך...
לפני כמה שעות בטלפון, זה הדהד בי שוב.
אמרת לי כמה שאני ראויה.
שמגיע לי מישהו שירצה אותי באמת.
אולי אפילו לא אתה...
מישהו שירצה להיות שם לידי כל הזמן, ולא פעם בשבוע, ולא כשמתפנה לו זמן, ולא כשנוח לו לקרוא לי.
צדקת כשדיברת על הביטחון העצמי שלי.
הדימוי העצמי שלי באמת מצוין בכל תחום אחר בחיים שלי, חוץ ממה שקשור לזוגיות.
כשזה מגיע לקשר עם גבר, אני חושבת שאני שווה (אפילו הרבה), אבל רק לכמה רגעים, לכמה שעות, לכמה ימים, לשנה.
לא להיות זו שעונדים עליה טבעת, לא להיות זו שקונים איתה בית, לא להיות זו שעושים איתה ילדים.
ואני יודעת מה אני שווה.
אני יודעת שאני שווה.
לפחות אני אוהבת אותי.
אם אין אני לי, מי לי.
אז לכמה זמן שהייתם פה, שאתם פה, שתהיו פה.
אני יודעת לאהוב גם אתכם.
ואני מעריכה את כל מה שאתה עושה, ואת זה שאתה כאן בשבילי.
אתה נוגע בי (גם בלי לגעת בי).
שבת שלום.
אני לא יודעת אם שמת לב לשניה הזאת ששתקתי...
אחרי שאמרת לי בטלפון "יפה שלי".
לרגע חשבתי שהזיתי.
זה קרה באמת, נכון ?
עוד משהו אמיתי מהחיים שלי.
כתבתי את זה בקיץ 2009.
("היא" בסיפור ~ זו אני).
היא הכירה אותו כשהיה חניך שלה, בן 15, צעיר ממנה בעשר שנים.
נער בגיל ההתבגרות, רגיש וחכם ועובר טלטלות רגשיות כל כמה ימים. כותב שירים ומדבר פילוסופיה.
הזכיר לה את אותו נער שעשר שנים קודם טלטל את החיים שלה והשאיר שם שריטה שכאבה להרבה זמן אחרי.
היו להם שיחות מעניינות על החיים, על הגיל, על המצב החברתי, על ההתאהבויות שלו והאכזבות...
והיא ידעה שיש לו רגישות מיוחדת אליה.
אבל זה שכיח, לעיתים קרובות חניכים מתאהבים במדריכה וחניכות מתאהבות במדריך, זה טבעי, זה קורה, זה בסדר,
רק חשוב לשים את הגבולות הברורים, לא לעודד את זה ולא לתת לזה חיים... שיישאר בפנטזיה.
עם הזמן, עזבה את מקום העבודה והתרחקה, הקשר ניתק.
שמעה עליו (ועל שאר החניכים) אחת לכמה שנים כשהתעדכנה אצל קולגה, בכל זאת, הם היו קצת הילדים שלה...
עברו עוד כמה שנים ופגשה אותו באיזו הזדמנות, נתן לה חוברת שירים שלו.
קראה, התרגשה, הבינה שיש לו משהו לא פתור איתה, שאחרי כל השנים היא עדיין הפנטזייה שלו.
היא ידעה שזה יכול להמשך עוד שנים רבות, שלטובתו הוא צריך לנקות אותה מהמערכת שלו וזה התפקיד שלה לגרום שזה יקרה.
הסכימה להפגש איתו, ידעה שזה הולך להיות כואב עבורו, עם זאת - זו האחריות שלה,
היא הבוגרת והיא זו שצריכה שוב לשים את הגבולות ולנפץ לו את הפנטזיה.
כיוונה את עצמה להיות מאד רכה אבל גם אסרטיבית.
נפגשו בבית קפה, שעות ערב, מוזר, משהו שיכול היה להיות עם ניחוח רומנטי.
התחילו לדבר ולאט לאט הוא נפתח, סיפר לה שתמיד רצה, תמיד קיווה, ידע שהוא בוגר מאד בנפשו וזה אפשרי, רצה אותה – איתו – ביחד – זוג.
הקשיבה, נתנה לו לשפוך את כל מה שהחזיק בבטן כל השנים, להגיד את כל מה שאסור היה שייאמר בשנים שהיה קטין.
עכשיו הוא בגיר, מותר, בחור מקסים ורגיש וחכם, אך עדיין חניך, עדיין עשר שנים צעיר ממנה,
חושב שזה אפשרי, שכדאי לתת צ'אנס לביחד שלהם, עדיין רוצה אותה.
הסתכלה לו בעיניים והתרגשה, זה לא יכול שלא לגעת, הכנות הזאת, הרגישות, הגבריות.
כן, הוא כבר לא ילד, הוא גבר, בשביל מישהי אחרת, לא בשבילה.
בשבילה הוא עדיין ילד.
ישבו בבית הקפה אולי שעתיים, הוא דיבר עד שהתרוקן לגמרי, עד שכבר לא היה לו יותר מה לומר.
עכשיו הוא חיכה לה, לתגובה, קיווה שזו תהיה התגובה שלה ציפה כל השנים.
היא חשבה איך לעשות את זה, שלא להשאיר מקום לספק, אבל שהפגיעה שלו תהיה מזערית ככל האפשר.
יצאו מבית הקפה וישבו בחוץ על אדנית נוי בנויה.
ביקשה שיתיישב כשגבו אליה.
התיישבה מאחוריו וחיבקה אותו.
