שונות

כל פעם שאני מרגיש או שיש לי חשד שאני עושה לה גזלייטינג, אני מוסיף את המילה בסוגריים (גזלייטינג)
ככה אני מתריע בפניה. אולי ההתראה הזו היא בעצם הגזלייטינג הכי אפקטיבי שיש.
אולי אתחיל לדרוש ממנה שאם היא מזהה גזלייטינג שהיא עושה שתעשה סימן גם היא ותשלח לי.
אבל איפה זה ייעצר? כל היום נעביר את הדברים שלנו דרך מסרקות חיפוש המניפולציות התת הכרתיות ששנינו לא עושים בכוונה ומשתדלים להימנע מהן?
ואם שלחתי למישהי את המשפט האמיתי הבא : "את מעניינת אותי בתור אדם, זה שיש לך כוס, זה בונוס", שהוא משפט אמיתי לכל הדעות שהתכוונתי אליו, אני גם צריך גם לציין בסוגריים גזלייטינג?
ואולי אומר לה בגזלות אין קץ, שכל מה שאני אומר יכול להיות גזלייטינג ושהיא צריכה להיות חכמה ומחוברת לעצמה כדי להבין שהיא יכולה ליפול על גזלייטינג תת הכרתי.
היא לא חייבת לחשוד בכל משפט שאני מוציא מהפה אבל אם תמצא אי דיוקים שתקרע לי את הצורה.
אני לא משקר יותר
אני לא משקר
יותר
רק שקרים לבנים, אפורים כאלה
כמו: "לא, דווקא לא רואים שאתה בשלב 5 של הסרטן"

(עריכה: תעצרו את הקריאה שלכם כאן, כי זה הולך להיות קצת מנותק, לא קוהרנטי ואסוציאטיבי, שהיה צריך להיות מושלך החוצה, אבל רק בגלל הערת העריכה, שכבת המגן הקטנה, זה נשאר לבסוף. ואפשר לחשוב מה זה חשוב. זה רק הכלוב ולא עיתון הארץ וגם "הארץ" לא חשוב, שום דבר לא חשוב, אנחנו חיים בכדור קטן שהוא אפילו לא פסיק קטן או אנקדוטה ביקום. אז מה זה חשוב מה ייכתב? תנו דרור למחשבות שלכם. אני חושב שאנשים שתמיד נפגעים מכתיבה, הרגישים עם התודעה החברתית להגן על הפרטים האחרים ומדווחים הם אנשים מסוכנים, צדקנים, שמרניים, חסרי חוש הומור, הפוגעים בחופש הביטוי והפועלים במחשכים ובוודאי יותר מסוכנים מאדם שאומר את אשר על ליבו ומי שקורא אותו יכול לא לרצות לצרוך יותר את מרכולתו. 
 
עכשיו מישהו ידווח עליי כי בטוח יש חולה סרטן או יהיה חולה סרטן מתי שהוא והפוסט יירד כי כלובי לא רוצה להתעסק עם לשון הרע ותמיד מישהו נפגע ממישהו
אני תובע את זכותי הלא מקודשת וזכותם של של פרלין ודיאנג'לו למשל, לומר את הדברים שעולים להם לראש.
ומי שם את כלובי בעצם כצנזור על? (הוא וזה מובן, כי זה האתר שלו, כולל ההשלכות המשפטיות שיש לכך)
ומי זה כלובי?

