|
|
|
מפרש בלי רוח אתה יודע איך אני מרגיש.
אוניה במדבר את יודעת איך אני מרגיש.
מלח כשאתה מבריק, אתה יודע איך אני מרגיש.
ציפור שבורת כנף, את יודעת איך אני מרגיש.
רחם עקר אתה יודע איך אני מרגיש.
אישה מאוהבת, את יודעת איך אני מרגיש.
אני מרגיש אותך.
את לא צריכה לנבוח, אני לא צריך לבוש מעור, כשאת על ארבע, אל תלכי, יש דברים כל כך יותר טובים לניצול התנוחה הזאת, אני יכול להכאיב לך אבל לא צריך שוט או אביזרים עבור זה. והקולר הכי שווה זה האחד שלא רואים, הוא לא עשוי מחומרים מוחשיים. רק מהאהבה שלך באדום.
אין דבר יותר סקסי מלהנות מהחיוך שלך, מהסיפוק שלך ולפנק אותך, לא כי צריך, אילה רק כי אני רוצה ונהנה מזה, בלי פחד, בלי דאגה שזה משנה את המערכת שלנו, זה לא. עוצמה לא נמדדת בשפה עילגת של קללות עם חזרה על המילה כלבה או זונה, אפשר פשוט לבקש ממך עם מבט נחוש לפסק את הרגלים. או פשוט להגיד לך "שבי" ואז או שיש בי את זה, יש בנו, או שאין, כל השאר זה משחק של ילדים מתלהבים.
אז אני מלטף אותך שתתרגלי למגע שלי, זה יותר חשוב מלהכאיב, נקודה של מלח בים של מתוק יכולה לקחת אותך לסוף העולם, ואת יודעת שהכאב גם שם כבר.
ואת התרגלת.
משום מה וגם לא רק באתר הזה, אני תמיד נופל לאותה הגדרה, אני תמיד מכאיב לך, התמכרות מרצון, ויש הבדל ענק בין אגרסיבי לאלים, אין לי שום תסכול לפרק עלייך, רק הנאה מהצורך שלך בי, מיחסי הכוחות שלנו כשיש לך הכול, ואת כמו מלכה, גם עבורי, ועדיין שלי ומתחתי. לכי תביני.
אני למעלה כי כך אני, גם כאן היה קשה לי להגדיר את עצמי כשולט, אני למעלה ואת איתי שם. וניל זה לא...
אז כשאת רוצה תיסכולים של ילד כאפות עם עיגולדים וילקוט של בימבה, שצריך את הקולר, צריך שתלכי על ארבע, וצריך להשפיל אותך כדי להרים את עצמו, אל תבואי אלי, יש כאלה 10 בשקל בעליה של רחמו, או בחינם בכלוב.
להצלחה יש ריח משכר של מרלו יבש.
השמיים אפורים, עננים כבדים רטובים ומאיימים שם למעלה קרובים ומתקרבים. שבע בבוקר, ואני תכף רואה זריחה מיותרת של עוד לילה לבן, והקצה לא באופק בכלל.
אצבעות מלטפות גב שברירי, חודרות בעדינות לתוך הלב שלך, בדיוק כמו שאת רוצה, בדיוק כמו שאסור לך.
חום של תשוקה רחוקה פתאום נוגעת בך, לא משאירה ברירה.
זקיקים של שיער שמסתמרים עם כל מגע של אצבע אחרת, כמו נגינה על פסנתר כנף, דו רה מי פה סול דו רה מי פה סול דו רה מי פה סול והגוף שלך מתחנן דו רה מי פה סול, את רואה את התשוקה שלי בעיניים ואת האיפוק, אני טורף אותך בקצב שלי, דו רה מי פה סול, דו רה מי פה סול, וכל תא אצלך בגוף מתחנן בנפרד שאמשיך, דו רה מי פה סול, בלי ציפורניים רק כריות האצבע, דו רה מי פה סול, מטפסות בסולם דו רה מי פה סול, ואת כבר צועקת בלי קול, תמשיך, דו רה מי פה סול, אני רוצה יותר את עורגת, דו רה מי פה סול, ואני מנגן בזמן, נהנה מהזרמים שקופצים מתוכך, דו דו דו הכוח של הנגיעה הראשונה, רה השניה שמעלה מדרגה ומרגיעה גם יחד, דו דו רה דו רה מי פה סול, והשמים מחכים רק לך, דו רה מי פה סול סול סול, דו רה מי פה סול, ואני יודע שאני משחק באש עכשיו, סול סול סול, וכאילו נשאר רק להתקדם, תגידי לי, תבקשי, אני רוצה לשמוע אותך, דו רה מי פה סול, דו דו רה מי פה סול, תגידי, בקול, לא ללחוש עכשיו דו רה מי פה סול, שוב תגידי, דו דו דו דו דו רה דו רה מי פה סול, דו. והגוף רועד, את נאנחת, רוצה יותר, דו דו דו דו, רה רה רה רה דו רה מי פה סול לה לה לה לה דו רה מי פה סול לה ואת מתקווצת, ואני עוד לא חדרתי לתוכך עדיין.
