מיש

התעוררתי ביום הVלנטיין , כשיש לי את הפוסט הזה כתוב בראש.
עוד לפני שפתחתי את הבלוג להציץ בתגובות של הפוסט שפירסמתי כמה שעות קודם,
הוצאתי את המחברת שלי וכתבתי:


הראשון עשה עבודה טובה, אי שם לפני שמונה שנים.
גרם לזה להיות חוויה מדהימה.

היינו במיטה שלו, בשעת לילה מאוחרת, במהלכו של אקט בדס"מי.
הידיים שלי היו מחוברות בשרשרת ואז הוא נתן לי לבחור: אנאלי או משהו אחר (נדמה לי שאוראלי).
אני לא זוכרת אם ניצלתי את זכות הבחירה או שויתרתי עליה והשארתי לו להחליט,
אבל איכשהו ידעתי, שאיתו זו משוכה שאני יכולה לעבור.
אין לי מושג איך הוא עשה את זה, כלומר יש לי את המתכון מבחינה טכנית,
אבל אני לא יודעת איזה קסם הוא הפעיל עליי, שזה היה עונג צרוף מתמשך.
לא כאב, לא הפחיד, מאד הדרגתי, למרות שנדמה לי שהיה יחסית מהיר.


אתמול כשהייתי איתו באמצע, פרצתי בבכי הזה שלי, זה שבוקע ממעמקיי הנשמה.
אח"כ כששכבנו במיטה לכמה דקות של חיבוק וקירבה, הוא שאל אותי למה בכיתי.
אמרתי לו שזה שילוב של כמה דברים ולא פירטתי, אבל המשכנו לדבר על מה עושה לו (או לא) הבכי.


עברה כמעט שנה מאז שנחדרתי שם.
אתה יודע שהפלאג שלי ביקר שם.
למשך תקופה אפילו ידעת בדיוק מתי... עד שהפסקתי.
אבל אף איבר חי, חם, חוצב - לא חדר.
במהלך השנה הזאת, אף אחד לא נכנס לשם, (ואתה יודע שהייתה סיטואציה שזה היה כמעט מתבקש).
לא איפשרתי, לא יכולתי, בכלל מגע (מיני או אחר) עוד היה לי קשה.
עד אתמול, שהחלטתי שהגיע הזמן.
אני חושבת שרוב הבכי היה על זה.
זה אמנם כאב, אבל הוא היה מאד עדין איתי,
אז אני יודעת שהבכי לא היה בגלל הכאב.


לא כמו איתך.
איתך זה בדר"כ כאב מאד.
אתה (כנראה) אהבת להכאיב לי, לשמוע אותי צורחת.
שנאתי את הכאב הזה, שאני מרגישה שאני נקרעת, אבל אהבתי לתת לך אותו.
והייתי צורחת ומתפתלת ובוכה ונובחת ומתחננת ובוטחת בך ונותנת לך.

ברגעים האלה הרגשתי שאני בהיסטריה.
ידעתי ששומעים את הצרחות שלי בכל הבניין, והדלת לא נעולה (ככה אהבת להשאיר אותה),
הייתי בפאניקה שמישהו יעבור, ויחשוב שהוא צריך להציל מישהי מאונס, ופשוט יכנס.
לא פעם העלתי בפניך את סוגיית השכנים (אחת הסוגיות אפילו פעם באה לברר אם הכל בסדר :)


חשבתי על זה הרבה אז, אני זוכרת שגם דיברתי איתך על זה.
לא ממש יכולה להגיד שדיברנו, כי כמו בדר"כ, השיחות שלנו היו מורכבות מאני שמדברת ואתה שמקשיב.
עד היום אני לא סגורה עד הסוף, מתי נגמרת ההסכמה, ותחושת האונס מתחילה.
והאם כשמזככים את הרגעים של האקט, מה באמת יש שם ?

כי ברור לשנינו, שמעולם לא אנסת אותי.
שהייתי מבחירה ואהבה ורצון חופשי, והייתי חוזרת על הכל שוב (ויותר).
אבל אני לפעמים שומעת בתוך הראש שלי את הצרחות שלי מאז,
נזכרת בתמונות של הסיטואציה שמשוחזרות שוב בדימיון, ותוהה...


אם אוראלי זה משהו שיש לי איתו איזה קושי, וכתבתי על זה בעבר.
אז אנאלי זה אקט ששמור לבודדים, וממש לא מובן מאליו שאתן.

