|
|
|
אכלתי במסעדה עם סכין ומזלג !
אבל זה לא בגלל שהיה לי יום הולדת, אלא בגלל שהוא מיהר לחזור לעבודה...
* לפחות זכיתי לאכול כמה ביסים מהמנה הראשונה, על הברכיים ( :
א נ י
א ו ה ב ת
א ו ת ך
א ד ו נ י
Everybody knows that the dice are loaded
Everybody rolls with their fingers crossed
Everybody knows that the war is over
Everybody knows that the good guys lost
Everybody knows the fight is fixed
the poor stay poor and the rich get rich
That's how it goes
Everybody knows that the boat is sinking
Everybody knows that the captain lied
Everybody's got this broken feeling
Like their Momma or there dog just died
Everybody's hands are in their pockets
Everybody wants a box of chocolates
and a long stem rose
Everybody knows
Everybody knows Everybody knows
that's how it goes
Everybody knows
Everybody knows Everybody knows
that's the way it goes
Everybody knows
Everybody knows that its now or never
Everybody knows that its me or you
Everybody knows that you live forever
When you had a line or two
Everybody knows the deal is rotten
Old black Joe still pickin' cotton
for ribbons and bows
Everybody knows you love me baby
Everybody knows that you really do
Everybody knows that you been faithful
Give or take a night or two
Everybody knows you been discrete
So many people you had to meet
without your clothes
and Everybody knows
Everybody knows Everybody knows
that's the way it goes
Everybody knows
Everybody knows Everybody knows
that's how it goes
and Everybody knows
מי היה מאמין
שנה אחת
12 חודשים
52 שבועות
365 ימים
8760 שעות
525600 דקות
31536000 שניות
אז ע"פ עולם המושגים וההגדרות שלי (בלבד), היום הוא העביר אותי את הסשן הראשון שלי !
הסשן הזה כלל לשרת שלוש מלכות...
שתיים מהן דאגו לדחוף את כפות הרגליים שלהן לפרצוף שלי...
והרבה לכלוך ובלאגן אחרי...
העיקר שהוא נהנה !
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
אני יודעת שמקריאה של הבלוג שלי, לא לגמרי ברור איך נראים החיים האלה שלי (שלנו) (שלו).
ואולי הגיע הזמן להסביר ?
אני מקבלת לא מעט שאלות מאנשים, גם מכאן וגם כאלה שהם חלק מחיי היום יום שלי (ונילים או לא).
שואלים מה זה 24/7, איך זה מתנהל, איך חיים את זה בלי לחיות ביחד - פיזית.
איך זה מתחבר עם האישיות הדומיננטית (מאד) שלי, עם האסרטיבית שאני, עם הדעתנות והצדקנות והידענות וה- "my way" שלי.
קצת הסברים (שאולי יהיו אקדמים משהו) על איך נראים החיים שלי, בפוסט אחר (אני עובדת על זה).
"מה התוכניות למחר ?"
"להיות מוכנה בשעה 9:30 (כמו שביקשת)... ואז לעשות מה שתבקש !"
בוקר, אני מתארגנת. SMS ים:
9:22 - עשר ורבע בנמל תל אביב
9:24 - יוצאת עוד חמש דקות... בוקר טוב אדוני!
(מגיעה לנמל)
10:06 - אני פה, עם אחותי בטלפון, לחנות את הרכב?
10:07 - כן
10:14 - חניתי וגם סיימנו לדבר...
10:16 - האנגר XY
10:17 - מחפשת
בעודי הולכת בכיוון האנגר XY, אני רואה את 0 עומד מולי, עם דפדפת ביד.
O הוא חבר טוב (וקצת יותר מזה) שהכרתי לפני מעל שש שנים דרך חברה משותפת - מהקהילה.
חיבוק גדול, מחליפים שתי מילים ואז הוא שואל מה אני עושה פה, תוך כדי שאני נפרדת ממנו אני עונה "אני אמורה להפגש עם הגברים שלי..." וממשיכה ללכת.