דו רה מי פה סול לה לה סי סי והמגע שלי עכשיו חזק וכואב קצת, כמעט וגמרת, ואת מבינה שהשעות שלנו יהיה קצרות, ומלאות, את מבינה שהלילה יהיה שונה מאוד, יש שלושה סוגים של לילות, כאלה שלא רוצים לזכור, כאלה שלא רוצים לשכוח וכאלה שאי אפשר לשכוח.
אני עולה במדרגות לבית שלך, הייתי שם כבר, הייתי מנומס, אפילו נחמד, אבל היום זה יהיה אחרת.
את פותחת את הדלת, שמלה דקה, ואני אפילו לא ממתין לרגע שבו העיניים שלך פוגשות את שלי, אני דוחף את הדלת, היד שלי מיד נשלחת לצוואר שלך, אני מצמיד אותך לקיר ונצמד אלייך, את כבר יודעת שאני הולך לקרוע את השמלה שלך.
הגוף שלי נצמד אלייך, את מרגישה שאני מגורה ומבינה שעם הגודל הזה יכאב לך.
עכשיו אני שוקל אם לבעול אותך על הספה או לקחת אותך לחדר שינה שלך, אולי אפילו מוריד אותך מיד לברכיים לכבוש קודם את הפה שלך.
אני סוגר את הדלת, היד עדיין על הצוואר שלך, בחרתי בחדר שינה שלך.
בדרך את שואלת את עצמך אם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי להשאיר את השמלה שלמה, אין.
ליד המיטה שלך אני קורע את השמלה שלך מעלייך, ואת מתעלמת מהרעד שעובר לך בגוף משילה מהר את החזיה שלך והתחתון, אני זורק אותך למיטה ופותח את הכפתורים של החולצה שלי לאט, מפשיל את המכנס שלי, והתחתון, את מבינה שזה ממש יכאב וחונקת יבבה.
כשאני מתקדם אלייך את רואה את המבט הרע בעיניים שלי, היד שלי חופנת את הקרקפת שלך, האצבעות בין השערות, אני אוחז אותך חזק, והיש השניה מטיילת על הגוף שלך, חוקרת, ואני רואה כמה את רעבה למגע שלה.
את מתקרבת אלי, רוצה לטעום, אני דוחף אותך אחורה ולא בעדינות, מפסק לך את הרגלים.
היד שלי מיד מתקדמת, פנים הירך שלך מרגיש טעים אז אני בודק אותו.
אני בהתחלה קצת עדין ואת מרגישה את האצבעות שלי עולות ומתקרבות, הנשימה החמה שלי במעלה הירך שלך ותכף אני שם.
אני לא הולך לספר לך איך גמרת בפעם הראשונה, וכמה כאבה לך החדירה שלי, אני לא הולך להזהיר אותך מכל נקישת גוף, גם לא אגלה לך איך רעדת, ואיך הגוף שלך התמכר לכוחניות שלי, רצית שאקח אותך בכוח, ואני הרבה דברים לא יודע לעשות, את זה כן.
נשיקות עלמתי.
אנחנו בסרט שחור לבן והדבר היחידי שאדום מולי זה השפתיים הבשרניות שלך, את במרפסת, סיגריה ביד, הרוח משתובבת בשערך שמתנופף לו ברוח ומעניק למראה שלך קסם נוסף, כאילו שהיית צריכה את זה בכלל, אני נושם אותך לכאן, יש לך ריח של שושנה אדומה וקוצנית,מתיקות ממכרת, אני יודע שהסוף קרב, אבל מרגיש את הלב שלי פועם פעם אחת נוספת בגללך, בשבילך, בגלל הריח שלך, בגלל השיער והשמלה שלך, הכול כל כך קליל, מתנופף ברוח בשלמות מרהיבה, ואני כבר חושב שחבל, ממש חבל.
אני שוב רואה הכול בשחור לבן, והשפתיים שלך צועקות לי באדום, פתאום השמלה שלך אדומה גם, אני כבר יודע שהדם יהיה גם אדום, אני מביט על העיר מלמעלה כמוך, ורואה רק רוע מסביב, עיר של חטאים, אני צועד למרפסת, בצעד מדוד, קול נקישת נעלי על הרצפה הם הקול היחיד כרגע בעולם, אפילו הרוח נדמה,את שומעת אותי, עדיין בגביך אלי, רועדת ולא מקור, את אוהבת את הקור, זה הצעדים שלי, את יודעת למה אני כאן, את הזמנת אותי.
