|
|
|
אם היו לוקחים אותי להגן על ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג ולעולם לא (עו"ד), היו לוקחים אותי, אז נוכח הטיעון שישראל מבצעת רצח עם, הייתי אומר בנאום הפתיחה שלי את המשפט הבא:
"אם ישראל מבצעת רצח עם בעזה, אז זהו רצח העם הכי לא אפקטיבי שהיה בהיסטוריה ותעודת עניות (נוספת) לצה"ל"
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ"/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ"/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ"/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ"/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
"אני צריך לתרגל יותר, לא לענות בווטסאפ או בכלל לאנשים שאני לא סובל/משועממים שלא דיברו איתי שנה, ששולחים הודעה ומעצבנים אותי/אנשים שרוצים קלוז'ר/אנשים שחושבים שהם מכירים אותי כי פעם דיברנו על משהו שנדמה להם חשוף או פגיע/שאני לא רוצה לדבר איתם בכללי/חוצפנים סדרתיים/בני זונות כלליים/א(נשים) שהזין שלי היה בכוס שלהם או הכוס שלהן סגר על הזין שלי/אנשים שלא דיברנו אבל פעם השוט שלי פגש את העור שלהם/אני לא חייב לענות לכל אדיוט ששולח לי ווטס אפ"/לא צריך לרצות אנשים שאני מכיר רק כי הם שלחו הודעה או רוצים טובה או שאפילו הם זרים מוחלטים או בני משפחה או "חברים".
וגם ומצד שני, אני צריך לתרגל להיות טוב יותר לאנשים שאני אוהב ואוהבים אותי והם ראויים לאהבה שלי.
הבשורות הקשות מעזה ממשיכות להגיע.
אני לא דתי, אבל אני יהודי וישראלי שגאה בארץ ובמדינה שלנו. גאה לגמרי וגם גאה עוד יותר בלית ברירה. דחקו אותי לקיר. מכיר ומוקיר את ההיסטוריה שלה. אני מחובר ליהדות לא ע"י האמונה, אלא ע"י ההיסטוריה. אבות אבותיי היו יהודים ונרדפו. היום, גם אם ארצה להיות "אזרח העולם הגדול", לא אוכל אף פעם להשתחרר, מיהדותי.
השונאים אותי כיהודי לא מתעניינים אם אני חילוני או דתי, שמאלני, מסיע פצועים עזתים במעבר לסורוקה או מתנחל מעפרה. אם אתם שונאים אותי כיהודי, רואים בי יהודי, אז אני אהיה כזה. הכי כזה שיש. אני אפילו שוקל, רחמנא ליצלן, לענוד שרשרת מגן דוד מזהב. (לא ממש). השלב הבא כיפה?
הביטוי "עם ישראל חי" גורם לי כל פעם שאני שומע אותו למעין תחושה מוזרה. זה הביטוי שבחרנו. כל המאוויים שלנו מסתפקים ברצון לחיות?
בשכונה שאנו גרים גם הביטוי הזה נתפס כחולשה. זה מה ש"היהוד" מאחלים לעצמם? שיחיו? בשכונה שלנו הרתעה מושגת גם ע"י נקמה. קשה לאדם שהוא ליברל בתפיסה שלו לחשוב על נקמה. זו מחשבה של קמאיות, פרימיטיביות, אסכולה ישנה מתקופות רחוקות. אז זהו שלא. נקמה היא אנושית. ואם הנקמה מרתיעה, אז עוד יותר. נקמה כהרתעה. "אל תתעסקו איתנו". אבל אפילו זה לא יעזור. הם תמיד ירצו להשמיד אותנו. לצערי, יש עדיין אידיוטים שלא הבינו שמה שעשו 3,000 מחבלים זה רק הפרומו לכולנו. לא הבינו שמה שמפריד בין השמדה לבין אי השמדה זה יכולת. כוונה יש והרבה ממנה. לא הבינו שיש הרבה (לא כולם, אבל מה זה עוזר לנו?) שחושבים כמו האמא העזתית שבנה התקשר מהטלפון של קרבן ואמרה לו "הלוואי, איבני שהייתי יכולה להיות איתך". לא מבינים שהשנאה החלה לא בשל שטח שנכבש על ידינו (שברור שהעצים את השנאה אלינו), אלא עוד לפני. במאורעות תרפ"ט 1929, בהן נשחטו יהודים לא היתה עדיין מדינה, אבל שנאה היתה גם היתה. גם את האידיוטים האלה שחושבים שישראל במלחמת יש ברירה הם ישחטו אם יכלו. רק רוצה לדמיין מה מילותיהם האחרונות? "אבל... אבל... אנחנו תומכים במאבק הצודק שלכם לעצמאות (שחיטה שלנו)". בום, ירייה, במקרה הטוב לראש.