חיבוק מאחור, חם, עוטף, רך, ארוך, חיבוק שקורה פעם אחת ולא יהיה עוד.
בעודה מחבקת נתנה לו נשיקה קלה על הלחי ולחשה:
"עכשיו אני מבקשת שתקום ותתחיל ללכת, אל תסתובב ואל תסתכל אליי, פשוט תלך קדימה ותפרד ממני לשלום, אתה מקסים... ועכשיו לך".
וכך היה, היא פירקה את החיבוק ולקחה אליה את הידיים שלה, שעד לפני רגע עטפו אותו כמו שעוטפים ילד אהוב.
הוא קם והתחיל ללכת.
היא ראתה אותו הולך ומתרחק עד שנעלם מעיניה וישבה שם עוד כמה דקות, כדי ליצור גם בתוכה את הפרידה.
בראשה עברו המשפטים "שיהיה לך רק טוב ילד, שתהיה מאושר, שתהיה לך אהבה, שמישהי תדע להעריך את הקסם שאתה...".
* מי יודע... אולי הוא כאן... ועכשיו קורא את זה, ומזהה...
הדבר האמיתי.
אמרנו תחנה כל חמש שנים ? אז ככה זה ממשיך.
בדצמבר 2008 כשמלאו לי 35, הכרתי את הראשון שנגע שם באמת.
המפגש שלנו היה משהו מטורף, ומה שנוצר שם, חי ביננו עד היום.
מה שמאד מאפיין את הבחור הזה, הופיע גם בקשר שלנו... קצר וקולע, ממוקד, מזהה מטרה ויורה חץ.
השבועות שהיינו ביחד, היו שדה מוקשים אחד גדול, חציית גבולות לשנינו, וטירוף חושים הדדי.
הוא הראשון שאיתו טעמתי בפעם הראשונה, את התחושה של להיות כלבה וידעתי שזה משהו שקיים בי.
את הידיעה שאני יכולה להתמסר כל כולי מעבר לכל הגיון בריא, מעבר לגבולות שחשבתי שיש לי.
אבל הוא עשה לשנינו את הטובה הכי גדולה, ועצר את זה בזמן, לפני שהיינו מתפוצצים שנינו.
כמו שהוא אמר "זו תהיה דקירה קצרה וכואבת, ואחר כך תראי שהכל יהיה בסדר".
זה באמת כאב מאד, עברתי כמה ימים איומים ונרגעתי.
אחרי שנה שבה היינו באיזו הקפאה, חזרנו להיות. ועד היום.
אחריו הייתה איזו אפיזודה קצרה ומרגשת, עם מישהו שנכנס לי ללב (שעכשיו עושה קאמבק מתוק).
ואז משום מקום הגיע הד(ג)בר האמיתי.
וזה התאים כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר, כמו כל הקלישאות, זה פשוט היה מושלם.
פעם ראשונה בחיים שלי שמימשתי עד הסוף את הכמיהה להרגיש, להתמסר ולהשתייך, שהתרגשתי עד כלות.
שיכולתי למסור את המושכות, להסיר אחריות ולהניח את הראש.
פגשתי גבר עם עוצמה, שקט נפשי ורוגע, שלא רק הקטין והשפיל אלא גם בנה והעצים,
שכיוון והוליך אותי, בנחישות וברגישות, בקשיחות ובאהבה.
הגעתי לנחלה.
נולדתי מחדש.
לא שלא היו שם הרבה טלטלות, רגעי מצוקה וקושי, אבל היום אני יודעת (וגם אז ידעתי)
שזה הכל ברבדים החיצוניים והשטחיים של הנשמה שלי.
ברובד הכי בסיסי, במהות שלי, במקור, בהוויה... היה שקט מוחלט, בטחון מוחלט, שם הגעתי למנוחה.
הגעתי הביתה. לבית שלי בתוכי. למקום שתמיד היה בי, מאז שאני זוכרת אותי.
חלקים קטנים מהתחנה הזו סופרו כאן בבלוג, אולי עוד ממנה יפורסם פעם בצורות אחרות.
אמרתי שמבחינתי זו בעלות לכל החיים.
ולשמחתי, הקילור שלו עוטף לי את הקרסול, לתמיד.
מכל זווית שבה אראה את האיש הזה, ועל אף קשת הרגשות שקיימת ביננו,
ולמרות התהליכים שאנחנו עוברים, ועם שינוי הצורה...
אני יודעת שאני שלו, הוא יודע שאני שלו.
שנינו יודעים שתמיד אהיה.
הרבה חודשים עברו מאז שהתחלנו לשנות צורה, מאז שהתחלתי להתאבל על האבדן של גן העדן.
אני כבר משתפרת מאד וחוזרת לחיות כמו שאני יודעת ואוהבת.
ההוא מהקאמבק (שלמעלה) ואני, מחלימים יחד מה"גירושים" הקשים, שכל אחד מאיתנו עבר.
גברים חדשים נכנסים לי לחיים.
זה אף פעם לא וניל, תמיד יש שם את הדם של השליטה.
זה מגיע לכל מיני רמות, ומכל מיני כיוונים, ובצבעים שונים, והגדרות מגוונות,
אבל יכול להיות שמעכשיו אבחר לפעמים לשים גבולות.
אני אפילו כבר יכולה לקבל בעל בית חדש, שאין לי מושג איך זה קורה... וזה מפתיע גם אותי.
וזה מאד אחר ממה שהיה ויש עם הבעלים שלי, וטוב שכך, כי אני צריכה שזה יהיה אחרת.