מתקדמת עוד כמה מטרים... ואז רואה אותו הולך... בערך עשרים מטר ממני... הוא לא רואה אותי (מפתיע) - ואני מתלבטת מה לעשות...
מה אני אמורה לעשות במצב כזה ? לקרוא לו ? 'הי אדוני' או 'מס' 1' ? או לצעוק את השם שלו ?
אני חושבת שמעולם לא קראתי לו בשמו (רק אמרתי את שמו כשדיברתי עליו עם אחרים),
ובכל זאת, לעיתים מאד נדירות אני זוכה להזדמנות לראות אותו, מבלי שהוא רואה אותי או מבלי שהוא בכלל יודע שאני רואה אותו...
לפספס הזדמנות כזאת ? בכלל יש לי ברירה אחרת ? כל העניין הזה די מסובך ! מה עושה כלבה במצב כזה ?
בעודי מתלבטת, הוא כבר צובר פער לפניי כשאני צועדת מאחוריו בקצב יותר איטי (בכל זאת, אני על עקבים) (והוא בכושר הרבה יותר טוב ממני).
10:19 - מחליטה לשלוח לו SMS: "יפה לך בז' "
הוא עוצר, מסתכל על הנייד, מרים את המבט ורואה אותי מתקרבת. מחייך.
אפילו לא פתח את ה-SMS (אח"כ אני אומרת לו ששלחתי אז הוא בודק וצוחק).
אנחנו הולכים.
נכנסים לבית קפה, הוא משאיר לי הוראות מה להזמין ונעלם לשירותים. חוזר, ומתיישבים.
מה שאני הכי רוצה לעשות, זה לרדת לרצפה, אבל אני ממשיכה לשבת על הכסא, רוכנת הכי נמוך שאפשר.
מדברים, שיחה לא פשוטה, נושא טעון, אני טעונה.
הוא שותה את האייס שלו, אני לא שותה את הקפה החם שלי (לא מפתיע).
באיזה שלב, אני אומרת לו כמה שהייתי רוצה לרדת לרצפה עכשיו, הוא מסמן לי לקום ושהולכים.
הקפה שלי נשאר על השולחן כמו שנולד.
חוזרים להאנגר ההוא (XY) ונכנסים פנימה.
הוא מוביל אותי לחלק האחורי, מגיעים לשירותים, נכנסים לשירותי הגברים.
מסמן לי להכנס לאחד התאים ונכנס אחריי, הדלת נסגרת, צפוף (לשמחתי), עומדים צמוד.
הוא מוריד את הקרש של האסלה ואחרי הוראה שלו, אני מתיישבת.
הוא נעמד מולי.
ברור מה עומד לקרות עכשיו, נכון ?
לא נכון !
"את יכולה לחבק אותי..."
ואני מחבקת, מתרפקת, מתחברת, נצמדת לירך שלו, נושמת אותו.
הטלפון שלו מצפצף.
"חכי פה ותסגרי את הדלת"
"לנעול ?"
"כן, ואם אני דופק בדלת, תפתחי"
יוצא. סוגרת. נועלת. מחכה.
11:02 (מסתכלת על הנייד, כדי לוודא שיש קליטה)
מחכה.
מחכה.
מתחילה לעשות לעצמי צמות, מלא, כל הראש.
מחכה.
בוחנת את הדלת שלפניי, דלת מהממת... מעץ... צביעה מקצועית, צבע מהגוני כהה שאני אוהבת. אחלה דלת.
(בודקת קליטה בנייד)
מתחילה להרגיש את השלפוחית... לא יודעת אם זה אפקט פסיכולוגי של ישיבה בתוך תא שירותים, או שהיא באמת כבר מלאה.
11:15 - שולחת לו SMS: "יש לי פיפי..."
מחכה.
שומעת צעדים. למעלה ? בצדדים ? זה קצת מבלבל...