אחרי פוגרומים, פרעות, המרות דתות שנכפו, האנוסים, קישיניב, פרהוד, השואה, כנראה שהביטוי "עם ישראל חי" נכון ומתאים.
זה ביטוי מדכא. אני לא אומר אותו. לא מסוגל. מעדיף עד כמה שיישמע עצוב "עם ישראל ח..מוש" כל פעם שאני שומע אותו אני קצת מתכווץ ורואה רק שארית פליטה, שרידות ולא תקווה. אם זה הביטוי שבחרנו בו אז מצבנו לא היה טוב וכנראה גם עכשיו לא משהו.
ובנימה אופטימית זו אני רק מקווה רק שלא נחזור לתהומות השנאה ביננו, אם לא כבר חזרנו.
אני בכלל לא נהנה במפגשים כאלה. כלומר לא נהנה מינית. כל המיניות שלי ויש ממנה הרבה נכבית. אז אפילו עכשיו בהתארגנות למפגש כזה אין בי טיפת חרמנות. יש בי אפילו מינוס חרמנות. אני יודע גם שהזין שלי לא יעמוד שם. אני יודע גם שלא אלחץ מזה. אורגיות מרובות משתתפים אף פעם לא עשו לי את זה. אורגיות של שליטה כמובן שכן.
אני נהנה מהכל. מהתיאום, מגבולות הגזרה, מהמתנה שהחברים יקבלו, מהמתנה שהיא ואני נקבל, מההגנה על היצור, מהאחריות שכולם ירגישו סבבה וייצאו עם תחושת התעלות מהמפגש או לפחות שיבואו על סיפוקם הבדסמי והמיני, אם יהיה מין. וכנראה שיהיה להם מין. וזו מין תחושה מוזרה. כי הייתי רוצה להעניק את זה את כל הטרחה הנהדרת הזו למישהי שאני אוהב, אבל אני לא יכול להעניק את כל זה למישהי שאני אוהב. יותר נכון אני לא יכול להעניק את זה למישהי שהיא שלי. אני לא סובל שמישהו נוגע במשהו שהוא שלי. גם את זה עשיתי בעבר, אבל זה בגלל שאני אוהב לדחוק בגבולות שלי. זה עינוי עבורי. אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו ואל תתן לאף אחד לגעת בו.
אבל אותה אני לא אוהב. זה לא אומר שהיא לא תקבל את כל מעטפת ההגנה וכל הבלה בלה בלה של האחריות והדאגה לשלמות גופה בשעה שהיא תוצלף, תזחל על רצפה, תעבור ביננו ותעשה מה שאומרים לה. הרעיון היה שלי, אבל התזכורת הגיעה ממנה שזה תמיד טוב. היא רוצה ממש. אין לי כח לשכנע אף אחד. היא רק התנתה את המפגש עם "חברים" אמיתיים. אז אני לא יודע מה זה "אמיתי" אבל הם באמת חברים. לא מכרים. מכיוון שאין לי הרבה חברים ויש לי מלא, אז ארגנתי רק שניים. יש לי עוד חברים, השם ייקום דמם, אבל הם לא מתאימים. הם נשואים מדיי, הם יחששו מדיי. "אבל אני לא יכול להתייחס לאישה ככה". איך? איך אתה לא יכול? אתה מדבר על זה שאתה מעניק לה משהו שבסיומו היא תשוטט בגובה שיוט, מעל העננים, עם חיוך מתון שנסוך על פניה, נראית ישנה אבל ערה לגמרי. הכי רגועה בעולם, הכי בסאב ספייס, מתעופפת, חיה לגמרי.