אני מתקרב בביטחון אלייך, והריח שלך משכר אותי, אני רוצה לראות אותך, אני רוצה לשמוע את קולך שוב, אני זוכר אותו כקול מלטף וחודרני, אני נעמד אחרייך, קרוב מידי, כאילו בטעות, ואת עדיין מתנופפת לך ברוח, אני מרגיש את השיער שלך מלטף אותי, והריח , שוב הריח, את מסתובבת, סיגריה ביד, "אש?" את שואלת, ואני לא מבין מהיכן שאבתי את הכוח להראות כל כך יציב כרגע, מהיכן שאבתי את הכוח להוציא בקוליות מעוררת התפעלות את המצית, ולהדליק לך את הסיגריה.
את כמו חלום, החלום שלי, את יפה כל כך, טהורה, והכול חטאים מסביבך, גם אני חטא כזה, חולם עלייך כבר ימים, שנים, חיים שלמים, אפילו הסיגריה נראית סקסית כל כך בין שפתייך, כשאת מחזיקה אותה בזוית הזאת רואים שאת זאת ששולטת בה, אולי זה הרוח, אולי זה כבר אני, אבל הריח שלה רק מתבלן את האוויר המתוק, אני כל כך כועס על היקום, הוא נתן אותך בידי המזוהמות, את גם בחרת בי, גם עלייך אני כועס, אני לא בטוח למה.
סוג של עבודה יש לי, ולחשוב שלרוב אני נהנה ממנה, המתכת הקרה מכבידה לי בכיס, את הכדור שלך ליטפתי בהערצה, הוא יגיע למחוזות עלומים, הוא יהיה היכן שאני לעולם רק אחלום, אני מחבק אותך, מתאפק, עיניים דומעות, כשאני שומע את הנקישה, אני מרגיש כאילו גם אני מתתי, שלום לך יפה, שלום לך עולם, עיר החטאים ניצחה גם אותי....
בלילות של ירח מלא.
שחור מסביב, גם בלב שלי, אני בלילה של הציד, הזוהמה מלטפת אותי, גאה בי כל כך, ואני מתעלם, גם מעצמי, עוד לא נשכתי אותך, אבל אני יודע שהדם שלך זולג על שפתיים שלי, והטעם שלך מתוק וחם.
בלילות של ירח מלא אני מגלה את הרגעים שבהם שהלב שלי עדיין עובד , הם בודדים ואף פעם לא נגמרים, אבל רק אותם אני סופר, אולי שם מתחילה הבעיה, פעם ידעתי להפסיק אותו, גם לא קראתי אז, עד שריחו של הבושם חדר לאפי, עכשיו הוא ערני ושנינו יודעים שאני שונה, אני הולך אחריו והוא ימשיך לעבוד, גם עליך, גם עלי.
בלילות של ירח מלא אני יושב על גדר של תייל, מקשיב לנעימה, כשאסימון נפל לי כבר כעסתי עליו, זה לא הוגן לחשוף אותי כך, אז מה אם רציתי להיות חופשי, אז כמו תולעת , כמו שיכור, כמו תינוק, רוצה את האהבה שלך ושלה של כולן, ורוצה להיות חופשי, אבל האהבה אצלי היא קשר שלא נגמר, אז חופשי אני כבר לא יכול להיות, אז שיחנק, צריך תמיד להיזהר מהכהן הגדול, הוא תמיד יכול למצוא מילה אחת שתקרע אותי לגזרים.
בלילות של ירח מלא, אני מרגיש את השנייים שלי מתחדדות, את העור שלי מסתמר, ופעימות של לב בתיפוף קצבי נותנות אוירה של דרמה וחום מתפזר בגופי ונראה כאילו הרוח לא יכולה לפגוע בי יותר, גם השמש לא כאן, ואת בשמלה דקיקה, עור חלק, ומבט תמים.
צל אפור בים של חשכה, צעדים שקטים, נשימות קצובות ספורות וארוכות, הארומה של הפחד שלך רוקדת באוויר מולי, נגיעה עדינה של אצבע ועור, שכמו הצלפת שוט מקפיצה את העצבים שלך, אבל את לא זזה, כאילו היית קשורה בכלל, והמגע ממכר, חוקים נזנחו, ערים נכבשו, אומות נפלו שותתות דם, אהבות נכזבו ואת כאן, סופרת ליטוף, צורכת מגע, רוצה יותר והעולם בחוץ נמחק והמלחמות נשכחו, והכאב לקח לך את האהבה, אולי טוב שכך, לפעמים החום של הגוף יכול לקחת את הכאב, ואת עדיין לא קוראת אותי.
