שונות

שתיים בלילה מול הטלוויזיה- חרדה קיומית

שתיים בצהריים בחומוסיה- "החומוס משחתי מדיי לא"?

 הגיע האביב ועמו המשפט "איפה אתם בחג"?
מה זה משנה איפה אנחנו בחג? משנה מה אנחנו מרגישים בחג, אבל את זה פחות שואלים.
כי לא נעים, כי לא רוצים להיכנס לקרביים, כי זה לא מנומס, כי לא יענו לנו את התשובה האמיתית. כי מי אנחנו בכלל שנשאל "איך אתה מרגיש בחג"? כי מי רוצה להיכנס לזה מלבד אולי ש"יעבור מהר". זה יכול להיות גם "הכי כיף לי בחג עם המשפחה שלי", אבל אני מהמר שלא כך חושבים כולם.
כי התשובה לא באמת מעניינת את השואל, כי להרגיש זה לחשוף או לכאוב ומדוע לחשוף ולמה לכאוב? כי זה מטרגר, כי זה לא נורמטיבי, כי זה מוזר לשאול איך אתה מרגיש בחג? כי אנחנו לא מביאים לשיח היום יומי של הסמול טוק את הנבירות של חדרי הקליניקה.
ואני מנסה באובססיביות לברוח מבנאליה ומבשורה, כאילו זו קללה ויוצא הכי בנאלי. בריחה מתמדת ממשהו היא בנאלית ופתטית בעיניי עצמה. למרות זאת, התחלתי לשאול חלק מהאנשים שאני חושב שאפשר לשאול : איך את מרגיש/ה בחג? לעיתים התשובות מעניינות. לעיתים תשובות מאנשים שאתה מעריך נותנת תוקף להרגשה הפרטית שלך ואז אתה מבין שאתה לא לבד, כלומר עדיין לבד, אבל יותר מבין. 

 
(איפה אתם בחג?)
איך אתם מרגישים בחג?

מה אפשר לחדש על פיסטינג? 
כל היד נכנסת לאיבר המין של האישה, לכוס שלה, לאט לאט עם שמנים על בסיס שמן או מים. מכניסים לאט לאט ונהנים מהדרך.
אין מה לחדש על פיסטינג. זה כיף. זה ממלא, זה משהו שאני אף פעם לא אבין מהצד הנדחף. כן גם אם אישה שולטת קטנת יד תעשה לי פיסטינג בחור של התחת לא אבין מה אתן עוברות.
אין מה לחדש על פיסטינג. אל תגשו לזה לעשות וי, למרות שאתם חייבים לעשות וי על פיסטינג כי זה מחרמן וטוב.
אין באמת מה לחדש.
אתם יכולים להכניס את כל היד ולנוח שם. שתתפוס תנומה קלה. אח"כ עם היד השנייה אתם יכולים לרפרף על הדגדגן שלה. היא תגמור כשאגרוף בתוכה ומן הסתם הגמירה שלה תהיי חזקה או מוזרה יותר.
אין מה לחדש על פיסטינג, למעט המשפט הזה שנאמר בדמעות ובשקט כשהיד שלי בתוכה כמו שאתה מכניס יד ומניע בובת תיאטרון.

"אני מרגישה אותך במרכז הכובד של הגוף שלי, קרוב יותר"

אמא שלי מתנדבת במקום בו נכנסים אנשים ומבקשים לקנות כל מיני דברים.

אמא : "ואז נכנסו זוג, היא עם שמלה קצרה קצרה עם בגדי עור ושרשראות והוא גם.
הם, כאילו, באו לקנות, אבל לא נראה לי שזו היתה המטרה שלהם. המדפים בחנות בגובה הראש, אבל עדיין היא התכופפה כל הזמן. לא היה לה תחתונים וכל הזה שלה היה בחוץ. והיא חזרה על זה כל הזמן. אני לא מבינה למה. מה זה צריך להיות? למה אני צריכה לראות את כל התחת שלה בחוץ. היא התכופפה וראינו הכל. הם היו מה זה מוזרים.
אני : פומביות
אמא: מה פומביות?
אני : זה אנשים שעפים ומתחרמנים על זה שאנשים אחרים צופים בהם עושים כל מיני דברים. 
אמא : אבל למה בחנות מול אנשים מבוגרים? תעשו את זה מול החברים שלכם בבית, למה בחנות עם אנשים שלא רוצים לראות את זה?
אני : את צודקת אמא

מאז שאני שולט וסטריאקטיזי במימד הביופודרומנטי אני מקבל הרבה פניות מנשלטות ורטימוסנטיות. 

