חותכת בחתך הזהב

כל שנה אבא שלי יושב לתוך הלילה מול הטלוויזיה בערב יום הזיכרון. יושב ער, קופץ בין הערוצים, חוזר מידי פעם לערוץ מסויים. פעם, לפני הרבה שנים, שאלתי אותו למה. 'אני מחכה לשם של חבר שלי' הוא ענה.

אני לא זוכרת אם שאלתי אותו מה השם של אותו חבר.

******

נראה לי שערב לפני, היה מזג אוויר מחורבן, וזו הסיבה שהחלטתי להשאר בבית. חשבתי ללכת, והתעצלתי. שבועיים לפני כן כן הגעתי והיה קור אימים, ועוד זכרתי את ההליכה לרכב בגשם והרוח מהים. דיברנו הרבה על הג'אמים בשלישי, וגם באתי פעמיים לפחות, אני חושבת, אבל בכל מקרה כל יום שלישי הוא היה מזכיר וכל שלישי חשבתי ללכת מחדש.
באותו ערב, כאמור, נשארנו בבית.
למחרת איחרתי לעבודה בעשר דקות. היו כועסים עלי ממש על איחורים, וכשראיתי את המנהל עומד ליד העמדה שלי כבר הכנתי את ההתנצלות, אבל אז הוא רק אמר שדאגו לי, ולא ידעו איפה אני, וחשבו שאולי הלכתי אתמול, ושאני אשב רגע.
ואז סיפרו לי מה קרה. שדווקא בגלל מזג האוויר המחורבן הרבה מקומות היו ריקים ודווקא הג'אם המוצלח מילא את המקום - יחסית לשאר - והפיצוץ קרה בכניסה. ישבתי ובהיתי באוויר, די הרבה זמן, עד שהדמעות התחילו לרדת.
אני חושבת עליו לפחות כל כמה ימים, אני זוכרת אותו בהרבה ימים אחרים, אבל רק היום אני כותבת.

*********

אחי סיפר לי בקול לא מאמין, שהיא התאבדה. הוא היה בהלם מוחלט. אני הרגשתי את התחושה המשונה, הנוראית, של אחות גדולה המסתכלת על אחיה הקטן מתחיל סבב טלפונים של הודעה שכזו. ההרגשה שמדברים כאלו אני לא יכולה להגן עליו.
אני עוד זכרתי אותה בתור יצור קטן ונמרץ בכיתה ג', נמוכה ורזה יותר מכולם, עם כינוי שהלם אותה לגמרי. היה קשה לי לדמיין נערה שהיא כמעט אישה, בוודאי במדים. לא ראיתי אותה מאז שהיתה בת ארבע עשרה.
ככה, מגלים בדיעבד שהיא היתה אדם שביר. שהיא קיבלה את הנשק בזמן ובמקום הלא נכונים.
אני מרגישה שהיום הזה הוא גם בשבילה.

היום, אומרת המורה, נעשה משהו שונה. זה, בשביל הבנות - אומרת ומוציאה מטפחות שחורות מהשקית שהונחה על הבמה.

אני קושרת את המטפחת על העיניים. השותף לשיעור עומד לידי, אני זוכרת היכן נעמד, ומניחה את הידיים על כתפיו. אנחנו מתחילים לרקוד.

זה לא יוצא דופן במיוחד; פעמים רבות רקדתי בעיניים עצומות. עם המטפחת זה אמנם קל יותר להתעלם מהסביבה ולהתרכז בשותף. עם זאת, פתאום עולה בי תמונה משונה - אתה נכנס לאולם ועומד בצד, צופה בנו. קול הדלת הנפתחת מחזק את ההרגשה. אני מרגישה בך צופה בנו, נעים על רחבת הריקודים. אנחנו עוברים לחיבוק קרוב, סגור, וכשאני חושבת שאנו חולפים קרוב לקצה הרחבה, ואליך, אני מרגישה את המבט הננעץ בי ומחייכת. בדרך כלל לא אהבת לראות אותי רוקדת עם אחרים, ומעולם לא ראית אותי רוקדת ככה, צמוד, מצח נשען על מצח, דופק הולם בתיאום.
למדתי כמה דברים חדשים. כל סיבוב אני מרגישה את הקנאה במבט שלך מתחזקת, ואני רק מחייכת חיוך גדול יותר. ככה זה, אני פה, ואתה שם - כך בחרת.

