|
|
|
יש כאלה שצריכים את המנה הראשונה.
ויש שצריכים את התוספות.
יש כאלה שצריכים את המנה העיקרית.
ויש אפילו שצריכים את כוס היין.
אני תמיד אהבתי את הקינוח.
אני יודע שכל הארוחה נעשתה לכבוד הרגע הזה.
הבטן כבר רגועה, הכיס כבר מחורר.
נגמרו המילים, ואפילו היין כבר הגיע למקום הנכון.
עכשיו זה רק אני והביס המתוק הזה.
זה כמו לנגוס בענן של טוב כשהחיים בכלל למטה בכדור הארץ.
זה לדעת שהדרך הכי טובה לקחת בכוח זה כשרוצים לתת לך בכל מקרה.
והיא צריכה להיות צחורה כשלג, עם נקודות שחורות.
היא צריכה להיות רכה ויציבה.
היא צריכה להיות עדינה מתוחכמת כנועה ודומיננטית.
היא צריכה לדעת שגם כשהיא נמסה בתוכי, היא משתלטת לי על כל תא בגוף.
כשאני מכניס אותה לתוכי היא צריכה לחבק אותי מבפנים ולתת לי את ההרגשה שאני מרחף בענן של טוב.
ואז היא צריכה לאהוב את זה שאני טורף אותה.
גלידת וניל טובה צריכה קונוס חד שיחזיק אותה.
וכפית מוצקת שתחדור לתוכה ותפרק אותה.
גלידת וניל טובה, היא הזונה שמביאים הביתה.
גלידת וניל היא המלכה של כל הגלידות.
אני חייב להתוודות, אני יודע שאני טוב בלתאר את הסביבה, פעם זה חדר מלון מצוחצח, פעם האולם של מלכת שבא, פעם זה על שולחן מעץ בטירה מפחידה באיטליה עם שנדליר שנראה כמו גלגל של כרכרה ונרות עליו, ופעם זה ספיק איזי בניו יורק הרטובה.
אנחנו גם יכולים לחלום יחד דברים כמו לנסות ולהבין כמה מרשים הים בלילה ולהנות מהקצב של הגלים, אנחנו יכולים לשכב ליד שדה של כלניות ולהתגלגל בין פרחים מדממים, אנחנו יכולים לחפש נוף של הרים עם שלג רחוק ולבן, או אגם עם חבצלות ביישניות.
אבל כאן המקום להגיד את האמת.
אני לא רואה כלום כשאני איתך, לא את הים, לא את החבצלות, לא את הנוף ולא את שנדליר בטירה.
אני רואה רק אותך.
אולי נכון שאני אדייק. אני רואה הכל. אבל בייחוד את השדה של הכלניות.
אני רואה את זה בך, את שדה הכלניות שלי.
החדר שלנו היה חם, פסלים של חתולים מלכותיים ברקע ולאחד מהם יש עגיל זהב באוזן, הם יצוקים וחלקים והעיניים שלהם נותנים להם מראה אמיתי ומפחיד. כאילו הם כאן לשמור עלייך.
אבוקות של אש רועדות מסביב מלטפות את הקירות בצבעים של צל.
במרכז החדר יש מזבח רחב, כמו במה, והתקרה רחוקה כל כך ואפלה.
ספה ענקית מרופדת בעור של נמר ואת עם מבט שיכול לגרום חלחלה לרוב תושבי העולם.
הפטמות שלך זקורות, עצמות האגן שלך כאילו יש להן חיים משלהן, מבטיחות לנו עולם של תאווה.
אני אחד מתוך כמה, וכשאנחנו נכנסים לחדר את כמו מלכה עדיין מביטה בנו ואומדת דברים אצלנו, הגובה, השרירים, רוחב הזין, וכמה ביטחון וסטיות יש לנו במבט. את עדיין מלכה, כך החיים למדו אותך, המראה שבחדר גם אמרה לך את זה פעם.
