מיש

שיש ואני כאן מאתמול וכל הזמן נאמרות ומתרחשות כאן כל מיני הברקות.
מידי פעם אני שולחת מהן לדום בווטס-אפ או במייל או שמספרת ומראה לו בסקייפ.
ברגע מסויים כשנכנסנו לחדר אחרי ארוחת בוקר, החלטתי שפשוט אי אפשר שלא לתעד.
במקביל כשהתחלתי לכתוב לו מייל יותר מפורט...
אז רשמתי את ההברקה האחרונה* בטיוטא, ואז הפוסט הזה פשוט התחיל להכתב מעצמו.

אתמול בשדה"ת סחיפול, בכמה דקות ההמתנה להחתמת הדרכון, כבר ראיתי את שיש מחכה לי אחרי הפקיד.
דיברנו בחצאי מילים ובפנטומינה ועשינו פרצופים אחת לשניה, מחכות לחיבוק שתיכף יבוא.
והוא בא.
ידענו בשבועיים האחרונים שהפעם זה יהיה אחרת, כי שתינו (סופסוף) במקום חדש, אבל ברגע שנפגשנו, הרגשנו !
התפצלנו כל אחת לאיסוף המזוודה שלה ויצאנו לפגוש את הנהג שבא לאסוף אותי.
בשניה שיצאנו מהטרמינל, האוויר הצח והקריר שמיד הוטח בפרצוף, עשה חשק לנשום עמוק.
הנהג הלך להביא את הרכב ואנחנו התחלנו לספוג את הביקור הזה.
בדרך מהשדה...
לא יעזור כמה פעמים אני כאן, לא מצליחה לזכור את הדרך או להבין אותה,
אבל כשמגיעים לאיזור המרכזי המוכר של אמסטרדם, תחושת ה"בבית" משתלטת.

המלון (המהמם) שלנו נמצא בדיוק מול ההוא שבו התארחנו לפני שנה, שבנתיים הספיק להחליף שם ובעלות (כמוני :).
הנהג הכניס אותנו עד הדלת ואז כשקלטנו שיש לנו שעתיים עד הצ'ק-אין, הפקדנו את המזוודות ויצאנו לשוטט קצת במלון ולחקור את נבכיו.
גילינו עולם קסום של מבוכים גותיים והשפעות ארט-דקו (ניסוח של שיש).
בהברקה של רגע, שיש נתנה לארמון שלנו את השם "מלון של הערפדים" ויודעי דבר מבינים למה מיד קניתי אותו.
בעודנו מתעופפות לנו במסדרונות, מתלהבות כמו תיירים יפנים עם אצבע חמה על הדק המצלמה (ניסוח~שיש),
התחלנו לשים לב לכל מיני כוכים, שברבים מהם מוצב לו כסא יחיד...
אני מיד חשבתי על פינות ענישה, בחיי שככה זה נראה. הנה:

http://www.thecage.co.il/userpics/14600/normal_%F4%E9%F0%FA%20%F2%E5%F0%F9%20%E1%E7%E3%F8%20%EC%E1%EC%E5%E2.jpg


אחרי שיטוטים בעיר (שהגעתי למסקנה שהיא יותר קיטשית אפילו ממני) ואחרי ארוחת סושי מעולה, חזרנו למלון.

שיחה קצרה עם הדום, מספרת לו על השיטוטים במלון ואז בעיר.
אומרת לו כמה כיף לי, למרות שכל מקום מזכיר לי משהו, מלא נגיעות במלא חוויות,
אבל שאני כבר בסדר עם זה, שבפעמים הקודמות זה היה קשה מידי,
שהתגעגעתי להנות ככה מדברים, להתפעל משטויות, מצבעים, מריחות, מאנשים.

[06/07/2012 22:12:58] מיש: היה בסדר לך הפוסט שלי דום ?
[06/07/2012 22:13:06] Dom: יותר מבסדר
[06/07/2012 22:13:09] מיש: גם אחרי העריכה והמקלחת דום ?
[06/07/2012 22:13:15] Dom: ראיתי רק אחריי

סיפרתי לו שכשהייתי במקלחת והתחלתי לחשוב על מה שכתבתי... הבנתי שעשיתי בלאגן...
שכמעט יצאתי עם סבון לתקן, שאני כזאת פרפקציוניסטית...
שבילבלתי את הנתונים, שגם ככה אף אחד לא באמת מבין... אבל אני צריכה שזה יהיה מדויק (לי).

אמרתי לו שאנחנו יורדות קצת להתפנק בספא והוא ביקש שכשנחזור, אבוא לומר לו לילה טוב לפני שאני נשפכת.