שני שירים עוברים, והמורה אוסרת עלינו להוריד את המטפחת בזמן החלפת בני הזוג.
צעדים נעצרים לידי. המוסיקה מתחילה, ואני מושיטה את היד ופוגשת ביד שלך.
המגע המוכר, ועם זאת נשכח, זיכרון עמום שמתחזק לפתע, והריח הזה, שלילות רבים חיפשתי שארית אבודה שלו בסדינים המכובסים, מכים בי, ולרגע אני עומדת, נסערת, ומחפשת את הציר שאיבדתי.
אנחנו מתחילים לרקוד. אתה מפתיע אותי בצעדים הבטוחים, מוביל אותי מסביב לרחבה כמו שאז, בעיניים פקוחות, לא הצלחת. הריח שלך משכר אותי ואני מאבדת התמצאות.

כעין הרף עוברים עוד שני שירים, והמורה עוצרת אותנו. עכשיו, גם הגברים שמים מטפחת, היא עוברת ביננו ומחלקת אותן.
כשהמוסיקה מתחילה שוב, שנינו עיוורים, רוקדים על הרחבה בצעדים קטנים, מדודים.
אני בוטחת בך. הרי במה נוכל כבר להתנגש?
כך אנו סובבים את הרחבה, מודעים רק להלמות הדופק, למגע המצח, ליד המונחת פרושה וחמה על השכמה, ואיננו יודעים לאן פנינו מועדות.

למימון מכנסיים מבריקות ונושמות מבית קארל לגרפלד. 'זה לא פטישיסטי', הוא אומר.
כן. כמובן.
אני מצידי מבטיחה ללבוש אותם למסיבות, ולרקוד (במכנסיים נושמות!) כאילו אין מחר.

http://fashion.walla.co.il/?w=/2124/1651469

"מוריגאן, את יודעת שאני אוהבת אותך ואכפת לי ממך, אחרת לא הייתי שואלת אותך, אם עדיין תהיי רווקה עוד - נניח - עשר שנים, בגיל 38 ככה, את תעשי ילד לבד?"

אישתו של אבא שלי, ברגע נוסף של כנות משובבת נפש

פעם לא סבלתי את ג'וני שועלי. אחרי התוכנית שבה התארח ברדיו הערב, אני מתפייסת איתו ואפילו מחבבת.
פתאום הבחנתי מעבר לקול המעצבן למדי, במילים היפות ובלחן המלודי.

והשיר 'עכשיו', שתמיד יזכיר לי חתונה שהייתי בה לפני עשר שנים, הוא אחד משירי תמצית הגעגועים, בעיני, כמו גויאבות, רק לאזניים.
עוד שירי געגועים - 'בכל פעם שאני מתאהב', 'אהובתי', 'חזרת פתאום', 'במרחק נגיעה'.
ובאנגלית Daydream. עצוב-שמח שכזה. אבל מכווץ הלב מכולם - I talk to the wind.
אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. יש לו גרסא מדהימה בהופעה חיה, חפשו ולא תתאכזבו.
מה מגעגע אתכם?

********

"אני לא מאמינה שאתה ישן עם פיג'מה (!!!) בלי תחתונים (!!!!)"

"ואני לא מאמין שאת ישנה עם תחתונים שהסתובבת איתם כל היום (!!!! + P: ) "

"וזה בלי לדבר בכלל על הפעם שלא החלפתי תחתונים שלושה ימים"

"....היית קרובה לציוויליזציה?"