אצלי בעיניים הבטחון שלך נסדק, כי אני לא כמו כולם, את מיד מבינה שאני אקח אותך למקום אחר, אחדור אלייך גם לנשמה, אבל המלכה שבך עדיין נותנת לך להרגיש קצת עליונות. זה ימחק היום. אפילו את יודעת.
כמו שורה של עבדים אנחנו עולים לבמה, רעבים לגוף שלך לתשוקה שלנו, ואת כמו מלכה רוצה שיספקו אותה, וזה בדיוק מה שכולנו כאן לעשות, רק שאני שונה, אני אקח ממך דברים שאת אף פעם לא נותנת. אצלי את תשארי מלכה, אבל המלכה רחב, כמו שאף פעם לא היית, כמו שאת רוצה וכמו שמגיע לך.
והחתולים מביטים בכול.
את עדיין בשליטה, נעה ביננו, והמרחק מצטמצם, אני לא חייב להיות הראשון שיגע בך, אבל אני רוצה אותך מביטה בי ישר בתוך העיניים גם כשאחרים נוגעים בך. אז אני מתעלם מכולם, מהדברים שקורים לך בגוף כשאחר מחזיק לך את הפטמה, אני בוחר את צד ימין שלך, ומרים אותך, יש עוד אחר בצד השני שמרים אותך גם, ואחר שנכנס בין הרגלים שלך. את באוויר, נוגעים בך, צובטים, חודרים, וכמו מלכה נושמת, נהנית מכל רגע, וכמו זונה את זזה מכילה זין רחב של אדם שאת לא מכירה בכלל רוקדת באוויר, מכילה את הידיים הזרות שנוגעות בך, הגוף שמזיע איתך, והעיניים שלך דבוקות לשלי. כאילו הכל מותר, הכל נעשה בהסכמה שבשתיקה. בכוח הכתר.
והחתולים נראים כאילו הם התקרבו פתאום.
הגברים מתחלפים, כל פעם אחר בתוכך, ואני עדיין לצידך, חומד אותך, אוהב אותך, כובש אותך, לומד אותך, אני עדיין לצידך אבל אני כבר לגמרי בתוכך ואת מבינה שלפעמים הדברים שנכנסים לך ללב זה אלה שיקחו לך את הגוף הכי חזק.
היה נדמה לי ששמעתי יללה של להקת חתולים רעבים.
תש כוחם, ואת כבר לא באוויר, אני לידך בספה, הגוף שלך אדום, כואב, הכוס שלך רטוב ושורף. ואני מלטף אותך כמו שצריך ללטף מלכה, כמו שצריך ללטף אהובה, אבל אני מחזיק אותך גם, בדיוק כמו שצריך להחזיק זונה.
ויש דברים שלא צריך להגיד, פשוט מרגישים אותם מיד, ואת מרגישה כמה אני רוצה אותך עכשיו, יותר גרוע, את רואה שאני מרגיש כמה את רוצה אותי עכשיו. את מבינה שהחיים יהיו אחרים עכשיו. הכתר כבר לא משנה, כלום לא משנה, עכשיו את שלי, בידיי, ואני הולך לקחת אותך לקצוות שלי, לאהוב אותך ולנצל אותך גם יחד.
כשאני יורד מהבמה, אני מלטף את החתול הגדול, הוא כבר לא מפחיד בכלל, הוא לא הצליח לשמור עלייך מפני.
לבנה נופלת בחומה מאוד מיותרת, ואז עוד אחת, ויש זוג עיניים בצד השני, בדיוק כמו שלך.
ואז עוד לבנה אחת נופלת ואפשר לראות יד גרומה, עם אצבעות וציפורניים.
והחומה רועדת, ועוד לבנים נופלות.
ואפשר כבר לראות ראש מציץ מהצד השני.
ועכשיו גם אפשר לראות את החיוך, והתקווה.
ופתאום חלקים שלמים של החומה נופלים, ואנשים שוברים חלק למזכרת.
ואז אנחנו מגלים שהשד לא נורא, אנחנו מגלים שבזבזנו תקופת חיים בלי לנגוס בתפוח אדום.
