אם אתה רוצה שהנשלטת/בת הזוג שלך תתפעל ממך לאורך זמן, תהיה בן אדם. קשה להיות בן אדם, אז האפשרות השנייה היא שתמיד תוכל לקחת מישהי שהיתה עם נרקיסיסט (ומודעת לזה, כי יש כאלה שלא וחשוב שתדע כי אחרת כל העניין מתפספס חבר) לרוע או לטובת מזלנו, זה שאתה "בן אדם" יהיה פחות אפקטיבי מהעובדה שהיא "שורדת נרקיסיזם". היא כל כך מורגלת בזה שאתה כמו מעיין של מים חיים.
זה לא בגלל שאתה בן זוג מעולה, זה בגלל שהיא שהיתה עם בן זוג מיותר ואגוצנטרי ולכן אנשים רגילים כמוך נראים לה מלאכים. אל תתפוס תחת על המשפט הבא למשל :"אוי מאמי, אתה מתייחס אליי יפה". היא היתה רגילה שנים להתעללות, אז שלא יעלה לך השתן שלך לראש ותמשיך לשתות מספיק מים כי הפיפי שלך צהוב כמו של כולם אם אתה לא שותה. או כמו שאני תמיד אומר לחבריי הגברים/הנשים/השולטים/נשלטים/לא בעסק, זה לא שאנחנו מדהימים ומוצלחים כל כך, כמו שהרוב הם פחי בני אדם.
באתי לכתוב על החוויה המעניינת והמחרמנת שעברנו ואז זה נראה לי פתטי פתאום. להתהדר בזה. אני גם לא רוצה לכתוב, אם אני לא יכול לכתוב בכנות מכאיבה לחלק מהקוראים, לאו דווקא אלו שהשתתפו בחוויה. אז אני מוותר. לא אציל נפש, אלא ממזער סיכונים. זה אולי היה מעניין לקרוא את הצד שלי בעניין, אבל ייגנז בגניזת קהיר בעליית הגג של הבית כנסת.
במקום זה אכתוב על משהו חשוף יותר עבורי מלהשתמש (לספק שירות) לנשלטת (לוקחת את גורלה בידיה) שבחרה בי שאשלוט בה עם אחר/ים (אספק לה שירות מורחב).
אכתוב על געגוע או על רגשות שמתחפשים :
להחליט, לבצע סדרי עדיפויות. כל אלו עניינים של "גדולים" ואני מוגדר כגדול. לוותר על אהבה ספציפית שרק מישהי אחת תוכל להעניק לך, זה לוותר על להרגיש אלהים קטן עבורה, כשאתה יודע שאתה לא. ואולי וויתרת בגלל שאתה יודע שאתה לא. אני רוצה שהיא תאהב אותי כמו בן אדם גדול ולא אלהים קטן. אני רוצה שהיא תראה את הסיכון בלהיות איתי. אני רוצה שתהיי לה ולכולנו בעצם, את היכולת לראות מעבר לאהבה המטורפת הזו. את הכשלים המובנים בזוגיות המזדעקים להם ואין רואה כי העין סומאת באפילת הסימום של האהבה. אני אוהב, בוחר, מבכר, מוותר, זוכה, מפסיד, כמעט מספיד, עושה ספין יום יום ומנסה להספים את הרגש בהפצצות של הגיון, וזה עוזר במעט. לגעגוע. אבל הגעגוע שלי, הכבד, הוא פחות געגוע ויותר חשש שבחרתי סוף סוף. אני המרתי את החשש לגעגוע. אני לא יכול, כמעט אף פעם, כנראה, לשקר לעצמי. כל כך הרבה מחשבות שתוקפות מכל הכיוונים, הפוכות זו לזו ובכוונה כדי לנסות ולהבין בעצמי את הסיטואציה הכי טוב שאני יכול. אז הגעגוע שלי הוא רגש שהתחפש. המקור שלו הוא החשש מהבחירה או בעצם הוויתור. וכבר אמרנו שלבחור זה למות ומעשה של בגרות ואני וויתרתי. תודה באמת שסוף סוף בחרתי במשהו. יחד עם כל זאת, עדיין יש געגוע אמיתי כי נוסף על כל הצרות אני בן אדם נוסטלגי שמתגעגע. איזה בן אדם לא היה מתגעגע לדבר טוב? תראו לי אדם שמחפש טירוף מסוים נדיר מאוד, מוצא אותו ואז מוותר עליו ולא מתגעגע? אני גם מתגעגע, כנראה, להיות הילד שלא צריך לבחור. כולנו בוגרים ומה שמניע אותנו זה הילד הקטן שעדיין לא הלך מאיתנו ולא יילך. אז אני מתגעגע מדיי פעם ונזכר מדיי פעם, שאני גם "בוגר".
