מיש

להנות משני העולמות.

אני יודעת להיות גם ונילית, אבל אני בעיקר בדס"מית.
לא מתחברת לכל האלמנטים של הבדס"מ, רק לחלקם.
הבסיס שלי היה Bondage אח"כ התווספו גם Discipline, Domination & Submission.
וגם הם, רק מזוויות מסוימות.
דווקא לחלקים של Sadism & Masochism - S&M - סאדיזם ומזוכיזם, מעולם לא ממש התחברתי.

אני אוהבת להתמסר ואני אוהבת גם להוביל.
זה תלוי מי נמצא מולי ומה מתעורר בי כלפיו או כלפיה.

כשאני בוחרת להתמסר, זה עד הסוף, בלי גבולות. שם אני באמת Bottom.
כשאני בוחרת לציית, זה לא משחק בשבילי, אבל אני נשארת בשליטה, לא מוותרת עליה או על האגו.
כשאני בוחרת להוביל, אני לוקחת אחריות, אני במידה מסויימת שולטת. זה מבחינתי להיות Top.

בשבועות האחרונים התבשלה בי איזו תובנה, על ההבדל האדיר שקיים בחוויה בין שליטה והתמסרות.
מכיוון שזכיתי להיות בשני הצדדים ולהרגיש את שניהם, אני רואה איך הם פועלים על אותה מכונה (אני).
אני מרגישה איך הם מפעילים בתוכי מנגנונים שונים, התנהלות אחרת, פתאום רואה אותי מהצד השני.
בפוסט אחר, יגיע פירוט על התובנה הזו, אני צריכה לכתוב אותה קצת כמו מאמר (ואני מתעצלת).

אז איך אפשר להיות גם וגם ?

כמו בכל מקום בחיים שלנו...
יש מי שאנחנו כפופים לו, "נחותים" ממנו: הורה, בוס, רשות, חוקים.
יש מי שאנחנו שווים לו, ואף פעם זה לא באמת לגמרי שווים, תמיד יהיו רגעים של תנודה.
ויש מי שאנחנו סמכותיים עליו, גם אם אנחנו היצור הכי סאבמיסי בעולם.

לי זה ברור.
אני מבינה את זה.
אני מרגישה את זה.
אני נהנית מזה.

לא לגמרי מצליחה להבין אנשים בדס"מים שמתחברים רק לצד אחד.
ואני מכירה, אוהבת ומעריכה, לא מעט כאלה ( :

התניה קלאסית, התניה אופרנטית, סוגסטיה, אוטוסוגסטיה...

יש על זה המון חומר, אבל אין לי כוונה להביא את זה לכאן ולהסביר.
מי שמתעניין, מוזמן להכניס בגוגל ולהעמיק בפן התיאורטי של זה.

בחרתי להביא את הגירויים בקודים, ע"פ סדר אלפביתי.
אני מאמינה שמי שקרא את הבלוג או מכיר אותי, יבין את הרוב (או הכל).
יש עוד המון...
זה מה שעלה לי בימים האחרונים (בלי לחפור לעצמי) ויש כמה שעלו ובחרתי לא לציין.
התגובות האוטומטיות שעולות בי לגירויים האלה, יכולות להיות ריגשיות, מנטליות או פיזיות [(אולי) תתפלאו שלעולם לא מינית].


התניות שאני עוד לא מצליחה להפטר מהן:

* איפור ביומיום
* אריות
* אקספלורר
* בריח בבית
* אוננות (יש מצב שזה כבר צריך להיות ברשימה למטה...)
* אוראלי
* טיילת הרברט סמואל
* יניב
* סימנים (ל"ד, דופק, טמ"פ)
* עזריאלי בשלום
* צביעת הודעות
* קפה-קפה
* שירותי גברים
* שמלות ~ ובכלל לבחור מה ללבוש
* שמשת הרכב האחורית כשאני יוצאת מהבית (פה או שם)
* תודה ~ להגיד את זה בתנוחת דוגי בסקס (הסיבה שהפוסט הזה בכלל נכתב :)
* yellow