היא סומכת עליי ואני סומך על שני החברים. שיהיו עם אינטליגנציה רגשית מספיקה. כי אתה יכול לתת תדריך והקדמה על מה לא לעשות, ומהן הגבולות, ואיך צריך וממה להימנע, אבל יש סיטואציות במפגש שכזה שלא כתובות בשום מדריך. אז אתה חייב לסמוך שבמפגש בשרים ראשוני כזה שיש בו מבוכה יעילה וחיובית, במיוחד שלה, שהם פשוט יהיו בני אדם. יהיו מספיק עדינים ומספיק גסים כמו שצריך עפ"י הזרימה. אני רוצה שהם יביאו את הטירוף שלהם, ירגישו מספיק בנוח תוך דאגה מתמדת ליצור הרטוב מתחתם.
ויש יתרון שהזין לא עומד לו במפגשים כאלה. כל האנרגיה שלך היא בדסמי"ת. אתה ממוקד ואתה יכול ליהנות מהשליטה שלך גם בה, גם באירוע וגם בעצמך ברמה הגבוהה ביותר. ואני יודע שאת קוראת את זה עכשיו ונרטבת כמו זונה קטנה. לך אפשר לומר "זונה קטנה" מבלי להרגיש שאתה דורך על מוקש של פמיניזם וטריגרים. השתמשתי בך והכאבתי לך ונתתי לך עשרות הוראות שעשית ואני יודע מה אתה מסוגלת לתת ובעיקר לקבל כי ביננו, אני נותן השירות ואת מקבלת השירות כמו שהיה תמיד. שולץ שלום, במה אפשר לעזור?
כל הלקיחה והדחיפות בין הזיינים במעגל וההעברה שלך ביננו היא בעצם לטובתך. ואולי אחרי מפגש כזה משהו בך יחיה יותר או ימות סופית. כל מה עשינו היה לכבודך, כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה. קדשה.
כרגיל, זה מפגש רצונות שיכול להיות מספק במידה שאני אוהב רק עם מספיק טירופים. שלי, שלהם ושלך. זה לא יהיה עוד מפגש של אורגיה או "סשן". בשל זהות הנפשות הבועלות, העוצמות בו יהיו אחרות עד כמה שזה תלוי בי. אני צריך את זה. אבל זה לא תלוי רק בי כי יש עוד אנשים שאני לא רוצה שיחטפו PTSD. לכן, כמו שאמר רבי שליט"א : "אין אדם מביא לקיצון, אם לא יכל להתמודד עם פירות מעשיו ובא לציון בועל". הקיצון הוא לא המטרה אלא האמצעי. אז אחתור לקצוות, כמה שאוכל, תוך כדי חשיבה על רבי שליט"א.
אז תתכונני, תכיני את נפשך, גופך ואת הכוס שלך, תשני טוב לפני ותארגני מקום לישון אח"כ, כי את תהיי עייפה, אחרי שאנחנו הולכים להשתמש בכל פיסת בשר מהגוף וכמה שאפשר מהתודעה שלך.
בסיום המפגש תקבלי אס אם אס עם משוב. נשמח אם תסמני סמיילי.
עם החתול המזדיין הזה אני מנהל יחסי אהבה שנאה ממש כמו עם בני אדם אחרים. אני בכלל אוהב כלבים. הוא מציק לי, הוא עולה לי על הפנים כשאני ישן, הוא מחרבן ומעיף את החול, הוא מפיל דברים מהשולחן רק כדי לראות אותם נופלים, הוא מיילל באמצע הלילה, הוא נדחף, הוא שם זין בעקרון כמו כל החתולים.
אבל הוא גם חמוד ומגרגר אותי לדעת ולגעת ומרגיע, ומוזר ומעניין כמו שחתולים יכולים להיות.
אבל הכי הכי מעצבן אותי זה שהוא מגיע בריצה קלה של חתולים כשאני משתין. אז הוא נדחף לפיפי ועם כרית כף היד הוא כאילו מכה בזרם. ואז אני זז עם האגן 13 מעלות ימינה או שמאלה כדי להתחמק ממנו או עוצר את הפיפי כל פעם מחדש ומעיף אותו או מנסה להעיף אותו עם הרגל תוך כדי שאני משתין.
וכך זה כל פעם, אני משתין והוא מזנק. מה אכפת לי שאתה גור. לך תפיל איזה כוס במטבח שנדרוך על הזכוכיות או משהו.
