לפני 11 שנים. 24 בדצמבר 2012 בשעה 6:52
ואני עוד אוהב סמטאות חשוכות.... לך תבין.
ים המלח. אבא שלה בחדר איתנו, הוא ישן אנחנו מקווים…. והאצבעות שלי בתוכה, כשאני מבין שהוא ער מתעוררת בי רעות טהורה, תמצצי אני אומר לה, ואני דואג שהוא ישמע.
היום זה נראה מטורף, יש כל כך הרבה להסביר.
לא ממש התאמנו, היא הייתה גבוהה יותר, שונה, אמונות אחרות, תשוקות אחרות, והחברה הכי טובה שלי, לא היה לנו סיכוי בכלל, דיברנו על הכל, חלקנו אהבות, אכזבות, חילקנו עיצות, היינו אוזן קשבת, כתף, הכל.
פתאום וכל התפרץ, ידענו אחד את השני כל כך טוב שהכל פשוט זרם, כל הבעיות נעלמו והיינו רק שנינו, אהבתי אותה, חייתי אותה, והיא הייתה שלי, אבל הייתי רק ילד קטן, ילד שלא מבין ולא יודע, אני עדיין זוכר את ההרגשה שמובילה לכלום, את האהבה שלה נוזלת בין האצבעות שלי, נמוגה.
את החיוך שלה, הדרך שהשפתיים שלה היו מתעקמות כשהיא מחייכת אני לא יכול לשכוח, לפעמים אהבה יכולה להיות לא הגיונית.
הערב הגדול שלי, מוצלח במידה לא ברורה, אני הרוג לא ישנתי כבר שבוע, החברה שלי תהיי שם, היא הבטיחה לי.
הכל דופק כמו שעון, דופק, סמטה חשוכה לא רחוק ממני, והעיניים שלי שורפות, אולי כמו הגב שלה על קיר טחוב, הידיים שלו ממששות אותה והיא מחייכת את החיוך שאני אוהב כשהיא מנשקת אותו, היא לא יכלה לחכות שהערב שלי יגמר.
הלואי שהייתי יכול להגיש שאני לא אוהב אותה יותר, אפילו היום.
אופנוע זה כלי מטעה, יותר מדי כוח בין הרגלים ובסוף נשארים רעבים.
חיוך ראשון, מבט שונה, ופתאום מתעורר משהו אצלי, אין באמת נוסחה לזה, לאהבה, זה לא באמת קשור רק לריח או למראה, לרוב זה הרבה יותר עמוק, זה יוצא ממעמקי הנשמה שלא ידעת שיש לך, אז אולי אתה מתבייש, אולי אתה חולם, בכל מקרה אתה יודע שפתאום הכל השתנה.
שנים רדפתי אחריה, היא ידעה, הידיים שלה סביבי כל בוקר, צמודה אלי מרגישה אותי, המבטים, הדרך שהלב שלי היה רועד כשהיא חייכה אלי, היא ידעה.
עברה לה שנה, אולי יותר, דרכנו נפרדו ומים רבים עברו בנהר, אבל את מה שאני מרגיש אי אפשר היה למחוק.
ופתאום ראיתי אותה שוב והבטן שלי פתאום התחממה, הרגשתי כמו שוקולד ביום חם, ראיתי שהיא רואה אותי נמס, ״המספר שלי לא השתנה״ היא אמרה, ״אין מצב ששכחת אותו״ , היא תמיד קראה אותי בקלות.
חיכיתי יומיים של חלומות, יומיים שבהם הכל היה דהוי סביבי והפחד הרג אותי מבפנים.
יצאתי מהבית והלכתי, והלכתי ,עד שכאבו לי הרגלים, והטלפון הציבורי היה כבר מולי ( כן היו אז כאלה),אני מחזיק בטלכארד שקניתי עבורה והיד רועדת לי, מכניס אותו לאט ומחייג, מנתק שניה לפני שמקליד את הספרה האחרונה, שוב מחייג, הפעם את כל המספר ובלב אני יודע שאם אמא שלה תענה אני אנתק.
היא ענתה.
המתנתי שניה ועוד לפני שאמרתי שלום היא ידעה שזה אני.
דיברנו קצת והיא הציעה שנצא קצת, ואני הפחדן, לא יודע מהיכן שאבתי את האומץ אבל אמרתי לה, אני רוצה אותך, ואני לא רוצה לצאת אדיוט שוב, אז הפעם זה יהיה מהתחלה כמו שאני רוצה,(שאני אידיוט), אני רוצה אותך קרוב אלי, נוגעת בי, מכילה אותי, אני רוצה לחבק אותך, לנשק, לחדור לתוכך, אני רוצה לנשום אותך, אני רוצה להרגיש אותך איתי.