רוב הפניות שלהן מרוכזות בצד הדינמוקרסטי אבל עדיין אני עדיין אוהב לענות להן.
אני בוגר פסיכותרפיה טראנס פרסונלית ולכן המענה שלי הוא בעצם הצורך בתיקון עצמי. מעין ריבאונד סנטי-אוקנורדי. הן מגוללות את השליטה שהן צריכות, שליטה מינואיטיסטית  עם פיזיות רבה. במישור הפסוטורדיאלי נתקלים בזה כל העת. שהרי אין שליטה דומה לרעותה ודי במנף סובריאקציונרי כדי לגרום להם לסגת.
אפשר לשלב גם רגשות דינטימנטיים אבל בצורה מתונה שכן סכנת הפילביאדיות יכולה להיחשף כתוצאה מצורך הזה להישלט.

לסיכום ולצורך הפשטות : שליטה וסטריאקטיזית יכולה להיתקל בחומת סובריאקציונריות כל אימת שעולים רגשות  דינטימנטיים. כדי לקדם את הרעה רצוי לקדם שליטה מינואיטיסטית בשילוב שליטה פסוטורדיאליות מנוגשת דו מימדית ברמה מיקריאדלית.

מ"מחקר" לא אמפירי שעשיתי במשך השנים עולה כי נשים יפות יותר אחרי שהן גומרות. חומרים טובים וזה.

הטייה אפשרית אחת, לפחות במחקר, היא שאני בד"כ גם גמרתי ואז הכל נראה יפה יותר, כולל הנסייניות.

להעמקת המחקר דרושות נסייניות שמוכנות לתרום את גופן למגע.

מהשנייה הראשונה שאתה נוגע בה אתה מבין. ברגע ששמתי עליה את היד או כשהלשון שלי נפגשה עם הלשון שלה הבנתי הכל. כלומר הרגשתי את כל מה שאני צריך לשלב הזה. כי התכתבנו ונפגשנו ואפילו ראיתי זיק של טירוף חבוי וגם גלוי, טירוף חיובי, טירוף מקדם עלילות וראיתי שהיא נטרפת (לא) בקלות וגם טורפת לעת מצוא.
היא חיכתה לי במסדרון בחושך בקומה של הבית כעוסה על האיחור שלי, איחור לא אופייני לי בעליל שנגרם בגלל "עבודות בכביש".בדרך, לחוץ, מהאיחור המסתמן תהיתי איך היא מזדיינת, איך היא מנשקת, מוצצת, נוגעת, מסתכלת ישר בעיניים? רוצה חושך, לא אכפת לה באור, אוהבת עור. על פניו היא נראתה "מינית", כמו שאומרת חמתי למרות שאני לא רוצה לשמוע את המלים האלה יוצאות לחמתי מהפה, "אני מינית", חמתי. אלהים.
היא נראית לי זונה, אבל לך תדע. כבר היו לך טיזריות פלרטטניות שהפער בין המלים שלהן מחוץ למיטה והביצועים במיתה גדולים מדיי. 
היא כעסה והבחנתי בשפת הגוף שלה שהיא כועסת. אני לא שרלוק הולמס. היא סימסה לי שהיא עצבנית עוד מקודם. חשבתי שכשתראה אותי תקשקש בזנב או משהו אבל לא. היא לא הנשלטת שלי. פניה היו זועפות. אז חנקתי אותה או נישקתי אותה קודם, מי זוכר, אבל בטוח עשיתי את שניהם. במסדרון החשוך של הקומה. ואיך שנגעתי בה ידעתי כבר הכל עליה. שוב, כלומר כל מה שאני צריך לדעת למפגש המתרגש עלינו. היא מתמסרת, היא נאנחת, היא מנשקת מעולה. הרגשתי שהיא שכחה את הכעס ואני כמעט שכחתי את האיחור שלי.
היא גמרה בקולי קולות בקירות הדקים של העיר המנומנמת הזו.
 מה לא עברנו עד שנפגשנו. ילדים חולים, ילדים חולים שוב, שבע באוקטובר, חווית כמעט מוות של אחד מאיתנו, חווית חיים.