אנשים החשודים בעיניי ב"משהו". הם יכולים להיות אחלה בני אדם, אבל הם חשודים תמידיים. במשהו.
1. אנשים שלא מקללים. אף פעם. 2. אנשים שלא אוהבים חיות. הגרסה היותר מחרידה וחשודה, אנשים שממש סולדים מחיות. 3. אנשים שלא אוהבים מוזיקה. 4. אנשים שלא אוהבים. 5. אנשים אדישים. 5.1 אנשים שגומרים ללא קול. 5.2 אנשים שמתעטשים ללא קול. 5.3 אנשים שמכניסים את האפצ'י פנימה במקום החוצה, אתם הכי חשודים בעיניי. אתם רוצחים סדרתיים בפוטנציה. 6. אנשים שכל הזמן "שמחים" ואין עצבות אף פעם בחייהם, אפילו לא הרהור עצוב. 6.1 אנשים שכל הזמן באנרגיות גבוהות 6.11 אנשים שכל הזמן באנרגיות גבוהות וכל הזמן שמחים. אתם מעייפים. 6.2 אנשים שמדברים יותר מדיי. 6.3 אנשים שמדברים מעט מדיי, לאט מדיי, בפאתוס מדיי, אנשים שאחרי שקטעו אותם מספר פעמים כשאנחנו בחבורה, עדיין מחזירים לעצמם את הנושא ב"אני אמשיך כי נקטעתי". 7. אנשים "מוארים" 8. אנשים המכנים אנשים אחרים "מוארים" (הפיזיותרפיסט שלי אם אתה פה אני מתנצל) 9. אנשים שחושבים שהם מוארים. 10. אנשים שלא חשבו שהם מוארים, עד שאנשים אחרים שאוהבים מדיי פעם לכנות אנשים אחרים מוארים, אמרו עליהם שהם מוארים ועכשיו הם חושבים שהם באיזו צורה מוארים. 10.1. אנשים חשוכים 10.2 אנשים שמשתמשים במילה "טנטטיבי" כדי לקבוע עם חבר בירה או קפה. די. 11.3 מנהיגי כתות
11.4 מפקדי כיתות יורים 11.5 מחזיקי נשק שלא עשו מטווח 11.6 אנשים שלא יודעים לנקות מטבח 11.7 אנשים שחושדים באנשים אחרים או עושים רשימות של אנשים חשודים. 11.8 אנשים עם רקע בשטאזי. 12. אנשים "של אנשים" 13 אנשים
השכנים הביאו אורות של דיסקו וחוגגים כאילו ניצחנו במלחמה ואין חטופים בעזה. עכשיו, אני יודע שזה קצת צבוע מצידי, כי אני גם ממשיך לחיות וצוחק ונהנה ויוצא ואוכל ולכל הכיוונים נפתח, אבל אני, אישית, לא הייתי חוגג ואם הייתי חוגג לא הייתי משקיע כמה אלפי ש"ח באורות דיסקו ומוזיקה וריקודים. ויש שיגידו "זה הניצחון" הניצחון הוא ליהנות ולחיות. ואולי זה נכון, אבל לי, אישית, קשה לחגוג כשאין שום סיבה לחגיגה. כשיש כל כך הרבה אנשים כואבים מסביב. ואפילו אם הייתי שמח, לא יכולתי לנהל מסיבה במרפסת. זו לא מסיבה פרטית או של קהל מוזמנים. זו מסיבה בפנטהאוז. ואולי יש אמא או אחות או אבא של חטוף שמסתכלים? ואולי זה בסדר, אני באמת כבר לא יודע. אולי רק הדיסקו מפריע לי. אולי רק אורות הדיסקו שברו אותי. כאילו, לא קשורים לכלום. איך הגיע דיסקו? הרי יכולתם בלי. תעשו מסיבות כי "צריך להיות שמח", אבל השקעתם וקניתם כדורים ולייזר ומסתובבים.