פתאום מגלה שיש לי איזו שערה סוררת בגבה
(אז מיששתי לעצמי את העפעפיים, נראה אתכם יושבים משועממים בתא של שירותים ולא מתחילים למשש משהו).
מוציאה את הפינצטה מהתיק ומתחילה לסדר את הגבות (השבח לאל - על תיק מלא בכל טוב).
מסתכלת במראה הקטנה שלי ומתרשמת מהגבות ומהצמות ( :
מחכה.
שוב צעדים. הפעם ממש מתקרבים. מישהו נעצר ליד הדלת.
דלת נפתחת. מישהו נכנס.
לתא הסמוך. המים יורדים. דלת. צעדים מתרחקים. שוב לבד.
מחכה.
שומעת למעלה קולות, שולחנות, צחוקים, לא יכול להיות שעושים לי מסיבת הפתעה, אין שום אירוע מיוחד שיש לציין (בטח לא היום או בשבוע הקרוב).
מחכה.
מתלבטת אם להתחבר לכלוב דרך הסלולרי, לא כדי להפיג את השעמום,
אלא רק כדי לשלוח לו הודעה ולשתף אותו בכל האירועים המרתקים שמתרחשים כאן והוא מפספס!
מחליטה לוותר על זה, אפילו לא מוציאה את הפנקס כדי להתחיל לרשום.
11:45 - SMS ממנו - "תעשי יקח לי עוד כמה דקות"
11:45 - "תודה"
אני קמה כדי לעשות פיפי ומגלה תמונה מצויינת מעל השירותים, שהייתה כל הזמן מאחוריי.
מצלמת אותה בסלולרי למזכרת.
מתרוקנת. היה לי ממש מעט (כנראה שזה היה צורך פסיכוסומטי או משהו כזה).
מחכה.
11:57 - בודקת קליטה (נו ברור שיש, הרי כבר התכתבנו).
שוב צעדים.
הפעם אני שומעת כמה סוגים של פסיעות, זה יותר מזוג נעליים אחד...
שוב, הצעדים נעצרים ליד הדלת שלי.
אני מפסיקה לנשום.
דפיקות בדלת.
אני פותחת את הנעילה, ואז את הדלת.
היא... עומדת שם במרחק של שני צעדים מהדלת !
שמלה קלאסית שחורה ארוכה, אלגנטית, השיער שלה פזור. היא יפה. כולה מרוגשת. גם אני.
אני נעמדת ואז רואה אותו עומד שם לידה.
"בואי."
עולים למעלה, מתיישבים ליד השולחן (שלושתנו). אני מתחילה להבין מה קורה כאן, מה קרה כאן, מה לא קרה.
אח"כ 'שלה' מגיע.
יושבים כולנו, מידי פעם אני נשלחת לקחת תפריט, לקרוא למלצר, להביא מלח, אח"כ את הקפה, להגיש חשבון.
אווירה נהדרת, חופשיה, מוכרת.
כמה רציתי שנפגש, ארבעתנו, שהם יכירו אותו, שיראו אותי כשאני איתו...
אבל בעיקר, שהוא יפגוש אותם, שניים שהפכו בין רגע לחלק מהחיים שלי, שיש חיבור שהוא מעבר למילים, שיש הבנה, שיש קבלה, שיש אהבה.
אני כל כך אוהבת שהוא יודע הכל, מכיר הכל. אם אפשר היה, הייתי שותלת על עצמי מכשיר האזנה קבוע עם מצלמה, שיראה כל מה שקורה לי, שישמע (בעצמו ולא רק דרך הדיווחים והסיפורים שלי). כל מפגש כזה עם אנשים מהחיים שלי, זו התרגשות גדולה בשבילי.
קצת לפני 16:00, בחוץ, מתחבקים, כולם עם כולם, גם הגברים (איזה כיף לראות את זה).
אני והיא מרשות לעצמנו גם נשיקות, אחת עם השניה וגם עם הבעלים של רעותה.
הם מתרחקים.
"את יודעת איך להגיע ל-Z ?"