אתה לא היית צריך לבקש, אתה לקחת את ששלך, ואהבתי את זה מאד.
איתך, למרות שזה היה אקט סדיסטי עבורי, הוא היה לי אינטימי בטירוף.
אני חושבת שהרגשתי אז מאוחדת איתך, יותר מבכל רגע אחר.
יש משהו בזיון אנאלי, ששם אותי במקום אחר, שמחבר אותי אחרת,
כמו בטריה שמחוברת למטען ועכשיו מחכים שהיא תתמלא.



הבטחתי אנאלי...? קיבלתם קצת ( :

הוא בא אליי.

אחרי החיבוק והנשיקה, הוא נתן לי הזמנה לחתונה שלהם.

ואז הוא החזיר לי את החלק בו, שלעולם (כנראה) יישאר שלי.
הקילור שלי, שהוא ביקש בזמנו לשים על הניק שלו והסיר לפני חודש וחצי,
תמיד יישאר בלב של שנינו, גם אם אין סוגריים.

ברגע אחד כשהוא טמן את הפנים שלו עמוק בכתף שלי, ידעתי.

רוב רובו שייך לה, היא האשה שבקרוב תעמוד לצידו בחופה, היא האשה שתעשה איתו ילדים.
אני האשה שלעולם תשמור על החלק הקטן שבו, שיישאר נסתר לעולם.
שנינו יודעים שתמיד הייתי כאן לשמור עליו, גם לפני שהוא הכיר אותה,
ושאני תמיד אהיה כאן לשמור עליו, שיהיה איפה שהוא רוצה וצריך להיות.
הלב שלו, שייך לש(לוש)תינו, ואין פה תחרות.

שלחתי אותו מכאן ברגע הנכון.
מישלי צריכה להיות המבוגר האחראי כאן ( :
הוא רוצה ולא רוצה שנהיה שם (שתינו), ולא יודע להחליט...
אז אמרתי לו שאני אחליט בשביל כולנו.
נשארתי עם סימנים שכנראה יעלמו עד שבוע הבא...
כשכנראה תהיה לנו הרמת כוּסית משולשת במסיבת רווק/ה כפולה.

הפוסט הזה אולי קצת ממשיך את הפוסט שלמטה (זה נכון...)
הוא אמנם לא קורא את הבלוג הזה, אבל הוא מכיר אותי מספיק טוב.

כשכתבתי שהגברים תמיד בסוף חוזרים אליי, זה לא היה ממש מדויק.
עושה רושם שהמשמעותיים שבהם, לעולם לא באמת הולכים ממני...
אולי כי אני לא מציבה תנאים.
אולי כי אני מצליחה לתת להם איזה חופש נכסף.
אולי כי אני נותנת להם להיות מי שהם.


בבקשה, אל תשפטו את זה.
כי רוב הסיכויים שאתם לא באמת יכולים להבין.



ילד שלי,
כנראה לא תקרא את זה...
אבל ראית את העיניים שלי,
והרגשת את הנשימה שלי,
כשאמרתי לך עכשיו באוזן:

אני אוהבת אותך.

מזל טוב ושיהיה לכם האושר הכי מופלא שאפשר.

חמש שנים כבר עברו מאז שהוא נפטר.
כמו כל שנה, מתכנסים, מתחבקים, שותקים, בוכים.

זו הפעם הראשונה שלא בכיתי כשהוא הקריא בקול רועד את המילים שלו,
אלו שתמיד קורעות לכולנו את הנשמה.
ואז כשהיא, שנכנסה ל"משפחה" כחלק מהעזיבה שלו, שרה את זה, הדמעות שלי יצאו.

נזכרתי ביום הזה, לפני שנה בדיוק.
אז עמדתי שם עם כולם ובכיתי גם עליי והכל היה מעורבב.
אני זוכרת כמה סגרירי היה אז בחוץ, וכמה חשוך היה בתוכי.
אף אחד שם לא ידע ולא העזתי להגיד, שמה שאני רוצה באמת, זה כמוהו, לא להיות.