עם ישראל חי-מת. בחלקו וממול כדורי דיסקו מסתובבים, צחוק והמולה כאילו אנחנו בימי פומפיי האחרונים.
אני מודה שהתכנון והתעופה שלפני לעיתים גדולים, לעיתים, מהמציאות עצמה. לעיתים המציאות עצמה טובה מהדמיון, אבל זה נדיר. בדמיון אפשר לעוף, ככל היותר וככל שתעוף, כך גם המציאות שנשרכת אחרי הדמיון בפער ניכר, גם תגדל. כלומר ככל שתדמיין, כך תגיע במציאות למחוזות מעניינים יותר. אז שוב "נשלטת" שמארגנת לה יום כיף.
אנחנו שנינו גמורים, תרתי משמע ויושבים על ספסל הכניסה במרתף. היא השאירה שלוליות (ואני לא מגזים, פשוט שלוליות) ואני חושב שלא השפרצתי או הוצאתי נוזלים כך מאישה, אף פעם והיו לי כל מיני אירועי גשם בחיי. היא אומרת לי שהיא מארגנת לעצמה ערב של שימוש שבו היא תשרת כמה גברים. והיא במו"מ ושלבי גישוש עם הבחור. מה את הולכת לשדות זרים כשיש לך כאן מן המוכן, אני אומר לה. היא נדלקת ואני נדלק מההידלקות שלה. היא נוקבת בתאריך מסוים ואני, משימתי להחריד שאני, כבר שולח הודעות לצוות. אחד לא יכול והשני לא יכול ורק אחד יכול. האחד שיכול, אומר משפט חכם כי הוא חכם, שאולי דווקא אי הריבוי של גברים שהיא משרתת יגרום לה לא לברוח מהסיטואציה. כלומר ככל שיהיו יותר גברים הסיטואציה תהיי יותר מכנית ופחות אינטימית. זו כבר פרשנות שלי למה שהוא אומר כי לא התעמקנו בזה יתר על המידה. בכל זאת גברים.
אז שני גברים על משרתת אחת. אנחנו הולכים לדבר מעל הראש שלה הולכים לראות איזה סרט ולדבר ביננו כשהיא שם על הרצפה. היא תגיש את האוכל והשתייה תמצוץ תוך כדי הסרט אנחנו נכאיב לה נשפריץ אותה נקשור אותה הדברים הרגילים אחרי זה נקרא לעצמנו שולטים כדי שגם אנחנו נהנה ולא רק נספק שירות אני הולך להציג אותה לחבר שלי כמו שמציגים סוסה אצילה ביריד מכירות. היא תלך, תשב, תעשה פוזות למצלמה שלא קיימת, תענה על שאלות, גם מביכות עם בגדים בהתחלה. אח"כ ובהדרגה היא תתפשט, לאט לאט ותעשה את כל אלו עם חזייה ותחתונים ואח"כ עירומה לגמרי. אז אעמוד לידה ואציג אותה ואת הגוף שלה, את החזה, הפטמות, הברכיים, התחת, הכוס שלה, את חור התחת, את השיניים, הלחיים, הרגליים וכל חלק בגוף שלה. היא תנקה את החור של התחת כי גם בו נשתמש וננסה עליה כל מיני פלאגים. היא תכיר את הרצפה היטב. תשתוק שיורו לה ותדבר שכן. בשישי שלחתי לה שאילתא אם היא משפריצה מגרון עמוק כמו שראיתי בסדום כשהיא כורעת עם העקבים ומשפריצה על הרצפה, בלי לגעת בעצמה (היה חושך ולא שמתי לב אם היד שלה נדחפת לכוס) או שתנאי להשפרצות שהיא נוגעת? כי הרי זה (לא) חשוב למפגש ולשליטה בהשפרצות שלה. היא