Noblesse Oblige

צ'י סינג צו היה מאמן
תרנגולי קרב
עבור המלך הוסאן.

הוא אימן עבורו תרנגול מובחר.

המלך נהג לבקר בקביעות
ולשאול אם התרנגול
מוכן לתחרות.

"עוד לא"
השיב המאמן.
"הוא מלא באש.
מוכן להלחם
עם כל תרנגול.
הוא שחצן
ובטוח בעצמו."

כעבור 10 ימים
ענה שוב:
"עוד לא
כשהוא שומע
תרנגול אחר קורא
הוא מתלהב ומתלהם."

כעבור 10 ימים נוספים
ענה:
"עוד לא,
הוא עדיין נושא
מבט זועם, מלא חשיבות עצמית
ומנפנף בנוצותיו"

שוב עברו 10 ימים
המאמן אמר:
"עכשיו הוא כמעט מוכן.
כשתרנגול אחר קורא,
עיניו אפילו לא ממצמצות.
הוא עומד ללא תנועה,
כמו תרנגול שעשוי מעץ.
הוא לוחם בוגר.
תרנגול אחר יביט בו
ויברח"

מתוך סיפורים של צ'ונג טסו.
אושו – "כשהנעל מתאימה"
תרגום: וילינה

מהמזל אבקש זאת:
בהנץ היום,
לפקוח עיניים ואותך לראות.

ועת המלאכה מסתיימת,
כשהמחשבות רגועות
בזכות האהבה,
לעצום עיניים ואותך לראות.

ואם בחלוף החיים
ירצה הגורל כי מן האין
אשוב לחיות,
לפקוח עיניים ואותך לראות.



מזל טוב אנשים מדהימים ויקרים, מודל חיקוי כבר 46 שנים

בפעם הראשונה נפלתי חזק ונורא כאב.
הזכרון של הנפילה והכאב נותרו טבועים בי עמוק.

הבטחתי לעצמי שככה אני לעולם לא אפול שוב, לא משנה מה יהיה.
וכך במרוצת השנים נותר רק הפחד הזה.
לא לאבד שליטה, לא לאבד שיווי משקל, ללכת תמיד על בטוח ואיפה שיציב - איפה שלא אפגע.
הספיקה לי פעם אחת.

עם הזמן היו פיתויים, אולי אני אוותר קצת, אשחרר את החבל וארשה לעצמי קצת.
ותמיד קינאתי באלה שהצליחו - שהלכו עד הסוף ולא נפלו קורבן ולא נתנו לפחד לנהל אותם.
ותמיד היה כמעט - כמעט ושחררתי, אבל לא.
חוסר הבטחון, זכרון העבר והפחד לא איפשרו לי.
ידעתי כמה אני מחמיץ - את החופש שלי, את הכיף, את השחרור -
ובכול זאת לא הרשיתי לעצמי ללכת לשם.

לפני זמן מה החלטתי שזהו, אני חייב לעשות שינוי, לא לתת לפחד מחוויות קודמות לנהל אותי.
להבין שכול מה שאהיה בחוויה הבאה - זה מי שאחליט להיות ולא מי שאני חושב שאני בגלל העבר.

וניסיתי לשחרר, להיות חופשי, להתמסר בלי הצורך כול הזמן להיות בשליטה. בהתחלה עוד היו מעידות ולמזלי רק מעידות כי הרי עדיין הייתי זהיר ולא נמהר.
אם הזמן הגיעו נפילות, אבל המשכתי בראש מורם וידעתי שזה רק בגלל הפחד.

כשמפחדים שמשהו יקרה - הוא יקרה !

בכול פעם שכבר כמעט הצלחתי - שוב בא הפחד ושוב עשיתי הכול הפוך, לפי איך שאני חושב שצריך להיות בהתאם לעבר ושוב לא סמכתי על עצמי - לא עצמתי עיניים ולא התמסרתי.

וכמעט שהרמתי ידיים ואמרתי שאני יוצא מכול העסק הזה אבל ידעתי שאצטער על זה ולא אסלח לעצמי לעולם.

אז לקחתי נשימה עמוקה, שחררתי הכול, לא הבטתי אחורה ופשוט נתתי לעצמי לגלוש.
וואו זה עובד, הפחד לא מנהל אותי.