שיש ואני ירדנו לספא.
חלום.
לא רוצה לצבוט לכם את הלב, אז אני לא מפרטת.
בין שחיה לציפה, קישקשנו... כמו שאנחנו יודעות הכי טוב לעשות.... על שטויות וגם על דברים מעניינים, תובנות.
היינו באקסטזה הנאתית.
אמרתי לשיש שכל כך כיף לי, שאני אפילו לא מצטערת שדום לא כאן.
שאני מרגישה שאני לא צריכה שהוא יהיה איתי כאן, כדי להיות מסופקת ומאושרת,
שמספיק לי לדעת שהוא שקל לבוא, שהוא רצה להיות, ושזה פשוט לא הסתדר הפעם.

כשחזרנו לחדר, התקלחתי בצ'יק וככה כמו שאני רטובה בחלוק, מיהרתי להתחבר לסקייפ.
אני רואה אותו (ואת החיוך שלו) במצלמה וכולי נמסה !
בא לי לאכול אותו דרך המסך, לשגר את עצמי דרכו ולנזול למרגלותיו.
הדבר הראשון שהוא אמר:

[06/07/2012 23:40:23] Dom: את בלי קולר
[06/07/2012 23:40:30] מיש: יצאתי מהמקלחת...
[06/07/2012 23:40:34] מיש: אני שמה דום.
[06/07/2012 23:40:57] Dom: במקלחת הבאה את תתקלחי איתו
[06/07/2012 23:41:03] Dom: כדי שלא יהיה לך תרוץ


בלילה... (צונזר)

ואז בוקר.

שיש חזרה מהספא בדיוק כשיצאתי מהמקלחת וירדנו לארוחת בוקר.
ירדתי עם קולר העור השחור (על עניין הקולרים אני אולי אפרט בהזדמנות אחרת),
כשאני לובשת את "שמלת החדר" השחורה שלי, בלי חזיה ובלי תחתונים.
לא כי הוא ביקש (לא באופן ישיר בכל אופן), אלא כי זה משרת את המטרה הכללית של ההוראה שלו.
מרגישה סקסית. וגם מינית.

התענגנו על ארוחת הבוקר שהוכרזה כַטובה ביותר שאי פעם (שתינו) אכלנו (ביחד או לחוד).
דיברנו על כמה שכיף לנו, ואז השיחה התגלגלה (שיש: "like it always does") לדום שלי.
אמרתי שכמה שרציתי שיהיה איתי כאן (וזה לא היה מופרך שיקרה), אני בסופו של דבר שמחה שהוא לא.
(כבר אתמול התחלתי להבין את זה, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על 'למה'.)
ואז אמרתי, שאם הוא היה כאן איתי, הייתי כ"כ עסוקה בו, שלא הייתי נהנית באותה התלהבות מכל מה שיש פה.
כל ההתלהבות שלי, הייתה מן הסתם מופנית אל הנוכחות שלו, אל ההנאה שלו, אל הקיום שלו, אל הרצון שלי לרַצות (to please) אותו.

בחזרה בחדר:

שיש ~ "אני נסיכה ואני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, כולל לשטוף כלים."

שיש ~ יש לך פצירה ?
מיש ~ בוודאי.
שיש ~ יש לך אחת של ציפורניים ברגליים ?
מיש ~ (מבט המום)
שיש ~ אה, נכון... זה אותו דבר...

אחרי דיון קצר של מה עושים עכשיו, שהוחלט בו שהיא יוצאת לסיבוב קצר של סידורים,
ושאני ממשיכה לנשנש את החדר, ושאחה"צ נצא לשיטוט שלנו (כאן יש אור עד אחרי השעה 23:00),
שיש הציעה לסדר לי מוזיקה בחדר (יש לי פה התלבטות חשובה, אם עדיף לכתוב מוסיקה ב-ז' או ב-ס')
אז הבאתי לה את שלט של הטלוויזיה וקפצתי עליה.
תוך כדי שאני מרוחה עליה, ורק למעטים מכם יש מושג כמה שזה נעים...

שיש ~ זו חוויה של פעם בחיים. פעם שניה בחיים, שאת עושה לי חוויה של פעם בחיים.

* ההברקה האחרונה של שיש (כמו גם תובנות ודברים מעניינים אחרים), יבואו בפוסט נפרד שישלה ( :

יש שתי שפות, שממש שנואות עליי.
גרמנית וערבית.
שנואות עד כדי שכשאני שומעת אותן, הן מעוררות בי תגובות פיזיות בלתי רצוניות בגוף.


יש מישהו אחד בעולם כולו, שלשמוע אותו אומר לי דברים בערבית, לא רק שהיה לי בסדר, גם עשה לי את זה בטירוף.
אותו אחד... יש לו מקום מיוחד אצלי בלב, והוא יודע את זה.