נקודות רגישות:

* אמסטרדם
* ארנה
* אתנה
* בוהן קטנה ברגל
* ג (האות)
* ג'וקים
* השכנה שלהם שדאגה (כל פעם שאני רואה אותה)
* יונים
* מים בטעם ענבים ומיץ תפוזים סחוט
* נמל ת"א
* קפה (שחור) של שולטים
* רכבת


לשמחתי הרבה:

* כבר לא מתרגשת לפני פגישות, גם לא משיחות במסן
* הלב מחלים

תודה למס' 1, ועוד אחת ענקית למספריות שלוש, ארבע ושש.
ארבעתכם שותפים לזה שאני חוזרת.
אוהבת מאד מאד !
}{

3:40 לפנות בוקר.

אני בדרכי חזרה מנתב"ג, יש לי תובנה ואני מתחילה לכתוב את הפוסט בראש שלי.
יודעת שעוד כמה דקות, כשאגיע למחשב, אשב להקליד את המשפטים הספורים שרצים לי בראש, ומשם כבר יתבשל לו פוסט שלם.

הפצרתי בה לתת לי לקחת אותה לשדה ושלא תסע במונית, ואני שומעת שהיא מתפתלת עם ה"לא נעים" האמריקאי הזה.
אני יודעת שלא כיף לסיים את הביקור בארץ, בלצאת באמצע הלילה מבית המארחים, ולהכנס לרכב עם נהג מונית זר.
הרבה יותר נעים לצאת לרכב ביתי ולפנים מוכרות ולהגיע לטרמינל ולהכנס אליו אחרי חיבוק עוטף וחיוך אוהב.
הרגעתי אותה שבין כה אני ערה בשעות האלה, ושהיא עושה לי טובה בזה שהיא מאפשרת לי לקחת אותה.
ואז כשהיא סופסוף השתכנעה וקבענו שאני אוספת אותה בסביבות שלוש, היא הציעה שכבר "נצא" קודם.

ישבנו בדיקסי ודיברנו, בהתחלה המשכנו קצת את השיחה עליי (ועל הפצצה שהפלתי עליה ביום שלישי),
ואח"כ עליה ועל הגירושים שהיא עכשיו עוברת.
אז תוך כדי שאנחנו מדברות, היא בוכה ומנגבת את הדמעות, ולא נעים לה (המנטליות האמריקאית, הכל לא נעים להם)
הרגעתי אותה שזה בסדר, שלא תתרגש מזה, שאני רגילה לבכות במסעדות, ושלא תרגיש נבוכה.

לא התפלאתי על זה שהיא מרגישה חופשיה לספר לי את הסודות הכי כמוסים.
לא התפלאתי שהיא פותחת בפניי את הקישקע שלה ושל שאר המעורבים בסיפור (שאני מכירה).
לא התפלאתי לשמוע את האמת שמאחורי המסיכות.
לא התפלאתי שזה קורה שעתיים לפני שהיא טסה לשם חזרה.
לא התפלאתי לראות (שוב) איך שכשאני נמצאת בשביל מישהו אחר, אני מתמלאת בכוחות.
לא התפלאתי להיווכח שוב, שאני מחוברת לייעוד שלי.

הגענו לשדה ומול הכניסה לטרמינל יצאנו מהרכב, ואמרנו תודה גדולה אחת לשניה ונפרדנו (עד לפעם הבאה) בחיבוק ארוך וחזק.
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע וברדיו התנגן השיר הזה, שמאז ששולץ שם אותו בבלוג שלו, הוא מושמע בכל מקום וכל הזמן...
והפוסט התחיל להכתב לו בראש שלי.