אחרי כמה פעמים כאלה נשברתי. יש יצורים או אנשים שרק טיפול בהלם מסדר אותם, חשש או פחד או תיעוב או טריגרים של מיני פוסט טראומה יעשו את העבודה כמו שצריך.
יחסכו עשרות שעות אילוף של חתול. ולך תאלף חתול. תתעלף.
בפעם האחרונה שהשתנתי, הוא שוב הגיע ושיחק עם הזרם תוך כדי שאני מרחיק אותו תוך כדי השתנה. אחרי כאפה אחת כבדה מדיי לזרם ראיתי שהוא לא מרוצה מטיפות השתן שיותר מדיי מהן עפו עליו. הוא יילל. ואז הוא עשה את הטעות שבדיעבד חיכיתי לה. הוא שלח רגליים יותר עמוק לאסלה ויילל. ואז חצי מייאוש חצי מעצבים על החתול המזדיין הזה, פשוט השתנתי עליו. בכוונה.
הוא יילל ברח מהמקום ויילל בסלון.
חזרתי להשתין בשקט.
לעיתים שווה לכוון בכינון ישיר.
כמו תומ"ת בסג'עייה.
לא לי, למרות שהיה לי קל יותר אם היה לי שולט והייתי מקשיב מדיי פעם ועושה מה שאומרים לי.
דרוש שולט לנשלטת.
הדרישות הן
תהיה בן אדם, תאמר אמת, תהיה חכם, לפחות כמוהה, תהיי שולט, תקשורתי, אל תסתתר מאחורי "מסתוריות" שמגלמת את היותך נשוי, חסר מלים, לא יודע לשתף משהו מעצמו או וירטואלי בלבד. תהיה שולט שלא מפעיל כל פעם מחדש את הרפטואר שלו ולא משנה מי ניצבת מולו. כולנו תבניתיים במידה כזו או אחרת, אבל נסה לראות את הנשלטת קודם ומזה תיפתח השליטה ולא הפוך. תכיר אותה קודם שאתה זורק עליה משימות. במילותיה : מחפשת בנאדם ואשמח לגלות בסוף שהוא גם שולט.
הנשלטת :
קופיאלה
מי היא:
חכמה, יפה, לא יודע אם אופה, אבל יכולה לקנות עוגה בחושה קנויה ולחכות לך על 4 איתה כשתיכנס, מצחיקה מאוד, אותי לפחות והרבה אחרים, רגישה מאוד. מיוחדת מאוד מאוד. יתרונותיה: בעלת ניסיון, משוגעת במובן הטוב של המילה, מוצצת מתחת למים (אמיתי אם חלומות הן חלק מ"אמת"), מרצה את מי שראוי להיות המרצה שלו, ממריצה, קפדנית במשימות למי שראוי, מוקפדת, אוהבת להיות מובלת למי ש...הבנתם את הרעיון.
בכלל "למי שראוי" ולא למי שאת חושבת שיתן לך ריגוש של החיים ואח"כ ישאיר אותך עם חור בלב שנשלטות חרופות יודעות שאפשר לסתום אומנם, אבל זה משאיר צלקת.
הקטע שקופיאלה הטילה עליי להיות המסנן. שולטת עליי מלמטה. ולכן הפניות אליי.היא הטילה עלי את מלאכת הסינון כי... בעצם לא זוכר למה והאם דיברנו על זה, אבל אני משער שזה בגלל שכלו מעט כוחותיה להכיר. להכיר זה קשה. ואולי ההשערה שלה היא ששולט יידע טוב יותר לזהות מי ראוי לה ומי לא ומי שמכיר אותה די טוב ואפילו מבלי להכיר אותה די מצוין, יוכל למצוא לה את השולט הראוי. אז שולטים טובים, מוזמנים לפנות אליי.
מבטיח שאני רק צינור, כלי, נשלטת סינון.
פנו אליי ואעביר לה את השם שלכם.
חיסיון "מסנן-לקוח" יופעל על השמות.
שיר שקופי אוהבת (זה ממש לא נכון)
האירוע עזר לי להבין הרבה דברים. במידה מסוימת ועד כמה שהוא מפחיד, אני גם שמח עליו. זה נכון מה שאומרים על חוויה שיכלה להמית אותך. כלומר, אתה כמובן אותו בן אדם, ללא כוחות על מיוחדים, אבל אתה באמת מרגיש שקיבלת את החיים שלך במתנה או "נולדת שוב". המסקנה הראשונה שלי היא שהזמן שחשבתי שהוא כל כך קצר בחיים והמשאב הכי חשוב, התגלה כמשאב עוד יותר יקר משחשבתי.