לשפה הגרמנית יש לי רגישות גבוהה, מאז שאני זוכרת את עצמי.
לא יודעת מאיפה זה בא ולמה, אבל עוד כשהייתי קטנטונת ושמעתי את השפה הזו מדוברת (וזה קרה לא מעט),
הייתי מתמלאת בחילה, חלחלה וגועל... והיו עוברות בי ויברציות של פחד וחרדה לא מוסברים.
כשסבא וסבתא שלי היו מדברים גרמנית (בינהם או אליי), הייתי עושה הכל כדי שהם יפסיקו.
הם היו מסבירים לי, שלמרות שהגרמנים רצחו את המשפחות שלהם, השפה הזו היא שפת אם, חלק מהם.
גם לאמא שלי מעולם לא הייתה בעיה עם השפה הזו ועם גרמניה בכלל.
(לא מזמן התברר לי, שגם לבת דודה שלי יש זכרונות דומים, רק יותר מתונים משלי).

אז לשמוע את השיר הזה (ובכלל שירים בגרמנית) כשאני יוצאת למועדון, לא פשוט לי.
עם הזמן התרגלתי לשמוע אותם ואפילו קצת להנות מהם ( :

רק בחודשים האחרונים, הסבה מ' את תשומת ליבי, שאחת המילים העיקריות בשיר, היא "מיש".
אתמול כשA היקר שלי, העיר את הפרופיל שלו ובחר לשים שם לינק לשיר הזה, חייכתי.

הוא שאל בהודעה:
מה המצב ילדונת
איך השיפוץ הראשוני של הניק והפרופיל ?

אז עניתי:
אחלה תמונה (יש לך את אחת הידיים הכי)
ואחלה שיר (דו-האסט מיש ?)

החלפנו כמה מילים על השיר והוא אמר עליו שהוא: "אנטי מונוגמי בעליל אבל המנגינה פצצות"
ושלח לי אותו עם תרגום:

Du
du hast
du hast mich
du hast mich gefragt
du hast mich gefragt, und ich hab nichts gesagt

Willst du bis der Tod euch scheidet
treu ihr sein für alle Tage

Nein

Willst du bis zum Tod, der scheide
sie lieben auch in schlechten Tagen

Nein

תרגום לאנגלית

You
you have *
you have asked
you have asked me
you have asked me ,and i did not obey

Do you want, until death seperates you, to be faithful to her for all days

Never

Do you want, until death, which would seperate, to love her, even in bad days

Never

* When Till is just saying "Du hast," it sounds as if he could either be saying "Du hast" (you have) or "Du hasst" (you hate).
This is to give the song a double meaning, even though the official lyrics say "Du hast."

תרגום לעברית: (שלי) (לא מתחייבת על דיוק)

בגירסה בגרמנית - את שאלת אותי, אבל אני לא אמרתי דבר
בגירסה באנגלית - את שונאת אותי, לומר, ואני לא צייתתי

האם אתה רוצה, עד שהמוות יפריד אותך, להיות נאמן לה לכל הימים

לעולם לא

האם אתה רוצה, עד המוות, אשר יפריד, לאהוב אותה, גם בימים רעים

לעולם לא

* לשיר יש משמעות כפולה כי כש-Till אומר you have = Du hast, זה יכול להשמע גם כאילו אמר Du hasst = you hate.
** יש עוד משמעות כפולה בשיר שאני לא מתכוונת להרחיב עליה, משהו שקשור לנדרי הנישואין בגרמנית, ומי שרוצה שיקרא בלינק.


ועוד משהו (מישלי) בעניין הגרמני...

לפני שנה וחצי, אחרי תהליך של כמה שנים, הוזמנתי אחר כבוד לשגרירות גרמניה כדי לקבל את הדרכון הגרמני.
הגענו לשם בנציגות משפחתית מכובדת, שכללה עוד שבע בנות משפחה קרובות שמקבלות דרכון ונספח על תקן נהג.
הכניסה לשם מחייבת את הפקדת הפלאפונים והמחשב (כל מכשירי התקשורת למינהם) בתא נעול,
משהו שכבר היווה עבורי רגע קשה... מלבד בטיסות, תמיד הייתי זמינה לבעלים שלי. תמיד.
התחושה הזו, שמישהו לוקח מאיתנו (או ממנו, או ממני שנותנת לו) את השליטה, כבר עשתה לי רע.