הכללים של מיש לקשר בדס"מי:

פורסם לפני 51 ימים ב - 27 בינואר, 2012 בשעה 18:16

א. הקשר מבוסס על אמון. זה המקום היחיד שבו גם השולט וגם הנשלט מחוייבים באותה מידה.
ב. בכל דבר אחר, קשר בדסמ"י אינו הדדי. לכל צד אחריות ומחוייבות משלו. הם לא זהים. בניגוד לקשר זוגי, שולט יכול לקבוע את מידת ואופן תשומת לב שהוא מעניק לנשלט.
ג. השולט מחוייב להציב את הכללים של הקשר בצורה ברורה, ולוודא שהנשלט מבין אותם. הוא מחוייב להוביל את תהליך החינוך וללמד את הנשלט את מקומו בקשר ובהיררכיה של הקשרים האחרים שמנהל השולט.
ד. הנשלט שייך אך ורק לבעליו, אלא אם הושאל/קיבל רשות מבעליו.
ה. הנשלט מחוייב לשתף בכל פרט מידע בחייו, מאחר שרק על ידי היכרות עמוקה עם הנשלט, יכול הבעלים לקחת את האחריות על הנשלט. בשביל להכיל את הנשלט, על הבעלים להבין את הצרכים שלו, החולשות שלו והמגבלות שלו, מה משמעותי עבורו, מהם הקשיים שלו, מה משמח אותו, מספק אותו. למעשה, הכל. אין לטעות, לשולט לעומת זאת יש את הזכות להחליט מה לגלות ומה לא.
ו. הבעלים יכול לטעות. הוא אנושי. כאשר השולט מקבל את המושכות, הוא מקבל גם את הזכות לטעות. את מחיר הלימוד משלמים שניהם.
ז. על הבעלים לזהות כמה הוא יכול להכיל מהנשלט וכמה הנשלט יכול להתמסר מבלי לחוש מנוצל. בכך הוא שומר על שניהם.
ח. על הבעלים לזהות את הטכסים וההרגלים שנוצרים בקשר.
ט. לבסוף, על הבעלים לדעת מתי לשחרר את הנשלט. ובעיקר, איך.

לזכרך חבר יקר ♡

יש פה אחד כזה (כנראה) איפשהו בתוך הפוסט ( :


בדיוק שנה לפני שהכרתי אותך, הייתי חודשיים בארה"ב, בנסיעה הכי ארוכה שאי פעם הייתה לי.
בחודש הראשון הייתי מנותקת מהכלוב, כי לא רציתי להתחבר מהמחשב הביתי שם.
ואז קניתי את הלאפ-טופ שלי.
ואז טסתי לעיר המלאכים.

שם התחילה התחנה השישית ברכבת ההרים המטורפת שלי.
רק עכשיו אני מחברת את כל החוטים שנרקמו כבר אז.

סגרתי אז מעגל עם שלושת הגברים המשמעותיים של התחנה החמישית:
עם השולט הונילי שלי, שעבר למגירה אחרת.
עם הראשון שכבש כאן את ליבי לפני שמונה שנים וענד לי קולר בפעם הראשונה.
ועם הנסיך שבמשך שנים עוד המשכתי לתהות, אם טעיתי כשסירבתי לו.

משהו במקום ההוא, עם האנשים ששם, עם החיים היומיומיים בשיגרה שמרגישה כמו להיות בסרט,
הכניס בי רוח של שינוי, רצון שוב להשתולל, להתפרע, לפרוץ גבולות, להתחדש, להפתיע (את עצמי).

שם על שפת הבריכה, חיתנתי את זוג החברים המקסים שאצלם התארחתי.
חתונה יהודית כהלכתה עם "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" עם עדים וחופה וטבעת ושמלה לבנה.

שם שיניתי את הפרופיל שלי ומחקתי את המשפט ששהה שם במשך שנים: נא לא לפנות למטרות הכרות.

שם נכנסתי לצ'ט והכרתי את A, שעם חזרתי לארץ, היה זה שאיתו הייתי שם באמת, בפעם הראשונה, אפילו שלרגע חטוף.

שם יצאתי כמה פעמים למועדון הבדס"מ המפורסם ביותר בלוס אנג'לס וגיליתי שהדאנג'ן המקורי שלנו היה ונשאר הדבר האמיתי,
ושאין לנו בארץ הקודש הקטנטונת והמקרטעת, מה להתבייש במה שהיה לנו.

