לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

Something about a little box with a mirror and a tongue inside
לפני 11 שנים. 11 בדצמבר 2012 בשעה 7:35

יום חורף גשום ומקפיא, מהימים שכל תזוזה מהאח הבוער גורמת לעורי לסמור בפראות רועדת, היום זה יקרה, היום אני אפגוש אותך. כשתגיעי תגלי שאת עוד לא יודעת כלום.

 

אני בודק אם הכל מוכן ומרגיש כאילו העולם נוצר בשבילי בשביל הערב הזה, הכל מוכן.

דפיקה חלושה בדלת, כאילו  את חוששת ממה שיגיע, ממה שמחכה לך, ואת יודעת טוב מאוד כמה את צודקת, כמה זה יכאב כמה אני רע לקרמה שלך, אמא שלך תמיד הזהירה אותך משכמוני, אוי.. כמה אין משהו שאת רוצה יותר מזה עכשיו.

 

האורות עמומים, את לוחצת על הידית בחשש פותחת את הדלת לאט ונכנסת פנימה במעין התגנבות שקטה, בפנים מוזיקה שקטה ודרמטית , את יודעת שזה לא מטליקה, אבל לא מזהה, ואת יודעת כבר מה את צריכה לעשות.

 

נכנסת לחדר, מסירה את המעיל הארוך ונשכבת על המיטה, קר לך, אסור היה לה ללבוש ביגוד עליון, עדיין לא מבינה למה הרשת לעצמך לצאת כך מהבית ביום חורפי שכזה, בעצם כן מבינה, זה חזק ממך, ילד טוב ירושלים כבר לא יצא ממני, וכשאת לידי, ירושלים לא מרגישה עיר הקודש בכלל.

 

את מושיטה את היד לשידה, שולפת מהמגירה העליונה צעיף משי אטום וקושרת אותו על עיניך ומחכה בחשכה ומשום מה את מנסה לחשוב על סלסילת פירות כדי להתאפק מלגעת בעצמך כך. כשאת מגיעה לגויאבה זה עובד לך, אבל הרעש של המעלית מעיר אותך פתאום.

 

את לא יודעת מי אני, אם אני לבד או לא, את לא יודעת אם אני חבר או אויב, את רק יודעת שאת רוצה ולא מבינה למה, את נשכבת על המיטה כשפנים שלך מופנים לכרית הרגלים שלך פסוקות והידיים פרושות לצדדים,  כמו שביקשתי ממך. ובראש שלך המילים ילדה טובה נשמעים, אבל בהילוך איטי שלא נגמר.

 

רעשים מהדלת, חיכוך של השטיח עם העץ כשהדלת נפתחת, קולות של צעדים מדודים, לפחד יש קול כל כך דק ועמום. אני נכנס לחדר ומתקרב למיטה, ואת מרגישה כמו נמלים שחופרים לך בלב, בנשמה.

 

ריח נעים של גבר זר שאת רוצה, הגוף מרגיש חום לא מוכר, של גוף אחר, וחוסר ביטחון ופחד מעולם לא היו סקסיים יותר. את מרגישה את המיטה קצת זזה, הרגליים שלך פסוקות, נשימה חמה ונעימה על פנים הירך שלך... מטיילת לאט ללמעלה, מטפסת באדיקות של שעון ומתקרבת לשעת המבחן, ובלי שלום, בלי מילה, בלי מבט בלי נשימה.....המגע הראשון שלנו היא של הלשון שלי על הדגדגן שלך. כמו צליפת שוט, זרם של חשמל עובר לך בגוף, לשון אחת, מגע ארוך, ורטיבות ממכרת.

 

יש בעולם שני סוגים של גברים שיורדים, אלה שרק מלטפים את הדגדגן, ואלה שחודרים עם הלשון לתוכך עמוק, ואז יש אותי. אני מוצץ אותך לתוכי, הלשון שלי מלטפת אותך כשהדגדגן שלך בפה שלי, חום של פה עוטף אותך שם, ולשון מתמידה ומדייקת, את יודעת שהתמכרות זה דבר רע, אבל נקודת האל חזור כבר נשכחה מאחור.

 

כשדימעת זיעה אחת מתגלגלת לה על המצח שלך, זולגת לכרית, את יודעת שיש ימים טובים וימים רעים, היום זה בכלל לילה.