גיליתי שכול פעם שנרתעתי ממשהו עשיתי מיד את הפעולה ההפוכה ממה שהייתי אמור לעשות.
ככול שניסיתי לשמור על שיווי משקל ויציבות רק נפלתי שוב ושוב.
לא הבנתי שאת החוויה הזו שאני חווה אני בכלל לא מכיר - אז על סמך מה אני מנסה לשמור שיווי משקל אם בעצם אני לא יודע מה הם חוקי המשחק כאן.

מדהים כמה לפעמים אני מנסה לפעול על פי חוקים ישנים ומשליך אותם על חוויות חדשות ורק הורס לעצמי.

אחרי פרק זמן קצר שהכול הלך יפה וסוף סוף הצלחתי - פתאום נהייתי מודע לעצמי שוב, הפחד עלה, הנה אני רואה את הנפילה, הנה אני עושה הכול כדי להימנע ממנה למרות שאני לא יודע בכלל איך - וטראח !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! התרסקתי !



ועכשיו אני עם רגל חבושה עד הירך, שני נקעים אחד בברך ואחד בקרסול.
ניסיתי להחליק על הקרח.
בפעם הבאה אני פשוט אחליק במקום לנסות.

יש רגעים בחיים בהם צריך להביט במראה ולהבין שמשהו כנראה לא עובד.
כול החיים יש מן איתותים שכאלו:
הזמן עובר לי מהר מידי, לא מצליח להספיק, לא מבינים אותי, אני שונה, אני לא מתאים לתקופה הזו...
ולכול האיתותים הללו תמיד מגיבים ע"י היגיון או השכל הישר - תמיד יש תירוצים: בסוף יהיה בסדר, זמני יגיע, ועוד כול מיני סיסמאות שרק באות לדחות ולדחות ולהמשיך לבחור בדרך הנוחה - להאשים, לכעוס, להסתגר ולהתקרבן.

אלברט איינשטיין אמר:
"היגיון פשוט הוא אותה שכבה של דעות קדומות שאנחנו רוכשים לפני שאנחנו בני שש עשרה".

ולי לא היתה שכבה, היה לי ציפוי כמו קיר בטון מזוין של הבור בקריה, עמיד בפני כול מפגע, חסין בפני מרגלים, מוקף באמצעי לחימה והגנה מבחוץ ומאובזר בטכנולוגיות ל"א המתקדמות ביותר שיש.

והייתי שאנן, והייתי על גג העולם, אני בשליטה, כול הקלפים קרובים לחזה, ואף אחד או אחת לא יחדרו. עוצר, מחסומים, חומות והגנות - שום דבר לא יוצא ושום דבר לא נכנס.

אוטיזם.

לפני חצי שנה הבטתי במראה ששיקפה לי מי אני ואיך חייתי ולמה.
והפער בין אז להיום כה גדול, ורק מתעצם.

לפעמים העבר משיג אותי בצורה ספונטאנית - ככה בא במחטפים, להזכיר לי, לתת לי את הבעיטה הזו. "תראה מי היית" הוא אומר לי, והיום אני מוקיר את הבעיטה הזו שמאפשרת לי לראות את הפער, ולא לשכוח.

כשהעבר השיג אותי שלשום אחרי שתי בירות ושני צ'ייסרים של וויסקי לא הוקרתי אותו,
חזרתי לאוטומט - לבונקר.

רציתי לחבק אותך, לומר לך תודה ולהוקיר אותך על המראה.
לא חיבוק דובי חזק, תלותי וכולא, אלא חיבוק מלא חופש -
שבו לכמה רגעים כאילו אני הולך לישון, לא נמצא שם בכלל ורק מכיל את ההבדל העצום שעשית בחיי.

That Much

תודה.

לא לעשות רוח
ולא לחולל סערה
רק מהפחד לנדנד את הסירה
שאתה בעצמך יושב בה,
הם השקיעה האיטית למצולות.

משפט מהסרט "רומן על אמת" שהתסריט עבורו נכתב ע"י קוונטין טרנטינו.
הסרט הכי אהוב עליי בכל הזמנים.
ואולי כי יורד גשם בחוץ, או אולי כי הלב שוב רוצה כל כך. ואולי כי אתמול זה שודר בכבלים,
אולי עוד המון סיבות להזכר בדיאלוג משם, מהקסומים ביותר שלדעתי נכתבו.
דיאלוג בין איש פשוט, טוב לב וטיפה תמהוני ונערת ליווי בתחילת דרכה, אחרי ערב מעניין ומפתיע יחד שבו נפגשו בקולנוע, ישבו לאכול מאפה, דיבורים וסקס.
דיאלוג של ווידוי והתוודות שלה אליו והבטחה להתמסרותה.