אני עונה שכן.
"טוב, אז נפגש שם"
אני נכנסת לרכב שלי ויוצאת לדרך, בדרך יש עומסי תנועה ואני מתלבטת אם לשלוח לו דיווחי תנועה אישיים.
אני כבר מכירה אותו, יש לו סבלנות של ברזל, כשיש עומס, אני זו שנכנסת למתח והוא רגוע כמו ליצי' - אני מחליטה לוותר.
כמה עשרות מטרים מהכניסה ל-Z (עומדת בפקק) מקבלת ממנו SMS:
16:03 - יש לי הקפצת עבודה. את משוחררת להיום. נהניתי.
16:04 - תודה
מוצאת מקום (חוקי) לעשות פרסה ומתחילה לחזור לכיוון צפון. אחרי כמה דקות עוצרת ומסמסת לו:
16:07 - גם אני נהניתי. אוהבת.
שעה עמוסה כאמור, אני מגיעה שוב לרמזור של הכניסה לנמל ת"א ומקבלת SMS
16:22 - שינוי בתוכניות תגיעי ל-Z
במקום להמשיך ישר ברמזור, לוקחת את הפניה ימינה (אחרי התלבטויות מהירות של 'מאיפה כדאי להסתובב'). שולחת לו SMS:
16:24 - רק מיידעת אותך שמאד פקוק שם. אני מסתובבת שוב...
16:24 - איפה את ?
16:26 - הגעתי לשם. חזרתי צפונה לנמל ועכשיו בשכונת דן
16:31 - על דיזנגוף דרומה
הוא מתקשר... אליי... הוא...(!) מתקשר (!)... אליי...(?) זה באמת קורה לי ?
אני מספרת לו שהגעתי והסתובבתי ונסעתי ושוב הגעתי ושוב הסתובבתי והייתי שם ועכשיו אני כאן,
ועולה לי בראש הסיפור של "הבית של יעל", על יעל שמספרת לאמא שלה בכזאת התלהבות,
על קורותיה בארגז שהועמס על הטרקטור ונסע וחזר ועלה וירד...
והוא צוחק בטלפון, כי הוא אוהב שאני נכנסת לשטף של משפטים כמו ילדה קטנה.
פתאום יש לכמה רגעים מין שיחה כזאת של כאילו גובה עיניים, אבל זה לעולם לא באמת כזה, רק נראה ככה לאיזה זמן.
הוא מסביר לי לאן הוא רוצה שאני אגיע (אני מרוצה, הוא היה קשוב לדיווחי התנועה שלי).
אני עדיין בפקק, אבל כבר רואה את הרכב שלו ממתין לי בצד השני, הלב שלי שוב מתחיל לדפוק.
עכשיו אני יכולה להודות בפני עצמי, כמה התעצבתי כשה-SMS על הביטול הגיע ולא הספקנו להגיד שלום כמו שהייתי רוצה...
אז היה לנו עוד זמן של שנינו לבד, של ניגודים, של כואב ואוהב, של בכי וצחוק, של שתיקה ודיבור, של יחד.
ויכולתי אח"כ להמשיך את דרכי בפקקים הביתה, כשאני מרגישה אותו בכל מ"מ בגוף שלי.
ולא אכפת היה לי שהדרך מתארכת וששוב אני מחכה מחכה ומחכה, כי הייתי מלאה.
אני עדיין. כל רגע.
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
חלק מהעוצמה של המפגש, גובר בשעות ובימים שאחריו, כשהאסימונים נופלים ויש תובנות.
עולות תחושות (לפעמים גם סרטים) אני מדברת עם אנשים שקרובים אליי, אני מדברת עם עצמי (חלק מזה, כשאני כותבת לו), ובעיקר אני מדברת איתו.
אני משתפת אותו במחשבות שלי ובדברים שעלו בשיחות עם מקורביי, הרבה פעמים, דווקא בשיחות האלה אני מגיעה לשיא ההתרגשות (אולי גם הוא, אני לא באמת יודעת).