חומות מיותרות זאת דרך חיים, ואנחנו היצורים הכי חכמים והכי טיפשים בעולם. תמיד יודעים איך לבחור לא נכון.
אנחנו ניתן לאחרים לבנות עבורנו חומות ונחייה בתוכן, נלך לעבודה, נתחתן, נאמץ כלב, נביא 3.2 ילדים ונחלום על מזדה 3.
נשכח שהחיים כקליפת השום, נטולי ערך, נשכח לחיות בדיוק כמו שאנחנו רוצים וכמו שמגיע לנו.
על חומות צריך לרקוד מלמעלה, את החיים צריך לבלוע בביסים ענקיים, ולזכור שהזמן לא עובד כמו בנק, אין תכניות חיסכון.
כל רגע שאנחנו לא חיים בו הוא רגע שמת ונזרק לתהום.
כשאתה כל כך קרוב לאופק.
אז אתה יכול לטבוע בתוך מבט אחד עצוב.
ועולם שלם חולף לו בשניה.
כשאתה כל כך קרוב לאופק.
אז הצבעים של השמש כתומים וחמים.
והגשם אפור ורטוב.
כשאתה כל כך קרוב לאופק.
אז אתה רחוק מהעולם שלך.
והסוף תמיד ארוך.
היא אמרה לי שאני Bad News, ואני ידעתי שהיא צודקת, תמיד הייתי כזה, אחד שיושב לך על הכתף עם קרניים אדומות וקילשון, ונותן לך עצות מעולות שיגרמו לך למחלת לב או לשבר.
ועכשיו כשהאופק המציאות נפגשים אני צריך חשבון נפש, אני צריך שעון חדש שמודד את החיים, אני צריך תחנת רוח שעובדת, ואני צריך להבין מה אני רוצה יותר, מה אני רוצה שוב, ובאיזה מחיר.
אז השולחן בקפה יחכה לחלום קצת פחות כחול, לתבע קצת יותר מורכבת, והיד שלי גם תחכה למקום הכי טבעי עבורה.
אתמול הוא כבר גופה סרוחה שגררו מהחיים שלנו.
מחר הוא הבטחה שאי אפשר לקיים.
אני רוצה לחיות את היום.
אתמול כבר סגור ואי אפשר לשנות בו דבר.
מחר עוד לא נכתב ויכול להשתנות שלא בשליטתנו.
אני רוצה לקבוע היום.
אתמול ומחר הזמנים שאני לא אוהב, הזמנים של התירוצים.
היום זה הזמן שלי.
לא נפגשנו אף פעם, אבל במבט הראשון אנחנו שנינו יודעים שמשהו הולך לקרות כאן.
אני לא שואל אותך לשמך, גם לא מחפש להבין כלום.
בחוץ השמיים זועמים על הלכלוך ברחובות ומחליטים לעשות שינוי רטוב.
אני מזמין מהבריסטה את הרעל שלי קצר וחזק, והעיניים שלי לא יורדות ממך.
אנחנו לא מחייכים, רק אומדים את הנזק.
ועם הברק הראשון אני מוריד את המעיל שלי ומסמן לך עם העיניים לכיוון הדלת.
לפעמים התקשורת הכי טובה היא בכלל בלי מילים, אז את מורידה את שלך גם, ויוצאת אחרי.
הגשם משתולל אבל למי אכפת בכלל.
רחוב אחד הצידה, וזאת כבר סמטה ירושלמית ערומה, את הולכת לצידי.
אנחנו לא מדברים אבל הרעם ברקע חודר לנו לעצמות מבעד לקור ואומר כבר הכול.
את הנשיקה הראשונה אנחנו עושים באמצע הסמטה, אני לא מצליח להיות עדין.
אז אני מצמיד אותך לקיר, ושנינו רטובים כל כך אז מתעלמים מזה שהמרזב ממש זועם עלינו את כל המים שבגג.
אני לא צריך להפשיט אותך, רק מפשיל לך את התחתון הצידה.