היום, אחרי שהיא סיימה לשיר, עברו כמה שניות של דממה ואף אחד לא זז.
ניגשתי לחבק אותו, ונדמה לי שהחיבוק שלו היה חזק מתמיד.
ואז עברתי אליה והתחבקנו שוב.
אמרתי לה שזה מדהים, שכל שנה היא שרה שיר אחר שלה, וזה כל פעם קולע, תמיד קורע.
החלפנו עוד כמה מילים והיא חזרה שוב על זה שאני נראית טוב.
סיפרתי לה שחזרתי לחיים, ושבשנה שעברה כשעמדנו כאן רציתי למות.
העיניים היפות שלה נפערו והיא שאלה מה קרה.
אז בכמה מילים אמרתי לה שחוויתי את גן העדן שלי, וכשזה נגמר החיים נהיו גיהנום...
סיפור מורכב (ובעצם אולי לא :).
היא רצתה לשמוע עוד וגם הזכירה שמזמן לא הייתי בהופעה ושנבוא.
שמחתי שהיא לא נשארה, כי בטח הייתי מתחילה לספר.


פתאום הבנתי שאני כבר לא יודעת איך לספר את הסיפור הזה,
שהוא הסתעף לכל כך הרבה כיוונים, ועברתי בו כל כך הרבה פאזות,
שאני כבר לא בטוחה שאצליח לספר בצורה כזו שיבינו.
נדמה לי שהשנה האחרונה, הייתה אפילו יותר מוטרפת מקודמתה,
שהתהפוכות שעברתי בה והחזרה המייסרת לחיים,
היו רכבת הרים עוד יותר מטורפת מזו של חווית גן העדן.
אם במה שהיה בשנה הראשונה, עוד יש איזה היגיון מסויים שאפשר לספר אותו,
אז למה שקרה בשנה האחרונה, יש הגיון שכנראה רק אנחנו באמת מבינים.


תמיד אמרת שאתה יודע שאני יכולה לפרוח שוב.
ואני לא הצלחתי.
בשבועות האחרונים אני סופסוף באמת מצליחה.
אתה עדיין בתוכי כל הזמן, אבל אני נותנת לך לתפוס פחות מקום,
משאירה יותר מקום בשבילי, מצמיחה שוב את השמחה והחיות.
מצליחה שוב לתת מאהבה, ולהתמלא מזה (וצריכה פחות לספר לך).


התכוונתי לשים את השיר ולכתוב חמש מילים... וכמו תמיד, נולד עוד פוסט.
פוסט מבולגן, אבל לא אכפת לי.

עכשיו אני נכנסת למקלחת, לתת למים החמים לשטוף את היום הזה.

מחר עוד יום חדש ומי יודע מה הוא יוליד ( :

אה, וניצבתי היום בפני אתגר גדול שקשור אליך... סוג של מבחן...
אתה חושב שעמדתי בו ?

עכשיו כשסיימתי לרצות את העונש שהוטל עליי...
אחרי שהתאפקתי יממה שלמה, מלהכחיש כל קשר לפוסט הזה:
המדריך של מיש, או כך תבגוד באשתך מבלי להתפס.

אני רשאית סופסוף להגיב כמו שצריך ( :

הפוסט הוא של מר (מתוק) Xaron !
לי יש קשר חלקי לתוכן שלו... דבריי קצת הוצאו מהקשרם... ( :

נכון שהסכמנו שגם גברים וגם נשים בוגדים.
אני גם יכולה להסכים עם זה, שברמה מסויימת נשים תמיד חושדות. שגם אישה שנשואה לגבר הנאמן ביותר, חושדת.
שלפעמים זה במודע ולפעמים היא פשוט 'אוהבת לדעת' איפה הוא נמצא ועם מי, בכל רגע נתון.
אני גם מסכימה עם זה, שבין אם היא עושה את זה במודע ובין אם לאו, היא גם מצליבה מידע.

עד כאן, אני מסכימה המון. נכון ?

ומעכשיו התחיל העונש שלי, כי להיות לא מובנת, ושיחשבו שאני חושבת כאלה דברים, זה מייסר אותי.

אני אלך בקו של "גבר בוגד - אשה נבגדת", כי זה מה שקרוב לעולמי, שם אני מדברת מהבטן הכואבת שלי.
למרות שכל מה שאכתוב, רלוונטי גם לאישה בוגדת בגבר / אשה בוגדת באשה / גבר בוגד בגבר וכו'.

קודם כל, אני נגד לבגוד !

עוד יותר מזה, אני נגד לפזר רמזים מוטעים ולעורר חשד וסרטים.
ואז כשהחוקית נטרפת, לתת לה הוכחות שהיא מדמיינת, רכושנית, שתלטנית, קנאית, פתאטית.
אפקט "זאב זאב".