אז מה שעבורי היה מובן מאליו, לחכות... כמה שהוא יחליט, וגם אם אני שולחת לו SMS, זה רק כי עולה צורך ולא כי איבדתי את הסבלנות, מסתבר, שזה בכלל לא מובן מאליו, לחכות כמעט שעה, סגורה בתא שירותי גברים במסעדה, מבלי לחפש דרכי מילוט מנטאליות כמו טלפון או אינטרנט (מה שהיה אפשרי בהחלט).
מה שעבורי הופך לנורמה וגורם לי לכמיהה מחודשת לאקסטרים, היא לטענתו, העובדה שאני כבר כל כך עמוק בפנים, וחיה אקסטרים, שהריגוש כבר הפך לסוג של שיגרה.
מה שגורם לי להסתכל על חוויות שמתרחשות סביבי ולקנא...
וכן, אני מרגישה על זה כפוית טובה, קטנונית, מפונקת... כי אני באמת חיה את החלום.
בעומקים שבהם אני נמצאת, אני עטופה בדאגה שלא תאמן, אהובה ומטופלת ממש כמו גורה.
אז דיברנו על כל זה והסברנו לי, מה עובר עליי ועיבדנו את החוויה וחזרנו לדבר עלינו...
התגעגעתי לדבר עלינו...
מתחילה לחזור לעצמי, למקום שלי... לשקט ולשלווה. רק משם, אני אוכל להסתכל קדימה ולצדדים.
לעת עתה, אני לגמרי כאן ! ברגע הזה ! במקום שלי ! חוזרת לעצמי.
גורה (מי)שלו
מה ש(יחיד)סגול(ה) אחד יכול לעשות...
( :
(...שיחת מסנג'ר שבטח לא מעניינת אף אחד...)
ואני ווףווף(*) מוצלחת בשידוכים
את מוצלחת בדברים אחרים (:
כמו לישון עם קולר - לדוגמא.
זה נכון
לא כל אחת יכולה.
באמת ?
וזה מאוד חשוב לחיים. זה יכול לקדם אותך למקומות חשובים.
כמו מה למשל ?
נניח שאת רוצה קידום בעבודה ...
את יכולה לספר לבוס - זה בטוח יעזור.
(אני מזהירה אותך שיש סיכוי גבוה שהחלק הזה של השיחה יצוטט בפוסט)
(כולל האזהרה שלי)
חצופה ... (:
לבקש אישור ?
לא.
תודה
(המשך שיחת מסנג'ר שבטוח שעדיין לא מעניינת אף אחד)
____________________________________________________________
(* לא)
קיץ ! מונדיאל ! חם !
תגובה ל: בוקר טוב.
בוקר טוב לכלבונת הכי מוזנחת בצפון.
שיהיה לך יום מצויין ומלא חיוכים ונביחות.
הבעלים הגאה והמזניח.
}{
תודה
...זה אומר שאתה מודה בזה שאתה מזניח ?
}{
אני לא מודה בכלום עד שעורך הדין שלי מגיע.
זכותך.
בכל אופן, ועכשיו בלי להתלוצץ... קצת כבד לי בנשמה.
לא מתפרקת ולא במצוקה, אבל כבדה.
}{
אחרי כמה ימים:
כמעט כמו תמיד, בהפתעה.
אני יכולה לחשוד, או להעלות השערות ולהמציא כל מיני תסריטים, אבל אני לא באמת יודעת.
זו תמיד התרגשות עבורי להיות איתך ועם אנשים שאני אוהבת, כאלו שעד לפני רגעים היו חלק מהיומיום שלי, חבר, חברה ~ חברות.
סיטואציה הזויה... אם עד עכשיו הם היו חלק מהקהל, עכשיו כולנו שחקנים.
התחושות מתערבבות, האחווה העצומה ששוררת סביבנו בחדר, עם הביטחון המוחלט שלי בך, האהבה, העוצמה, המסירות הטוטאלית.