את מחבקת אותי עם הרגלים ואנחנו מפקירים את הגב שלך לקור של האבן הירושלמית.
החדירה שלי אלייך היא חדה ומהירה, אני מרגיש אותך נושמת אחרת עכשיו.
והיד שלי לא מתאפקת אפילו שזה הרבה יותר כואב בפטמה כשקר.
העולם והגשם נלחמים בנו, אבל אף אחד לא יכול עכשיו לנצח את החום שבתוכך או את הזעם שחודר אלייך ממני.
עכשיו את עם הפנים לקיר, מתכופפת, אני מאחרייך, הראש שלך נחבט בקיר שוב ושוב.
אני והמרזב לא מרחמים היום, אז רטוב לך, ואת מגלה שהגמירה שלך מטיילת לך בכול הגוף מטפסת לתוכך ומשתלטת עלייך.
על הרצפה יש בדל סיגריה רטוב שזז, ואת שומעת את הנקישות של הגוף שלי בתוכך עד שהעולם נעלם, ואת קורסת ומחבקת את השלולית.
אז את גם מגלה שהרטוב על הלחיים שלך זה לא גשם, ושזונה זאת לא קללה.
תחילתה של התמכרות, את רק לא בטוחה אם צריך לשנוא אותי או להודות לי עכשיו.
אנחנו חוזרים לקפה רטובים כל כך.
אני פותח לך את הדלת, והעיניים של כולם יורים עלינו דממה.
ורק סיל ברקע צועק פתאום CRAZY
וירושלים של הגשם מסכימה איתו ומקנאת בקצב לב שלנו.
וזה יכול להיות הרבה דברים, רובם רעים בייחוד כשהוא טוב.
זה יכול להרים אותך לשמים, ולהשאיר אותך שם, או פשוט לעזוב אותך ואתה נופלת, ואני לא יודע מה עדיף.
זה יכול גם ללטף לך את האגו, או לחנוק אותך כמו חיבוק של דוב או כמו ענב ירוק ומוצק.
וזה פתאום לא איתי ואולי זה בכלל איתי במקומות הלא נכונים.
וזה בוחר להופיע ברגעים חסרים, ברגעים מושלמים, כמו יהלום, ואז נעלם כשאני צריך אותו.
וזה אולי לא קיים בכלל ואולי זה רחוק ושלי כשאני בלעדיי.
וזה כבר לקח ממני הכול, לא הכול, הצער עוד כאן ותמיד יש עמוק יותר.
ואז יש את הרגעים שזה פשוט שם, אתה מתמכר לקסם, ומקסים את כולן.
וזה לא שווה אגורה שחוקה אחת, ואין מספיק כסף בעולם כדי לקנות את זה.
וכשזה איתי העולם נמס, וגם את.
וזה מתחבא בתוכי, ויוצא כשאני שוכח.
זה בכלל עובד בשבילי, וזה כמו ערפד, נשיכה אחת וזה בתוכך.
וזה מובן מאליו כשאני זוהר מבעד לזוהמה.
זה נותן לי אותך ואת כל הרגעים הטובים וזה לוקח ממני את היכולת להיות רגיל.
וזה כל הקסם שלי, ואין דבר בעולם שאני שונא יותר מאת זה.
ואת זה אני יכול לספור על יד אחת.
וזה שורף טורף וממכר, מתגבר חונק ומטייל, זה מנצח כובש ומלטף.
זה חם מאש או מאושו, רב יותר מכוכבי השמים ומהחול שעל חוף הים, זה כמו תא קפוא אחד בודד שצועק עוד.
זה אני!
אני יכול להכאיב לך, בכוונה.
אני יכול לקחת אותך ולהניח, בכוונה.
אני יכול להיות ולהעלם, בכוונה.
אני יכול לחדור לתוכך עד לתוך הנשמה, ולצאת. בכוונה.
בכוונה זאת מילת המפתח, כשזה בטעות, אז אני מרגיש עם זה רע.