ואז הגיע הרגע שבו סיימנו להגיש את הטפסים והעבירו אותנו מחדר ההמתנה של השגרירות,
דרך מעבר סטרילי שהוא בעצם חדר שקוף, שבו עורכים את הבדיקה הביטחונית המקיפה,
לחלק השני שבו חותמים על הבקשה בפניו של הנציג הרישמי ושבו מתנהל "טקס" קבלת הדרכון.
המאבטחות התחילו להכניס אותנו שתיים שתיים, כשאני מחכה להיות אחרונה (וידעתי גם למה...).
ואז זה קרה, הרגע המביך...
שתי המאבטחות הגרמניות רוקנו את תכולת התיק שלי, שכלל קולר ודברים שבנות המשפחה שלי, לא אמורות לראות.
אני רואה את האחייניות המתוקות והמחייכות שלי, שכבר עברו את הביטחון, מסתכלות עליי דרך הזכוכית השקופה,
ואני מחשבת את זווית העמידה שלי, כך שאסתיר את תכולת התיק (המרתקת) שמתפזרת שם על הדלפק.
למזלנו, מי שלא היו צריכות לראות, לא ראו... (המאבטחת הגרמניה קצת הסמיקה :)

כשהיינו כבר בפנים, כחלק מה"טקס" של הסנובים האלה, עבר הנציג אחת אחת ושאל:
? Do you want to become German
כשראיתי שזה קורה, התחילו לעבור בי גלי חום... היה לי ברור שלא אצליח לענות "כן".
אני הייתי האחרונה וכשהוא הגיע אליי, משום מה ואין לי מושג איך זה קרה, אותי - הוא פשוט לא שאל.

הייתה לי מספיק טראומטית ההכרזה החגיגית שלו, כשלחץ לי את היד ומסר לי את הדרכון:
! You are now German

יצאנו משם, והלכנו כל המשפחה לאכול צהריים במקום חמוד שנמצא קרוב, שכמה זמן קודם ישבתי בו עם הבעלים שלי.
הדבר הראשון שרציתי לעשות, זה לשתף אותו באנקדוטות מהשעות האחרונות שבהן היה נתק תקשורתי.
בזמן שכולם הזמינו לאכול, אני דבר ראשון הוצאתי את המחשב וכתבתי לו.

* את מה שהוא ענה לי, אני מעדיפה להדחיק ( :

משהו מסתובב לי בבטן בתקופה האחרונה ולא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק מה.
ידעתי שמתבשל משהו, וזיהיתי את חלק מהמרכיבים... אבל היה עוד...
בעיקר שמתי (שמנו) לב, שזה משפיע על הקשר הזוגי ומפריע, ויוצר נזק.
לפני כמה ימים, באמצע גן שעשועים (ליד המגלשה) נפל לי האסימון.
כמו שהתרגלתי בשנתיים וחצי האחרונות, מיד הוצאתי את הפנקס שלי וכתבתי ראשי פרקים.
כשהגעתי למחשב, כתבתי לדום שלי מייל:


הבנתי משהו...

לא חשבתי על זה ולא ניסיתי לנתח, אבל פתאום הכל התחבר לי ביחד.
כי היה לי ברור שמה שעובר עליי, לא קשור אליך.
אולי מושפע במידה מסויימת, כי אתה חלק משמעותי היום בכל מי שאני בכל מה שקורה לי, אבל ידעתי שזה לא המוקד.

כבר שבועות (ואולי חודשים) שהחברויות שנוצרו לי בתקופה של @ - מתפוררות.
הן היו חברויות מאד אינטנסיביות ועמוקות, והייתה שם קירבה גדולה, ריגשית וגם פיזית.
פתיחות עצומה וכניסה לחיים כולנו של כולנו.
וכמובן אהבה.

אבל כמו שהקשרים האלה נוצרים משום מקום, הם גם יכולים להגמר.
אני יודעת שזה לא בגלל שאין יותר אהבה שם, אבל זה כבר לא זה.
יש לי הסברים לוגיים חלקיים, ועוד כמה ששייכים לתחום הממבו-ג'מבו, אבל זה לא משנה, זה מה יש.
החברות עם *** (***, שאתה לא מכיר) נגמרה מזמן מבחינתי, היא מתקשרת אחת לכמה שבועות ואני נותנת לה לדבר.

עם ה*** זה משהו שבחודשים האחרונים ברור לי, שזה לא יכול להמשיך, שעם כל האהבה שלי אליהם ושלהם אליי, כבר אין חברות.

עם *** זה מקרטע מידי בזמן האחרון, מעבר לנתק שהיא יזמה בזמנו, אני מרגישה שאני הולכת איתה על ביצים, שזה לא זה,
וכבר כמה שבועות שאני שוקלת להחזיר לה את המפתח של הדירה שלה שנמצא אצלי ולבקש חזרה את שלי.