והכי נורא זה כשאח"כ, מציגים את החשדות האמיתיים כחלק מהדפוס בעייתי של החשדנות, הקנאה והחרדתיות.
ואז יוצא שכשכבר יש בגידה, אין לנבגדת לגיטימציה לטפל בזה, לבדוק את זה, לחפש...
הבוגד יוצא קורבן מסכן שלא מאמינים לו ושמחפשים אותו כל הזמן ושצריך להוכיח (שוב) שאין לו אחות,
והוא כבר הצליח לעשות עבודה טובה בלגרום לנבגדת לחשוב שהבעיה בכלל אצלה.

אגב, איפה ראית שהסטטיסטיקה מראה שנשים בוגדות לא פחות ? כי לדעתי אין כזאת.
אני משערת שגברים בודגדים הרבה יותר.

וכל זה, כשעוד לא נכנסנו בכלל, למה זה "בגידה" בעיני.
בגידה בעיני זה דבר נוראי, שבא מתוך חולשה גדולה.
מערכת יחסים שיש בה בגידה, היא מבחינתי זיוף אחד גדול, הצגה, שקר.
ושקרים זה משהו שאני באופן אישי, לא מוכנה לחיות איתו, לא יכולה לחיות איתו.
אני יכולה לאהוב מישהו עד כלות, בכל ליבי, אבל אם אמצא שאני לא מאמינה לו, או שהוא לא מאמין לי, אני לא אשאר שם.
אני כנראה אמשיך לאהוב, אבל מבחינתי זו כבר תהיה מערכת יחסים מזוייפת.

מה כן ?
אני פוליאמורית, מאמינה שאנשים יכולים ואוהבים ונמשכים ליותר מפרטנר אחד.
לא שזה לא לפעמים מכאיב, וזה לפעמים יכול לבוא האחד על חשבון השני,
ולפעמים זה דורך על אצבעות, ומנגן על חרדות הנטישה, ומעצים את ריגשי הנחיתות...
אבל זו המציאות של חיינו, ואני אחת שחושבת שלהתווכח על המציאות, זה סבל מיותר.
החיים הרבה יותר נפלאים, כשמקבלים את המציאות !
וכן, רק אז אפשר לנסות לשנות אותה, אבל לא אם זה גורם לאומללות.

אחת התובנות הגדולות שלי הייתה, שמכיוון שאני יוצאת מנקודת הנחה שבאיזה שלב, כל גבר בוגד,
אז אני מעדיפה להיות זו שבוגדים איתה ולא זו שבוגדים בה...
הפילגש שאליה באים ולא החוקית שממנה הולכים.
ואולי לכן אני נמצאת בנישה הזו כל החיים שלי.

סוער.

סערות טובות (חוץ מזו שבחוץ, שקצת מפחידה בנזקים שאולי תעשה).

זה היה שבוע עם הרבה גיר והרבה גרון ( :
ד(ג)ברים שצפים ומתבררים ומתבהרים.
מערכות יחסים שמפתיעות אותי כל פעם מחדש, אבל אני כבר לא באמת מופתעת מכלום.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אתמול הייתי אמורה להפגש (שוב) עם מישהו, שעברתי איתו חוויה מאד מיוחדת לפני כמה חודשים.
חוויה קצת אקסטרימית, שרק הקרובים אליי מאד יודעים עליה.
הוא גבר שולט, או לפחות נמצא קרוב לקצה הזה של הסקאלה על "מדד מיש לשליטה".
ביום שני השבוע, התכתבנו וקבענו להפגש ביום חמישי.
הייתי צינית ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לשבוע הנוכחי, או ל-2015.
הוא ענה לי: "אל תתחכמי" וסיים איתי את השיחה במסנג'ר.

ארבע שעות אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם, קיבלתי ממנו הודעה:
"היי, לא מתאים לי להפגש השבוע. נמצא הזדמנות אחרת."

עניתי לו שצפיתי את זה (ויש לי הרגשה שאני גם יודעת למה 😄 ושיהיה לו המשך שבוע מקסים.
למחרת כתבתי לו עוד משהו למייל, וכשהוא התעלם, שלחתי הודעה (אחרונה) קצת נוזפת.
אחרי יממה הוא ענה לי:
"... אבל נראה לי שאני לא בנוי למישלי הפטפטנית, כפי שהגדרת את עצמך. היתה אחלה שיחה במסנג'ר [כמעט עד הסוף], לא תכננתי סתם לקבוע ולהתקפל, פשוט הבנתי שכל הדברים שהרתיעו אותי אז, עדיין בתוקף ועדיין מרתיעים אותי.
ביי, עד לפעם הבאה."

אני בספק אם תהיה כזו...