"זה יפה שאתה מבחין כשצוחקים עליך"

********

תמיד לפני אירוח זה נראה לי רעיון נחמד שישנו אצלי, כי קר, וקצת בודד, ולמה לא. בדיעבד, אני תמיד ישנה רע עם אורחים במיטה. זה מעיר אותי, וצפוף לי, ומזכיר לי. בעצם עדיף לבד, גם אם לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה מהקור ברגליים - אני שיאנית העולם ברגליים קפואות.
נו שוין. לפחות השותפים שלי חושבים שיש לי חיי מין פעילים (מישהו בדירה האומללה הזו צריך, חוץ מהפטוניות שמאבקות במרץ במרפסת).

מצאתי דירה במרכז העיר. השותפים נאים בעיני.
המטבח אינו מרווח, אך עדיף מטבח צר באווירת חברותא ממטבח מרווח באווירת גהנום.

לא טוב לי בדירה וזה כבר זמני ועומד להגמר.
יהיה בסדר - אני אמצא מקום לרהיטים, ואני אמצא מוביל קטן, ויהיה לי מאיפה לשלם על ההובלה אם אצטרך אותה.
ואולי בכלל לא אצטרך אותה.

עכשיו רק נשאר להבין מתי תחזור אלי שמחת החיים.

משנה מקום... ודי לחכימא.

*****

מישהו יקר פה הכיר לי כתובים של מישהי חכמה, והיא מצטטת משיר מוכר:

Did you know that true love asks for nothing, her acceptance is the way we pay

כפי שאומר גבון ב'חתולים הסמוראים', כן, זה נכון.
כשקראתי היום את השורה הזו, הבנתי לפתע שככה זה, זה המצב, אהבה אמיתית ואין לה תמורה.
אין לי מה לעשות לגבי זה, אז עלי להשלים איתה ועם המחיר. ולהתקיים כך.
האם יש בזה מן הנחמה? אני לא יודעת. פשוט להיות ולדעת שאני אוהבת אותו, וכאמור, ככה זה.
כל יום בעיתו. קל יותר להכיל כאב כשהוא מחולק למנות בנות יום בודד.

*****

התמזל מזלי לגור בעיר שהשקדיות פורחות בתוכה, ברחובות עצמם. בעצם החלטתי לעבור לכאן כשהגעתי בחורף, וראיתי רקפות מציצות מבין אבני הסף ונרקיסים ושקדיות.
בפנים חוזרת התחושה שוב, שמשהו טוב חייב לקרות כשהשקדיות פורחות, והיופי החבוי שלהם מציץ לפתע מעבר לעץ ערום ואפור.
ולמעשה זו לא תחושה אלא סוג של תביעה - משהו טוב חייב לקרות כבר, הרי איך לא, אל מול כל היופי הזה?!

כשכולנו עולים לאוטובוס, אחרי ארוחת הערב:

"אפשר לשאול אותך שאלה מוזרה?"
"לא, אין לי אחות"
".....
.... כי יש מישהי מאוד דומה לך שהיא חברה של חבר שלי"

בחודש הראשון אחרי, לא חייכתי.
לא יכולתי לחייך בכלל, הקצוות של השפתיים לא התרוממו. הסתובבתי בכל מקום שיכולתי עם משקפי שמש, כדי שאוכל להתחיל לבכות בלי שיראו.
הייתי רואה את ההשתקפות שלי בחלונות האוטובוסים מסתכלת עלי בחזרה במבט ריק.

בחודש השני, התחלתי לחייך, בעיקר למחשבה שאולי יפגע בי אוטובוס כשאחצה את הכביש. או כשאנהג ברכב.
קיוויתי לזה כל פעם שהנעתי.
אז השתדלתי להקיף את עצמי באנשים, אבל כשאתה מעוך וזרוק, כמאמר פרופ' קלפטון, פתאום הרבה פחות כיף להיות איתך, ואנשים נעלמים.
גם נמאס להם לשמוע כשהם שואלים את אותה התשובה כל הזמן - כן, עדיין רע לי, נו די, שיהיה לך כבר טוב, נו, את כבר מאושרת?
והתחלתי להרגיש שאני מאכזבת אותם.