כל פעם לפני שיצאנו למועדון שם, דפקנו סט של צילומים בסלון.
אתה יודע שהתמונה שהייתה לי אח"כ בפרופיל, זו עם החתול השחור המופרע שמשך את תשומת ליבך (או לפחות היה התירוץ לכתוב לי), צולמה שם.
אז עוד היה לי את השיער השחור, כמו שהיה לי כשהכרנו ושאתה החלטת שישתנה ושאחזור להיות שוב ג'ינג'ית בשבילך.

באחד הערבים כשישבנו בזולה בחצר עם הנרגילות והשתייה, שמענו ברקע את השיר הזה:

התחלנו לגלגל רעיון של לביים ולצלם לו קליפ, תמונה התווספה לתמונה שהפכה לסרט.
יש לי את כל התסריט שלו בראש, והוא עדיין מדליק אותי בטירוף כשאני מריצה אותו בדמיון.
אבל זה רק הרובד החזותי של הדבר.
המהות של מה שהרגשתי כשהקשבתי למילים ושמעתי את הצלילים, קרתה אח"כ במציאות שלי.

זו שבה במשך שנה וחצי, עשיתי את כל מה שאני יכולה, כדי להראות לך איך העולם נראה מבעד לעיניים שלי.
איך זה מרגיש לחיות את החיים שלי, מתוכי.
איך אני חושבת, איך אני כשאני אוהבת, כשאני כואבת, כשאני מתלהבת, כשאני מאוכזבת.
שנה וחצי שבהן הראית לי אתה, איך החיים שלי נראים דרך השליטה שלך, אולי דרך העיניים שלך.

ואז באה השנה האחרונה, שבה אני מתאפקת מלעשות את זה, שאני מכריחה את עצמי להגמל,
שמהבחינה הזאת אולי גם עזרתי לך בגמילה (שאתה יודע שאני דואלית בנוגע לזה, רוצה ולא רוצה).
שנה שלמה שבה אני עדיין ממשיכה לראות את העולם דרך העיניים שלך, כי זה צרוב בי ואני לא מצליחה שלא,
אבל כבר לא מאפשרת לך לראות דרכי, כבר לא משתפת בהכל, מסננת המון, במודע ובייסורים.

אז עכשיו...
אחרי שחוויתי את ההתמסרות הטוטאלית שלי, והגשמתי את הפנטזיה שליוותה אותי כל חיי,
זו שישבה שם בראש שלי, לפני הרצון להיות אמא, לפני הכמיהה לאהוב ולהיות נאהבת, לפני שעוד בכלל ידעתי מי אני...
עכשיו נשארו עוד כמה פנטזיות קטנטנות, פיציות.
אחת מהן, היא להסריט את הקליפ לשיר המדהים הזה ( :

עכשיו אני תוהה...
האם הצלחתי להראות לך איך נראה העולם, דרך העיניים שלי ?

Let me take you on a trip
Around the world and back
And you won't have to move
You just sit still

Now let your mind do the walking
And let my body do the talking
Let me show you the world in my eyes

I'll take you to the highest mountain
To the depths of the deepest sea
And we won't need a map, believe me

Now let my body do the moving
And let my hands do the soothing
Let me show you the world in my eyes

That's all there is
Nothing more than you can feel now
That's all there is

Let me put you on a ship
On a long, long trip
Your lips close to my lips
All the islands in the ocean
All the heavens in the motion
Let me show you the world in my eyes

That's all there is
Nothing more than you can touch now
That's all there is

Let me show you the world in my eyes

* אגב, אני מקבלת המון מחמאות על האדום הכהה, מה שמעמיד אותי בהתלבטות קשה ביותר...
* כתבתי לך שיר, יותר מדוייק יהיה לומר "שירה", אבל (לטובת כולנו) תקבל אותו לפרטי ( :

** אנשים יקרים, מותר שוב להגיב ולעשות לייקים !

מאת: (הניק שמור במערכת)
נושא: בוקר טוב
13:11 17/03/12

בוקר אור לך,
מצאתי לנכון להגיב לך כאן, על דברים שהגבת לי בבלוג של "דומייל", משני טעמים - ראשית, איני בטוחה שהבלוג שלו צריך לשמש פלטפורמה להתכתבות בינינו ושנית, אלו דברים אישיים ופרטיים שואני מעדיפה שייכתבו לעיניך בלבד.

