|
|
|
זה מחלל אותי.
אני כאן לבד.
הרצון הזה להיות לבד - הוא מפורר אותי.
אני רוצה שתתקרב, שתנשק אותי.
שתלטף, שתזיין אותי.
שתחזק, שתחפש אותי.
שתרדוף-שתרצה אותי.
אני רוצה שתחנוק ותצליף גם אם זה לא נעים ואני חתיכת ילדה בכיינית וקטנה.
כן,אני רוצה שתרצה.
ואני רוצה לרוץ אליך.
ואני רוצה שנהיה ביחד לאיזה חודש-חודשיים.
למרות שאין לזה סיכוי וזה ידוע מראש.
הייתי רוצה להתנחם בזרועותיך לחודש קצוב.
ההלוויה שלי קרובה , ומה יותר טוב מאשר לגסוס באהבה.
אני פורקת.
רציתי שהוא יידע לפני שאני נוסעת.יכולתי לגלות לו באלפי דרכים. מליוני צורות.
אני פורקת,מתפרקת , מתרפסת מול עיניו. הקרות, החלולות ואני מתבשלת באוויר הלח והרותח - הוא צופה בי מביתו הממוזג.
אז אני נוסעת, אני לא יודעת לאן.
אני מקווה ששם אמצא קצת נחת ואולי אוכל להתאהב בעצמי סוף-סוף.
זו לא אני.כמה חסרת בטחון אני יכולה להיות?
נולדתי כזו?מסרבת להאמין.אני רוצה להשתנות.
אני רוצה לחשוב חיובי. זה כל כך קשה לי.
אני לא מאמינה שאתם באמת מבינים כמה קשה לי לאהוב את כל הדברים הנפלאים האלה.
מי שלא מרגיש ככה לא יכול להבין. מן תחושה פנימית שלא מגיע לי.
אתם לא יכולים להבין.
היה בחור שהתאבד לאחרונה בשירותים בתותחנים,בחור בטירונות.
כדור בראש. הלוואי ויכולתי לדעת מה הוא חשב למה הוא הגיע לזה.
לא הייתי מגיעה לזה, לא בגלל שאני אוהבת את החיים אלא בגלל שאני תמיד רוצה להשתפר
לא שאני מאמינה שזה יכול לקרות אבל תמיד אני מדמיינת את עצמי במקום טוב יותר,
שאני יוצאת מהשחור הזה ורואה מעברו. שהשחור מתחיל להתפוגג לעומת האור. שנחרכים בתוכו חורים כל יום עוד חור קטן ודרכו חודרת קרן שמש חמה וחזקה שמאירה את חיי ואת תפיסתי הפסימית. הייתי רוצה להאמין בעצמי יותר.
זה לא קל. נדמה לכם שזה קל. להאמין שאתיישב שאלמד שאצליח. שאהיה שקטה מבפנים והסערה לא תרדף אותי יותר.
נדמה לכם שזה קל אבל זה קשה.
איך הוא הצליח? לקחת נשק, לטעון, לנצח אתהגוף.
הרי הגוף מתנגד הוא מנסה לשרוד אבל הנשמה וויתרה,
כל מה שהיא רוצה זה שקט, לעוף.
חלקים ממני מתחילים להתאושש.
קצת לבצבץ מעבר לשחור שגידלתי.
אני לא יודעת אם אצליח לאהוב,
או לפתח קשר אמיתי.
אבל כרגע זו לא המלחמה שלי.
בקרב הזה עוד לא ניצחתי.
אבל בהחלט אפשר לומר שהיריב שלי מסתמן כעייף בימים האחרונים.
אתם אמנם לא שלי.
לעולם לא אחווה אתכם,
לא תחנכו אותי ולא תענישו.
לא תעצימו ולא תרגשו.
לא תכאיבו ולא תלטפו.
אתם אמנם לעולם לא תהיו שלי.
אבל אני מעריכה אתכם,
יש ספיציפים שלא אנקוב בשמם ומקווה שאתם יודעים בלי שאנקוב.
אני מעריכה אתכם בתור שולטים,
בתור מובילים.
בתור בני זוג.
אני מאושרת בשביל השפחות שלכם,
ומאושרת בשבילכם שמצאתם את האהבה שלכם.
שיכולתם לאחד אותה,אהבה עם שליטה.
אז רציתי להקדיש לכם קצת ממני-
ולומר כמה אני מעריכה ומעריצה ונושאת את עיניי אליכם.
הזוגות הבדסמים בקהילה שלנו.
המוצהרים, הגאים, האמיתיים ובעיקר אלה שלא מתחבאים מאף אחד.