ולא במקום, ולא כמו, ולא תחליף.
משהו חדש.
הגיע הזמן להיוולד מחדש. בפעם השלישית.
2012 ~ תחנה שביעית ~ ברוכה הבאה !
לשחק במגרש של הגדולים.
חלפו עוד חמש שנים.
גיל 30.
ערב אחת הוקרנה בטלוויזיה איזו תוכנית, שנדמה לי שקראו לה "מאחורי הכותרות".
לקחו שם כל מיני כותרות של מודעות בעמודים האחוריים של העיתון ועשו עליהן כתבות.
אני לא זוכרת אם כבר היינו בטלפון, או שהתקשרנו אחת אל השניה כשזה התחיל,
אבל טי ואני סיכמנו שאנחנו מנתקות מיד את השיחה ומדברות שוב אחרי שידור הכתבה.
זו הייתה כתבה על Queen M, על הקשר שלה עם העבד שלה, ועל העבודה שלה כמלכת הבית במועדון הדאנג'ן ביפו.
כשהכתבה הסתיימה, מיד שוב טי ואני היינו בטלפון, כשאני מחפשת במגרות שלי את הגלויה,
שנתן לי לפני כמה חודשים אחד מהחבר'ה שלמד איתי משחק וידע שאני "בקטע".
החלטנו שהגיע הזמן להגיע למועדון הזה.
אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק עבר, אולי שבוע ואולי חודשיים...
אבל אז הגיע ערב חמישי ההוא שקבענו שזה הערב.
סוף ינואר 2004.
הגעתי לטי, ששכרה אז איזה חדרון מתוק בגג תל אביבי, והתארגנו ליציאה.
לבוש אחר ממה שאי פעם לבשנו, איפור כבד הרבה יותר מהרגיל, ועוד כמה פריטים יחודיים, שילוו אותי ואותה עוד חודשים רבים בכל ביקור במועדון.
החלטנו שאנחנו רוצות לבוא "נקי" בלי לדאוג להגעה וחניה, ולכן השארנו את הרכב שלי אצלה והזמנו מונית.
ההתרגשות לרדת ככה לרחוב ולחכות למונית הייתה אדירה, כבר הרגשנו שאנחנו בתוך סרט.
כשהמונית הגיעה, שתינו התיישבנו מאחור, אמרנו לנהג את כתובת היעד ויצאנו לדרך.
בדרך עוד החלטנו ביננו, שאנחנו באות להתרשם ולהיות "צופות", לא מגדירות את עצמנו ככה או אחרת.
על קינג ג'ורג' המונית נסעה די לאט ופתאום ראינו לפנינו על המדרכה מישהי שמבקשת לעצור מונית.
אשה גבוהה לבושה בגלימה שחורה עם קאפ, שממנו מבצבץ שיערה הגולש, היא נראתה כמו שילוב של מכשפה וקוסמת.
הורינו לו לעצור לידה והצענו לה להצטרף, היה לשתינו ברור שגם היא בדרך לאותו מקום.
"אבל אתן מונית מלאה"
"נכון, אבל אנחנו לאותו מקום, אז בואי"
"אבל אתן לא יודעות לאן אני צריכה"
"אנחנו יודעות. בואי כבר"
"לדאנג'ן ?"
"כן... נו תעלי..."
היא התיישבה קדימה ליד הנהג והמונית המשיכה לנסוע.
אחרי כמה שניות, היא מסתובבת אלינו ושואלת "זיהיתן אותי?"
אמרנו לה שכמו שהיא לבושה, ומכיוון שזה לא פורים, יש רק מקום אחד שאפשרי שאליו היא נוסעת, הדאנג'ן.
ואז היא שאלה שוב: "אבל לא זיהיתם אותי מהטלוויזיה?"
ואז שתינו קלטנו, שזו איילה, Queen M.
את הדרך עד המועדון (קרוב לעשרים דקות נסיעה), העברנו בשיחה ערה על זה שזו הפעם הראשונה שאנחנו באות לשם.
הנהג שתק והקשיב בקשב רב לשיחה, שכנראה עוד תשאר חרוטה אצלו לעוד הרבה זמן.
קיבלנו ממנה הסבר על המועדון ועל ההתנהלות בו, על הדרס-קוד (שהיא כבר בישרה שאנחנו עוברות אותו בהצלחה) והסלקציה בכניסה.
שאלה מה הניקים שלנו, וכשלא ממש הבנו על מה היא מדברת, היא הסבירה שלאנשים יש כינוי ששומר על הפרטיות שלהם,
שבו הם משתמשים במועדון וגם במרחב הוירטואלי (לי אז בכלל עוד לא היה מחשב).
על המקום כל אחת מאיתנו בחרה כינוי.
אני ידעתי מיד שזה יהיה מישל, כבר הייתי רגילה לשם הזה מהביקורים הקודמים בסיני,
כשחברות שלי ואני בחרנו לנו שמות כדי שהבדואים שם יפסיקו לשגע אותנו.
הגענו למקום ועברנו איתה את הסלקציה אצל עפרה המארחת בכניסה, שהייתה טרנסווסטית מדהימה.
ירדנו איתה במדרגות ותוך כדי... קורה לי משהו.
הגעתי הביתה.
אני יודעת שזו הפעם הראשונה שלי שם, ואני מרגישה שהגעתי הביתה.
לא לבית, אלא הביתה.
כבר במדרגות היא מתחילה לעשות לנו הכרות עם האנשים, משאירה אותנו בקופה לשלם ובאה לאסוף אותנו מבפנים.