אני לא רוצה לבזבז את זמני. אני לא מתכוון להחלטות גדולות, גם הן יגיעו. אני מתכוון דווקא לקטנות, לניהול הזמן שלי. אני מתכוון לניהול הדברים שעושים לי טוב והדברים שלא. כשאתה פוגש במר מוות פתאום באמצע החיים אתה מודה לו, אם אתה חי כמובן אחרי הפגישה. אני בעיקר לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על בני אדם שהם מיותרים בחיי. לפחות אחד מהם, מהמעגל הכי קרוב, גם מזיק לי. זה יותר קשה שאתה אוהב אותו. אז החלטתי לשחרר או להשתחרר.אני מתחיל להתייאש. מתחיל להתייאש מאנשים. אין לי כח יותר לתווך את עצמי, אין לי כח לעשות חברים חדשים, באמת שניסיתי. עם הקיימים אני בקושי מסתדר. אני לא מובן גם לאלו שניחנו במידת הקשבה נדירה (וכמעט אין כזו) וגם שמקשיבים קשב רב, גם אז לא מבינים עד הסוף או משליכים יותר מעצמם ולא ממש מבינים. לי אין כח להסביר שוב ושוב. אז אני מתפרש בעיניהם לא מובן וזה גם בסדר. אתה לא חייב להיות מובן כל הזמן או בכלל. בקושי אני מבין את עצמי לעיתים, אז לבקש מאחרים שיבינו אותך כמו שאתה רוצה או צריך זו משאלה מוגזמת מדיי. כל מה שאני מבקש הוא שיהיה עניין ואינטימיות ורצון הדדי ו"חברות". אולי אני גם לא יודע להיות חבר אבל אני מתאמן על זה.
נסיון החשיפה של עצמך בתהליך התקרבות לאדם חדש הוא לא פשוט. אתה צריך להתגבר על כל מיני מנגנוני התנגדות ומגננות ואח"כ לעיתים מגיעה התרחקות שהיא טבעית לסיטואציה, אבל מלמדת אותך שהכל מיותר בעצם. אתה כבר מותש. האדם ש"איתך", לא מספק לך מה שאתה צריך. הלוואי שיכולתי ליישם את מה שהחבר אמר לי פעם על "חברים". הוא אמר משהו על כך שהוא לא עושה חישובים של מה חבר כזה או אחר נותן לו ומה הוא מקבל בקשר, אלא נהנה מכל אדם וממה שיש לו להציע. אז אני מודה שאני כן עושה חישובים כאלה. אני מוצא יותר ויותר שמה שאני מקבל מחלק מהחברים לא עומד בציפייה שלי ומה שאני נותן או חושב שאני נותן הוא יותר מדיי. ייתכן שאני גם נותן מעט, אבל אני מקבל מהם עוד יותר מעט וכל העסק נראה מיותר. אולי אני לא צריך יותר מאדם אחד שיודע הכל עליי. יודע סוף סוף הכל, בלי להסתיר שום דבר. שמבין אותי כמו שאני צריך. זה גם נדיר. אני שמח על זה כמוצא שלל רב ורואה בזה מתנה של ממש. אני יודע שתפיסת העולם שלי לגבי חלק מהדברים כולל "חברים", מדכאת ומרחיקה אחרים, לא סקסית, בכיינית, מדכאת, אבל זה מה שיש. אני נזהר מאנשים. הפגיעה הרגשית שאנשים יכולים לעשות בי היא גדולה. אני לוקח ללב מכל דבר. וזה לא בגלל שהם פוגעניים מקצועיים, הם פשוט בני אדם ולי אין לי אנרגיה וכח לרוב בני האדם. רוב בני האדם הם משעממים פלקטיים וחוזרים על עצמם כמו כבשים שחוששות מכלב רועים. עדיין אנשים רוצים לפגוש אותי. אני יכול להיות די נחמד וכיפי. אבל זה לא סותר את הריקנות ותחושת הבדידות.אדם צריך שיהיה לו לפחות אדם אחד שהוא יכול לומר לו הכל ושיבין אותו. אם יש לו כמה, הרי זה משובח אבל לכמה מאיתנו יש כמה כאלה?