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

את היום הזה, שוב התחלתי בחיבוק עוטף במיטה של X וסיימתי נרדמת במיטה של Y.
התעוררתי אחרי שעתיים ועכשיו אני כותבת את הפוסט מהמיטה, כשהוא ישן כאן לידי.
לקחתי בחשבון שהפוסט הקודם עלול להשאיר עליי איזה רושם, של טורפת גברים במקרה הטוב ושרמוטה במקרה הרע.
אני לא אף אחת מאלה.
מי שמכיר אותי מקרוב, יודע.
מי שלא מכיר מקרוב, לא צריך לדעת.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

וכבר יומיים שאת (דלי יקרה) לא יוצאת לי מהראש (ומהלב).
אני לא רוצה לפלוש (שוב) למרחב שלך, אבל אני רוצה שתדעי שאני כל הזמן פה, מחכה.
שאת יקרה לי ואהובה וחשובה ושאני מתנצלת שנפגעת ממני.
אני יודעת שלפעמים אני עושה טעויות גדולות (אבל לפעמים גם יוצאות לי הבלחות שמצליחות, נכון ?).

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אז לכל אחד ואחת מאלה שמוזכרים בפוסט הזה (ויש פה שישה מיוחדים ויקרים לי מאד),

אני אוהבת אותך !

מישתוללת...

התעוררתי הבוקר במיטה של X.

בהמשך היום אסף אותי הצעצוע שלי Y ונסענו לאכול סושי.

בערב עשיתי שני בייביסיטרים (רצופים אחד אחרי השני)
ותוך כדי שאני מבשלת את התוכנית של המשך הלילה,
ניהלתי שיחת זימה עם אמא של חברה שלי.

הצעצוע שלי שקיבל הוראה להתחבר למסן כשהוא חוזר מדייט,
קיבל הוראה נוספת, לחמם את עצמו בלי לגמור, עד אישור ממני.
תוך כדי שהוא צופה בסירטונים ומחורמן כולו (בכל זאת גבר טיפוסי),
שלחתי לו SMS, שיפתח את האינטרקום.
נכנסתי אליו לדירה בפעם הראשונה ועשיתי הכרות גם עם המיטה שלו.
חשבתי שזה היה צפוי שאגיע, אבל אז הבנתי שהוא לגמרי הופתע.

את היום סיימתי בביקור אצל S, שהמתין לי ערום במיטה שלו.
יכול להיות שהיית קצת מופתע שלא נשארתי לישון ?

שלושה בחורים מדהימים, כל אחד בדרך המיוחדת שלו.

וזה אחרי הגברים של אתמול, וכל אלו שעוד יהיו בהמשך השבוע (ויהיו :)

ושלא יהיו אי הבנות... אני ילדה טובה !

עכשיו אני יכולה ללכת לישון.
מחר יהיה לי יום של נשים, ולא פחות מרגש ומיוחד ( :

חופר/ת לי בבלוג כבר כמה ימים ?


* אם מצאת נפט, זהב או שלדים, בבקשה ליידע אותי בהקדם ( :

שעות וימים ושבועות וחודשים ושנה ויותר...

ירידות ועליות וחיוכים ובכי.
מילים כתובות וגם כאלה שנאמרות בכל מיני סוגים של טון.
שיחות ושתיקות ומבטים.
אמירות מכל הסוגים, מכל הזויות האפשריות,
מלמטה ומגובה העיניים ואפילו קרה שמלמעלה... שאפשרתי לעצמי התנשאות.

גברים שבאו והלכו והצליחו להכנס ללב שלי.
ויהיו עוד כאלה שיכנסו וירגשו ויאהבו ויהיו מאד משמעותיים עבורי.

גמילה שעברנו, תובנות שהיו לי ועדיין מגיעות.
אני לאט לאט מצליחה להתנקות מכל מיני שאריות ולזכך שוב את הבחירה.
בוחנת את מהות ההתמסרות שלי אליך, ומה היא עבורי.
בודקת עם הנשמה שלי, איך אני מרגישה עם האמירות והבחירות של התקופה האחרונה.

נתתי לעצמי לעבור דרך שבילים חדשים, לחפור באמת דרך ההמשך שלי וגם שלך, בנפרד וביחד.
להכנס לנבכים ולסדקים ולשריטות, גם כשכואב וגם כשמפחיד.
עם זה שהיה פה בעל בית חדש שהרשיתי לעצמי להתמסר אליו באמת,
פעם ראשונה מאז אתה, פעם שניה בחיים שלי בכלל.
עם זאת שנמצאת למרגלותייך מאז, שאתה אוהב ודואג ומטפח ומגדל, אמיתי כמו שאתה יודע.
הופתעתי לגלות שבאמת אין סתירה, וזה מילא אותי באושר גדול.