במועדון היא מלווה אותנו כעשרים דקות, עושה לנו סיור מקיף, מציגה אותנו לאנשים, ומציגה אותם בפנינו,
ורק כשהיא בטוחה שאנחנו מרגישות בנוח, היא נפרדת מאיתנו והולכת לעינייניה.
אחרי כמה דקות טי ואני התפצלנו וכל אחת מצאה את המקום שלה.
אני זוכרת שכבר בדקות הראשונות, עיצבן אותי שיש שם כל מיני ונילים, שפלשו "לבית שלי"
ואני רוצה להעיף אותם משם, שהם לא שייכים, שהם באו להציץ, לחטט, לצפות בקופים (אנחנו).
אחרי שעתיים בערך, אני פתאום מסתכלת על עצמי מלמעלה...
רואה אותי יושבת על אחת הספות, משמאלי יושבים זוג (בחור ובחורה - ידידים אחד של השניה) ועושים לי "נעימים".
בין רגליי יושב על הרצפה אחד הבחורים הכי שווים שאח"כ הפך להיות אחד הסלבים בקהילה,
ואני משחקת לו על הגב ומשאירה לו סימנים ושריטות אדומות ויפות.
מידי פעם מצטרף אליו עוד בחור, לא פחות חתיך גם הוא לובש רק מכנסיים ומלטף לי את הירכיים.
מימיני ישב בחור שמידי פעם הביא לי שתייה (בקבוק מים סגור) וחיכה לקבל ממני בקשות והנחיות.
אני זוכרת חלק חשוב מאד מהשיחה שבו כשהוא אמר לי שהוא "מוכן להיות שלי ולעשות כל מה שאבקש"
עניתי לו, שאני לא רוצה אותו מוכן להיות שלי, שאולי ארצה בו, אם הוא רוצה להיות שלי.
אני רואה אותי שם בסיטואציה הזו, ומצד אחד לא מאמינה שזו אני, ומצד שני זה נראה לי המצב הכי טבעי בעולם.
הדומיננטיות הטבעית שלי קרנה, והיה פשוט כיף להתפנק ולקבל כזו תשומת לב.
במהלך החודש הבא, טי ואני הגענו למועדון פעמיים בשבוע, שלישי וחמישי, וכבר היינו בבית.
מיליון פעם שאלו אותי מה הניק שלי בכלוב, ומתי אני כבר נרשמת, וכשאמרתי שעוד בכלל אין לי מחשב,
הסתכלו עליי כאילו שאני מקרה אבוד.
במהלך החודש הזה, כולם כולל אני, ראו את הדומיננטיות הטבעית שלי, והתייחסו אליי כאל שולטת.
אבל אני ידעתי, שלא בשביל זה אני שם, שנכון שזה החלק הטבעי שבי, פריקית של שליטה ודי כריזמטית,
אבל זה הצד השני שלי שמחכה למקום שלו.
חודש אחר כך, חברה יקרה שלי העבירה אליי את המחשב הישן שלה, אחרי שהתכוונה לתרום אותו לבית השנטי,
אמרתי לה שגם אני ילדה מסכנה נטולת מחשב, ואני אהנה מהישן שלה לא פחות.
נכנסתי לכלוב והוא לא הסכים לקבל "מישל", אז תקעתי לו שם את האות י' ומאז אני מישלי.
שעה אחרי שהתחברתי לאתר, קיבלתי את הפנייה שהתחילה את דרכי במסע ההתמסרות.
הוא היה השיעור של השנים הבאות.
לא באמת היינו יחד מעולם, אבל מה שהיה, היה מאד משמעותי, לפחות לי (אחרי שנים הבנתי שכנראה גם לו, יותר ממה ששיערתי).
בזכותו למדתי לאהוב להצטלם, ושאני יכולה להראות יפה בתמונות, ממנו למדתי עוד דרכים לסקס,
איתו הבנתי מה אני כן ומה אני לא, ומה אני רוצה.
דרכו הכרתי את הקהילה, וקומץ של אנשים מובחרים שעד היום מלווים אותי כאן.
התרגשתי, התאהבתי, נפגעתי, נפתחתי, נסגרתי, סערתי, קרנתי, כעסתי, התאכזבתי, אהבתי.
הפעם הראשונה שנפגשנו, אחרי שבוע של הכרות וירטואלית וטלפונית, הייתה במסיבת פורים.
אחרי שצפיתי בו במשך שעתיים מהקומה השניה של המועדון, וראיתי אותו מחפש אותי בעיניים בין הבנות,
ירדתי אליו והצגתי את עצמי.
הוא לקח לי את היד והוביל אותי אל דלת המקום, ומשם במורד המדרגות אל הדאנג'נון.
היה נראה שזה החלק של המועדון, שרק המיוחסים מורשים להכנס אליו.
הוא הושיב אותי מולו ודיברנו, בין לבין הוא הפעיל עליי את הקסם שלו ואני הייתי מהופנטת.
באיזה רגע הרגשתי שאני תחת כישוף ואמרתי לו שאני לגמרי שם, שאני מוקסמת, שאני מוכנה להיות שלו.
הוא שתק לכמה שניות שנראו לי נצח ואמר "לא. אני לא לוקח אותך."
הייתי בשוק.
הבחור הזה צמוד אליי כבר איזה שעה, מתעסק בי ולא מוריד ממני את העיניים והידיים שלו, ואומר לי "לא" ?
איך ייתכן ? מה אני מפספסת ?