כמה מהחברים שלכם הם באמת "חברים"? מה זה בכלל חבר?
חבר זה מישהו שאתה שולח לו ווטס אפ מדיי פעם ורואה אותו פעם בחצי שנה? שנה?חבר זה מישהו שיעזור לך אם תצטרך עזרה?חבר זה מישהו להישען עליו? חבר זה מישהו שיכול להישען עלייך?
כמה מתוככם לא אוהבים חלק מהחברים שלכם ונשארים איתם מכח האינרציה? מהחשש להיות לבד?אני כבר לא חושש להיות לבד. אני חי בבדידות וכבר התיידדתי איתה לפני מספר שנים. מעין בדידות קיומית. חוסר שייכות מובנית. זה היה נורא בגילאים המוקדמים, אבל יש לזה גם יתרונות מסתבר בגילאים מתקדמים יותר כשאתה יותר "אפוי".יש לי משפחה וילדים ומעגל חברים ומשפחה מורחבת ועוד, אבל אני עדיין בודד או מרגיש כך ולך תתווכח עם רגשות. לכן אני לא רוצה אנשים שהם כמו משקולות בחיי. החברה של האנשים האלה עושה אותי בודד יותר כי הם נטל מיותר בחיי.אני לאט לאט מתגבר על חרדת הנטישה מהילדות. על העובדה שנגזרת ממנה שאני מיעטתי לסיים קשרים. עוד בעיה לאוסף. אני לא חייב שכולם יאהבו אותי, אני לא חייב לרצות אף אחד. אני גם לא רוצה בכח. אם אני מזהה או מדמיין חוסר נכונות מהצד השני אני לא אעשה שום מאמץ או רצון להתקרב. להפך אני אברח. לעיתים אני אטעה ואברח כשהצד השני דווקא רוצה. לעיתים איעלב כשלא הייתי צריך. זה הרי כל כך עדין ואתה לא רוצה לצאת פתטי. כמה חברויות וזוגיות התפספסו כך?
היום אני לא חייב להוכיח לעצמי שאני חריג, שונה ומרדן. אני לא צריך לבעוט יותר.
אני רוצה להיות משוחרר מהרצון הזה להוכיח לעצמי שאני כן או שאני לא. אני רוצה ליהנות מהחיים שלי בשקט.
אני רק רוצה שקט.
הלכנו למה שחשבנו שהוא מפגש והתברר כמסיבה. היינו שם 6 דקות ויצאנו. לא מסוגלים. אני מבין את הצורך לעשות את הדברים שעושים לנו טוב ולשמור על שפיות והטרור לא ינצח אותנו והבדס"מ ואנשים ואלכוהול ומוזיקה והשחור המוכר, ככלי להפחתת לחץ ושחרור, אבל אנחנו לא מסוגלים, בינתיים. נראה לנו לא מתאים ולא קשור ולכן יצאנו.
המוות כה נוכח ב-7.10. אין פה ריחות, הכל סטרילי. כאן המוות וחוסר הוודאות בא בתצורות של רשימות אקסל עם כמה גליונות. כל גיליון מדבר על קבוצה אחרת. על כל אחד משפיע משהו אחר, אחרת. אחד, יתפרק מול רשימות, השני יתפרק מול משהו אחר. אתה צריך לעבוד, לעבד, להתאבל, להתרגל לסיטואציה מטורפת והכל ביחד. ברשימות, אנשים שאתה מכיר. יותר מדיי. אין זמן אפילו לבכות. אין זמן לעכל, הפעם הדמעות חונקות בצורה אחרת. סומכים עליי. האם אני סומך עליי שלא אתפרק? למזלי, כמו תמיד וכמו כולם, הצלחתי לנתק אותי מעצמי. "זמנית המנוי לא מחובר" איפה כולם? תתחבר ותבכה אח"כ.
אם היינו רואים סרט על ה7.10 לפני ה7.10, היינו אומרים שהתסריטאי הגזים ממש והפך את העלילה ללא מציאותית.
כאוס, מוות, אימה, בלבול, חרדה.
גם הפחד מהמוות הוא קצת מוות. קטן אומנם, אבל עדיין מציק. סיפורי גבורה, סיפורי זוועות.