פתאום יש רגעים שאני מתחילה להרגיש ויברציות אחרות, הבטן שלי מתכווצת ואני לא ממש יודעת לשים את האצבע למה.
אני גם יודעת שזה בעיקר לא קשור אליי, שזה לא העסק שלי, אבל האחווה... היא גדולה... היא מקרבת... היא כמעט מרגישה מחייבת.
באיזה שלב, אתה ואני לבד.
אתה יושב על המיטה, אני ניצבת מולך על הברכיים.
העיניים שלי נעוצות בשלך, העיניים שלך נעוצות בשלי, הידיים שלי אחוזות חזק בתוך שלך.
ואז אתה שואל אותי, מה יהיה אם תשלח אותי אליו.
אני אומרת שאלך.
אתה שואל מה אני רוצה.
אני משיבה שרוצה את מה שאתה מבקש.
"אני יודע. ובכל זאת, אני רוצה לשמוע מה את רוצה, מה את מרגישה"
"אז אני לא רוצה"
אתה ממשיך להסתכל לי דרך העיניים אל הנשמה ובעיקר שותק.
אני כבר לא זוכרת אם שאלתי במילים או רק במבט...
מה יהיה...?
אבל נדמה לי שאמרת משהו בסגנון "מה שאני אחליט".
זמן מה אח"כ, חדר אחר, תפאורה שונה, כבר לא רק שנינו לבד, הויברציות גוברות, ההתכווצות בבטן מתחזקת.
הרצון שלי להתכרבל בך בתוך כל המערבולת הרגשית והפיזית הזאת, הולך וגובר, ואתה מאפשר לי.
אתה על הספה, אני ישובה על השטיח מכונסת בתוכך, הראש שלי מונח על הירך שלך ואתה מלטף.
הוא עוזב. יוצא. הלך.
חולפות כמה שניות (או דקות) והאצבע שלך מושכת לי את הסנטר כלפי מעלה, מסמן לי להישיר אליך מבט.
שוב עיניים נעוצות, שקט.
אתה מורה לי להוריד את הקולר ואני מסירה אותו.
ואז אתה אומר לי "רדי אליו, הוא מחכה לך".
הכיווץ בבטן מתחזק, אבל אני מפעילה לרגע את הראש ושואלת "לאן?"
"למטה, הוא מחכה לך ברכב בחניה"
אני מסוחררת, מפוחדת אבל גם לא – אין לי הסבר... זה לא משהו שההיגיון שלי מצליח להבין.
"ככה כמו שאני? יחפה?" אני שואלת...
"כן"
שוב, אני כבר לא זוכרת אם זה נאמר במילים, או במבט, אבל היה שם את ה"אני גאה בך" שלך...
אתה נשאר לשבת על הספה, אני קמה, מתחילה ללכת לכיוון הדלת, מרגישה את המבט שלך עוקב אחריי.
הכל כאילו בהילוך איטי, השניות האלו מרגישות כמו נצח, אני זוכרת כל צעד וכל תנועה שלי.
זהו, היד שלי על הידית של הדלת.
אני מורידה אותה והדלת נפתחת, חדר המדרגות לפניי ואני עושה את הצעד הבא החוצה.
אני לא מסתכלת לאחור, יודעת שזה רק ישהה אותי ויכניס אותי ללופ. נותנת לעצמי הוראה ללכת קדימה.
אני מושכת אליי את הידית החיצונית של הדלת כדי לסגור אותה ומרגישה התנגדות.
כמו היד ההיא, לפני 12 שנים ששלפה אותי כששקעתי במימי הכנרת ברחצת לילה כשהייתי שיכורה(*), תוך שנייה אני מרגישה את עצמי נשלפת פנימה לתוך הדירה.
עד עכשיו אני מרגישה את המשיכה הזאת, שהייתה פתאומית ומהירה, אבל מאד רכה, זוכרת את הסאונד של הדלת שנטרקת אחרי, אבל הפעם אני בצד הבטוח שלה...