לפני 11 שנים. 11 בדצמבר 2012 בשעה 0:37

אני חושב עלייך.  וזה לא תמים.

לפני 11 שנים. 9 בדצמבר 2012 בשעה 16:45

 

לפני כמה שנים נסעתי לשם לכנס עם השותף שלי, בחור מבוגר אולי בן 65, לקחנו חדר במלון יוקרתי, וקיבלנו חדר ענק, שני מיטות קינג סייז עם מרווח באמצע למשחק סטנגה, משהו מטורף, רק מה, עדיין חלל אחד, הקיצר בלילה השני הוא החליט שהוא עייף והוא נכנס לישון בשמונה, ואני, אין בכלל מצב שאני נרדם בשמונה גם אם העולם כולו תלוי בזה, טלוויזיה גם לא ממש ברירה, הוא ישן בחדר, אז ירדתי למטה....

היו שם אולי כמה אזורים של הופעות, על הבמה המרכזית הייתה זמרת מדהימה, מאוחר יותר להקת רוק, ממש הופעות מעולות, אני יושב לי לתומי ופתאום..... אני רואה בלונדה מ ד ה י מ ה!! כמו מהסרטים, עמוד חשמל כזה עם כול הבליטות הנכונות, האמת יצאו לי העיניים, יצא לי לראות בחורות יפות כבר (סיפור אחר) אבל זאת הייתה פשוט מעלפת, מהממת, והיא מתקרבת אלי, אולי שמה לב שנעצתי מבט בתצוגה אצלה, (אני לא יודע להשפיל מבט) והיא ממש ניגשת אלי ושואלת אם הכיסא לידי פנוי, עכשיו גם אם הייתי שומר אותו לאולמרט הייתי אומר לה שהוא פנוי.

אני מחייך היא גם, מזמינה לשתות, מדברים קצת, והיא נוגעת בי בטעות כזה, ואני בעננים, מהיכן אתה? מה אתה עושה כאן, וצוחקת עם השיניים הכי לבנות שראיתי בחיים שלי, היכן אתה שוהה, עניתי לה שכאן, במלון הזה, והיא כאילו בטבעיות שואלת רוצה להראות לי את החדר שלך? אני קצת בהלם... (וזה היה בזמן אחר, והיה לי שותף בחדר, אז לא ללמוד מזה כלום) אני כמעט בלעתי את הלשון שלי

עניתי לה שאני נשוי, ואני ממש נותן לעצמי שוב כאפה על הטעות הזאת, היא ענתה שלא אכפת לה, ואני עניתי שלי כן אכפת(מגיעה לי הכאפה הזאת), אז היא עשתה פרצוף כועס ומתגרה והלכה, אני מיד הזמנתי עוד משקה וביקשתי עודף קרח מהמלצרית, האמת מאוכזב קצת מהידיעה שפספסתי הזדמנות כזאת, אבל יחד עם זה מאושר שמישהי כזאת התחילה איתי.

אני יושב קצת יותר ומגיעה לה משהיא בדיוק כמו הראשונה, רק על גוון כהה, ושם גיליתי שכהה יכול להיות אפילו יותר מרשים מבלונד, את פשוט לא מאמינה, ואני מהביטחון שהראשונה נטעה בי, מיד חשבתי שאני לגיטימי גם לזאת, ורק מבט אחד והיא באה אלי.... אלי... את שוב לא מאמינה, זה מאורע שמימי ממש, כמו להדליק את האבוקות ביום העצמאות רק פי מיליון יותר שווה.

הקיצר שוב הכסא פנוי, שוב השיחה, שוב נשוי, ושוב הולכת, ואני אומר לך ממש תכננתי להתקשר לאישתי בו ברגע לספר לה שיש לי את זה, פצצות מתחילות איתי, ומהסוג שאין בכלל אפילו לא ביבוא אישי לארץ, כבר רשמתי לעצמי מה אני לובש, איך השיער שלי, איזה אפטר שייב עלי, הייתי בעננים.

כשהשלישית הגיעה הבנתי.........

הם נערות עובדות....(דאמיט)

זה לא החיוך המקסים שלי או הבלורית המלאה שלי, רק החברות שלי עם כמה נשיאים ירוקים.