ענתה שמשפריצה ללא נגיעות עצמיות ודי בזין שהולם לה בגרון כדי לגרום לכך. רשמתי לעצמי שמדובר בבובת מין של השפרצות מזין בגרון. אחרי שתשפריץ נקח אותה כל אחד ברגל אחרת נגררת בין ההשפרצות שלה מאתר לאתר. בדרך תקבל סטירות שלום. אחרי זה היא תנקה הכל עם סמרטוט ומגב. היא תלקק את ההשפרצות שלה מהרצפה היא בלה בלה בלה, אני בלי בלי בלי, הוא עם עם עם. בתכלס לא משנה איך היא תשרת אותנו או איך אנחנו נספק לה שירות וכמה פעמים היא תגמור ואיך תזויין. מה שיותר חשוב מאקט כזה או אחר, הוא מה שייווצר ומה שיורגש.
מה שיישאר ביננו.
אני די בטוח שמה שיישאר יהיה טוב, כי אני מכיר את הנפשות הבועלות. בסופו של דבר תרחיש כזה נסוב על האנשים שמרכיבים את הדינמיקה וזה מה שהכי חשוב.
אני אוהב אותה, אבל יש דברים שאני צריך לעשות עם אחרת. אני רוצה לומר שזה לא מפחית מעוצמת האהבה שלי כלפיה. היא מבינה את זה. זה לא מפחית מהקושי שלה. אני צריך את החופש הזה. החופש הזה ששומר עליי, כביכול, והוא למעשה מנגנון הגנה. מכשיר בלתי מגונה של מגננה. אני לא מוותר על המנגנון הגנה הזה, בינתיים. אפשר להתווכח על מנגנוני ההגנה השונים של כל אדם ואדם אחרי שייחשפו בתהליך ארוך או קצר. האם אם הם מעכבים את אותו אדם, האם גורמים לו לקפוא על שמריו? או שומרים עליו? אני יודע שחופש אצלי הוא מנגנון הגנה חזק שמאפשר לנפש שלי אצטלה של אי תלות. להיות תלוי זה למות, כמו לבחור. לבחור זו בגרות. אבל מי אמר שחייבים לבחור? "בחרתי" ונבחרו עבורי כל כך הרבה דברים ואני רוצה לקיים "גם וגם" אם הוא אפשרי ומחיריו סבירים. יש לי את האפשרות שאין לאנשים אחרים. "ובחרת בחיים". אהבה נמדדת במעשים. ככה אנחנו בני אדם מכמתים אותה, כאילו היתה נזיד פתיתים ומצד שני אנחנו צודקים. אנחנו מבקרים, שוקלים ומשווים כל דבר. אהבה היא אחת המבוקרים.
למשל : להשתין עליה למרות שזה מגעיל חלק מהקוראים הלא קרואים, את מימיי הלא צהובים (אני בעל משמעת מים אובססיבית כיאה אליי), להשפריץ אותה הרבה, לקחת מההשפרצות שלה, לערבב היטב על גופה, למשוח אותה כהוגן ואז לעלות על גופה ולטייל שם כאילו אני עושה לה בודי מסאג'. כך לספוג את הנוזלים ולהיות שנינו רטובים מהפרשות הגוף של שנינו. זה גם מגעיל, אני יודע, לא רק אתכם, אלא גם אותי וגם מחרמן. להריח את התערובת המהולה ואחרי דקות ארוכות, כשהיא משוחה ואני משוח, כמו עוף במרינדה, להיכנס לה סוף סוף לחור של התחת, אבל בתנוחה המיסיונרית כדי להסתכל בעיניים של סוטה גדולה שלוקחת את הזמן עד שאכנס אותה לחור של התחת כי היא "חסודה" כזו או שאין לה זמן מספיק ביממה.