בלילות של ירח מלא את רואה פתאום ילד טוב, מסכה, הפחד עוד שם, ואת כולך מבולבלת בכלל, הנשק מוסתר, קילשון חד, חודר, עוקץ, ונושך, ואני מחייך, מילים צולפות בך פתאום מהירח, ואת מפחדת, יש מסכה את שואלת בפנים, שומרת על עצמך את חושבת, ואני כבר יודע שיש כל מיני סוגים של חדירות לתוכך.
בלילות של ירח מלא, אני מרגיש ציפיה מתוקה, רעב פנימי ואני כבר יודע, וגם את יודעת, שכל טעימה וחדירה, שכול נגיעת לשון תצרוב אותך בכאב מענג, יש רגע שבו אני לוקח אותך כמו שגבר צריך לקחת אישה, האצבעות שלי כבר חדרו מבין שערך, מלטפות, ופתאום אוחזות אותך בחוזקה, את מרגישה את כל הגוף שלך מתעורר, זרמים חשמליים קטנים עוברים ומעירים לך את התאים, את כבר יודעת שזה קורה וכל מי שהיה קודם יעלם ואת תוולדי מחדש, דומה, אבל אחרת, החושים שלך יתחדדו, גם את תהפכי לציידת, את חליפה שלך כבר תפרתי, הדוקה, שחורה, ציפורניים חדות, כל כך חתולית.
אז ממרומי כס הערפד, בלילה של ירח מלא, אני שואל את עצמי אם הנשיכה שלי היא קללה או ברכה עבורך, ברקע חתולה מצתמררת, ואני יודע שאם ניפגש שוב, הנשיכה שלי תשנה אותך לעד.
תזמיני אותי?
יש לי מתנה עבורך היא אמרה בחיוך רחב ועיניים נוצצות, ואני תמיד ידעתי שהיא קצת מטורפת, מבחירה כמובן, כמוני, אני חושבת שהמתנה הזאת תפורה לך. ואז היא נתנה לי קישור לשם של מישהי אחרת, וחסר לך שהיא לא תיתן דיווח חיובי עליך היא אמרה, ולי לקח כמה שניות להבין.
תמיד היה לנו קסם מיוחד, מרחק וידיעה שהטוב עוד לפנינו, היא הייתה תמיד עוף מוזר, ואני תמיד רעב לקצוות ואתם יודעים ששום דבר אחר באמת לא קשור יותר והכול כבר כאן.
היה לה חיוך של ילדה טובה, ועיניים של מלאך, ואני מיד בתוכי הבנתי כמה אני יכול לקלקל אותה, כמה המחשבות שלה רחוקות מהמראה, הרגשתי את אותה רעננות שיש כשמקבלים ירק טרי עם טיפות של טל עליו ואדמה, כמו לחמנית טריה שעדיין חמה, קצת קריספי ושביר מבחוץ וכשאתה שובר אז זה רך ומתרומם ענן קטן וחמים של תודה.
אז ביקשתי חברות, אמרתי לה שיש לה את המתנה שלי, ושהיא לא חייבת לארוז אותה, היא אישרה את החברות ורק יכולתי לדמיין בתוכי את מה שעבר לה בראש באותם רגעים, אני יודע מה עבר לי, אני לא הולך להיות עדין איתה, אף פעם לא חששתי לקחת את מה ששלי, ואני מעולה בלנצל מתנות.
מהצד שלי זה היה גם קצת מרגש, כי אולי כבר ראיתי עשיתי ניסיתי הכול, אבל מתנה כזאת עוד לא קיבלתי, והיה בי מרץ מיוחד, ידעתי שאת הלילה שלנו היא לא הולכת לשכוח, ישארו לה קצת סימנים בגוף וצלקת ענקית בלב, כן מי שבאמת מבין יודע שאת הגוף קל לקחת, אבל בלי הנפש זה לא שווה כלום.
ועכשיו ברקע יש שעון ענק שמתקתק לאחור.
תיק תק,
תיק תק,
תיק תק.
אז כשאת יודעת שהכול מתאים. כשחלקים בנפש בגוף בדם וברוח רומזים לך שהדין כבר כאן.
כשאת יודעת שהכול אסור, כשכל תא בגוף שלך מזהיר אותך מפני בנפרד.
אז אני שם, מטייל במסדרונות האפלים של המחשבות שלך, חוקר את הגבולות והיכולות שלך, ואנחנו כבר קורים , לטוב ולרע, באמת לשניהם, ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם ושום דבר לא יעצור את זה.