פדיחות

 

לפני 11 שנים. 9 בדצמבר 2012 בשעה 10:08

חתולה שמתמודדת עם חודרנות כואבת תשוקתית וקוצנית נאנקת לה בצעקה שנשמעת כמו בכי של תינוק רחוק, נשימה אחרונה של צבי שלא נחלץ משיניו של מלך הגונגל הרעב, ודממה רועמת, לדממה תמיד היה את הקול המפחיד מכול, אז מזל שיש שועלים לפעמים שצועקים באמצע הלילה בבית קברות שומם, מעירים את הנשמות, ומפחידים את המפגר שמחפש את עצמו שם בלילה פתאום.

 

 

 

 

 

לפני 11 שנים. 9 בדצמבר 2012 בשעה 4:14

 

כשאת מבינה שסוף טוב זה דבר רע.

כשזה לא סוד שאני רק מעביר לך את הכאב שלי.

כשמתבהר לך שהמלח בדמעות שלך זה פרורים מהלב שלי.

כשהעור שלך רוצה אותי, כשכול תא בגוף שלך צועק.

כשאין כלום בחוץ ובפנים אפילו ריק יותר.

כשאפור זה הצבע של הגשם

בואי.

לפני 11 שנים. 25 בנובמבר 2012 בשעה 13:29

כשלא צריך להגיד כלום, ורק הנוכחות שלנו יחד מרגישה כמו מכת ברק.

כשאת מרגישה את הפינג פונג המיוחד בשיחות שלנו.

כשאת יודעת שאת לא הולכת לקחת החלטות חכמות בנושא שלנו.

ברגעים שאת יודעת שגנבת לי פעימה מהלב.

בשניות לפני שאת גומרת.

 

 

 

לפני 11 שנים. 25 בנובמבר 2012 בשעה 7:48

זה לא אומר שאני רע.

זה לא אומר שאת לא רוצה.

זה לא אומר שתתרחקי.

זה לא אומר שתקשיב לקול ההיגיון.

תמיד היית מעולה בתירוצים.

עכשיו לטובתי. ואין משהו יותר סקסי מזה.

אומץ.

 

 

לפני 12 שנים. 24 בנובמבר 2012 בשעה 23:02

הלבד כל כך מעיק, אין באמת דרך להסביר בדידות,צריך להרגיש ולחוות אותה, זה יכול להיות באור, ליד המון אנשים, ובכלל יכולים להיות לך המון חברים, משפחה ואפילו אהבות, לבד תמיד ינצח את הכול באכזריות קרה, כי כשאתה צריך, רק אדם אחד באמת יכול לגעת בך, וכולנו יודעים שאותו אדם פשוט לא יהיה שם.

 

אז אני אשאר לבד עם החברים. לבד עם אהבה, ולבד עם עצמי, וזה כבר הכי אכזרי, כי אני ממש לא אדם נחמד.

 

את הבדידות הזאת אני יודע שאפשר לקחת ממני, אבל רק לקצת, רק טיפה, ואני גם יודע שהבדידות הזאת תרעיל לי את הנימים הקטנים של הנפש, לפעמים אמצא חיבוק מנחם, לפעמים חום של גוף שימחק את המבוכה, לפעמים פשוט אחבק את הבדידות, כמו כשטובעים ,ברגע שאני מבין שהנשימה הבאה שלי תהיי מלאה במים כשאני מוותר.

 

את הנשמה שלי לא מכרתי, פשוט זרקתי הצידה, כאשפה עלובה, כשהיא נגעה ברצפה הבנתי שיש לה ריח של נבלה סרוחה ושאפילו הנשרים והצבועים יוותרו עליה, ועכשיו פשוט כבר לא איכפת לי.

 

אני נזהר שלא לתהות יותר בשאלות של קיום, ויתרתי על שלי פעם כשעליתי על מטוס של אל על בדרך חזרה לארץ, ומבט מצפה ומאוכזב קרע את המסכה שלי לרגע אחד של בדידות אכזרית ואמיתית, לרגע של אכזבה, תמיד הייתי ענק בלהפסיד הזדמנויות.

 

את אף פעם לא תדעי , אף אחת לא תדע, הכול יראה טוב נקי ומצוחצח, טעים ,מושלם, אני יודע לשחק מעולה, אני אפילו מחייך לרוב, אף לא אדם אחד יקרא אותי, אף לא אחד ידע עלי אף פעם, וזאת הבדידות שלי, זהו עונשי.