כלובי הוא קונגלומרט של איש אחד
כלובי הוא ממציא
כלובי הגיע ראה וניצח
אני אוהב את כלובי
אני לא יודע אם כלובי אוהב אותי 
זה לא העסיק אותי עד לרגע בו כתבתי את זה אבל זה לא יעסיק אותי, יותר, כשאעבור לשורה הבאה
כי הרי נגמלתי מהצורך שכולם יאהבו אותי
ובעצם אף פעם לא רציתי שכולם יאהבו אותי
תמיד הצורך לומר משהו היה חזק יותר, יימח שמו, של הצורך שקלקל לי כל כך הרבה בחיים והביא אותי עד הלום פעם כמעט עד ה-לום אמיתי. ברזל שאחז מטורף למחצה שכמעט נחת על הראש שלי, חי ראשי.
כלובי שינה את חיי
כלובי הוא מתנה, הוא שי, הוא דורון. הוא מחנך דור
כלובי הוא בעל האתר, אבל הוא לא בעלי או הבעלים שלי
אני לא במאניה
אני גם כבר לא מנייאק
אה, כלובי,
יידע כל דור ודור שכלובי הוא מגש הכסף
עליו נוסדה מדינת הבדס"מ
כלובי, אתה מגש
 הכסף!
הוא גם לא לוקח הרבה כסף או שכן, תלוי בכמה כסף יש לכם וכמה אתם רוצים להוציא על זה
כלובי הוא סוג של אל
כלובי הוא מתת האל
כלובי לא גר במתת (לא שידוע לי)
כלובי יוצר זיווגים, כלובי אלוהים, אלוקים אדירים
אם זה היה תלוי בכלובי הוא מוותר על זיונים
לכלובי יש אנרגיות טובות
כלובי מבזבז לנו אנרגיות לחינם
כלובי מציע אהבת חינם
כלובי לוקח דמי מנוי חודשיים
גם לחדשים
אי אפשר לעשות לכלובי גזלייטינג
כלובי תעשה שנוכל לערוך תגובות

אם אתם מנסים לקבוע עם חבר או חברה פעם אחת והוא לא יכול/לא מתאים לו ואז פעם שנייה אתם יוזמים מפגש והוא שוב לא יכול/לא רוצה/הבריז אתם מחכים שהוא ייזום?
וברור ש"אין כאלה חשבונות בין חברים", אבל בטח שיש.
אין לי בעיה ליזום. אני בן אדם יוזם. זומם. יזם עם זמם שלעיתים תכופות מוריד אותו. מעין מסיכה כזו. הנה אני בלתי. מזיק.   ואני, כאילו לא שם על מי הצד שיוזם בקשרים כי אני יודע שיש אנשים שהם פחות יוזמים ויש כאלה שיותר.
מצד שני, אני לא רוצה להידחף לאנשים. אז מצד אחד אני יוזם ומצד שני, אם יזמתי פעמיים או אפילו שלוש אני לא איזום שוב מפגש, כי אני ארצה שזה יבוא ממנו. ולא בגלל ענייני כבוד או אגו, אלא להבין באמת שהבן אדם רוצה בכלל להיפגש.
אני צריך שהבן אדם ירצה להיפגש איתי, כמעט כמו שאני רוצה להיפגש איתו. נגיד הוא רוצה 7 ואני 8 וזה סבבה. לפעמים אני רוצה 7 והוא 8 וזה גם סבבה, אבל שירצה. אם הוא 1 או 2 אז אני לא רוצה. לא רוצה שאף אחד יעשה וי עליי כי "צריך להיפגש". הזמן יקר ועוד מעט מתים.
 עכשיו, היות שבני אדם הם לא אוטיסטים ברמת תפקוד נמוכה, הם לא אומרים את האמת. כלומר, לא יכולה להיות שיחה כזו בין אנשים : "היי, רוצה להיפגש שבוע הבא" הוא : לא, אתה כבר משעמם אותי וגם לא נותן לי לדבר אף פעם ומרוכז בעצמך". במקום זה יהיה : "אני צריך לראות, שבוע הבא עמוס לי" או "השבוע אני לא יכול, נראה שבוע הבא".
דוגמה שנייה שלא תיכתב אף פעם. "רוצה לבוא אליי? "לא. אתה נרקסיסט, קרבני שמרוכז רק בעצמו וחושב שהוא קרבן של החיים ושל אנשים, אבל מאמלל את כל מי שסובב אותך בקסם שלך. אתה איש מסוכן וזהו, נשברתי. אני לא רוצה להיות חבר שלך". או מישהי שאומרת לך שהיא פנויה בחודש פברואר שנה הבאה. יכול להיות שהיא באמת לא פנויה. היא לא פנויה לך, אם לא הבנת.
במקום לומר את האמת אנשים מתרצים תירוצים מתירוצים שונים. יש אנשים שלא מבינים, תמיד, את התירוצים האלה. אני אחד מהם, אבל אני תמיד חושד בהם. 
 כך קורה שקיימים בני אדם רבים שאף פעם לא יודעים אם הצד השני רוצה אותם או לא טרחו וגם לא רוצים לברר את זה (למה להביא את הדחייה לתוך הפרצוף). ולכן אני מציע פעמיים אולי שלוש וזהו. לא תשמעו ממני, אלא אם כן אני ממש יודע שהבן אדם רוצה להיפגש ובאמת לא יכול או שהוא חבר כזה שאני יודע שהוא לא יוזם ומפוזר.
בעיקרון עייפתי את עצמי. אנשים זה דבר כל כך קשה. כמה חבל שבהיותך יצור אנושי אתה חייב, אנשים אחרים. הם כמעט תמיד יאכזבו אותך. לאורך זמן. כן, אני אדם פסימי, הכי אופטימי שתכירו. כמנגנון הגנה. אני אופטימי סטטיסטית ופסימי בתחושה. ביום יום אני יזם אופטימי עם מעטפת ששומרת עליי. רגיש מאוד וכל החרא הזה. 
יש אנשים שהם לא גם יוזמים וגם לא מחשבים חישובים כאלה ולא נכנסים לסרטים. חיים באדישות מוחלטת לעולם.
חיים את חייהם ללא סרטים, מודעות מיותרת, חישובים ומחשבות מיותרות.
פעם קינאתי בהם. היום כבר לא.