אז כמו שהבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש, אחרי @, אז מכל מיני בחינות זה כולל גם את העולם שלי מסביבי.
אני מרגישה את זה בעשייה שלי, בתחומי העניין שלי, במה שהחשבתי כ"עבודה" שלי.
כבר שנים שלא הייתי בסטייט-אוף-מיינד של חיפוש, ועכשיו אני פתאום כן (ואני שונאת את זה).
עוד לפני שהכרתי את @, היו לי הרבה שנים שהייתי במקום מאד שלם ושקט.
לא חיפשתי את עצמי ולא חיפשתי דרך...
הייתי כן מכוונת לדברים שאני רוצה שיהיו לי או לעשות, אבל הם היו חיצוניים לי.

כשהייתי של @, זה היה מבחינתי גן עדן, כי הרגשתי שמצאתי !
גם היה לי את השקט שלי איתי ופתאום גם לא הייתי צריכה למצוא דברים מבחוץ, כל העשייה שלי הייתה מלאה בהרמוניה, גם מה שקירטע.

אני מרגישה שעכשיו זה השאריות.
זה להמשיך את הטיהור והוא כנראה כולל גם דברים בסביבה שמעיקים יותר מעוטפים ונעימים.

ודבר אחרון...

כבר כמה שבועות שאני נזכרת (ושוכחת ונזכרת) שאני רוצה לבקש מ@ שיעביר לי את המפתח של הדירה בחזרה.
מצידי שישאיר לי אותו איפשהו (זה לא תירוץ להפגש), אבל מטריף ועושה לי רע שזה אצלו.

זהו.
אז זה באמת כמו שאתה רואה, קשור כמעט לכל דבר אפשרי, רק לא אל הקשר איתך.




ואז דום שאל אותי במייל:
"למה את חייבת תמיד להבהיר הכל
למה לא תשאירי אפור מולם?
מה שצריך לקרות - יקרה"

ואז דיברנו בסקייפ. מצלמות פתוחות.
כמו שני אנשים שפויים, שיחה עם הבעות פנים וחיוכים ועיניים:

Dom:
זה טיבעי שאחרי קשר
הקשרים סביבו מתפוררים
אבל לא חייבים לחתוך
זה לא קשר רומנטי
זה קשר של ידידות
כאילו הם היו העוגן בזמן @
וכשהוא איננו
הכל מתפורר
מתאדה

זה לא טבעי לי דום. אצלי זה חדש.
לא קשור דום.
זה מכל מיני סיבות.
אבל זה כבר קרה, וכבר הרבה חודשים שזה מאולץ.
ואני לא מסוגלת למרוח את זה, אני לא בנאדם של אפור.
אני חושבת שכבר ראית את זה...
אבל זה בכל מיני תחומים, זה חלק מהטוטאליות שלי.
הקשרים איתם נעשו שיטחיים, ולא מתאים לי.

מה רע בקשרים שטחיים?
צריך גם כאלו
רוב הקשרים שלי שטחיים

אין רע דום. רק לא נוח לי שם.
אני לא שופטת.
רוב העולם חי ככה, (צונזר)
וזה כנראה הזמן לסיים את זה דום.
אני לא עושה ברוגז...

מה כן?

אבל אני לא מסוגלת להמשיך להעמיד פנים שיש חברות דום.

אז את מתחילה ב***?
ואיפה זה יסתיים?

איפה שזה יסתיים דום.

סבבה
לכי על זה
את בטוחה?
כי זה צעד שקשה לחזור ממנו

הוא כבר קרה דום. מזמן.
רק שאף אחד לא מוכן להודות בזה.
אף אחד לא מוכן להסתכל על הדברים בצורה ברורה. ונמאס לי מהערפל הזה דום.
הוא עושה לי רע.

(חלק שיחה מצונזרת :)

את דברי איתם
ואני מקווה שיעבור בסדר
בלי כעסים
אנשים לא אוהבים לשמוע את זה ישירות

הם רגילים אלי דום.
וזו לא ביקורת אליהם

יש יתרונות בפסיכית

זה פשוט משהו שקורה (גם מצידם)
בעיקר מצידם...

את מרגישה מחוץ למעגל?

אין מעגל דום.
אני עשיתי את המעגל דום.

אפקט מיש

הם כולם נהיו חברים בגללי דום.
אני חיברתי בינהם.
ואין שם באמת שום מעגל. וגם אם יש, זה ממש בסדר לי דום.
וזה נשמע שחצני, אבל זו האמת דום.

אז קדימה
מעגל חדש
(:

יהיו. אני לא מודאגת דום.
אני שמחה שירד לי האסימון סופית.
זו הקלה דום.

יותר מידי אסימונים לאחרונה

תמיד ככה. לכן אני לא צריכה טיפול דום.