בחודש השלישי ראיתי את הקיר וחיפשתי לעצמי גלגל הצלה ומצאתי ברשת. אתר של אישה שהתקרבה אליו גם וחברה טובה עזרה לה ועכשיו היא רוצה לעזור לעוד אנשים. והיא כותבת שם מה לעשות עם אנשים כמוני, ואני רואה אחד לאחד איך כולם סביבי עשו את כל הטעויות האפשריות.
ושעברתי את כל השלבים שמתוארים שם אחד לאחד. ולא נשארו הרבה לפני.
גררתי את עצמי בשיער מהבור. זה בלתי אפשרי פיזיקלית.. זה כמעט יותר בלתי אפשרי נפשית.
בשלב ההוא עדיין נשארו עוד חבר או שניים קרובים שעדיין הרגשתי מסוגלת לדבר איתם.
נעזרתי בכתפיים שלהם כדי להמשיך לטפס וקראתי את האתר של הקדושה ההיא יום יום.

הבור היום קרוב מכרגיל. הלכתי לפגישה שידעתי מה אשמע בה, וזה לא הפך אותה למכאיבה פחות.
גם כשהדברים הגיעו מחבר טוב שאוהב ואכפת לו. זה לא באמת עוזר, כשפותחים לך בעדינות את בית החזה, מוציאים את הלב בתנועות רכות ושולפים אותו החוצה תוך כדי התנצלות כנה.

אז עכשיו אני צריכה להזכר איך חיים בלי לב. אסף אבידן כתב על זה שיר, על הילד המסכן, הגבר בר המזל.
והחור הריק הזה כואב, כואב, כואב כמו ששום דבר אחר לא כואב. הכי הייתי רוצה לא לרצות עכשיו.

יש פה אנשים שכותבים על הזוגיות שלהם, על בעיות בזוגיות. על התלבטויות וקשיים. חוויתי זוגיות ארוכה ואני יודעת שהיא לא מגיעה ללא קשיים. אבל לפעמים מה שאני קוראת גורם לי לרצות לצעוק -
חבורת מטומטמים, תראו מה שיש לכם בידיים, יש לכם אהבה, לא תשימו לב והיא תברח או תמות.
אנשים לא בטוחים, כי לרגע קצת לא כיף להם, ואני רק רוצה ללכת ולנער אותם עד שכמה שיניים יפלו ולצרוח עליהם 'במקום להתבכיין בבלוג לכו ותעשו משהו'. פשוט לא זוכרים איך זה בלי. לא מבינים שזה נס.
כן, אני כבר לא נכנסת לכמה מהבלוגים האלו. אני פשוט מתעצבנת מידי.

ולמי שמפריע לקרוא עוד 'התבכיינות על אהבה נכזבת' בבלוג שלי, שילך לקרוא בוואללה, או לסירוגין, שילך להזדיין עם מעבד מזון

יש לי סוד. הוא די כמוס, אולי עולה פה בין השורות. כנראה שלא.

שלום, קוראים לי מ' ואני נחמדה מידי.
כן, אני מנומסת ונחמדה. אני זו שבאוטובוס הבחור המוזר שדיבר (אתמול! בצהריים!) עם ישו יישב ויספר לה על נפלאות ספר דניאל, והיא תחייך ותהנהן בצורה בלתי מחייבת.
הבחורה שתקום באוטובוס לאישה בהריון כשכל שאר הצעירים הישובים מעמידים פנים שהיא סתם שמנה.

בכלוב הייתי עונה לכל ההודעות, אפילו אם רק בסירוב מנומס, עד שהגיעו מים עד נפש (והם לא היו מגיעים לשם אם לא הייתי מנומסת מלכתחילה הרי) והוספתי התראה לפרופיל שלי. וכשזה לא עזר, עברתי על טאבו בלא יודעין ויודעים מה? זה עזר, יופי זה עזר.
גם היום למחוק הודעה בלי לענות לה זה מאמץ נפשי ומאבק בחינוך שלי, למרות שגיליתי שגם תשובות מנומסות נענות בגסות רוח.