זה הולך ונהיה יותר ויותר ברור לי,
הידיעה שהיכן שלא נהיה,
מאיזו זווית שלא נסתכל זה על זו,
בכל דרך שבה נדבר,

אתה תמיד תשאר הבעלים שלי. אדוני.

אני לעולמים שלך.

שפחה.
כלבה.
ילדונת.
יקירה.
חברה.

אוהבת.

הפוסט הזה התחיל להכתב כבר לפני כמה שבועות וישב בטיוטא.
היו כל מיני תהליכים והתפתחויות, שהביאו אותי לערוך אותו שוב ושוב ולשנות אותו.
עכשיו הוא סופסוף בשל לפירסום:


לטנגו צריך שניים.
לפעמים יש מזל גדול בחיים, ופוגשים מישהו שהוא באמת שותף.
לא הכל מושלם, ולא תמיד קורה כמו שרוצים, אבל כשיש שותפות, אז אפשר לרקוד טנגו.

מתחילת הקשר שלנו, ידענו שיש לי גבול אחד.
הוא לא היה רשום בשום מקום, אבל דיברנו עליו לעומק עשרות פעמים.
ידעת שזה הדבר היחיד שיכול להרחיק אותי באמת, מלהרגיש מחוייבות ללהיות שלך,
שזה הדבר שמבחינתי עושה את מערכת היחסים מה שהיא, מיוחדת ועמוקה ואמיתית.

זה היה אי שם בחודש מרץ, כשכבר היינו בשלב מתקדם בתהליך "שינוי הצורה" של הקשר.
נתת לי את האתגר הכי מבלבל וזה להחליט מה עושים בפגישה הזאת, לאן הולכים.
בחרתי לקחת אותך לתל אפק, יום אחרי שהייתי שם בפעם הראשונה עם החברים שלנו.
שלחתי לך לינק לאתר של האתר, להראות לך שהם מאשרים הכנסת כלבות (קשורות) למקום ( :

קרו כמה גברים (שעל חלקם כבר כתבתי פעם) מהרגע שאספת אותי ועד שהגענו לשם ויצאנו מהרכב.
היה לי כיף גדול לטייל איתך שם, לדבר, לצחוק, כמעט כמו שני אנשים רגילים.
כמעט הצלחתי לשכוח כמה כואב לי.
ממש אחרי שהסרטת אותי, זוחלת אליך על האדמה הלחה וראיתי את העיניים שלך נוצצות...
הזמנת אותי לבוא לשבת לידך על הספסל ודיברנו על הציות והטוטאליות שלי והבעלות שלך.
שאלת אותי, מה יקרה אם תתן לי הוראה שמצביעה שירדת מהפסים.
עניתי שבתקווה שאצליח (מתוך המקום שלי) לזהות את זה, אני מאמינה שאשחרר את עצמי,
הרי המחוייבות והשייכות לבעלים יכולה להתקיים, רק כשיש בו אמון, כשיודעים שהוא שפוי.
שנינו ידענו שמבחינתי הבעלות שלך עליי היא לכל החיים, אלא אם...

* דיר-באלקום אם אתה לא מקשיב לשיר הזה... אני מזהירה אותך שיהיה לך על זה בוחן פתע !


אוהבת אותך בכל ליבי, ומקווה שזה יישאר לתמיד.

אני לא ויתרתי עלייך. אתה לא ויתרת עליי.

ועל האהבה שלנו, אני לא מתכוונת לוותר.

ממשיכה הלאה, למקומות חדשים...
יודעת שאתה ממשיך להיות פה, כמו רוח גבית,
עם החברות והקבלה והאמון וההקשבה,
עם המבט והחיבוק והנשיקה והאהבה.

ח(ג)ברים



* אני כבר אפילו מפנימה... שאולי באמת התכוונת... כשאמרת לי כמה פעמים בעבר... שעוד נוכל לעשות ד(ג)ברים יחד ( :

נכתב בסוף 2009, ופורסם במקום אחר.

מצאתי את זה בשבועות האחרונים, ופתאום זה שוב רלוונטי ( :


פתאום ברגע בהיר אחד, ירד איזה מחסום ערפל וראיתי אותך...
לא באמת אותך, אלא את המילים שלך, המחשבות שלך, כן כן – הבלוג שלך.