יש קטע שנגמר משהו רוצים לעשות ניקיון שולחן
סוג של
אבל זה תכלס תחושות שלך
לכי עליהן
הסיבות ממש לא משנות

לא רציתי לעשות ניקיון דום. זה כולם אנשים שהייתי שמחה להשאיר בחיים שלי קרוב (גם את @)
אבל אם זה לא מסתדר, אז לא בכוח דום.
אי אפשר בכוח.

סגור מיש

אני מאמינה בטוב.

שיכנעת אותי

(המשך שיחה מצונזרת)

למכירה / החלפה

קופסית יד ראשונה, שנת ייצור 1993

שמורה ומטופלת (ומבחינה מסויימת...) מרופא.

שירתה אותי נאמנה והייתה קרובה (מאד מאד מאד מאד מאד) לליבי כמעט חצי חיים.

הצעות (גבוהות) מקוריות יתקבלו כאן בלבד ולזמן מוגבל ( :



ולרגל המאורע (אחרי עשרים חודשים), קאמבק לקליפ האגדי הבא:

בגיל 26 קרה לי הקשר הזוגי הראשון. היחידי שהיה קשר "זוגי נורמטיבי".
אמנם גם הקשר הזה היה מלא בחריגויות (שלא אכנס אליהן כאן), אבל היה לנו טוב. ממש טוב !
גרנו יחד וניהלנו חיים עשירים ומלאים.
שנינו היינו מאד מחוברים לשליטה ולפטישים, ובכל זאת זה היה קשר ונילי לגמרי.
הביטויים הבדס"מים באו בצורה של משחקים שעשו לנו המון כיף, אביזרים שבדקנו,
בעיקר קשירות, כיסויי עיניים, התנסויות והשתוללויות.
לא הייתה היררכיה ולא מנטאלי.

כשהכרנו, הבטחתי לו שלעולם לא אנטוש אותו או אפגע בו במכוון, כמו שעשו (כמעט) כולם לפניי...
שהנפש הפצועה שלו יכולה לשים עליי ראש ולנוח, שתמיד אהיה בשבילו.
בדיעבד הבנתי שנתתי לו את הנשמה שלי.
עם כל הטוב שהיה, זה לא היה קשר אידיאלי והייתה לא מעט בעייתיות בקשר,
ועם זה שידעתי שיש סייגים ותנאים להתפתחות שלו, ידעתי שאני לא אעזוב.
אהבתי אותו. דאגתי לו. גידלתי אותו.
הרגשתי וידעתי שהוא אוהב אותי. גם הוא גידל אותי (למרות גילו הצעיר).
היה לנו טוב ביחד. גדלנו יחד.
זו אולי הפעם הראשונה בחיים שלו שהיה לו טוב, שבאמת קיבלו אותו כמו שהוא ולא ניצלו את החולשות שלו.
זו גם הסיבה שהוא החליט לגמור את זה.
יצר ההרס העצמי של אנשים מסוימים פשוט לא יכול לתת להם להיות בטוב,
החרדה שהחיים שלהם אוטוטו יקרסו ולא כי הם יזמו את זה, גדולה מידי,
הם מעדיפים להחריב בעצמם (ולהיות בשליטה) מאשר לקחת צ'אנס שיפגעו בהם (שוב).

כשהוא יזם את הפרידה אחרי שנה (שבועיים לפני יום ההולדת שלי) הייתי שבורה.
בירכתי אותו בראש שלי, כי ידעתי שהוא בעיקר עושה לי טובה ומציל אותי מחיים משותפים איתו (שהיה ברור לי שאסור לי להישאב אליהם)
ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות וזה ה"מזל" שלי שהוא יזם את זה, כי אני לא הייתי נפרדת.
אבל הלב שלי נשבר.
חודשים שבכיתי לכרית ולא הצלחתי להתאושש.
מתישהו הבנתי שכשהוא עזב הוא לקח את הנשמה שלי איתו ואני צריכה להוליד את שלי מחדש.
תשעה חודשים אחרי הפרידה חזרתי לעצמי.
נשמה חדשה מילאה אותי ויכולתי להמשיך הלאה.
זה לא שהחלל שנשאר לא הכאיב, הסדקים בלב השבור לעולם לא באמת נרפאים, אבל יכולתי לחזור שוב לחיות.

את העניין הזה של תשעת החודשים שלקח לי אז לייצר נשמה חדשה, סיפרתי במהלך השנים, לא מעט פעמים.
לא ילדתי ילדים מעולם, הרחם שלי עדיין לא הפיקה חיים...
אבל אני עכשיו קולטת שעברתי בחיי כבר כמה מחזורים של תשעה חודשים, שבהם בראתי את הנשמה שלי מחדש.