ומעל הכל, הרגשתי שחרב ננעצת לי בלב.
הסתכלתי עליו בעיניים המומות וכשאני מתאפקת לא לבכות, שאלתי למה.
ואז הוא התקרב אל האוזן שלי, ובקול הכי עדין ונעים שיש, אמר לי:
"אני לא רוצה אותך מוכנה להיות שלי, אני מוכן לקחת אותך רק אם את רוצה להיות שלי"
ואז נזכרתי בחודש קודם, בשיחה עם אותו בחור בביקור הראשון שלי במועדון, כשאני אז אמרתי את אותו משפט.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה, שהעולם הזה נראה אחרת לגמרי מכל צד,
שמה שהיה לי ברור מהזווית הדומיננטית כשאני מובילה, פרח לי מהראש כשבאתי להתמסר.
ומשהו מעניין נוסף...
באותו שבוע שיצאתי פעם ראשונה למועדון, התחלתי ללכת לייעוץ אצל מישהי בנושא זוגיות.
החודשים הבאים היו סוג של זיגזוג בין מיצוי החוויות וההגשמה של כל הפנטזיות שלי,
לבין בחינת כל נושא הזוגיות בחיים שלי, ובחירה לטפל בו.
אותה אחת שאליה באתי לייעוץ, הייתה ונילית, אבל מאד פתוחה לטירוף של העולם,
ומבחינתה: "אם עושה לך טוב שקושרים אותך הפוך מהמנורה, אז שיבושם לך, אבל בואי לא נשכח שמשם לא תבוא לך זוגיות"
סיכמנו על תאריך יעד (ראש השנה) שעד אליו אני "טורפת" את הסצינה, ואח"כ אני חוזרת להשקיע ביצירת קשר זוגי נורמלי.
היא ליוותה אותי במהלך הקשר עם אותו בחור, שהיה עבורי אדון, כי בחרתי לראות בו ככזה.
בחרתי לטעום איתו את החוויה הזאת, כשאני יודעת שהוא לא הבעלים שלי לחיים,
שהוא אמנם תחנה משמעותית בדרך, אבל שזו לא תהיה התחנה הסופית שלי,
שאני רוצה להרגיש את ההתמסרות, אבל שאני מתכוונת להזהר מאד שלא ללכת איתו לאיבוד
(מה שמתוך מה שהספקתי להכיר בו, היה מאד סביר שיקרה)
וכמה שנזהרתי והייתי מחושבת ושקולה, גם בתחנה הזו מצאתי את עצמי צוללת ברגשות.
מתאהבת בו עד כלות, מתמכרת אליו, מתמלאת בחרדות נטישה (ובצדק), מתוסכלת ואוהבת.
המשך יבוא...
חמוד !
כי אני מטורפת על השיר המלא חיים הזה.
כי הצלחת לעשות איתי, את מה שאף (מס') אחד לא הצליח בשנה האחרונה.
כי עברת בחיים מספיק פצצות, כדי לדעת שגם אם יהיה אטום, אתה תוכל עליו.
כי החיבוק שלך מיום ראשון עדיין עוטף אותי.
כי גם אני... פה בשבילך.
כולכם הייתם מעורבבים שם בחלום הזה.
אתה, שכבר מלווה די מרחוק, שמתנתק ומתחבר ומתרחק ומתחבר, אבל עדיין שם (פה).
אתה, עם החיוך הכובש, שהחלטת לקחת עליי חסות, ועושה את זה בצורה כל כך מיוחדת ומדהימה, שאני נפעמת.
ואתה, שחזרת לחיים שלי אחרי מעל שנתיים, וממלא את הגוף שלי בכל מיני סוגים של סימנים שלך.
ואז התעוררתי ונזכרתי שזה לא חלום, שזו המציאות של השבועות האחרונים.
החיים שלי הופכים יותר ויותר הזויים ממה שהיו קודם, וזה סימן מעולה.
חזרתי לחיים.
* תגידו לי, זה הגיוני שעוד יוצאים לי נצנצים מכל מיני מקומות בגוף ?
* אני חוזרת לישון עוד שעה וחצי...
טעימות.
התחנה השניה (עם ב' הפסיכי) הייתה כאמור בגיל 15.
התחנה השלישית של הוגיניסמוס, התחילה בגיל 20 וארכה חמש שנים.
באחת מנקודות הציון המשמעותיות במהלך המסע של התחנה הזו, הכרתי את טי.
היא הייתה אהבה מחיבוק ראשון (של בני אדם, לא כזו רומנטית).
חברות כמעט מהשניה הראשונה, חברות לחיים.
יכולנו לדבר על הכל, אבל על ה~כ~ל. הכל כולל הכל. היא הבינה.
היו לנו כל כך הרבה נקודות השקה.
שיחות על גילגולים והשואה, שריטות, סקס, אהבה ורוקנרול... וכמובן שליטה.
עוד נפגוש אותה בהמשך ( :
התחנה הרביעית פוגשת אותי בגיל 25.
נרשמתי לבי"ס למשחק, לא כדי להיות שחקנית, אלא כדי לאפשר לעצמי לגעת בקצוות.
לחוות רגעים שלא בהכרח אחווה אי פעם במציאות (וטוב שכך), כמו אונס, אלימות וכו'.
ג'וליאנו מר שהיה המורה שלי, נורא התעצבן עליי, על זה שאני לא לוקחת את המשחק ברצינות, שאני מחפפת.
אז... עוד לא יכולתי להסביר לו, למה אני באמת שם, אולי עוד לא ידעתי להסביר את זה ככה לעצמי.