אחרי זה, אני אומר לה "אני אוהב אותך" ואתכוון לזה והיא תיגרע עוד קצת ממני, אבל תבין ותרשה, כן, "תרשה" כי מה אני בלי ההרשאה שלה. ולכן אני אוהב אותה עוד יותר, אוהב נקי וגם אסיר תודה על החופש, על האפשרות, על הנתינה. כל אלו גורמים לי לאהוב אותה יותר, להיות הכי כן שהייתי בחיי. לדווח על כל דבר שנפשי או זייני פגשו במעלה או במורד הדרך ולתת לה את הבחירה והחופש, כפי שהיא נותנת לי את החופש, להחליט אם להישאר איתי או לפרוש. אבל עד היכן אוכל למתוח את החבל? עד איפה יימתח כדי שאכריז או ארגיש "היא באמת אוהבת אותי". עד מתי אבחן האם היא יותר אוהבת אותי או האם היא יותר שורדת אותי?
לא יודע, אבל מה ששמתי לב הוא שככל שהיא נותנת לי חופש, כך אני פחות זקוק לו. זו הנקודה שאפשר לדבר עליה שנים ועדיין לא להבין, עד שאתה מרגיש אותה בפועל. רוב האנרגיות שלי הם לאו דווקא של שליטה או חרמנות. רובן עסוקות בהודייה. עליה.
"זעקות ואז שתיקה" על הטבח של ה-7.10 הוא סרט שכל מי שחי פה והוא פחות או יותר יציב נפשית "חייב" לצפות בו. ונכון שאין אדם שחי פה שהוא יציב נפשית, אבל עדיין זה חשוב. אני יודע שרבים יבחרו לא לצפות כי למה להעמיס על הנפש עדויות מחרידות כאלה. אין בסרט אימג'ים, אלא רק עדויות של אנשים. סמוטריץ' בוודאי לא יצפה בזה כי זה ידיר שינה מעיניו, כמו שהוא אמר על סרט אחר שרצו להציג בכנסת, אבל אני חושב שזה חשוב.
בכתבה מוזכר מדוע צריך לצפות בו ואני רוצה להוסיף סיבה נוספת: כדי שנדע, כולל השמאלנית הכי קיצונית בכלוב, עם מי אנחנו מתמודדים, כדי שנבין שאם היה להם את היכולת, כולנו היינו מושמדים, גם היא.
אם ההתקפה היתה לא של 3,000 נוחבות אלא 60,000 ויותר פולשים מהצפון והדרום ושכול השחקנים מכל הזירות משתתפים, בו זמנית, גם מרחוק, לא היינו שורדים את ה-7.10. יש האומרים ומעריכים שסינוואר יצא להתקפה תוך שהוא חושב שכולם יצטרפו אליו, התבדה והופתע. אולי נדע את זה בעתיד, אבל זה לא משנה.
צריך לצפות כדי להבין את השנאה היוקדת של מי שעשו את המעשים האלה. מי שעושה מעשים כאלה, לא רואה בצד השני בן אנוש, אלא יצור שצריך להדביר. אם אפשר להתעלל על הדרך למה לא? זה סרט על הרוע האנושי איתו אנחנו מתמודדים. על אידיאולוגיה הרואה בנו כובשים, בכל הארץ, לא רק בגבולות 67.
ונכון עשינו טעויות והחמצנו בטפשות ובגאווה מאז 1948 ועוד יותר מאז 67 כשהיינו "חזקים" וכבשנו/שחררנו את השטחים, אבל זה לא משנה. מהרגע שהסכסוך הפך דתי, הכל נטרף (לא שהיה לא מסובך לפני) יש להקשיב לצד השני שאומר שישמיד אותנו. רק להקשיב. כי עכשיו גם ראינו מה הם מסוגלים לעשות. לפני שבאים ל"פתרון מדיני" כלשהו, צריך להבין שרוב הפלשתינאים תומכים בחמאס, כלומר תומכים במעשיו.