 

אז יש בי כל כך הרבה שברים שונים, מחיים רצופי תאוות, מתשוקות, מאהבות, מחיוכים, ומאופי מחורבן שלא נותן לי לשחות קדימה אבל דואג שכל פעם אקפוץ למים החמים, וכל פעם אני טובע מחדש, אידיוט שכמוני, ואני ואת יודעים שכל שצריך הוא מבט אחד בודד, ואני אקפוץ שוב. ומה שיותר גרוע, כנראה שגם את תקפצי איתי, ולטבוע יחד זה הדבר היחיד שיותר גרוע מלטבוע לבד.

 

אז אני שוחה לי אחורה בים של בדידות אכזרית,מוקף באנשים אוהבים, צף בקיום מיותר כשאני יודע שאני המוכשר מכולם, המוכשר בלהרוס כל חלקה טובה, כל מתנה שהטבע נתן לי, כל אהבה חזקה ואמיתית ככל שתהיי, לבד בים של גלים עדינים ושבירים, לבד מלטף לי קצף לבן, לבד עם רעש של רוח עדינה שנושקת למים מלוחים, לבד עם לב שפועם בלי סיבה, לבד עם ריח של חול מלוח מאוכזב, מרגיש את העור מתקמט, מחפש לטבוע שוב.

 

עולם וירטואלי, זרמים שעברו ברגע שהרגשתי אותך, ידיעה פנימית שנולדת עבורי, אחר כך הפכתי לחושך, כתום על גבי סגול , או לאור מסנוור שמעלים את, וגם אם המרחק רב.

 

אז היה ים ביננו, או דרך שאי אפשר היה להעלים, ונסיבות,לפעמים בית חולים אחד בלי צדק רק עם שער.

 

ואנחנו שנינו יודעים שלגן עדן אין בכלל טעם שאנסה להיכנס, יש שם את התמונה שלי ומערכת אזעקה שנבתה עבורי, וביני ולבינך, אין לי מה לעשות שם, להתפלל כול היום זה לא סידור טוב עבורי, אבל עכשיו, עכשיו אני רחוק גם מהגהנום, משהו על זה שמפחדים שאפגע בנפשם העדינה של יושבי ודיירי המקום, ואני קיוותי לפגוש אותך שם, לובשת כנפיים לבנות, קילשון אדום ביד,וחיוך של נסיכה קסומה.

 

תדקרי אותי אני מבקש בלחש, ואת לא יודעת למי זה יכאב יותר, חץ או קילשון זה באמת לא חשוב, הלב שלי אף פעם לא שוכח, תחדרי עמוק אני מבקש, ואת אפילו רוצה יותר ממני, אהבה זה דבר מטורף עלמתי, מטורף.

 

אין דבר יותר עלוב מלנצח, בייחוד באהבה, ואין כבוד בלשמור על הכבוד, נקיפות מצפון ושאלות של אמונה הם הסימנים הכי טובים לחיים, ויש דברים שאפילו מים רבים לא יכבו.

 

אין משהו שיכול לגרום לי להפסיק לרצות אותך, לכאב אני רגיל, להכאיב גם, ולא אכפת לי אם יש לנו סיכוי, ואם אם העולם יחרב מחר, את האמת האומללה שלי אני אוהב.

חייתי ומתתי, כול יום מחדש, מביט בך חושב אותך, או סתם חי.

 

 

 

לפני 12 שנים. 22 בנובמבר 2012 בשעה 20:29

אריה לא בוחר לטרוף.

לפני 12 שנים. 22 בנובמבר 2012 בשעה 18:55

לקחת אותך כמו גל פראי ומלוח.

 

לקחת אותך כמו ים של דמעות כחולות.

 

לקחת אותך כמו ירח עגול שמבין.

 

לקחת אותך כמו מכחול זקן ויבש.

 

לקחת אותך כמו רוח צהובה שמלטפת.

 

לקחת אותך כמו מבט של אריה פצוע.

 

לקחת אותך כמו אש אדומה וכואבת.

 

לקחת אותך בדממה בהירה ומפחידה.

 

לקחת אותך על ספה חבוטה או בחניון הומה.

 

לקחת אותך בחדר נחבא עם דמעות של דאגה.

 

לקחת אותך כמו עלה יבש ופריך.

 

לקחת אותך כמו פרי בשל ועסיסי.

 

לקחת אותך מהחושך שלך לחושך שלי.

 

 

לקחת אותך כמו שאת רוצה, וכמו שאני יודע.