דרך התרגילים שהיינו צריכים להכין כחלק מהקורס, הייתה לי הזדמנות ו"תירוץ" לעשות דברים שלא נתתי לעצמי לגיטימציה קודם לכן.
הדבר הגדול הראשון, היה לרכוש זוג אזיקים.
היה לי ברור שאלו יהיו אזיקים משטרתיים אמיתיים, לא כאלה שקונים בחנות סקס, בטח לא מזוייפים עם פרווה.
באחד הימים יצאתי ללימודים מוקדם ולקחתי לעצמי מספיק זמן כדי לעשות את זה.
נכנסתי לחנות גדולה של כלי נשק בעיר התחתית בחיפה והתעניינתי בהיצע שיש להם (שהיה מצומצם לסוג אחד בערך).
כשהמוכר שאל אם אני צריכה שיראה לי את השימוש בהם במסגרת "נוהל מעצר חשוד", עניתי לו שהרכישה היא לא לצרכים מקצועיים.
הוא הסתכל עליי במבט לא מבין ובשיא התמימות שאל "אז בשביל מה את צריכה אזיקים ?"
כשחייכתי אליו חיוך והוספתי הרמת גבות קלה, הלחיים שלו פתאום האדימו, הוא ביקש לרגע את סליחתי ונעלם לחלק האחורי של החנות.
אחרי עשרים שניות יצא משם בחור אחר, והוא זה שסיים לשרת אותי בנונשלנטיות.
רק אחרי שיצאתי מהחנות, ראיתי דרך חלון התצוגה את הבחור הראשון שחיכה שהשטח יהיה פנוי, מגיח חזרה מהמחסן.
ההתרגשות שאחזה בי כשידעתי שיש לי זוג אזיקים אמיתי, הייתה אדירה.
כמובן שהרכישה לצורך התרגיל בקורס, הייתה רק תירוץ, אבל כדי לא להתפדח (ביני לבין עצמי),
דאגתי להשתמש בהם בתרגיל שהכנתי לאחד השיעורים.
כששברתי את רגל ימין אחרי כמה חודשים, היא גובסה ולא יכולתי לנהוג מחוץ ליישוב שבו גרתי, מה שמנע ממני להמשיך את הקורס.
סיכמתי עם שרון אלכסנדר (שביה"ס למשחק היה שלו), שאני מפסיקה את הקורס ואצטרף למחזור הבא.
כשהתקשרתי לעדכן בזה את ג'ול, גם על זה היה לו מה להגיד...
שאני מוותרת לעצמי, שאני נותנת למכשולים קטנים בחיים לעכב אותי, שאני סתם מתעצלת.
שאני צריכה לאפשר לעצמי יותר מרווח פעולה וחקירה עצמית, לנסוע לטייל בעולם ("איך לא היית במזרח ?!?")
הסברתי לג'ול שלא צריך לנסוע רחוק כדי להכנס פנימה, כדי להכיר את עצמנו, כדי לחוות חוויות חיים מטריפות.
אני לא חושבת שהוא היה מוכן לקבל שיש עוד גישות ודרכים מאלו שהוא האמין בהם, אבל לא טרחתי לנסות לשכנע.
הקורס הבא שנפתח היה בת"א ואני החלטתי שאני הולכת על זה.
זו הייתה שנה מדהימה שבה ביליתי שלושה ימים בשבוע במרכז, יומיים מהם ברחוב שנקין התוסס.
באחד השיטוטים שלי ברחוב, לפני אחד השיעורים, נכנסתי לחנות חיות שהייתה בו.
מצאתי את עצמי ממששת שרשרות וקולרים ולא יודעת אפילו למה.
אני זוכרת שלקחתי את אחד הקולרים ומדדתי אותו על הצוואר.
נשבעת לכם, שברגע ההוא, לא היה לי שמץ של מושג למה אני עושה את זה...
אבל ידעתי שאני צריכה שיהיו לי את האביזרים האלה.
יצאתי מהחנות באותו יום, עם שלל של:
* חמישה קולרים בגוונים של בורדו, ורוד ואדום.
* ארבעה דקים וקצרים יותר שמיועדים לחתולים ואחד בעובי של 2 ס"מ שמיועד לכלב(ה),
* עם רצועה שעשויה משרשרת וידית עור שתואמת את הקולר.
* שלוש שרשראות של קולרי חנק ועוד אחת עם תופסן בקצהו.
בשנה של הקורס בת"א, הייתי עם החבר הראשון שלי R, שהיה צעיר ממני בכמה שנים ולא פחות בדס"מי ממני.
הייתה לנו אהבה גדולה, שמעט מאד אנשים יכלו להבין, כי כל הקשר שלנו התחיל ממקום קצת מופרע,
כי שנינו הגענו ממקומות מאד שונים, כי הוא נכנס לקשר כשהוא מצולק מחוויה טראומטית.
אבל איכשהו כשהיינו ביחד, הכל היה בסדר.
הייתה לנו זוגיות מקסימה, ניהלנו שיגרה די נורמטיבית ונהננו מחיי מין סוערים.
עם R למדתי על מין ולא באופן תיאורטי, צברתי ניסיון בסקס, השתוללתי.
איתו קיבלתי את הבטחון שאני יכולה שיהיה "לי את זה", איתו התנסיתי בתנוחות וצורות ואפשרויות.
השלישיה הראשונה שלי הייתה עם טי שבאה לישון אצלנו פעם, זו הייתה חוויה מלאה בצחוק מתגלגל והמון אהבה.