גרסה אחת להמשך הפוסט :
 רגע רגע מה מטרת הפוסט הזה?מה באמת המטרה שלו? 
לפעמים אני חושב שזה כזה דבילי לכתוב על מעללים ובכלל.
-הסוף-

גרסה שנייה להמשך הפוסט: 

היא נתנה לי רק שעה למפגש. אישה עסוקה. שעה זה לא מספיק לי. וגם לה לדעתי. שעה זה מעט זמן והיו מעשים ופחות דיבורים, יותר גמירות ונוזלים, שעה שהשאירה טעם של עוד. כעת מה שנשאר הוא לזמום על גופה. על נפשה אני לא זומם כי נפשה מסודרת ולא צריך לגעת בה. בכלל תיקון ע"י שליטה זה אחד הדברים הפחות מומלצים, אלא אם כן זה נעשה בזוגיות יציבה ותקשורת אמיצה וזה לא כסות למניפולציה וניצול בחסות "פירקת אותה והרכבתי אותה מחדש" משל היתה לגו. אז נפשה של זו לא צריכה תיקון, אלא רק תמיכה עיתית, כמו שהולכים לעיסוי רפואי, או לרכיבה על סוסים ובכל מקרה גם אם ארצה לגעת בנפשה ולו במעט איני יכול, איני רוצה וגם זה לא מתאים. פה זו תאוות בשרים מעורבבת עם כאב. "השפלות", כוחניות, ירידות ממושכות וגמירות קולניות. כשאישה גומרת בקולי קולות זה אחד הדברים המחרמנים שיש. והיא אמנית ווקאלית ואני רוצה לשמוע את זה שוב.
אני רוצה להמשיך לבטוש בכוס הזה. יצירת אומנות מושלמת. אני חושב שאפילו היא לא מודעת לכמה היא מדהימה. תשלובת מדויקת של גוף ונפש.
בשעה אתה יכול לגמור ולהגמיר מלא, לנשק, להרטיב, להשקות, להסיר גדרות, לנכש, לשרש, לבעול, לנעול בריח, להריח, ללקק כמעט כל ס"מ מהגוף הזה שלה, לשאוב אותה, למשוך בשיער, להכאיב. אבל זה לא מספיק. אני רוצה להיכנס אליה לחור של התחת עם הידיים שלי בשני צידי פיה, כמו לסוסה בלי רטייה. בלי רתיעה. ושעה זה לא מספיק. אני רוצה לגרור אותה על הרצפה, לדרוך עליה, לתת לה סטירות.
זה היה ניצול זמן מיטבי ומספק. 
שעה של משיכה חייתית, לא בערך, לא על יד. לא היסוסים, לא עכבות. התנפלות הדדית נדירה. 

שעה זה לא מספיק. 

לאדם נוסטלגי עם חרדת נטישה קשה לעזוב. 
לאדם שלא אוהב שינויים, זה עוד יותר קשה.
ולאדם שלא אוהב שינויים כל כך ומתרגשים עליו שינויים שונים שמשנים סדרי חיים, זה עוד שינוי היוצר תבהלה וגם תקווה גדולה. כמות השינויים בחודשים האחרונים כה גדולה עבורי והדאגה רבה. בשולי החרדה, כי היא תמיד מנצחת, ישנה תקווה, שכל כך הרבה שינויים יעשו טוב. ומתוך החרדה אני פתאום אומר לעצמי שאני די בטוח שיהיה טוב, אבל רק צריך טיפה לעכל ולהסתגל. אני חרד פחות ופחות ואופטימי יותר ויותר. יותר מהכל, נמאס כבר לחשוש. מבחינת "אל תפחד מהפחד". הייתי פחדן ואמיץ לסירוגין ובו זמנית בחיים האלה, אבל בזמן האחרון פשוט נמאס לי לפחד. זה לא איזה תהליך מטורף שאני עובר, זה פשוט הימאסות בחשש. 