מאחלת שהזוגיות רק תצמח בניכם ותעצים בכל יום שיעבור!
באהבה ממני.
אז זו הקנאה,
היא שאוכלת אותי מבפנים.
אני רוצה להיות טובה,
יפה,
גבוהה ,
רזה.
אגן קטן,
תחת עגול.
חזה מושלם.
אז זו הקנאה,
היא שמרטיבה אותי באיברים.
אני רוצה להיות ספורטאית,
שהריאות ילמדו לנשום כמו דגיגונים.
אני רוצה להיות חכמה,
משכילה.
אחת שיודעת מה עובר עליכם מבפנים.
אז זו הקנאה,
זו שעוצרת אותי ותוקעת אותי חזק במקום.
אני בוטה בבלוג, אבל זו אני.
זו לא הצגה,
אתה חייב להאמין.
בעצם, לא איכפת לי כל כך אם תאמין.
זו הקנאה,
שמונעת ממני לפתח מערכת יחסים.
אני רוצה להצליח לפתח אינטימיות.
אמון.
בטחון.
לנסות ולקוות למצוא חן בעיניו.
אני פשוט לא בתקופה הזאת.
זה כאילו רק הקנאה נשארה בי,
כאילו יש כל כך הרבה שחור שהעיניים שלי לא יכולות לראות פנימה,
לא יכולות לראות אותי , אני עדיין כאן אבל כל השחור הזה..........
משאיר אותי חבויה מאחוריי כל ההריסות.
ההריסות של הצונאמי ההוא שעברתי,
זה שלא כללו בו שום מחלצים.
רק לשם השעשוע.
תאמרי קצת טוב לשם שינוי.
תאמרי מילים יפות.
כמו שאבא מלמד אותך.
עכשיו,
תתחילי בקטן.
זה כמו להסתכל לו בעיניים יותר מחצי דקה.
ברגע הזה הקשה של האמת כשאת רוצה להסיט את מבטך,
להעמיק את מבטך בעיניו-כמו ציידת נבונה.
ופתאם הבעיה היחידה שיש לי בלכתוב את הדברים הטובים,
היא איך לדרג אותם.
איזו בעיה קטנה.
רשימה נטולת דירוג קבל אותה איש יקר ממני, אליי-בזכותך.
אמא אוהבת.
אבא נהדר.
כלב יפייפה ואוהב.
אינטלגנציה ריגשית.
חוכמה .
יצירתיות.
תאווה.
תאבון.
רצון ללמוד.
רצון לידע.
תשוקה לאהבה.
הבנה.
לב טוב.
תחושת בטן טובה.
יופי.
בית.
אנשים יקרים ותומכים.
מקום טוב בצבא.
מפקד טוב.
מזל טוב.
אמונה בקדוש ברוך הוא.
אמונה בדרך שבחר לי.
אמונה בכל מה שנתן, ובכל מה שלא נתן.
אמונה בכל שיעור שבחר ללמדני.
הם בטח חושבים שאני חתיכת עוף מוזר.
אתקן לרעה, בהמת משק.
יכולותיי החברתיות כנראה שואפות לאפס אם יותר משעה בחברת אנשים ואני עומדת לצאת מדעתי.
ואני רק רציתי לתת להם להכיר אותי, שישאלו שאלות עליי ומה עושה בחיי וארגיש שאיכפת למישהו.
אולי ירצו לספר מעט על חייהם ובכך ארגיש את תחושת הסיפוק, הם מרגישים נוח לספר לי את אמיתות מחשבותיהם.
תחושת ההחמצה גדולה כשאני מסתכלת אחורה על הישגיי, הרי שהם אינם קיימים כלל.
עסקתי במיניותי כל השנים הללו, ואני איני מצטערת לדקה.
הייתי רוצה לחזור אחורה על מנת לעסוק בדברים שאוכל להשתמש בהם בחיי.
כל הזמן אני מדמיינת את עצמי לומדת רפואה אלטרנטיבית ורק ברגע זה הבנתי שאוכל להיות סקסולוגית נהדרת.
תמיד היה לי כישרון בכל מה שקשור במין,אהבה, תשוקה.
אין זה אומר שאני מתיימרת להיות מושכת ונחשקת בעיניי כל אדם, כלל לא.
[שוב, איכפת לי שלא תחשבו חס וחלילה שאני מעריכה את עצמי יתר על המידה]
מאיפה פיתחתי רגישות עצומה כזו למה שסביבי אנשים חושבים עליי?
איך אחייה את חיי כך ?