אף כי אני מאמינה לך שפגשת כאן אנשים טובים ואיכותיים אני עדיין עומדת מאחורי דברי. הם מתבססים על מה שאנשים כתבו על עצמם בבלוג, בפורום או במגזין וכו', עם כל המגבלות של "אין הנחתום מעיד על עיסתו". באופן אישי פגשתי כאן מעט מאוד אנשים, ואף כי הם היו בהחלט אינטלגנטיים ונחמדים, עדיין אני בהחלט יכולה לומר גם עליהם שהם חיים בעולם של "כאילו" ומשחקים ב"נדמה לי".
וכאן אני רוצה לומר, כי מקריאת הבלוג שלך - שהוא כמובן המידע היחיד שיש לי עליך - מצטיירת לי דמות דומה.
דמות שניהלה בעיקר חיים וירטואליים - במוח שלה - עם גבר נשוי לאישה אחרת וניהלה לעצמה עולם שלם מול מסך המחשב והאייפון, עולם שעלה בחשיבותו - לפי עדותך - על כל מה שידעת והכרת עד אז, היא בעיני דמות שחיה "בכאילו" בעולם של "נדמה לי".
אין בכוונתי לפגוע בך חלילה, למרות שדבריי אינם נעימים, אבל זו דעתי.
פגשתי גם גברים - נשואים ולא נשואים - שחיים כאן חיים שבינם לבין המציאות אין קשר. זה תקף לשני המינים.
אני אסייג את דבריי שוב - כל מה שאני יודעת, עליך ועל אחרים, הוא רק מקריאת מה שהם ואת מעידים על עצמכם. אם מה שכתוב בבלוג אינו נכון - גם המסקנה שלי שונה, אולם מצד שני, מי שטורח לברוא לעצמו חיי-בלוג פיקטיביים, גם הוא חי ב"נדמה לי" לא?
אני מוכנה לנהל דיון ענייני, אם תרצי, ומנגד אני אבין בהחלט אם תבחרי לא להשיב לי,
בכל מקרה, אני מאחלת לך כל טוב,
(השם שמור במערכת)



מאת: מישלי
13:38 17/03/12

הי (השם שמור במערכת),
קודם כל תודה על ההודעה הזאת.
אני נמצאת כאן באתר, ובכלל ב"קהילה" כבר שמונה שנים ומכירה המון אנשים, הכרות עמוקה.
מסכימה איתך שיש הרבה חיים בלהלהלנד וב"כאילו", אבל לא כולם.
רוב האנשים שאני בקשר קרוב איתם ומחשיבה כחברים, ממש לא חיים בנדמה לי.

מה שאת קוראת בבלוג שלי, הוא לגמרי אמת, אבל רק חלק מהאמת. אני לא מספרת על הכל, כי אי אפשר.
אני יודעת שהתכתבת גם איתו והוא הסביר לך (בטח במעט מילים שהוא רגיל) שאנחנו לא מדמיינים.
הקשר שלנו מאד אמיתי וממשי ומוחשי, היה ועדיין. נפגשים ורואים ושומעים ומריחים ונוגעים ומרגישים.
אמנם הרבה מאד מהתקשורת היא באמצעות המחשב, באמצעים שנחשבים וירטואליים,
אבל גם בשיחות המסנג'ר הארוכות שלנו, הוא תמיד רואה אותי.