לכל אדם קשה לעזוב ובכוונה אני משתמש במילה לעזוב ולא "לסיים" קשר עם החבר הכי טוב. וכמה חברים טובים יש לו לאדם? לא "חברים" אלא חברים. וכמה חברים הכי טובים יש לאדם? אחד. ומה זה בכלל חבר וכיצד הוא נמדד?
זו קצת אימה לגמור את הקשר עם החבר הכי טוב שלך שרץ איתך שנים, מכיר אותך על בורייך, כשאתה עדיין אוהב אותו נוסף על כל הצרות. הוא אוהב אותך, לשיטתו ואתה אותו ומבין שאתה חייב לעזוב אותו. 
וכל כך הרבה טריגרים עולים לך כשאתה עוזב אותו לאט לאט, מהר מהר. אני אחרי ההלוויה כבר. משתנה לעצמי.
ולמי אני אוכל לספר (שהוא לא גבר) את כל הסיפורים הכי פתטיים שלי על עצמי ומי יקשיב? (מספיק אנשים) ובכלל האם אי פעם הוא הקשיב לי כמו שהייתי צריך? ולמה אני צריך שיקשיבו לי כמו שאני רוצה? לבני אדם יש בעייה עם הקשבה. תנו להם לדבר והם מצטיינים בזה, אבל להקשיב זה קשה לכולנו. דווקא בהקשבה לא ציפיתי ממנו. הוא גבר ואנחנו קשים להקשבה. יש לנו זין, גם אם רדום והוא מפריע תמיד לשיחה. אגו זייני. ציפיתי ממנו לדברים אחרים. זה אני עם תיאום הציפיות הרעוע שלי.

ולאט לאט אני לא כועס ומבין שהבעיה היא בי ולא בו. זה אני עם הציפיות, זה אני שלא השכלתי להיות "כלבה שלו", (כמו שהיא היתה אומרת). כי כל אחד צריך להיות כלבה של מישהו אחר, מרצון ואפילו מעט. אני לא מסוגל להיות כלבה, כלומר מסוגל להיות, אבל לא לאדם שאני אוהב ושמצהיר שהוא אוהב אותי גם. הלוואי שיכולתי לקבל את מה שהוא מסוגל לתת לי כי הוא נותן הרבה. אבל אתה יכול להיות מתוסכל, להתעצבן ולהיעלב כך רק מאדם שאתה אוהב, כך. יש לי אנשים, כמו לכולם, שאני מקבל מהם מה שהם יכולים לתת ולא חושב ולא מצפה שיתנו יותר. מכל אנשיי תודלקתי. ממנו היו לי ציפיות שלא יכלו להתממש. הבעיה היא בי. אני לא השכלתי. ועם הפרידה שכך העלבון והכעס. כה מיותרים. 
ואולי אתעשת על עצמי יום אחד, אעשה תיאום ציפיות ואוכל להמשיך להיות חבר שלו, אם בכלל ירצה לדבר איתי. 

אישה

אני נמשכת אליו, בטח שאני נמשכת אליו, אבל מצד שני יודעת שהוא לא מתאים לי. אני כל כך מתלבטת אם לתת לו לחדור אליי או לא. אני לא מאפשרת בקלות לחדור אליי. לא רוצה שכל אחד שיש לו זין יחדור אליי, גם לא רוצה שכל אחד שאין לו זין יחדור אליי, לא רוצה שיחדרו אליי, משל הייתי בור סופג. 
אני חושבת שחדירה זו אינטימיות. אני נותנת למישהו לחדור אליי. הוא חודר אליי! במידה מסוימת הוא חודר לנפש שלי, לנשמה שלי. ואח"כ מה? הוא יחדור אליי ואולי לא יהיה כאן לאסוף את מה שיקרה לי אחרי. יילך או לא ירצה אותי ואני אהיה ללא מגננה. לא רוצה שיחדור אליי, אני יודעת שהוא חדור מוטיבציה לחדור אליי. אני רואה איך הוא נמשך אליי, אבל הרבה גברים נמשכים אליי. עכשיו, הקטע שבא לי עליו ממש. הוא בדיוק מה שאני אוהבת בגבר. הוא כל כך סקסי. הוא גם לא מתאמץ כזה, הבן זונה. והוא מנשק כל כך טוב. אין מצב שהוא מזיין גרוע, אעפ"י שגם את זה היה לי. ובא לי. מזמן כבר לא שכבתי עם מישהו. כלומר הזדיינתי עם מישהו. כמה אפשר עם הויברטור הזה? בא לי זין. אמיתי. פועם. בלי סוללות. כל פעם כשהוא מסמס לי אני נרטבת. הוא גם דומיננטי, למרות שהוא לא מהעולם הזה "שלנו". הוא חכם, מצחיק, נראה מעולה, אבל אני יודעת שהוא לא עבורי. הוא מאלו שמחפשים לעשות עליי סיבוב, אני מרגישה את זה. לפחות חוששת מזה. ולא בא לי עוד אחד שיחדור אליי לנפש וישאיר אותי פעורה ועצובה.