כל אחד ואחד מאיתנו הוא "כובש", "מתנחל", "ציוני", "קולניאליסטי". יש כאלה שאומרים היום קולניאליסטי בשילוב המונח "עליונות לבנה". ויש לנו פסיכים משיחיסטים והזויים משלנו, אבל אל תאטמו את השכל למה שאומר ומתכוון הצד השני.
מהבדיקה האחרונה שעשיתי מהבוקר במדינה, מותר, עדיין, להיות שמאלני קיצוני, אבל לפחות, להבין מול אנחנו עומדים ולא לזלזל במשפט הלא קשור היום של "שטחים תמורת שלום", או להאשים אותנו ורק אותנו בכל המצב. זה כבר לא שם. הלוואי שהיה.
אני רואה את הכוסיות מעלות פה תמונות וחושב אם הייתי אישה שהיא כוסית, האם גם אני הייתי מעלה תמונות? כולנו צרכני לייקים, מחפשי חיזוקים פתטיים, יצירי מעללי הרשתות החברתיות והתגמול המיידי במוח שפעם היה לו תפקיד פונקציונאלי והיום סתם גורם לנו להיות אומללים באופן תמידי. כי תמיד לשני יש יותר לייקים ותמיד הלייקים נגמרים מתי שהוא ותמיד צריך לייצר עוד לייקים ומה עכשיו? עוד תמונות עירום שלי? ואולי עירום של הנפש? אני בכלל "כותב למגירה, "עבורי", יא בן זונה, אם היית רק כותב למגירה, אז אתה היית מפרסם את זה בבלוג. אם הייתי אישה כוסית בטח שהייתי מעלה תמונות. כי לא צריך לכתוב כלום כי אם את כמו כולנו פחות או יותר, צרכנית לייקים, כל מה שאת צריכה זה גוף טוב. ואני אומר תשתמשי במה שיש לך. אחד יודע לכתוב, שני יודע לחשב חשבונות מסובכים, שלישי מצטיין בפיסול, לך יש גוף מעולה ואנחנו חרמנים. נשים וגברים. תני לנו לרייר עלייך וללייקק אותךאנחנו לא עושים את זה בכוונה. אנחנו חיות שבמשך מליוני שנה מורגלות לשרוד. המנגנון של הלייקים הוא תוצר של מערכת ההישרדות. לבצע פעולות "טובות" כדי לשרוד. מה לעשות שאנחנו בתקופה שלא מתאימה עוד לאנושות. הגוף שלנו נשאר אותו הדבר פחות או יותר והסביבה השתנתה. הפער הזה מייצר אומללות תמידית.
כולנו עבדים של מערכת התגמול במוח והדופמין. תוסיפו על זה את הרגשת הבדידות שחלק חולקים באופן משמעותי יותר מאחרים ודווקא אלו מכורים יותר לתגמול שממסך כביכול, להם את הבדידות, כאילו הרשתות מחליפות קשר אנושי קרוב ותקבלו אומללות תמידית. לעיתים אדם הוא "חברותי" עם מלא מלא חברים ברשתות ובפועל הוא היצור הכי בודד שיש בעולם. אל תאמינו לתגובות של "חברותיות" ברשתות. "מהממת". "איזה יופי". רובם הם ריקוד צביעות. אבל את זה אתם יודעים כבר. בעיניי, אין הבדל תוצאתי, בין תמונות של כוסית לכתיבה נדירה ומשובחת. שניהם נובעים ממנגנון התגמול.
הנה אוהבים אותי ואת מה שאני עושה.
כולנו מכורים. מי פחות ומי יותר. המודרנה הפכה אותנו לכאלה.