אני גם קולטת ש"הלב השבור" לא מחלים אצלי (או בכלל אצל אנשים) אלא נוצר אחד חדש.
שהנשמה לא מבריאה, אלא יוצרת את עצמה מחדש... "יש מאין" או "יש מיש" שבור, כמו עוף החול.
כשנפרדים ממישהו שאוהבים, אף אחד לא באמת יכול למלא את מקומו, יכול רק למלא מקום חדש.

אהבה חדשה שממלאת את הגוף ואת הנפש שלי, כשאני שוב חיה את שמחת החיים שלי ויכולה לתת ולקבל,
לא קשורה ולא מרפאת את לב השבור והכואב שעוד כאן מהקשרים הקודמים ובעיקר האחרון.
הנשמה ההיא עוד פצועה ומדממת, ואולי תישאר מצולקת לעוד תקופה.
שאלה אותי על זה אתמול חברה, ועניתי לה שאצלי אין ריבאונדים.

למה אני כותבת את הפוסט הזה ?
קודם כל כי זו תובנה שנהייתה ברורה לי רק הרגע, ויש בי רצון לשתף בה ולהעביר את המסר (למי שחשוב לו להרגיש אותי).
שנית, כי הנטייה שלנו, בני האדם (השפויים), היא לרצות שכולם יהיו "בסדר", "מסודרים", מאושרים.
אנחנו חיים בעולם שלא תמיד מעודד מכשולים ואתגרים וקשיים.
מחנכים אותנו לרצות שקט ושלווה פנימית, גם במחיר של שיגרה ושעמום ואפילו ויתור על הרפתקאות וסיכונים.

אנשים (בעיקר הקרובים ולא רק), שחיכו שאתגבר ושאחלים, שהיו לצידי בשנה האחרונה וגם כאלה שהיו מרחוק,
חושבים שכשקורה משהו טוב, אז הכאב שהיה נגמר, האכזבות מתפוררות, אין כעסים, שהכל יופי טופי.
זה לא כך.
זה שני שבילים מקבילים.
האחד נפלא ומופלא, אני מלאה בו שמחה ואושר והתרגשות ואהבה ונתינה וקבלה ועשייה.
לא מבינה במה זכיתי, יודעת שגם אם זה ייגמר מחר, זו הייתה מתנה גדולה.
השני עדיין ייסורים... כל שנייה שבה אני נזכרת בו שורף לי בנשמה... בעיקר עכשיו כשאין את החיבוק...
ולא חסרות תזכורות... (מזכירה לעצמי את פוסט ההתניות שיושב בטיוטא)
*ומשמח אותי לראות ששמתי את האחד דווקא בשביל השני, הגיע הזמן ( :


חשבתי לוותר על שיר, אבל אז קפץ לי לראש האחד המתאים:

לתת את הלב שלי, ככה, בפעם השניה, זה טימטום (שלי).

אבל אני מעדיפה להיות מטומטמת... ולהיות אני ולהרגיש חיה,
מאשר להיות חכמה ולנסות להיות מישהי שאני לא.

פגשתי כמה יחידי סגולה...
שקלטו שאם בהתחלה יהיו מוכנים ללכת קצת בדרך שלי,
אח"כ אהיה מוכנה ללכת אחריהם, בדרך שלהם, בכל צורה שיבחרו, לתמיד.


ושלא תטעו... אין פה מניפולציות, אין פה מלכודות, אין פיתוי וצייד וכיבוש ואגו.

יש פה לב.
הרבה הרבה לב.
גדול ורחב.
ואוהב.

http://www.thecage.co.il/userpics/14600/%E9%E5%ED%20%E6%EB%F8%E5%EF%202012.JPGכל שנה בשעה הקבועה, אני שם.
סבתא כבר איננה כמה שנים, ואני מקפידה לבוא בשביל אמא.

כל שנה באותה שעה, פוגשת את הזכרונות של שני ה~ב' של חיי.

מולי באותיות חקוקות באבן, השם המלא של ההוא מגיל 15, מהתחנה השניה - זה שהשאיר לי צלקת.
זה שקרוי על שם דוד שלו, ולא מסוגל להגיע לשם, כי לא מוכן לראות את השם של עצמו על מצבה (אני יכולה להבין).

כמו בכל שנה, עוברת לשורה הבאה להגיד שלום ולהתחבק עם המשפחה של ב' השני, זה שמילא שש שנים מחיי.
גם השם המלא שלו מופיע שם חקוק באבן, גם הוא קרוי על שם הדוד שלו.
אבא שלו (הפלרטטן) מזכיר לי לבוא לבקר אצלם, דוד שלו נותן לי נשיקה על הלחי ונצמד ארוכות.