יום שני ברציפות כשכולם מחוץ לבית לכמה שעות ואני לבד בבית.
כשאתה חי עם עוד אנשים, כלומר או להלן, המשפחה שלך, אתה מאושר מרגעי הלבד.

מה עושים בבית לבד?
אותו הדבר כשכולם בבית, רק בעירום. מלא. אני אכין גם מלא אורז מלא. 

13:00 היא השעה היעודה.
מרגיש שניצחתי את המערכת.

תמונה בעירום (חלקי) להגברת האלגוריתם
אה, אין פה אלגוריתם 

ם

רק בישראל.
 הולכים להופעת הלחמה של טראנס ואמנים אחרים באמצע מלחמה, כשהסיבה להופעה היא טבח שנערך במסיבת טראנס כשחלק מבאי המסיבה שהיא הסיבה למסיבה עדיין חטופים ו"חייבים להיות שמח" כי זה הניצחון האמיתי וכל זה.
רקדתי אתמול בנובה כמו שלא רקדתי שנים. היה כל כך מוזר וטוב לנפש. מה שנתן "לגיטימציה" ונרמל את השמחה הוא דווקא האמירות של שורדי נובה שביקשו שנמשיך לרקוד. שאחרת לא שווה.
די ג'יי דרוויש שבנו נרצח במסיבה עלה לבמה וקרע אותי לגזרים. אז רקדתי את הביטים שלו ודמעתי. הוא ביקש שנמשיך לרקוד ולשמוח וזה הנצחון שלנו על הבני זונות. האמת שזה נשמע לא אמיתי. הבן שלו מת והוא מבקש נצחון שכבר לא יושג, אבל החיוך שלו היה אמיתי אז האמנתי לו. 
היה טוב ועצוב

למה הגדרות למה?