שיחת היכרות שקולחת בבית קפה. חמודה, יפה, מעניינת, נשלטת של הביוקר, הארד קור. השולט שלה נתן לה אישור למפגש. מפגש היכרות. היה ממש שיחה נחמדה ואין ספק שעוברים לשלב הבא כי מדברים כבר עליו בקטנה. ואז אני רואה אותה מחליפה צבעים אחרי שהיא קוראת משהו בטלפון. "יש לי משימה". הבנתי ישר או בערך מה המשימה, אבל תני ליהנות קצת.
"מה המשימה"?
היא ממשיכה להחליף צבעים, מסתכלת לצדדים, מזיזה את גופה בחוסר נוחות ונראית נבוכה ממש. "אני לא יכולה לומר, קשה לי לומר" אני: "יש לנו זמן, לאט לאט, קחי את הזמן ותני ליהנות" דקות ארוכות אני מסתכל עליה והיא עליי ועל הסביבה, שפת הגוף שלה מכווצת והיא במבוכה גדולה. אני מרוצה כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש. צעצוע לא שלי.
אחרי משיכת הזמן מצידה וגם קצת מצידי, היא אומרת "המשימה שלי היא להפגין את הכישורים שלי מקרוב".
בדרך אני שואל אותה אם זו פעם ראשונה שהיא מקבלת משימה כזו, היא אומרת שכן ואני אומר שאני מרגיש מחולל. הם משפריצים את הבדס"מ עליי, על צד שלישי וטוב שכך. הצד השלישי בהסכמה מלאה. כל העסק מעניין מאוד. המבוכה שלה מחרמנת ואני מנצל אותה עד תום. תמיד ידעתי שריפודי העור ברכב הם לא רק מעצבנים וחמים בקיץ הישראלי ("אני אוהב/ת קיץ"). יש להם שימוש נוסף שלא חשבתי עליו. הם לא סופגים זרע והשפרצות. מילא הזרע שלי. כידוע זרע של גבר הוא מוגבל, אבל היא משפריצה כמו ממטרה וכל השפרצה אתה רוצה לראות עוד. רוצה להרטיב ולייבש אותה. נרקסיסט מלך הביצה. היא משפריצה בטירוף ברכב שלי.
במקרה או שלא, יש מגבת חוף ברכב שסופגת. היא מוצצת, כלומר נדפקת בפה, אבל אסור לגמור לה בפה, בהוראת השולט שלה. היא אכן מפגינה כישורים, כמו שאמרה. הילדה שלה מסמסת לה : "אמא איפה את"? היא עונה לילדה שלה בכאילו בחלל הדחוס ברכב : "מישהו זיין לי את הפה עכשיו, גמרתי מלא והשפרצתי מלא ברכב" ריח מעורבב של זרע ומיץ כוס אופף את הרכב. הרכב מאוורר וכל החלונות פתוחים עכשיו בחנייה. בכל זאת ערב חג מחר עם המשפחה והילדים. לא בא לי שאלה כמו : "אבא מה זה הריח הזה"?
המלל שהיה הכי מסקרן אותי לקרוא הוא המלל שלא ייכתב על ידי הכותבים שכאן. תארו לכם שאנשים היו כותבים בכנות ברוטאלית כאן. כמה זה היה מעניין.
למשל:אני כוסית ומפגינה בטחון עצמי בתמונות שאני מפזרת בבלוג אבל עמוק עמוק אני משתדלת לא לפגוש אותי ואת החוסר בטחון שלי. התמונות והחספוס מפצות על זה או כך אני חושבת. ואולי הם מנגנון הגנה, רגיל כזה.
גברים תמיד רצו לזיין אותי כי אני יפה עם גוף מדהים אבל פחות בגלל מה שיש לי להציע.
אני מחזיק כאן פרופיל של אישה שרוצה להיפגש עם זוגות, אבל במציאות אני גבר שמאונן על התמונות שהם שולחים לי ואז מתאדה. אני מסכן בעצם ואני אפילו לא מודה בזה עם עצמי. אני גם חושש שיום אחד אחטוף מכות סתם כך ממישהו פסיכי במיוחד ששיקרתי לו.