כל מילה שתיאמר מתגמדת מול מה שהיה. שואה קטנה וגבורה. גבורה של החיילים, כיתות הכוננות,השוטרים, האזרחים. מעבר לאימה, כעס ענק. רצון לנקמה, להרתעה, לסילוק איום. ואל תגידו שזה לא "איום קיומי". הוא קיומי עבורי ועבור כל אחד פה. הארץ תשרוד, אבל אנשים לא. ולכן זה קיומי. אם האיום הוא פרטני הוא קיומי. עבור כל אחד ואחד.
איפה אבד התרגום בין הערבית לעברית. הוא אבד אצלנו, ליברלים, עם פריזמה, עיניים, אוזניים, תפיסות והנחות מערביות. כל אלו לא יכולים לקלוט את הרצונות האמיתיים של הצד השני, גם אם הוא אומר את זה בריש גלי השכם וערב. ערב וחרב.
הם מתאמנים-הם מתרברבים.
הם אומרים שירצחו אותנו- הם רוצים שנחוש מאויימים.
אני ממש לא איש ימין, אבל שנים אמרתי לה שכשהם יוכלו הם פשוט ירצחו אותנו, הכי פשוט שיש. התובנה הכי פשוטה שיש. והיינו מתווכחים. לאנשים קשה לשנות עמדות ותפיסות. עכשיו היא ואחרים מבינים.
גם אם יקבלו שטחים, הרצון לא ייעלם. מרגע שחמאס עלה אי שם בסוף שנות ה-80, הסיכוי לפתרון הוא אפסי. צריך להשמיד אותם כשהם קטנים. אבל מי הבין את האיום כך?
זה לא ייראה אותו הדבר. אני לא מדבר על כך שהצבא יגדל, אולי השירות יוחזר ל-3 שנים, הדרישה שהחרדים ישרתו, יוסיפו טייסות מסוקי קרב שקוצצו, יגדילו את מספר הלוחמים והכוננות על הגדרות. האוננות והאין אונות ייפסקו. יפסיקו להסתמך בעיקר על טכנולוגיה, אלא גם על אנשים, כמו פעם. כי הם שוחטים פשוט, כמו, פעם, כמו בתרפ"ט, כמו בקישינב והפרהוד. רוצחים כי אנחנו יהודים. רצחו לפני קום המדינה ועכשיו רוצחים כי אנחנו יהודים שכבשו את כל הארץ "שלהם". "קולוניה מערבית" שדינה להתחסל מתי שהוא. יש להם זמן. נעבור מפה, עפ"י התפיסה שלהם כמו הצלבנים. חלק מהמאבק הוא להפחיד ולטעת בנו את החשש התמידי. לכו להזדיין, אין לנו לאן ללכת.
הכל ישתנה. אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה. הכי מפחיד אותי שלא נלמד כלום ושיעבור הזמן וכלום לא ישתנה, כלומר לא ישתנה ממש, עדין נהיה מפולגים, עדיין תהיה שחיטות שלטונית.
בכל אחד ואחד מאיתנו, בכל אופן במי שאינו מנותק רגשית ממה שקרה, חלחלה הבעתה. תחושת חוסר האונים. כולנו היינו, מטאפורית בלבד ורק בלבד, בחדרי הממ"ד מצפים להריגתנו במקרה הטוב או חטיפתנו או התעללות בנו או בילדינו ובכך התערערה תחושת הבטחון הקולקטיבית והאישית של כולנו.
לפי אמת המידה הזו הם הצליחו. הצליחו לערער אותנו.
הנחמה פורתא שגם מזה נלמד, נשתפר ולא נאפשר את זה שוב.
היינו צריכים לשלם מחיר כה כבד ובלתי נסבל כדי להבין?
אם הייתי נשלט (אני הרבה נשלט בחיי היום היום. ילדים, עבודה וכד') והייתי מחפש שולטת אכזרית שהיתה אומרת שהיא רוצה התמסרות טוטאלית של אפס מאופס, עבד חסר עמוד שדרה כספומט מהלך על שניים, זונה, נהג, עושה עבודות בית, שמבין שהוא כאן לשרת אותה בצורה הברורה ביותר וללא מין לחלוטין.
אז לא הייתי מסכים.
ללא המין.