למה שולטים קשוחים מתנערים ומרחיקים מעצמם כל רמז לעשיית טוב לנשלטת? 
אם להגמיר ולהשפריץ כל כך הרבה הופך אותי לסרוויס דום, אז אני גאה לשאת את הטייטל בגאווה. זו כפרתי.
אם לקחת מישהי פעם ראשונה למועדון, לחנוק אותה ורק ליהנות מלהסתכל עליה עומדת שם במרכז הרחבה וגומרת "מהאוויר", בגלל שהיא הגיעה למחוז חפצה אז אני ממלא דלק בשירות מלא. תמיד נותן שירות. הכבאי. המתדלק.  
פעם הייתי באיזה פליי וכמיטב מנהגי המעצבן בקודש לסרב להיות משועמם, עצבנתי דום קשוח (מאוד מאוד) ואמרתי לו שכולנו "ספקי שירות". הוא הסתובב אליי חצי בעצבים בפנים זועפות ואמר "אני לא ספק שירות".
אח"כ ראית אותו שעה וחצי עובד בכיף ועושה טוב למישהי שעפה לה. היא עצמה עיניים והוא טיפל בה.
אני נרתע מאנשים שלוקחים את עצמם ואת הבדס"מ שלהם ברצינות יתרה. זה לא מסתדר עם המיתוג של השולט הקשוח. רציתי לומר לו שאין סטירה והשולטים הכי קשוחים הם נותני השירות הכי טובים. לא אמרתי "כלבי שירות", אמרתי נותני שירות. זו זכות לתת שירות. "תודה על השירות שלך". באנגלית זה נשמע יותר טוב.  
למה נצמדים יתר על המידה להגדרות? הן מרדדות את המחשבה ואת השיח ואז השיח הרדוד מרדד בשכבה נוספת, שוב את החשיבה. ברור שחייבים סט או מסגרת. אני שולט בך, אז את מצפה לכמה דברים. אבל הייתי שמח ולשם אני מכוון, שלא תראי בי מכונת שליטה, אלא אדם שיש בו גם חששות, פחדים, שהוא עם בטחון עצמי מספיק, אבל גם חרדתי מספיק כדי לא לחנוק אותך יותר מדיי ושייגרם לך נזק מחוסר חמצן למוח. שלא תראי בי מישהו שאחראי על האושר שלך, דרך השליטה, כי תכלס אף אדם לא יכול להיות אחראי על האושר של מישהו אחר למעט האדם עצמו.
 למה אי אפשר להסיק מכל העניין שאנחנו מספקים שירות הדדי אחת לשני? 
כמו באהבה. אני אוהב אותך=את מספקת לי שירות שבו את הופכת אותי להיות "הכי אני", שאני יכול להיות. החיים קשים, יחסים עם בני אדם קשים, אבל אנחנו מספקים אחת לשני מסגרת בה צריך הכי פחות להתאמץ במגע עם בן אנוש אחר. 

אני "שולט"= אני אוהב לגרום למי שאיתי לעשות דברים שמשמחים אותי ואותה. חלק מהם קשים לה מאוד, חלק נופת צופים, בתמהיל מיוחד אותו אני קובע.

הוא מתנדב אחרי העבודה במעון לחוסים.
היא עובדת בשלוש עבודות, מוצאת זמן לסשנים, מטפלת בילדים קטנים, יוצאת לקפלן.
הוא עובד 11 שעות במשרד ואח"כ פרו בונו לנזקקים.
הוא ברופאים ללא גבולות. בקונגו.
המנקה בעבודה עובד שבעה ימים בשבוע. מנקה במשרדים ואח"כ הולך לעבודה נוספת כשומר ושולח כספים למשפחה שלו באוקראינה. 
אמא שלי מתנדבת ב-4 מקומות שונים.

אני- חוטף דיכאון רק מלהביא חבילה מהדואר ביום חופש.