גבר

אחי, לזיין אותה בפעם הראשונה בכוס או בחור של התחת?

ולפעמים כמו שלא שר שלמה ארצי את כמו חור. בלי אומר ובלי דיבורים מיותרים את טובה בזמנים האלה רק להכנסת הזין ופמפום הכי חזק שאני יכול להפיק מהאגן שלי. מזל שאין פריצת דיסק.
זה לא משנה אם אקח את הידיים שלך ואכופף אותם לאחור, תוך כדי או אם תהיי עם גאג או אם תהיי עם פלאג או שניהם. לא משנה בכלל. מה שחשוב לי עכשיו זה לזיין את הכוס הזה. אחרי זה תגידי שהוא כואב לך ואז אדע שעשיתי טוב. 
זיון של פעם, פרהיסטורי, ללא הפרעות מיותרות והפעם ללא כאב, הצלפות, דריכות או שליטה. זין מתפקע שנדחס לכוס רטוב, יוצא ונכנס ומפיק קולות משני החורים החשובים של הגוף שלך. הפות, החור, איבר המין שלך שמנפק קולות נוזליים, וחיבוטי בשר בבשר. והפה מפיק המרגליות שלך. הפה שלך שיכול לדבר עבור 3 אנשים בו זמנית, עכשיו מוציא רק הברות של "אהההה אוווווווו" ונשימות ו"יואו יואו".
 הכי אני אוהב את ה"יואו יואו". זונת ראפ. לקראת הגמירה היואו יואו מתגברים בעוצמה והתדירות שלהם. לקראת הגמירה שלי אני כבר לא שם. כלומר שם לגמרי, אבל מה שקיים כרגע בעולם זה רק זין וכוס. הם באי כוחנו עליי אדמות או עליי המיתה הזו ויש שקט מסביב וקשת בענן מלאה ללא גשם. הזמן היחידי אולי שיש לי שקט בו ואין מחשבות, חרדות, כביסה לקפל (כביסה כסימבול, הרי אני אחראי על הכלים), דאגות לילדים, ביורוקרטיה לצלוח (החרדה הכי גדולה שלי, יותר מהתקף לב), לעזוב את העבודה או לא? מלקטת מהסופר במבטא שאף פעם לא ברור "אז אתה רוצה שעועית שלמה במקום?", חששות מהיום של מחר, טלפונים מחמתי, "מה יהיה"?
 אני שקט ויש לי שקט. שקט זמני אך ממלא.
אפילו שרידי המחשבות האחרונות שלי נעלמות עם המשך הנעיצות "האם היא שמה לב שהזיון הזה אחר"? לא אכפת לי ממך. סוף סוף. כל מה שאני מרוכז בו הוא לדחוף את הזין בתנועות קצובות כמו של נשימה. 
אין בזיון הזה שום דבר מיוחד, רק מנטרה של דפיקה, תודעה דחוסה של עשרות אלפי שנות גנום אנושי פריימלי.
לא כל זיון הוא כזה. לפעמים, אני מבין רק תוך כדי שהזיון הספציפי הזה יעשה לי שקט. זו הפעם היחידה שקולות שעושה אדם אחר מקנים לי שקט. שקט בעולם הרעש שלי, לא שקט על פני תהום. שקט מבורך, בקופסה, מארץ קרובה.
מהרגע שהוא הופך לזיון של שקט וככל שהזיון ארוך יותר, כך אני זוכה ביותר שקט.
הנה אני גומר. את השקט שלי.