כתבת:"דמות שניהלה בעיקר חיים וירטואליים - במוח שלה - עם גבר נשוי לאישה אחרת וניהלה לעצמה עולם שלם מול מסך המחשב והאייפון..."
אז זה ממש לא במוח שלי, זה מאד אמיתי במציאות.
הוא היה חלק אינטנסיבי בחיי בשנתיים האחרונות, פגש את חלק מחבריי וחברותיי, מכיר את המשפחה שלי
(בכל מיני דרכים), ומעורב בכל מה שקורה בחיי, בתחומים המקצועיים, הבריאותיים, החברתיים, הרומנטיים וכו'.

כתבת: "עולם שעלה בחשיבותו - לפי עדותך - על כל מה שידעת והכרת עד אז..."

לא אמרתי שהעולם הזה עלה בחשיבותו, אמרתי שזו הייתה חוויה שלא חוויתי מעולם (וכנראה לא אחווה שוב).
מעט מאד אנשים זוכים לחוות כזו חוויה, והם עוד פחות מצליחים להמשיך הלאה. למזלי אני מתחילה להצליח.

אני חושבת שגם בבלוג שלי שיתפתי על זה שהחיים שלי תמיד היו מלאי ריגושים וחוויות מדהימות.
גם עכשיו ממש ברגעים אלה, אני כותבת לך כשבקומה למטה (אני מתארחת אצל חברים)
יש חתיכת חוויה מדהימה (שמיד אחזור להצטרף אליה).

אשמח לדון איתך, ולדבר, אפילו בטלפון או במסנג'ר, או להפגש לקפה ולהכיר.
אני תמיד מעדיפה את העולם האמיתי על זה הוירטואלי, והרושם שקיים מקריאת בלוג, טבעי שיהיה מאד מצומצם.
אז אין לי בעיה לתתמסן או מס' טלפון ושנשוחח.
המשך שבת מקסימה, ושוב תודה על ההתייחסות הרצינית והמכובדת.
מיש.



מאת: (הניק שמור במערכת)
17:58 17/03/12

שלום מיש,

אני שמחה על תשובתך הנעימה. נכון, נגעת ללבי תמיד וחשבתי שאולי יש איזו דרך לחסוך לך הרבה כאב וצער. אני כמובן לא יכולתי לעשות כלום בנדון, אבל אולי מישהו אחר שמצטייר בעיני באור מחמיא פחות ממך, עשוי היה לפעול כך.

אני מבינה היטב את דבריך, ובכל זאת איני מסכימה ולו עם מילה אחת. מצד שני איני רוצה לצטט מהם ולענות לך בפירוט את מה שאני חושבת, ואיני רוצה להראות לך עד כמה בחינת הדברים ללא פילטרים תומכת במסקנה שלי, לדעתי כמובן.
הסיבה פשוטה: איני רוצה לצער אותך, אני חושבת שאת אדם טוב (במובן הפשוט והישן של המילה).

איני מאמינה בקיצורי דרך, אני מאמינה שהאמת והשלווה נקנות בלא מעט כאב. אני חושבת שכאבת מספיק ומייחלת בשבילך שתמצאי את האמת והשלווה שמגיעים לך. מצד שני - אני לא מאמינה ברלטיביות של ערכים ומתייחסת תמיד בחשדנות רבה למשפט האהוב כאן כל כך - "תעשה מה שטוב לך". אני באמת חושבת שרבים רבים, במיוחד מאלו שנמצאים כאן, אינם יודעים מה טוב להם וחלקם הגדול גם לא מסוגלים לדעת.

אם אני מצטיירת כשיפוטית, אז התמונה הזו נכונה. אני שופטת ונשפטת וסבורה שהיכולת להעריך וביצוע הערכה בפועל (שיפוט) הוא הבסיס להתנהלות בחיים האישיים, המקצועיים החברתיים והזוגייים. אבל אסור להתבלבל בין שיפוט לבין לעג/ציניות/נקמנות/ ועוד כל מיני חוליים שאנשים זורקים על זולתם בשל חולשתם האישית.