אני כאן כדי להעביר את הזמן. אני מתחיל/ה שיחות עם הרבה גברים/נשים, עם הרבה דברים שנאמרים, אבל אני לא אפגש איתם בחיים. אשתעשע איתם בניגוד לנשים/גברים כנות/ים שאומרים/ות "שמע לא ניפגש. אני שונא/ת נשים/גברים כי אבא/אמא שלי בן/בת זונה, היא/הוא שבר/ה לי את הלב. (כל סיבה אנושית אחרת) לכן, אבל לא רק בשל כך, אני לא אפגש איתם בחיים, אלא רק אבזבז את זמנם בשיחות סרק- סרק - סרק כאילו אנחנו נפגשים עוד מעט אבל בסוף מתפייד/ת להם בצורה הכי מגעילה שיש. כזו אני אישה/גבר שמאוננת את עצמה לדעת על מה שיכל היה להיות.
אני כותב שאני שולט אכזר, קר רוח ומזג, מחפיץ חסר רגש ומסתורי ובמציאות אני רק רוצה מישהי שתלטף אותי ותאהב אותי כמו שאני.
אני מסתיר את הרגשות שלי בכתיבה כי אני לא רוצה להתעמת איתם בעצמי בראש ובראשונה, קל וחומר, לא רוצה שאנשים ייחשפו לזה. במקום זה אני מספר על זיונים עם איזה אישה עלומת שם ולא אמיתית בחו"ל או מישהי שבאה אליי לדירה ואני בכלל נשוי ומטופל עם 3 ילדים, 2 מתוכם זבי חוטם.
אני אישה שמחזיקה פרופיל של גבר רק כדי לראות כיצד הנשים מגיבות. אני פסיכית. אני גבר שמחזיק פרופיל של אישה ואני מאונן על תמונות. אני פסיכי.
אני כותב על כמה שאני חברותי, איש העולם הגדול, מפגין בכיכר החטופים, "אוהב אנשים" "בן אדם של אנשים" אבל אני לא כותב על זה שאני חושד בעצמי שאני נרקיסיסט מזוין (אם אתה חושב שאתה נרקסיסיט אתה לא, אל תדאג, אין לאנשים האלה את הבעיה הזו)
אני שולט ולא ספק שירות. שולט "אמיתי" כזה אבל לא אכתוב בחיים שהאטלר אגו שלי שאין בו שום דבר רע כשלעצמו כאן באתר ובכלל בחיים, השתלט עליי ואני למעשה נשלט שלו. כל מה שרואים הוא האלטר אגו וזה משעמם כי כל המורכבות שלי נעלמת אבל זה מה שאני מציג ותו לא.
ולבסוף אני האמיתי, כלומר אני אני: הייתי כותב בכנות אם לא היו אנשים שאני אוהב או רק מסמפט קוראים את זה ויכולים להיפגע מהכנות האכזרית והאגואיסטית שלי. האינטרס שלי או המצב הטבעי שלי ושל רוב רובם של בני האדם הוא לומר את האמת. להסתיר עולה באנרגיות. בדרך לאמת הצרופה אני עושה הנחות. משגל נסוג, משקל נוצה, גומר בחוץ או לא גומר כלל, טנטרה של כנות, גמירת האומר. לעיתים, בורחת לי כנות כשלא אכפת לי, אבל אז מצטער עליה כי מישהו נפגע. תמיד מישהו נפגע. מצד שני כל הזמן ייפגעו. מהומור, מדחייה. האם לא כדאי אמת כואבת על אמת חלקית או שקר? לא תמיד. אין שום תועלת בלומר לאדם "שמע אתה טיפש". המשפט לא יעשה אותו חכם בשום צורה. קיימת תועלת לומר לה "תשמעי זיינתי אותה אתמול" היא תבחר מה לעשות איתה ואתה תזכה לשלוות נפש מהשקרים שלך. אלו שני דברים ברורים, אבל מה עם אלו האפורים. מה אומרים ומה לא? ומתי? לא פשוט כמו שזה נראה.