ברגע שאתה מבין שאתה לא יכול לקבל הכל מאדם אחד אתה חווה הקלה. מודל האהבה הישן שלך משתנה. הלב שלך נפתח לאהבה בכל מגוון צורותיה. אני לא אוהב את האנושות, אבל אוהב חלקים מזעריים ממנה ואוהב אותם הרבה. מנסה להקיף אותי באנשים טובים בעבודה קשה ומוריד מעליי בעבודה עצמית קשה, את אלו שלא מתאימים לי. אלו שיכולים להיות מקסימים עבור אחר, אבל אני והם לא נהיה כבר חברים, למרות שאולי ניסינו.
אהבה היא צורך הכי חזק שיש כמעט. אבל ישנם עוד צרכים שלא נגמרים ביחד איתה ולכאן נכנסים כל מיני אנשים שאני גם אוהב, אהבה מסוג אחר. אולי אפילו נקייה יותר (אני מעדיף כמובן אהבה מלוכלכת)

מזיין אותה כדי לגמור עם זה. כדי שהזין לא יפריע. הזין והכוס הוזמנו למפגש הזה רק מנימוס וכך גם מתייחסים אליהם. רחוקים מאורחי הכבוד. כי האנרגיה המינית עכשיו לא מתאימה. עכשיו יש שולטים שלא מזיינים, זה הקטע שלהם ואני מבין את זה. כי הרי יש ויכולה להיות הפרדה בין בדס"מ לבין מיניות. אבל אצלי להכאיב מעמיד את הזין, כמו, גם, בכי בקטעים מסוימים. תבכי. ולא מתאים לי עכשיו שאני במוד סאדיסטי חייתי, זין עומד. אז אפשר להתעלם ממנו ואפשר פשוט לדחוף אותו לכוס ולגמור עם זה, מה גם שאני יודע שבאנרגיות החייתיות האלה שאני מצוי בהן עכשיו זה יהיה מהיר. אבל אז הוא קצת משתלט הזין. כי הוא אוהב להידחף לו. תרתי משמע. להפריע. אז הזין, לא אני, מכניס את עצמו, לכוס הרטוב שלה וגומר. מהר. לא פליטה מוקדמת אבל עדיין מהר. כי המוח יודע מה יקרה עכשיו. לכן גם הכוס שלה כל כך רטוב. לכן הוא היה כל כך רטוב כשאספתי אותה ותקעתי לה 2 אצבעות ברכב. במנחם בגין פינת עזריאלי. "יואו, יכולים לראות" היא התכווצה מעט. אבל את זונה פומבית לא? אולי אולי מהאוטובוס יראו משהו וגם אנשים עסוקים בטרדותיהם ולא רואים ממטר. נכון היא אומרת לי ופותחת עוד יותר את הרגליים. אבל כל אלו הן הקדמות של אנטיפסטי למנה העיקרית. זה נחמד, אבל לא בגלל זה היא חצתה את המדינה. עזבו שליטה וכל השטוית שלכם. עזבו פירוק והרכבה. למי יש כח לזה? זה רק פירוק. הדדי. פירוק הדדי ומשותף של אנרגיה. עזבו שליטה. שליטה אני שומר לאינטימיות שלנו. שליטה אמיתית אני יכול לעשות רק עם מישהי אחת שאני מרגיש אליה. אני לא הולך לתאר מה קרה שם כי לפעמים התיאור מרדד את החוויה בכללותה ולא רוצה לרדד. לעיתים הוא דווקא מעלה אותה. מגיע טירוף כזה שחצי מהאנרגיות שלך הולכים רק כדי לעצור את עצמך מלהיסחף ממש והחצי השני דוהרים קדימה. אני תמיד מופתע איך בשיא הטירוף אני עדיין מאופס על עצמי. ותמיד מודה לאלהי הטירוף על כך. כי יש צורך פנימי לעבור איזה סף והמוד הוא יצרי, חייתי, קמאי ואלים מאוד. ואני לא נותן לו להיות מוצג בפני כל אחת, אלא רק כאלה ששותפות לטירוף.  
ועם כל הטירוף בשורה התחתונה זה מסתכם בכך שהמזוכיסטית הקטנה של 50 ומשהו קילו הזו, היתה צריכה כאב כדי להתאפס על התקופה האחרונה שלה ואני הייתי צריך, בנקודת הזמן הזו, להכאיב ככה למישהי שמסוגלת לעמוד בכאב והשתוללות כזו ולא תפחד. זהו מפגש רצונות. חוזה.
אז הלמתי בגוף שלה בידיים שלי עד שהן כאבו ולא יכולתי עוד ועם כל מיני כלי עבודה בכל הכח שלי. עפנו בקטע ממוקד. בלי דרמות, בלי רגשות, חייתיים, חייאתי. מחוייכים מאוזן לאוזן אחרי. זה היה קצר וממוקד.
 היא קיבלה את מנת הכאב שלה, ואני קיבלתי את מנת הסאדיזם שלי. השתמשתי בה בלי כמעט ללא עכבות, אבל בשל חוסר הזמן ללא מעוף מיוחד. גם לא היה לא צריך מעוף. לעיתים האנרגיות הן המעוף. האנרגיות והנשימות המהירות והידיים שלי שרועדות מרוב שימוש. ויש נקודה מעבר לכאב כמו מעבר לקשת בענן, שבה היא כבר כמעט ולא יכולה, מתפתלת כמו צלופח והגוף שלה פונה ממני שאפסיק, אבל הנפש רוצה להתנקות עוד קצת וגם שלי צריכה עוד טיפה, כי אם אפשר עוד אז למה לא?
שם אני ממשיך עוד קצת ורק אז עוצר ואז שנינו עם נשימות קצרות עפים באוויר. היא כמובן יותר, כי היא עם הכאב המרומם, אבל גם לי לא חסר. היא בסאב ספייס, אני בדום ספייס, כלומר סאב ספייס לעניים.