אני מודה לך על מאד על ההזמנה היפה להיפגש, ואף שאת כמובן מסקרנת אותי אני חשה שלא יהיה בכך טעם. אני אתקשה, בשל חולשתי, להתעלם ממה שאיני אוהבת ולראות בך רק את הטוב, ולא אוכל לתת לך את היחס שאת ראויה לקבל.

אני מאחלת לך מכל לבי שתגיעי, עד כמה שניתן לתחושת שלמות עצמית ושעולמך יהיה רחב ובהיר.
שבוע טוב, (השם שמור במערכת)



מאת: מישלי
01:24 18/03/12

קצת הרגיזה אותי ההודעה שלך, היא מתנשאת ויהירה.
את הרי לא באמת מכירה אותי או את הכאב או את הצער שלי, גם לא את השמחה שלי והאופי וכל השאר.
את גם לא רוצה להכיר את כל הספקטרום, את מתעקשת (וזו זכותך) לראות רק את מה שנוח לך, ולהשאר בצדקנות שלך.
זה לא באמת דיון, את באה להטיף לי ולחנך אותי, "ליישר" אותי או לתקן אותי.
אין מה, אני ממש בסדר... הרבה יותר בסדר מרוב האנשים שאי פעם הכרת ותכירי.
דעתך היא אכן שיפוטית וזה לגמרי לגיטימי, כולנו שיפוטיים כל הזמן,
אבל את בוחרת להשאר בדעתך ולא לראות את הזווית היותר רחבה, ובנוגע לכך, אין לי מה לעשות.
אין לי כוונה לשכנע אותך בנוגע למי שאני, או להכיר לך אותי בכוח, ואת הרי רואה רק את מה שאת מדמיינת עליי.
אני מאד מכבדת את התייחסותך, אבל אין לך משמעות עבורי, כל עוד את לא בנאדם מולי שאני יכולה לתקשר איתו בצורה מלאה.

תודה על איחולייך, על אף שגם הם מתנשאים, כשאת כותבת: "...שתגיעי, עד כמה שניתן..."
את מניחה שאין לי תחושת שלמות ושעולמי אינו רחב וברור.
ובנוגע לכל אלה, כנראה שאת טועה, אבל כנראה שגם לעולם לא תדעי את זה ולא תודי בזה.

שבוע מצוין גם לך (השם שמור במערכת), ורק טוב.



מאת: (הניק שמור במערכת)
10:13 18/03/12

בוקר טוב מיש,

קראתי שאת חושבת שאני מתנשאת ויהירה, שיפוטית, צדקנית ושואפת לחנך אותך או ל"תקן אותך".
ובכן, את צודקת ברוב הדברים - אני מתנשאת ויהירה לפעמים ובדרך כלל אני שיפוטית. מצד שני - אני לא חושבת שאני מנסה לתקן אותך - אם כך היו פני הדברים הייתי מרחיבה ומפרטת ומעמידה מולך מראה על מנת שתביטי בה. אבל אני לא עושה את זה.

יחד עם זאת, העובדה שאני לוקה בתכונות ה"לא-יפות" האלה, והעובדה שככלל איני אדם נעים במיוחד (מה לעשות, זו האמת) לא הופכת את דבריי לשגויים ולא הופכת את האמירות שלי ללא-נכונות. אני ממעטת לדבר, וממעטת לדבר שטויות.
"זווית רחבה יותר", "כל הספקטרום", "רואה רק מה שנוח לי" - כל זה בעיני מכבסת מילים. מה שהולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, הוא - ובכן, ברווז, מכל זווית שנביט בו.
לפעמים מישלי, המלך הוא ערום, גם אם צריך ילד חסר חינוך, חסר מודעות ולא פוליטיקלי-קורקט כדי לומר זאת.

האמת היא כמו מתמטיקה - פשוטה ויפה. תסירי את העטיפות ותסתכלי פנימה. אני נמנעת כעת מלצטט מדבריך מן הבלוג שאת כותבת, אבל כאשר כתבתי בפוסט אצל דומייל על אנשים שחיים בלה-לה-לנד חשבתי בעיקר עליך...