2010


מאת: מישלי .................... בוקר טוב מס' 1....................09:21 19/04/10
קמתי
מתארגנת
יוצאת בעשר
אשלח הודעה כשאשוב הביתה

אוהבת
}{

מאת: מישלי ....................אני תיכף יוצאת... .................... 09:59 19/04/10
(הודעה צונזרה 😄


מאת: מישלי ....................יש לך ד"ש... .......................... 10:13 19/04/10
(לינק מצונזר :)
הבטחתי למסור


מאת: מישלי .................... חזרתי הביתה }{ .................... 12:14 19/04/10
עדכון לו"ז ליום רביעי - פגישה של S בשעה 19:00
(O - "זו פגישה חשובה מאד של המובילים, גם אם את לא יכולה להגיע - תגיעי!")

}{


2011


מאת: מישלי .................... חזרתי מהטקס ..................... 12:56 09/05/11
זה היה אתגר לקום בבוקר ולא לשלוח לך הודעה.
אמא באה לאסוף אותי ויצאתי מהבית מצויידת במפתח של הדירה. וזהו.
לא לקחתי איתי כלום. גם לא סלולרי. עוד אתגר.

לא יכולתי שלא לחשוב על זה שבשנה שעברה, ברגעים האלה, עמדתי שם בטקס והייתי מלאה.
הייתי משוייכת, מאוהבת, נאהבת וביחד.
עכשיו אני מאוהבת ונאהבת, אבל לבד... מתגעגעת... ריקה... חסרה... עצובה.
זה הבדל של שמיים וארץ.

זה אולי הקושי, שבלהקיף שנה שלמה, לכל תאריך ומועד, יש תזכורת חדה, לזה שהיה בשנה שלפניו.
הרגשתי את זה חזק בפסח, אני מרגישה את זה חזק היום, ואני מקווה שהכאב של זה ילך ותקהה, ויקבל חיוך.

אני לא מרגישה כ"כ טוב, בחילות וחולשה.
הייתי היום שקטה, די מכונסת בעצמי, אולי קצת על טייס אוטומטי.
חושבת על זה שיכולתי לראות אותך אתמול, ולשמוע, להריח, אולי לגעת ולמשש קצת... ועל זה שויתרתי.
אני לא כועסת על עצמי, אבל אני תוהה כמה זמן יקח עד שתאפשר שוב, עד שתציע שוב.
אולי טעיתי ?

אני הולכת להכין לי משהו לאכול ואח"כ אולי אכנס לישון עוד קצת.
בבוקר קיבלתי SMS "בוקר טוב מישלי" ממס' שלא היה מזוהה אצלי. הנחתי לזה.
עכשיו שלחתי חזרה ושאלתי מי זה והתברר שזה הניו-יורקי, שאל אם יכול להתקשר, עניתי שאחרי שש בערב.
היו לי גם שיחות שלא נענו בבית וגם בסלולרי מ(צונזר).
אני מרגישה רדופה, יש לי קונוטציה של חיה שרוצים לצוד אותה, זה עושה לי גועל.
אני רוצה לשים עליך ראש ושתחבק אותי.

אוהבת.
}{


2012


התעוררתי עשרים דקות לפני השעון.
היה נעים לשלוח "בוקר טוב דום".
היה עוד יותר נעים לקבל אחרי רגע "בוקר מצוין".
היה הכי נעים להעביר את הזמן עד המקלחת במצלמות פתוחות, לראות ולשמוע ולהרגיש.
ולהתרגש ולשמוח... שוב.
משהו אחר.
סיפור חדש.
מגירה חדשה.
מישהו חדש.


היום בשעה 11 בבוקר, כשעמדתי שם בטקס, הרגשתי מחובקת מכל הכיוונים.
ידעתי שהלב שלי שוב שלם.

אח"כ עם אמא במסעדה. דיברנו.
על השבוע המורכב שעבר עליי בשבוע הקודם, לצידו של איש יקר שליוויתי בימיו האחרונים.
על דברים שצפים בי אחרי שביליתי את כל ליל חמישי בחברתו של המוות,
אחרי שהרגשתי אותו לילה שלם מחכה לצידי, כדי לקחת מכאן את מי שהגיע תורו,
כשידעתי שהפעם המוות הוא חבר...

דיברנו על הנשוי הקודם, ועל זה הנוכחי.
סיפרתי לה כמה שזה דומה וכמה שזה שונה, וכמה ששוב טוב לי...
והיא צחקה, כבר לא מצליחה יותר להתנגד למי שאני ( :
היא ראתה שהאור חזר לי לעיניים, ששמחת החיים שלי שוב כאן, שחזרתי.


מעניין מה יהיה ב2013?

* תוספת בעריכה פברואר 2022
ב2013 הגעתי עם בשורה לאחותי ולאמא שלי, שאני בהריון עם נייקי }{

אתה מדהים !








ואם אתה תוהה ?
אז כן... זה נכתב בשבילך !





* הצליח לי ?

( :