משכת אותי כמו בצעד של ריקוד והצמדת אותי לגוף שלך, לקח לי רגע לקלוט, וברגע שהידיים שלך עטפו אותי, הדמעות התפרצו החוצה.
הבכי הזה החזיק בתוכו את כל מה שהצטבר בשעות האחרונות, ואולי בימים האחרונים...
בכי של התפרקות, של שחרור, של ידיעה שאתה שומר עליי וזה מה שמאפשר לי ללכת מעבר לקצה, לוותר על גבולות, להיות שלך.
שם באמצע המסדרון, תוך כדי שאנחנו מחובקים ואני בוכה (בדרמטיות אם זכור לי נכון...), הולכת אותי (והפעם על שתיים) חזרה אל הסלון.
עם מילים שיוצאות בבכי וברעד אמרתי לך שהייתי באמת הולכת אליו, כי ביקשת.
"אני יודע" ענית "ואני גם יודע שתלכי אם אבקש".
בשעות שאחרי, האווירה השתנתה לגמרי, הבטן השתחררה. החיוכים, הצחוק וההרמוניה – חזרו.
אתה והיא שנהניתם מהעוגות שלכם בכפית ואני שנהניתי מהקרם ברולה עם הלשון ( :
דיברנו קצת את מה שהיה, היא ואתה. אח"כ היא ואני, ובהמשך עוד חברה יקרה וחכמה.
בערב אתה ואני במסנג'ר, מעבדים, מציפים, מעבירים תחושות וחוויה למילים, לומדים את הסיטואציה ואת עצמנו.
אז, גם סיפרת לי קצת על ההתרחשויות שמאחורי הקלעים, על ד(ג)ברים שגם אם לא ידעתי אותם, הבטן שלי הרגישה והתכווצה.
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
(*) אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט, פתחתי את ההיסטוריה של ההודעות איתך.
גיליתי שמיד אחרי אותה שיחת מסנג'ר, שלחתי לך הודעה שאת חלקה אני מצטטת כאן:
"משהו שאתה לא יודע עליי 162"
לא בהרבה מקומות בחיי הייתי ערומה בפומבי.
אם הייתי חושבת שיש לי גוף ששווה להראות, אולי הייתי מעיזה יותר ונהנית מזה יותר.
העירום שכן עשיתי, היה כדי להרגיש את החופש, את האדרנלין, את האומץ, את קריאת התיגר על מה שמקובל או לא.
בחוף בסיני קרה שהייתי עם חלק תחתון בלבד (יש גם תמונות שמתעדות את זה).
אוגוסט 98 - חוף בכנרת עם קבוצת חברים טובים... הקפצנו טקילות והשתכרתי כהוגן.
ואז התחשק לכולנו להיכנס לשחייה לילית בעירום.
מה עושים כשכולם רוצים להיכנס ואין מי שיישאר על החוף עם השיכורה?
מכניסים אותה גם ובתורות מחזיקים אותה שהיא לא תטבע.
באחת מההעברות בין מישהו למישהו, המישהו קצת חלם ופספס אותי.
אני זוכרת שהרגשתי את עצמי צוללת למעמקים... ובאופוריה מוחלטת,
(זה בטח לא היה עמוק, אבל מתוך שכרות זה נראה היה כמו המצולות)
הייתי כמה שניות ככה מתחת למים, עד שהרגשתי - ידיים ששולפות אותי למעלה.
אני הייתי לגמרי מבסוטה מהחוויה, אבל מסתבר שסביבי החבר'ה היו ברגע של פאניקה,
הייתה עלטה ולמשך כמה רגעים הם לא מצאו אותי בקרקעית (שהייתה בערך מטר וחצי מתחת לסנטר שלהם).
עד עכשיו זה זכור לי כרגע קסום ומיוחד.
זה מה שעכשיו הכי מתאים...
~ ~ ~ ~ ~ The Beloved - Sweet Harmony ~ ~ ~ ~ ~ ~