אני לא נחמדה ולא אומרת את מה שרוצים לשמוע אך אני משתדלת שפי ולבי יהיו שווים. אל תכעסי עליי, כך אני נוהגת כלפי כולם גם כלפי ילדיי האהובים. לזכותי ניתן רק לומר שאיני מביאה את דעתי או משמיעה את מחשבותיי למי שאינו מעוניין בהם - לעולם לא הייתי כותבת לך אם לא היית מגיבה על הפוסט שלי.

שיהיה לכולנו באמת שבוע טוב ורק בשורות טובות,
(השם שמור במערכת)



מאת: מישלי
10:19 18/03/12

טוב...
שבוע טוב גם לך.
מיש.


הערות לקוראים:
* זו התגובה שעליה מדובר, בבלוג של DomMale4fem
* בכלל אין לי אייפון ( :

עוד מעט נחיתה.
אני מקווה שהיא תהיה טובה.
אבל אם תהיה התרסקות...
תדעו שאהבתי ( :

}{


* נחתנו. לצוות ולנוסעת שלום.

כי זו הדרך היחידה שאני יודעת ויכולה כרגע, להשאר שפויה.

וגם כשאני מתוכנתת עליו, מעיזה לזלוג לה דימעה חצופה במורד הלחי.

אתה יודע אותי, אתה כבר מכיר...







*בבקשה בלי תגובות או לייקים.

אני לא מתאהבת בשנית באותו אחד.


4:67 בבוקר.
ראיתי עכשיו משהו שקשור למישהו שפעם הייתי מאוהבת בו.
אני כבר לא מאוהבת בו.
אני מאד המון לחלוטין אוהבת אותו, אפילו נמשכת אליו לפעמים ( :
פחדתי שאתאהב בו שוב, וישבר לי הלב שוב.
אבל עם הזמן, אני רואה שזה לא קורה... ונרגעת.
כי זה טוב לי ככה, בלי הטלטלות, בלי חרדת הנטישה.
Free Love


ולרגע עברתי בדימיון על אלו שהייתי מאוהבת בהם במהלך חיי, גם אלו שזה היה עד כלות.
וקלטתי שגם עם אלו שאני עדיין בקשר כזה או אחר (הרוב) וגם עם אלו שהתאדו,
כבר אין בי מאוּהבוּת כלפיהם, רק עדיין המון אהבה וחום (אולי גם קצת חולשה... הגיוני... לא ?).


3 ומשהו בבוקר.
לפני כמה ימים קראתי פוסט של מישהו שאני מכירה והוא המשיך להדהד בי.
לפני כמה שעות, דיברנו בטלפון ושאלתי אותו על הפוסט והקראתי לו אותו ואח"כ גם הגבתי.
הקלדתי תגובה שיצאה מהבטן שלי ולא חשבתי עליה ושלחתי.
אבל כאבתי אותה.


5:10
ואז חשבתי עליך, על המקום החדש שלנו.
על זה שאני עדיין אולי קצת מאוהבת בך, אבל זה כבר מרגיש מאד אחר.
תהיתי ביני לביני, אם רק נדמה לי שאני עדיין רוצה, כי אתה כ"כ לא מושג.
שאולי אם היית יותר מושג ורוצה, אז אני הייתי מגלה שאני כבר פחות ?
מחשבה חמודה ( :


אני שמחה שאני לא מתאהבת בשנית באותו אחד.

אם הייתי מאוהבת, ונשבר לי מתישהו הלב, אני אמשיך לאהוב.
יכול להיות שלאיזו תקופה (אפילו ארוכה) אני אמשיך גם לִרְצות.
אבל אני שמחה לגלות שאם המאוּהבוּת חלפה לי, היא לא חוזרת.
ואז אני לפחות יכולה להמשיך להנות מאותו הקשר (ואותו הגבר).


מקווה שזה לא ישתנה.

כדאי לי ? (שאלה רטורית... אני לא מצפה לתשובות :)