בעולם שבו אנחנו חיים, המימדים המקבילים הפכו לחלק מחיי היומיום.
מה זה להכיר ?
פעם איש ראה אשה, אשה ראתה איש, החליפו מבטים, פלירטטו בתנועת גוף קלה, מישהו ניגש,
אפשר היה לשמוע קול, להרגיש את ההתרגשות, לראות את הנשימות עולות ויורדות, אפילו לראות אם יש גירוי...
היום זה אחרת, היום יש מימדים אחרים, קראתי את המחשבות הכמוסות שלך לפני הכל... ואהבתי.

זה היה בטו' באב, ביום האהבה. פתאום התמוסס איזה מסך של ערפל וראיתי את הבלוג שלך.
זה לא שהוא לא היה שם קודם, גם אתה היית שם קודם, אני פשוט לא ראיתי, משהו הסתיר לי, לא יודעת להסביר את זה.
התחלתי לקרוא אותו, עוד לא היה בו הרבה (כי לא מזמן דאגת לחדש אותו – להתחיל מחדש).
קראתי וזה עשה לי משהו בבטן. זה היה נעים.
אני אחת שאוהבת לעשות, אם בא לי להגיב – אני מגיבה. שלחתי לך הודעה קצרה, מפרגנת.
לא התכוונתי לשום דבר, רק לתת מילה טובה, שתדע שלמילים שלך יש משמעות והן עושות משהו,
גם לאיזו בת אדם שלא מכירה אותך בכלל, שלא יודעת אם אתה יפה או חכם או פתוח או חם או אשלייה.
שלחת לי תגובה חמודה והתחלנו להתכתב... הודעה ממני, הודעה ממך, הודעה ממני, הודעה ממך, ועברנו לצ'אט.
עוד מילים, רק יותר זריז, מהירות התגובה עולה, שאלה מקבלת תשובה, הסקרנות רק מתגברת.
עוברים לטלפון, שוב קצב המילים מתגבר, עכשיו גם שומעים קול, אתה נשמע מקסים, זה זורם, זה חופשי, זה חם, נעים לי.
אחרי כמה דקות שיחה אתה מציע להפגש לקפה.
אני חושבת לעצמי 'למה לא? מה כבר יכול להיות? מקסימום אגלה שאין כלום מאחורי המילים, אז האשלייה תתנפץ – גם זה יהיה טוב'.
אני אוהבת את המציאות יותר מהכל, תמיד מעדיפה לגעת ולטעום ולראות ולהריח מאשר להסתפק באשליה של רק לקרוא ולשמוע.
דיאלוגים של החיים עושים לי את זה הרבה יותר – הדיאלוגים של המציאות.
קבענו להפגש מחר, אהבתי את זה, אתה לא אחד שמורח את הזמן, זה בנתיים טוב – אז ממשיכים הלאה.

ה"ריב" הראשון שלנו היה בטלפון כשהייתי בדרך לפגוש אותך...
איזו פניה? איזה רחוב? זה לא כאן? רגע, עושה פרסה... עוד 20 שניות, עוד 500 מטר.
אני רואה את המקום מרחוק, מקווה שיהיה לי חיוך כשאראה אותך ואז שגם לך יהיה חיוך - כשתראה אותי.
זהו, הגעתי, יוצאת מהרכב, ונועלת אותו.
אתה בא לקראתי, לוקח לי את היד ומתחילים ללכת, כאילו שאנחנו יחד כבר שנתיים ונפרדנו בנשיקה בבית רק לפני כמה שעות.
הולכים, מדברים (שוב מילים), קצת, אתה שואל אותי אם אני שוב מקטרת.
אני מרגישה איתך בנוח, חיה, לגיטימית.

יותר מאוחר, אנחנו על החול, מולנו הים, כיף !
יושבים מחובקים, אני בין הרגליים שלך ונשענת על החזה שלך.
יש לי שיחת טלפון חשובה (משהו שכ"כ לא מתאים לתפאורה, אבל שמחייב התייחסות שלי), אתה אומר שזה בסדר,
נותן לי להרגיש טוב עם זה שאני מכניסה עוד מישהו לדייט שלנו וגורם לי להרגיש ששום דבר לא באמת יכול להפריע.
תוך כדי שאני בטלפון, אני מקבלת נשיקות, נשיכות, ליקוקים, הלשון והשפתיים שלך כל הזמן עליי, על הכתף שלי, על הידיים שלי, השכמות, הצוואר, החזה.
אני לא מרגישה את הכאב של הנשיכות, אני מאד מרוכזת בשיחת הטלפון.
רק אחרי שאני מסיימת אותה, אני מתחילה להרגיש את הכאב במקומות שבהם ביקרת בדקות האחרונות.