יקראו לי רומנטיקן, אומרים שאני רגשי, לב טוב ועוד... אבל זה אני. אולי גם קצת חננה, אבל עם הזנזונת הנכונה, אולי גם לנו תהיה הרפתקאה כמו של קלרנס ואלבמה.

הנה לכם הדיאלוג:
(קלרנס מתעורר אחרי ששכבו יחד ומוצא את אלבמה יושבת על מרפסת בוכה)

קלרנס: מה קרה ? את בוכה ? מה עשיתי ? עשיתי משהו ?
אלבמה: לא עשית דבר.
קלרנס: מה קרה ?
אלבמה: יש לי משהו לומר לך. לא סתם הייתי בקולנוע, שילמו לי להיות שם.
קלרנס: שילמו לך להיות שם ? מה את סדרנית ? או אולי בודקת שהנערה בקופה לא מועלת בכספים?
אלבמה: אני לא סדרנית, אני נערת ליווי.
קלרנס: את זונה ?
אלבמה: לא אני נערת ליווי ויש הבדל. זוכר את המקום שלקחת אותי אתמול איפה שאתה עובד ?
קלרנס : גיבורים למכירה ? (חנות קומיקס שבה קלרנס עובד)
אלבמה: יש לך בוס, נכון ?
קלרנס: לאנס ?
אלבמה : כן, הוא התקשר לאיפה שאני עובדת והזמין נערת ליווי, כי אמר שאתה זקוק לזיון, שאתה לא
יוצא כל כך הרבה ושזה יום הולדת שלך וכל זה. הוא רצה שאשחק כאילו אני לא מכירה אותך
ושסתם פגשתי אותך בקולנוע. איך הוא ידע שתהיה בבית הקולנוע הזה ?
קלרנס: אני כל יום הולדת הולך לראות סרט. למעשה הוא אפילו התקשר לשאול לאיזה סרט אני הולך
השנה.
אלבמה: אתה לא כועס ?
קלרנס: לא, אני אומר לך... זו אולי אחת הפעמים הטובות ביותר שהיו לי. באמת. כלומר, ידעתי שמשהו
רקוב כאן, אין סיכוי שתאהבי אותי עד כדי כך, אבל אין לך מושג איך נרגעתי כשהורדת את
השמלה ולא היה לך שם זין.
אלבמה : תפסיק להיות כזה נינוח מכל זה. לך תסתכל בבית שלך יש פתק על ה-TV שאומר רק "קלרנס
היקר," כי לא יכולתי לכתוב יותר. אז אמרתי לעצמי: "אלבמה, תתוודי, וספרי לו ומה שיהיה
יהיה, ואם יאמר לך לחזור לדרקסל ושתלכי להזדיין, אז תחזרי לדרקסל ותלכי להזדיין."
קלרנס: דרקסל, מה זה דרקסל ?
אלבמה: שתוק בבקשה, אני מנסה להתוודות, בסדר ? (אלבמה שוב בוכה) אני הייתי נערת ליווי בדיוק 4
ימים ואתה הלקוח השלישי שלי. ואני רוצה שתדע שאני לא סחורה פגומה ואני לא מה שקוראים
בפלורידה: white trash אני באמת בן אדם טוב, וכשמדובר בזוגיות אני מאה אחוז... אני מאה
אחוז מונוגמית.
קלרנס: את נשארת עם אחד ?
אלבמה: בדיוק. אם אני איתך אז אני איתך ולא רוצה אף אחד אחר. עכשיו יש עוד משהו שאני רוצה לומר
לך. כשאמרת שאתמול היתה אחת הפעמים הטובות ביותר שלך, התכוונת גופנית ?
קלרנס: כן, אבל אני מדבר על כל הערב. לא נהניתי עם בחורה כמו שנהניתי איתך, כל חיי. באמת! את
אוהבת את אלביס את אוהבת את ג'אניס, את אוהבת סרטי קונג פו ואת משפחת פארטרידג'.
אלבמה: (מצחקקת) האמת שאני לא אוהבת את משפחת פארטרידג', זה היה חלק מהמשחק. ואני מרגישה
ממש מגוחך לומר את זה, אחרי שאני מכירה אותך ערב אחד, ושאני נערת ליווי וכל זה...אבל
אני חושבת שאני אוהבת אותך.
קלרנס: חכי שניה, תראי, אני מנסה לשמור הכל בפרספקטיבה. הרגע אמרת שאת אוהבת אותי ואם אני
אומר לך שאני אוהב אותך ולא אזהר ורק אתן לדברים ליפול איפה שיפלו ולזרום ובסוף את
משקרת לי אני אמות.
אלבמה : אני לא משקרת לך. ומרגע זה והלאה, לא אשקר לך לעולם.