זקנות לובשות טריינינג וסוודר רחב בדרכן מהשוק סיפרו לי על בעיות העיכול שלהן, ואני הקשבתי בנימוס.
ערסים התחילו איתי בחביבות בזמן עבודה, ואני בחביבות מנומסת לא גירשתי אותם, והלכתי הביתה סיום העבודה בעודי מחייכת אליהם והם לא מבינים למה הביתה ולא איתם.
הרי מה זה מזיק? וזה משמח, ולא עולה לי בכלום, ובכלל, אנשים צריכים להבין לבד מתי הם לא רצויים, לא?
אני מקשיבה, ומחייכת, גם כשעוברות עשר, ועשרים, ושלושים דקות, ובראש שלי עוברות מחשבות רבות, חלקן על הקניות בסופר, אבל בינהן מחשבה מרכזית אחת -
'מתי הם יעזבו אותי בשקט? מה גבוה מחיר השתיקה'

עד היום.
היום ישבתי באוטובוס, קוראת כתבונת משעשעת בעיתון הסטודנטים. מולי ישב בחור עם כובע גרב והבעה מוזרה. החזרתי פני לעיתון, והרדיו התחיל להשמיע גרסא אהובה עלי ל'דרור יקרא' (כן, זו מפס הקול של 'סרוגים'). שרתי לי בשקט עם האוזניות.
לפתע עבר הבחור למושב קרוב יותר אלי, ואמר לי שלום. הרמתי את הראש להבין את מקור התנועה הפתאומית, וכמובן שעניתי בנימוס 'שלום'.
הוא התחיל משפט שאלה בנימה תמוהה ומהוססת, כשחלפה במוחי המחשבה שכל חזותי - אזניות, עיתון, מבט לחלון - אומרת 'הניחו לי לנפשי. זה הזמן השקט שלי'. עצרתי אותו בחיוך ואמרתי בשקט - 'סליחה. אני קוראת.'
הוא הסתכל עלי בחוסר הבנה. העפתי מבט בעיתון ובחזרה אליו, חייכתי שוב, והמשכתי לקרוא.
לרגע הרגשתי לא נעים: בחור ביישן ללא ספק, אזר אומץ לדבר עם בחורה באוטובוס. אולי הוא לא ינסה שוב? אולי לנצח הרגתי לו את הביטחון העצמי? מי יודע?
אבל המחשבה המתחרטת היתה כה קצרה, לשם שינוי - גם אני בן אדם, וגם אני יכולה להחליט מתי אנשים מדברים אלי או לא.

שלום, קוראים לי מ' ולפעמים אני כבר לא נחמדה.

קפה.

אני מאוד אוהבת קפה. ריח הקפה הוא ריח ילדותי, הוא ריחו של אחד האנשים היקרים לי, והצבע שלו, מאז שאני זוכרת את עצמי.
ריח זה אחד החושים שהשפה כושלת בהם. איך אפשר לתאר ריח? בצבע?
במגע? כנראה שבעיקר בעזרת זיכרונות.
לא כל קפה מזכיר לי את יפו. הוא צריך להיות קפה אמיתי, חזק, טרי, שנטחן הרגע. כמו בשוק, כמו בעיר העתיקה. אשנה את מסלול ההליכה שלי כדי לשהות עוד שניה בתוך הארומה המשכרת הזו.
אבל גם סתם כוס נס קפה, כשהמים הרותחים פוגעים בגרגרים, מוציאה מעצמה בת-ריח המזכירה את ריח הילדות, אותו משקה שעד גיל שתים-עשרה הייתי 'צעירה מדי מכדי לשתות אותו'.

פספוס.