לא באנו לקשור כתרים מלאכותיים לבדס"מ ולשיר שירי תהילה מוגזמים לסשן, באנו להרגיש כמו שהרגשנו.
הוצאנו את הרעל מהגוף ועשינו טוב אחת לשני. 
זה מספיק חשוב.

 לפני הרבה שנים כילד מתלהב התנדבתי לאיזה מבצע. אלו השנים שהייתי לא ממש אפוי, אבל גם היום, אם היו מבקשים ממני הייתי הולך, כשאני אפוי ומבושל לגמרי, אולי אפילו גם קצת חרוך. יש דברים שהם פשוט חזקים ממך.
 אחרי אישורי התכניות, ראיתי שמדובר במבצע מסוכן. מטרת המשימה היתה "ערכית". איך אני שונא את המילה הזו. "ערכית". מי קובע עד כמה משהו הוא "ערכי"? ברור שככל שמשהו הוא "ערכי", כך מוכנים יותר לסכן חיי אדם. אז יש מישהו שאומר שמשהו "ערכי" ומישהו אחר משלם בחייו. פחדתי לאללה. אני הייתי ועודני איש אמיץ - פחדן. יורה ובוכה. חושש וכותב. הסתכלתי למוות בלבן של העיניים ושקשקתי. המשימה היתה תמיד במעמד של קרוב לקדושה וכמעט תמיד מעל הכל. יכולתי למשוך חזרה את ההתנדבות בכל אמתלא שהיא, אבל האגו והכבוד לא אפשרו לי. העדפתי למות ולא להיות מקוטלג כפחדן. בעיקר בעיניי עצמי. זה הופך אותי לאמיץ? לא ממש, אבל גם לא לממש פחדן. ואמיץ הוא זה שמתגבר על החשש שלו ו"בלדה לחובש" ו"לא בגדתי" "ועם חופשי בארצנו"  ו"אחים לנשק ואח"כ לחשק וכל זה. 
כדי להקל על החשש במעין הפוך על הפוך מקאברי, ביקשתי מהעמיתים החדשים שבמקום הנורמה הרגילה של כתיבת כמה מלים על עצמם, יכתבו הספד על איש אותו הם בוחרים ביחידה. הקטע שזה תפס והרוב המוחלט כתב.