(מביטים אחד בשני. סוף סצינה, למחרת הם מתחתנים)

http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?p=63150&highlight=#63150

במבט נוקב אל נשמתך אחדור,
ובקרבך תשוקתך תחל לבעור.
את חושייך אגביל, את זהותך אשלול...
לא אדם, לא אישה, לא שפחה.
הלילה הזה, את תהיי לי לחור.


http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=7684&highlight=

מחר ימלאו שבועיים מאז שהכל התחיל.

שבוע ראשון היה מלא עליות וקצת ירידות, היו משבי רוח עזים והיו בריזות מחממות ומרגיעות. במתינות ובהדרגה נבנה משהו מדהים, שמיימי עד כדי אלוהי.
נבנה לו מגדל שיסודותיו התבססו על אמון, בטחון, הנאה ונתינה.
המגדל נבנה לגובה, ובשאיפה מעלה, נגענו בשמיים, דגדגנו עננים, ופרצנו את הרקיע.

אך המגדל נבנה לגובה ולא לרוחב, ממתינות וסבלנות עברנו לחיפזון ופזיזות. ולקראת סוף השבוע החל מזג האויר לסעור, עד שסופה חסרת מעצורים ערערה הכל. ללא רחם וללא מחשבה או התחשבות, מוטטה הכל באחת. ובמשך שבוע המשיכה לסעור, ולהמטיר את גשמיה ולהאפיל את האופק.

עד אמש.

והבוקר, השמש זרחה, ועם קרניה, חומה והתקווה של יום חדש אשר הביאה,
ניתן גם להתרשם מעוצמת ההרס, התהו ועיי החורבות שפעם היה מגדל של אושר. אני פוקח עיניי, אומד את החורבן, רואה את האדמה מתחתיי, עליה נישא אותו אושר. הבריזה שוב מלטפת.

ואני מחייך.

אי שם באדמה, היסודות עוד קיימים, חזקים מתמיד ושמורים לעד.
האמון, הבטחון, ההנאה והנתינה - יפרצו שוב מעלה ויכבשו יבשות, ישתלטו על ימים ויחבקו את הרקיע.
ואל האדמה, המים והרוח תצטרף האש שבליבי, אש התקווה, התשוקה והאהבה.


תודה לכל האנשים היקרים. על ההקשבה, על הדברים, ועל חברותכם אשר אני מוקיר כל כך.
תודה שלא ויתרתם, שהתערבתם, שחשתם אותי כל כך טוב ונתתם לי.

לקחתי הבוקר פלח של תפוז,
פוצצתי לך אותו על חור העכוז.
צעקת ונאנקת, היית בהיסטריה,
ואז רצת בכל הבית כמו שפן על בטריה.


http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=7595&highlight=

השיר הזה מתנגן לי בראש

:מוקדש לאור שלי
"My Immortal"

I'm so tired of being here
Suppressed by all my childish fears
And if you have to leave
I wish that you would just leave
'Cause your presence still lingers here
And it won't leave me alone

These wounds won't seem to heal
This pain is just too real
There's just too much that time cannot erase

When you cried I'd wipe away all of your tears
When you'd scream I'd fight away all of your fears
I held your hand through all of these years
But you still have
All of me

You used to captivate me
By your resonating light
Now I'm bound by the life you left behind
Your face it haunts
My once pleasant dreams
Your voice it chased away
All the sanity in me

These wounds won't seem to heal
This pain is just too real
There's just too much that time cannot erase

I've tried so hard to tell myself that you're gone
But though you're still with me
I've been alone all along