״אז שנתחיל בארוחת ערב״ היא אמרה והטלפון כמעט נשבר לי ביד, ידעתי שהלב ישבר לי גם, שוב, ״אני רוצה להיות בטוח שזה יקרה הפעם״ אמרתי, וידעתי שאני הולך להתעקש על שטויות ולהרוס את זה, ידעתי שאני הורס.
תבטיחי לי שהכל יקרה, ועכשיו, (שאני פחדן), ידעתי שזה טיפשי, מיותר, אולי רציתי פעם אחת להכניע אותה, אולי פשוט פחדתי.
דברים כאלה לא מתכננים מראש, היא אמרה, בוא וקח אותי כבר, אני רעבה והתגעגעתי, היא לחשה אלי.
״אז לא צריך״ אמרתי לה, ושברתי לעצמי את הלב לבד.
יש רק נשים בודדות בעולם כמוהה.
כשבילי כתב את she is always a women to me, הייתי בטוח שהוא הכיר אותה גם.
היא באמת יכולה להרוג עם החיוך שלה, היא באמת נולדה לפני הזמן שלה, היא אף פעם לא תיכנע או תוותר, רק תשנה את דעתה, היא תוציא ממך את כל הפוטנצאיל שלך, הטוב והרע, והצל שלה תמיד יהיה שם.
הכרנו בטעות
היא בחרה אותי,ואני שלא הייתי תמים כבר פשוט קפאתי, כשראיתי אותה כל העולם פתאום הפך לשחור לבן והיא הייתה בצהוב שמש ואדום תלוש, הכול תמיד היה קפוא סביבה, ורק היא הייתה שם, כמו בפוקוס של המצלמה שהכול מטושטש כמעט לא קיים ויש גוף אחד חד מדוייק וממכר כל כך.
השניה שלי, חצי שנה, והיא זרקה אותי, התחתנה עם החבר הכי טוב שלי.... לא הזמינו אותי לחתונה.
הוא לא שרד אותה, לא כל אחד יכול לנהוג בלמבורגיני, טבע האדם או עדיף שאדייק טבע הגבר הוא קצת מטורף, גבר יכול להעריך את הסיכונים לפני שהוא נוהג בלמבורגיני, כאשר הוא יושב והרגל כבר על הגז שיקול הדעת נעלם, מעיין אי שפיות זמנית כזאת, תענוג צרוף של חוויה שמשכיחה את הכל, את העולם כולו , את עצמך, יש שקונים אותה ומאכסנים בגראז' ממוזג הם דואגים לפנק אותה ולמעשה הופכים אותה לפסל, מומיה, סמל מעמד, את אלה צריך להשמיד, יש שמנסים לנהוג 20 קמ"ש, הלמבורגיני תקיא אותם בפניה הראשונה, יש שמסרבים לנהוג בה ובוחרים רכב אחר מתאים יותר, אלה גורמים לי להקיא, יש כאלה שמועדים לסכנה, נוהגים בלי רשיון כשגשום בחוץ, כשהם פצועים קשה מנהיגה קודמת על פיאט חבוטה, בלי ביטוח ובמלוא המהירות, אולי היה כדאי להמציא אזעקה מיוחדת או כסא מפלט מיוחד לשכאלה,ובכל מקרה אי אפשר להאשים את הלמבורגיני כי נוצרה, כי נסעה מהר, כי לקחה לנו את שפיות.
לפעמים יש התאמה לא נכונה, כמו מיגדל פיזה שנכון לו להיות עקום ותו לא, כך התאמנו, רחוקים באמונה, רחוקים בנסיבות, ובכלל אסור היה לנו.
אחרי 12 שנה חשבתי שאני חזק מספיק אז מצאתי אותה בטעות שוב, (חיפשתי שעות בנט) חמש שנים שכל רגע מעיר תא אחר אצלי בגוף, חזרתי לקרוא, הרגשתי שוב פרפרים שחשבתי שמתו מזמן, וכל נגיעה יכלה לרשום שיא חדש, השנים רק הטיבו איתה, כמו יין שרק משתפר, והיה ברור לי שאדפוק את הכול בסוף, זאת דרכי.
אז עכשיו אני שוב לבד.
חשבתי לשלוח לאחת מהן את האוזן שלי אבל אני לא באמת יודע לצייר, חשבתי לפרוש כנפיים אבל אני לא באמת יודע לעוף, רציתי לחבק אותה קרוב אלי אבל כנראה שאני לא יודע לאהוב, אז נשארתי עם שתי אוזניים, רגליים על הקרקע, ולב שבור.
שלך תמיד