לפני המבצע, רוב האנשים הקריאו את ההספדים. אלו היו ברובן, רגשות מאופקים של אנשים קשוחים כלפי חוץ, אבל בין השורות יכולת להבחין היטב ברעות, האהבה והחברות. מעטים הרשו לעצמם להיסחף ברגשות וזה היה מעניין. זה היה מעמד מוזר, מצחיק ומרגש. אני חושב שזה עשה אותנו מלוכדים יותר, אולי בגלל זה, אפילו העבודה התבצעה טיפה טוב יותר. רק אולי.  

נזכרתי באפיזודה הזו לפני שבוע והתחלתי מיזם חדש.
המיזם הוא כיצד אספיד אותך? אני לא מקבל אישור אני פשוט שולח הספד.
ההספד צריך לעמוד בכללי ההספד, כלומר, לעמוד בצנעת החי-מת, כאילו באמת הספדתם אותו מול בני משפחתו, משפכתו, לעיתים שפחתו המוכרת וזו שבארון או עדת העבדים והשולטים שהיא צברה לה במהלך חייה. 

למשל הספד אמיתי ששלחתי אתמול לחבר סוטה.  
"אני רוצה לדבר על עינב שלא הכרתם.
 עינב מלא החיות. עינב היצרי.
הכרתם את עינב ***** הבלתי נלאה ש****** מעמותת *********, ממייסדי **********, עינב ד"ר ל*********** שהיה כותב מאמרים בעיתון *******, ומרצה בחסד עליון ב****
 עינב האתיאיסט, בעל הנס, השואב מסקנות של ההווה ממקורות העם היהודי בעבר. עינב, עם החוש הרב לצדק. אדם ריאלי, מעט מתנשא, התנשאות חיננית, על ההומני, אבל עם התייחסות שונה ומיוחדת לו.
אני הכרתי את כל אלו ועוד. אני הכרתי עינב אחר, עינב פלוס.
 מטעמי צנעת המת וצנעתי, לא אוכל לספר הכל או אפילו כלום, אבל דעו לכם שהאיש היה דמות רבת ניגודים וזכיתי לראות את הדמות הזו במלואה.
לא היו סודות ביננו, היו לנו הרפתקאות שהן רק שלנו, אבל הכי משמעותי עבורי ואני די בטוח שגם עבורך, עינב, היא שהיתה ביננו אמת כמעט מוחלטת. האפשרות לומר אחד לשני כמעט הכל. אמת כואבת, קרה או חמה. אף פעם לא פושרת.
זו זכות גדולה להכיר אדם על בוריו ואני הכרתי.
אז תודה עינב על הזכות ועל האמת"

הערות:
ע"י הספד תמיד תוכלו להזריק לעצמכם עוד כמה נקודות לאגו שלכם. 
ע"י הספד תוכלו להחמיא לאדם שראוי למחמאה רשמית, כמו בברכת יום הולדת שאתם מכוונים רק לטוב שבו, רק שבהספד אתם מתמקדים בסיכום חיובי של חייו (רוב ההספד) והקשר שלהם אליכם (מעט מהספד, אל תשכחו שהוא זה שמת ולא אתם אגו מנייאקים קטנים).

בא לי לפרוש מהעולם הזה.

לא במובן של למות כמו כריס קורנל הכל כך מוכשר מהשיר כאן, שהתאבד, אלא אולי למות מעט. עבור ההשראה, עבור החידוש, למות מעט כדי להתחדש. למות מעט עבור השראה? מתי מעט עשו את זה, אם בכלל.

בא לי להתפרק מהסטטוסים השונים שלי שאני נושא עימי. הכובלים והשומרים עליי.
"אבא"
אחראי על הכלים בבית
"בן"
"הבחור הטוב"
הבחור הבן זונה
"מצטיין"
מזדיין
"הרגיש"
המתנתק
בעל מקצוע
בעל רישיון מסוים

עוד בעל רישיון

הצורך להיות ראשון

לנסוע לראשון ועוד לכנס מכון ברנדייס? "כנס" : חבורת גברים (בד"כ) שמארגנת להם יום כיף למי יש זין גדול יותר על הבמה.
בא לי לפרוש מהעולם הזה.