הפרוייקט שעבדתי איתו עם התיכוניסטים הסתיים ללא סיכום, בזכות מורות ישראל האיכותיות (שלזכותן ייאמר שיש להן חומר רב להספיק עד בחינות הבגרות ה-הו-כה-משמעותיות שבקיץ).
נקשרתי לחמודים האלו, שדיברו איתי על נושאים ברומו ותחתיתו של עולם באותו להט בדיוק. לבנים שהגבר שבהם מנסה להציץ החוצה בזיפים ובהתנהלות, לבנות שהפנים שלהן עוטות יותר איפור ליום לימודים יחיד, מעבר למה ששמתי בעצמי במצטבר לאורך כל חיי הבוגרים. חמודים אמיתיים. כשהם שואלים אותי אם אני מעשנת ואם זה לא בסדר לעשן בשביל החבר'ה, אני מחייכת ולא יכולה לשקר להם.. כן, אני מעשנת לפעמים. לא, זה לא ממש בריא. תראו את הסרט עם הזפת ברשת. למה אני מעשנת? עזבו. מה אני אגיד להם, שלפעמים זה הדבר היחיד שסוגר לי את היום בשפיות, ריקון הראש שמגיע בעקבות הכימיקלים בריאות וחוסר החמצן.

כשהבנתי שאנחנו בעיצומה של הפגישה האחרונה, ניסיתי באופן מאולתר ועל רגל אחת סיכומון. לסכם זה חשוב, ולהפרד זה חשוב, בעיקר בשבילי - כדי לדעת מה בדיוק הם זוכרים מכל העבודה הזו. כמובן שלא מומלץ ככה, בדוחק. מה לעשות.

ואחד הילדים שם, יש לו הפרעת קשב. לא כמו שלי עם עננים וריחופים, אלא עם קוצים וקפיצות וקרחנה. חברות הקבוצה שלו תכננו רצח לקראת סוף העבודה. ואני מסתכלת עליו, הילד המוכשר כמו שד הזה, מוסיקאי צעיר, שומע מוסיקה בלקנית כשרב החברים שלו שומעים את החדש של אביהו שבת. והוא נכשל במבחנים. ולא רוצים לעבוד איתו.
הוא מבריק, וכשאני מכריחה אותו לשבת לכתוב - תמורת פיצוי של יוטיוב פתוח ברקע - הוא מתחיל במשפטי סלנג עלגים ועובר במחי יד לניסוח של עורך דין מדופלם.
יש לי אולי שלושים שניות להפרד ממנו, לנסות להגיד מילה טובה - כשאתה לומד, שים לך מוסיקה, תסתובב בבית, שים נשנושים - כל דבר שיעזור לך. תעשה בך ניסוי, תמצא מה עוזר.
לא נעים לו לומר לו - ריטלין זו לא מילה גסה. כי מי אני בכלל? מה אני יודעת. זה עוזר לי. זה עושה לי רע. אחחח.. ילד מוכשר וחכם. רק שיצליח לעשות מה שיגרום לו אושר.

מילים.

מלים הן בסופו של דבר ייצוג. פעמים רבות שאלתי את עצמי, האם ההבנה שלי את העולם היא אוסף יצוגים? האם אני חייבת את המילים שיתארו את העולם כדי להבין אותו, או רק כדי להסביר את עצמי? האם ידיעה של עוד מילים מרחיבה גם את התודעה שלי, או רק את היכולת לחלוק אותה? האם יש למציאות משמעות ללא המילים שמתארות אותה, עבורי. זו שאלה פתוחה. אין לה תשובה.

כשאתה יושב מול חלון הצ'אט ורואה את המשפט:
**** is typing.... וכך זה נמשך עד שהמשפט נעלם, והסימן ליד שמו עובר ל'לא כאן'
הרי זה כאילו ישבת בבית קפה עם חבר, ובאמצע השיחה, אחרי שאמרת משהו, הוא קם והולך בלי להגיד מילה ומשאיר אותך יושב מול שתי כוסות קפה חצי מלאות.

מה שמהותי.

על הדברים שמפריעים לי באמת אני לא יכולה לכתוב.