יום למחרת אני כבר רואה את הסימנים, כתמים כחולים שמקשטים אותי, מזכרת ממך...
אנשים בעבודה מביטים בדאגה, אני מכירה את המבטים האלה, אני יודעת מה עובר לי בראש, כשאני רואה אשה שמכוסה בסימנים כחולים.
בשלב מסויים אני מבינה שאם לא אתן איזה הסבר, האנשים שמולי לא יהיו אפקטיביים למשימה שיש לפנינו,
אז באופן חריג, שלא הייתי עושה בהזדמנות אחרת או מול קבוצת אנשים אחרת, אני מרגיעה אותם ואומרת:
"אם אתם תוהים לפשר הסימנים הכחולים... הכל בסדר איתי, הם פשוט תוצאה של דייט מוצלח..."

הגבות מולי עולות לרגע, צחוקים קטנים של מבוכה עולים מהחיוכים שלהם, ואפשר להמשיך הלאה.


ומתי כבר נגיע לאוראלי אתם שואלים? הנה זה בא.

אני אחת כזו שאוראלי אצלה זה אקט יותר אינטימי מזיון, דווקא בגלל שהוא כ"כ מרוחק ומנוכר.
אני צריכה שהגבר שמולי באמת ימצא חן בעיני, ושאני ארגיש שווה בעיניו, כדי להכניס את איבר המין שלו לפה שלי.
יש משהו באקט הזה שגורם לי להרגיש נחותה, משרתת, כלי לתענוגותיו...
אין שם גובה עיניים, יש אותי שרואה לגובה הטבור, וכדי לראות את הפנים שלו, צריכה ממש למתוח את הצוואר,
לגלגל את העיניים למעלה ולראות אותו נהנה עם עצמו, מרחף בבועה פרטית, מתענג בזכותי – אבל לא איתי.
כדי שאוכל לספוג את הריחוק הזה, אני זקוקה שתהיה שם קירבה... ואיתך יש...
כמה אנחנו מכירים? שבוע ויום. בפעם השלישית שאנחנו נפגשים, הזין שלך כבר בפה שלי.
מלקקת, שואבת, מפלרטטת עם הלשון, אוהבת כל רגע, את הקירבה והריחוק, המשחק והמציאות, סימני השאלה וסימני הקריאה.

אה, ועוד שעה יש לך יום הולדת, כמעט שפספסת אותי היום...
רצה הגורל שנהיה במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשניה, מול נתניה - אני נוסעת על כביש החוף לכיוון צפון ואתה באותו מקום לכיוון המרכז.
שלחתי הודעה לאחל מזל טוב ושתהנה עם החברים שאיתם אתה נפגש לחגוג.
חזרת אליי ונפגשנו על הדרך באיזה חניון מול הים, מתחת לבינייני רבי קומות עם אנשים במרפסות שאולי צופים בנו.
בי.
כורעת מולך מחוץ לרכב.
הזין שלך שוב בפה שלי.
אתה מוציא כאלה קולות שעושים לי חשק לפנק עוד ועוד, אני מרגישה כמו זונה,
אבל אתה נותן לי להרגיש כמו הדבר הכי שווה ונחשב בעולם באותו רגע.

בילינו יחד ככה את השעה וחצי הבאות...
קיבלתי בברכה את יום ההולדת שלך וחשבתי לשלוח אותך לבילוי עם החברים, מסופק.
אתה אמרת שאתה מוותר על הבילוי וממשיך הביתה.
אני נסעתי הביתה עם חיוך גדול על הפנים שלי.


בהמשך, היו עוד סימנים, ליקוקים, אצבעות, חוויות, שיחות, מחמאות, חברות ובסוף כן... גם פרידה...


ינואר 2012

* אחרי שהוא נעלם מהחיים שלי, גיליתי את השי(ש) השווה שהשאיר אחריו.
* לפני חודשיים ומשהו הוא חזר לחיי, סגרנו מעגל, פתחנו חדש. (איזה כיף שחזרת).
* מוקדש באהבה גדולה ( :

* אולי פעם אני אכתוב כאן על ה"או-רע-לי", שקשור להזדמנויות אחרות בחיים...