R ואני השתעשענו לעיתים קרובות עם כל מיני אביזרים ואקטים של שליטה, בעיקר עם כיסויי עיניים והאזיקים.
על הפעם הראשונה שאזקתי אותו, שהייתה בשלב מאד ראשוני של הקשר שלנו, אני לא יכולה לספר,
היא מכילה יותר מידי נקודות בעייתיות ורגישות, וקשורה למורכבות של הקשר איתו.
בפעם הראשונה שהוא אזק אותי, זה היה לכסא נדנדה שהיה לי בדירה, בשעה מאוחרת בערב,
ואז הוא קפץ לדירה שלו להביא משהו והשאיר אותי ככה.
הוא רק לא ידע שהיה לי עוד מפתח עליי, שאיפשר לי לשחרר את עצמי ולהפתיע אותו כשהוא חזר.
בפעם אחרת הוא אזק לי את היד להגה בזמן שנהגתי, צרחתי עליו שהוא לא נורמלי, שיש דברים שלא עושים !
R ואני העזנו לעשות כל מה שפינטזנו עליו (אז), לא התביישנו אחד מהשניה, היינו מאד פתוחים.
אחרי כמה שנים כשנפגשנו, הוא אמר לי שיש הרבה מאד נשים, שמודות לי על מה שעשיתי ממנו ( :
כמה שנים אחרי זה, כשכבר הייתי בתחנה החמישית, סיפרתי לג'ול קצת יותר על המשיכה שלי לעולם השליטה.
מכל הדברים שהפתיעו אותי במהלך השנים בנוגע אליו, כאן ההפתעה הייתה מאכזבת...
הוא כ"כ לא הבין, אפילו לא ניסה. הביע זלזול והתנשאות וזה הרחיק אותי ממנו מאד.
אני חושבת שאח"כ אפילו כבר לא הייתי איתו בקשר יותר, פשוט כי הבנתי שאין שם שום טעם.
ג'ול כבר איננו.
ועל אף שאהבתי אותו מאד מאד, הוא נשאר חידה גדולה בעיניי (כנראה כמו החידה שהיה גם בעיני עצמו).
ומה עם טי ? יש לה מקום של כבוד בתחנה הבאה.
המשך יבוא...
אתגרים.
כחלק מאיזו בעיה רפואית שיש לי, היה לי עיכוב של ארבע שנים בגדילה.
זה אומר שבבי"ס, נראיתי כמו האחות הקטנה של הילדים בגילי.
אז ביסודי זה היה חמוד, וסיפק לי יתרונות במשחקי החברה, שבהם בוחרים ילדה כדי להרים אותה על הידיים.
כשהייתי בתיכון ונראיתי כמו בת מצווה (לא מפותחת), הבנתי שאין טעם שאצפה שמישהו יחשוק בי בצורה רומנטית.
בחור בשל בן 17 (בריא בנפשו), לא יימשך לנערה עם גוף של ילדה קטנה (זה יעשה אותו סמי-פדופיל).
ונעשיתי החברה (האפלטונית) הטובה, גם של אלה שהייתי דלוקה עליהם או מאוהבת בהם.
ככה התיידדתי עם מלך השכבה, זה שכל הבנות בשכבה שלי, זו שמתחתיה וזו שמעליה (וגם המורות), היו נמסות ממנו.
אני הייתי בת הסוד שלו, אותי הוא שיתף על הזוגיות שלו (עם חברה שלי), הרגשתי משמעותית בדרך המיוחדת שלי.
את הווסת הראשונה שלי קיבלתי בגיל 17 וחצי.
זה נחשב לגיל ממש מאוחר.
אני זוכרת שניסיתי לשים טמפון ולא הצלחתי, אז הנחתי לזה, לא ייחסתי לזה שום חשיבות.
את כתה יב' סיימתי, כשיש לי ניצני שדיים ואני נראית ממש ילדונת.
חלום חיי להיות חיילת נגנז, כשהצבא הבהיר לי שבשביל להתנדב, אני אצטרך לממן את עצמי באופן מלא (כולל ביטוחים).
זה היה בשנים שבמחזורי הגיוס של הבנות היה כזה שפע, שהצבא רק שמח על כל מי שביקשה לוותר על השירות ועל מתנדבות עוד הערימו קשיים.
כאילו אמרו לי "רק אל תתגייסי..." וזה נורא העליב אותי, אבל אלה החיים.
אז ויתרתי על החלום והחלטתי לתרום בדרכים אחרות.
(למשל לעזור לחברים שלי להעביר משמרות ליליות ארוכות בשיחות טלפון מרתקות :)
את השנה שאחרי התיכון הקדשתי לרישיון נהיגה (עברתי טסט ראשון בכיף), וללהיות מרותקת למיטה עם התקפי כאבים קשים.
בשנה שאחרי זה הגעתי למכללה, ובעקבות עצתו של ראש המגמה, הצטרפתי לכתת העתודאים,
הוא חשב שיהיה לי יותר כיף ללמוד עם חבר'ה שצעירים ממני בשנה, מאשר עם סטודנטים הכבדים.
(הוא צדק, היה לי כיף חיים להתבגר עם האינפנטילים האלה שלומדים איתי).
במהלך השנה בבית, כנראה התפתחתי פתאום, וכשהגעתי למכללה, לא בדיוק קלטתי איך אני נתפסת.
החזה שלי גדל בקצב מטורף והיה עצום, ולא הייתי מוכנה לתשומת הלב המינית שמשכתי.