לעזוב הכל. ללכת לבקתה בהרים, להתחרפן משעמום, חוסר מעש ומשמעות ולחזור חזרה לעולם הזה, רק כדי להתלונן עליו שוב ולפרוש.
ואז שוב.

אני חושב שהכי מחרמן ומעיף היה לא מה שהיה שם, אלא מה שיכול להיות.
ומה שהיה יכול לספק מלל רב ומעניין, אם כי על גבול הבנאלי עבורי. ומי רוצה להיות בנאלי? כלומר, היו שם דברים שראיתי כבר, שמעתי כבר ועשיתי כבר, אבל לא על זה אני עף. אני כבר כמעט אף פעם לא עף על כמות הגמירות, ההשפרצות, הכאב, הריתוק, אלא על האווירה, הרוח ומה שנוצר לאט לאט בין המשתתפים. ואם היה מלל הוא היה מתרכז בהרגשה לנוכח החדירות של הפלאג, הזיינים, הקשירה, ההשפרצה, השטיח שהוזז, התצוגה שלה כולל שיניים. והשימוש ההדדי הכללי.
אני תמיד בתצפית משתתפת ובכך מעט מפסיד מהחוויה, אבל זה אני וכבר השלמתי עם זה. אני עדיין נהנה כשאני בתצפית המשתתפת הזו.
הייתי רוצה להשבית את התצפית ורק להשתתף אבל כבר לא יקרה.
והיה בערב הזה את כל המרכיבים שגורמים לי להיות מסופק. אלו תמיד האנשים הטובים. כל כך חשוב מי האנשים וכיצד אתה מתחבר אליהם.
 בחצי השני של הערב עפתי לעצמי במחשבות מה אפשר לעשות עם האישה הזו. ההתמסרות הזו שלה שרוצה לפרוץ החוצה. ונכון שהיא בחנות הממתקים עכשיו ונכון שהיא מנסה כל מיני ואולי אפילו כל מיני קצתיי. הניסיון הוא הכי חשוב, גם מהדברים הלא טובים.
בעיניי רוחי ראיתי אותה באותו המקום המושלם הזה לדבר הזה ולעוד דברים, קשורה בשרשרת ברזל, קערת מים על הרצפה, גם קערת חלב, שירותים קרובים. בשימוש. איך וכמה זה כבר נתון ללוגיסטיקה.
יש נשים שמוכנות ללכת לקצה הזה אם אפשר לקרוא לזה קצה. כי הקצה של מישהי הוא האמצע של האחרת. משתמשים בה ואז נותנים לה ממתק כמו שהוא עשה. מהיד לפה. משתמשים בה ואז מלטפים. היא מרגישה הכי פעורה בעולם לכלים זרים, קשירות ושקים ומצד שני הכי מוגנת.
מעבירה את האחריות אליי. אני צריך לספק את הסחורה ואת האחריות ועל הדרך ליהנות גם מספיק כדי שכל שאצא בשכרי ולא בהפסדי. 
 
חשבתי על ההתמסרות שלה שמאפשרת את זה. 3 פעמים ביום היא מקבלת ארוחות. פעם אוכלת מצלחות מהרצפה ופעם מאכילים אותה ביד. היא מלקקת את היד שמאכילה אותה ולא נושכת, אלא נושכים אותה.
מעבר לעובדה שזו לוגיסטיקה מורכבת לקיים דבר כזה, זה מעיף אותי. אני אעשה את זה. כך או אחרת.
בעבר היתה מישהי שרצתה, אני פשוט לא יכולתי. לקחת חופש מהעבודה, לשמור עליה בתורות, להביא חברים שאפשר לסמוך עליהם שלא יעמדו עירומים ומזילי ריר בסלון של מישהי יקרה, יתלהבו ורק ירצו לזיין ברגע הלא מתאים.

מישהי רוצה להיות קשור(ח)ה בשרשראות ברזל?