אתם שואלים איך זה קשור לשליטה ?
אז הנה זה מגיע...
הפעם הראשונה שהגעתי לסיטואציה של ממש סקס, הייתה שם במעונות בגיל 20.
הבחור שהיה איתי בסיטואציה, היה אמנם צעיר ממני ביותר משנה, אבל עם רקורד מכובד של ניסיון.
היינו במיטה, שנינו ערומים, נוגעים ומתחרמנים ומתנשקים ואז הוא פתאום אומר לי:
"תקשיבי... אי אפשר להכנס אליך"
לא אלאה בפרטים (שהיו לי מאד מעניינים), אבל התברר שיש לי וגיניסמוס.
מדובר בבעיה מאוד נפוצה, שסובלות ממנה כעשרה אחוז מהנשים (בכל הגילאים),
שבה יש התכווצות פתאומית ובלתי רצונית של השרירים המקיפים את פתח הנרתיק, בדר"כ בתגובה למגע בו.
החדירה במצב זה מכאיבה, קשה מאד או בלתי אפשרית, וקיימת תחושה של "קיר" בכניסת הנרתיק.
וגיניסמוס מוגדרת כבעיה ברובה נפשית, שלפעמים נובעת מפחד או סלידה ממגע מיני, או טראומה.
בעשרה אחוז מהנשים נמצאה גם בעיה פיזית הקשור לפציעה, יובש, או דלקת.
וגיניסמוס כן מאפשר גירוי מיני רגיל, ואינו מפריע ללחות הנרתיק ואינו מונע השגת אורגזמה דגדגנית.
מדברים על וגיניסמוס ראשוני כשהאישה מעולם לא אפשרה חדירה, ווגיניסמוס משני כשיחסי המין הפכו להיות מלווים בכאבים ובלתי אפשריים.
http://www.doctordrai.co.il/page.asp?page=292 וגם קצת מתוך http://www.infomed.co.il
אתם עדיין שואלים איך זה קשור לשליטה ?
אז ככה, בשביל לטפל בוגיניסמוס, צריך ללמוד לשחרר שליטה, או יותר נכון לשלוט בעצמי ובגוף שלי, כדי שאוכל לבחור מתי להרפות באופן מודע.
יש שתי דרכי טיפול שהן המקובלות ביותר:
1. טיפול קצר מועד של שמונה פגישות, שבהן מדריך סקסולוג את האשה (עם או בלי בן זוג) להרפות את השרירים באופן מכני ולאפשר חדירה.
היתרון - זה מהיר, חסכוני ויעיל בטווח הקצר.
החסרון - מכיוון שמקור הבעיה לא מטופל (הסיבה להווצרות הכיווץ), הוגיניסמוס חוזר כשבא לו, ולא תמיד משתחרר.
2. טיפול פסיכולוגי מעמיק.
היתרון - ברור.
החסרון - זה יכול לקחת הרבה זמן, וכמו שקרה אצלי, לפתור הרבה דברים אחרים, אבל לא את הוגיניסמוס ( :
מכיוון שלא היה לי בן זוג (טא~דאם ! הפתעה ! הקשר עם הבחור היה לא מחייב), ומכיוון שאני הטוטאלית שאני, בחרתי בדרך הארוכה.
היא ארכה חמש שנים.
רק שנה וחצי מהן היו בשיחות עם סקסולוג, הטיפול תרם לי המון ושיפר את הדימוי העצמי שלי, אבל למטה נשאר "בטון".
נראה לי שחוץ מהיפנוזה וסרוגייט (שהייתי צריכה בשבילו למשכן את ההורים שלי), עשיתי ה~כ~ל.
קונבנציונלי וגם לא.
היה מסע מרתק, לא הייתי מוותרת עליו בחיים.
גיליתי את עצמי, נפתחתי לעולמות חדשים, האופקים שלי התרחבו מאד וחוויתי חוויות מדהימות.
באחת מהן אפילו זכיתי להשלים פערים עם מלך השכבה ההוא מהתיכון...
באיזה שלב, כבר הייתי מוכנה לגלות את הנורא מכל, ולו בכדי להבין מאיפה זה בא,
ולמה אני כ"כ מכווצת (טמפון עדיין לא בא בחשבון, ואפילו לא קיסם שרופא נשים ניסה להכניס).
חלק מהמסע של להבין את המקור, כלל לבדוק את אופציית הגילגולים (שהעלתה דברים מעניינים),
ולחפש איזו טראומת ילדות דרמתית מודחקת.
אחת המטפלות המבריקות שהכרתי, שהייתי אצלה בפגישת ייעוץ של התערבות חד פעמית,
העלתה השערה ריאליסטית למדי, שעקב מצבי הבריאותי ושלל הבדיקות והטיפולים שעברתי בילדותי,
והעובדה שזה היה חלק מהשיגרה שנוגעים בי, מפשיטים, דוקרים, פותחים, סוגרים, בוחנים, ממששים, מזיזים...
לדעתה, מצאתי את הדרך (הלא מודעת) לשלוט ב"איך יגעו בי".
רק שהמוח לא תמיד יודע אפור, לפעמים אם לא לבן, אז שחור.
ומנגנוני ההגנה לפעמים "מגנים" גם מפני הרצוי.
איך בסופו של דבר איבדתי בגיל 25 את בתוליי ?
זה סיפור חמוד, אבל הוא לא לכאן ( :
מה שחשוב, זה שעל שליטה (עצמית בעיקר) והתמסרות, למדתי בחמש שנים האלו, המון.
המשך יבוא...
