שונות

היא מדברת איתו במסיבה. עם "ש". לא מופתע מהאנדרסטייטמנט שלה כשהיא אומרת לי "יש לי ול"ש" חיבור".
היא משוחחת דקות ארוכות איתו ושולחת מבט כדי לראות אם הכל בסדר איתי. זה מספיק לי. היא יכולה לשלוח פעם בעשר דקות מצידי ואני אהיה בסדר. אני גם אהיה בסדר בלי מבט בודק של "מה הדופק".
אני ילד גדול. אמא אני כבר לא קנאי. אני קניין. או סוחר בעצם. סחר של חששות ותקוות. אח"כ כשאזיין אותה מאחור ואצליף בתחת הלבן שלה עם הכבל הלבן של הפלאפון "ש" יעמוד כמה ס"מ מהפנים שלה, עם סחורתו, קרוב ממש ויאונן בדיוק כמו שהיא דמיינה וקיוותה בשיחות שלנו שלפני.החלטתי לא להחליט מה לעשות עם "ש" ביחס אליה. ולכן "ש" לא ייגע בה וימשיך לאונן, לא יגמור ולא יוציא מילה מהפה שלו כל הערב.
זה שיש לה משהו עם "ש" לא אומר שחייבים לעשות עם זה משהו מעבר לעובדה שהוא מאונן לה מטווח אפס על הפנים ואסור לו לגמור. אין מה לעשות גבר, חוקים שלי. גברים ייטו לקחת את המינימום המובטח בסקס ויקוו למקסימום. לא כאן חבר. היא מתחרמנת עד מוות מהזין הזה שתלוי לו באוויר ושהיא לא יכולה לעשות איתו כלום, גם אם רצתה.

"את רוצה שהוא יזיין אותך"? אני שואל אותה, תוך כדי שאני מזיין אותה. היא נבוכה ולא עונה. היא רוצה.

אותו אני לא צריך לשאול. הוא כל כך חרמן שהוא היה מזיין גם הרגל שלי.
שניהם רוצים באותה נקודת זמן, להכניס את הזין שלו לתוכה, אבל יודעים, היא בוודאות, הוא בכמעט וודאות, שזה לא יקרה.
אני משער שהחרמנות של שניהם גדולה יותר במצב הנוכחי מאשר העובדה שהזין שלו היה יכול להיות בתוכה.
לעיתים אי המימוש הוא המימוש הכי טוב שיש.
להגיע לבאר, לא לשתות ממנה ולהרטיב עוד יותר, לאו דווקא מהמים שבתוכו.
 לעיתים, המניעה מחרמנת יותר מהמימוש. 

חשדת פעם שגבר זייף איתך אורגזמה? בדקת פיזית?

דמיינת שאפשר להסתדר ככה עם בן אדם?
דמיינת כשאהבת את "האהוב" שלך שלא תוכלי לסבול את הנוכחות שלו יום אחד?
כמה באמת אתה צריך את הלבד שלך?
כמה ה"לבד" שלך הוא מנגנון הגנה?
כמה מהאמיתות, התיאוריות, האידיאולוגיות שלך הן מנגנון הגנה?
כמה הן גם וגם?
חשבת פעם על כל אותם אנשים שרצו להתקרב אלייך ופשוט ניתקת מגע? חלקם באמת אהבו אותך ורצו בך.

חשבת שהחיים שלך לא משהו? 
חשבת שהוא לא מספיק טוב עבורך? 
חשבת שאת לא מספיק טובה עבורו? 
רוצה להתגרש וחוששת כלכלית? 
לא אוהבת את את הגוף שלך?
חושב שאתה חתיך? 

חשבת פעם שגברים רוצים אותך רק בגלל שאת כוסית ולא בגלל המוח שלך? 
היית צריכה לעבוד קשה יותר בגלל שאת כוסית ולהוכיח שאת גם חכמה? להוכיח לעצמך?
חשבת ש(חלק) מהנשים רוצות אותך רק בגלל שאתה "מבוסס" כלכלית? 
שונא את מה שנהיה ממך? 
חשבת פעם שזה שאתה שונא חיות מעיד עלייך הרבה? 
חשבת פעם כמה אתה עלוב ומעורר רחמים שאתה מתחזה לאישה, מקבל תמונות מזוגות ונעלם לחשיכה תוך שאתה בטח מאונן על התמונות? 
חשבת שאתה צריך טיפול תרופתי? cbt? ddlg? 
חשבת שכולם צריכים?
דמיינת אהבה כזו?
דמיינת פרידה כזו?
דמיינת כאב?
כמה מהחיוכים שלך הם מזוייפים?
האם אתה מחייך כשאתה מאושר או מסופק או כיף לך או מישהו הצחיק אותך או רק כאמצעי תקשורת באופן לא מודע?

ככה דמיינת את חיים שלך?
גמרת בשקט?
צרחת בטבע?
בכית מול מפרץ?
השקטת גמירה?
דמיינת להירגע כך במסדרון אחרי שכעסת עליי? עם חניקה ופומביות לא מתוכננת בחושך 
חשבת שאת/ה פחות חכם מאשר אנשים חושבים שאת/ה?
דמיינת שככה אפשר "לריב"?
נמאס לך מהכלוב אבל אתה מכור?
נמאס לך מהחברים שלך?
הרגשת פעם בעתה כש"התגרשת" מהחבר הכי טוב שלך?
רוצה להכיר חברים חדשים?
אתה יודע זה כבר לא יקרה כל כך מהר או בכלל?
דמיינת שככה נראה "הלבד" שלך?
הביחד?
דמיינת פחות חיזוקים?
הבנת סוף סוף שהיכנעות לחולשות מסוימות והכרה בהן עושות אותך חזק יותר?

האם כשטוב לך אתה פחות בכלוב?
האם כשהחיים סבבה סה"כ, עד כמה שאפשר, כאן ובכל מקום בעולם, אתה נוטה פחות להיכנס לכאן?
האם אנחנו מגיעים לכאן בתקופות בהם אנחנו פחות בטוב? רוטטים מעצמנו? צריכים תנועה? שינוי? חידוש? משועממים? צריכים תשומי?

או דווקא שטוב באים לכאן להראות כמה טוב? לשתף בטוב?
לא יודע, אבל נראה לי שאצל כל אדם זה עובד אחרת ובכלל קשור יותר לתקופות מאשר טוב או לא טוב.

הכל התחיל כשראיתי קלאסיקה של צ'אפלין. 

טיול לבד. לאחר תקופה באמת משוגעת, זה גם טיול אבל גם סוג של ריפוי. שבועות. לבד, אך לא בבדידות. נחווה חופש אמיתי. לא נתחשב באף אחד. נגיע לעיר, נברח ממנה. אבל אם לבד אז למה אני משתמש בלשון רבים?

אז אהיה הכי תייר שיש. אשתדל גם לא להיות תייר. אגיע לישובים לא צמודי גדר, מבודדים, שתנים מסתובבים לך בחצר ועם "מסעדה" אחת בכפר במקרה הטוב. במקרה האחר, היותר רווח, בטיול הזה, כפרי רפאים. שרוב בתיהם עזובים ומי שנשאר אלו המבוגרים יותר עם העיזים והתרנגולות במשק הצמוד לבית שלהם. שם אישן הרחק מתיירים. הרחק מהעיר, הרחק מאנשים. לשקט והנצחון המוחלט, שעושה לך טנטון באוזן. לכבישים שלא נוסעות בהן מכוניות, לאנשים שלא יודעים מילה באנגלית. אשב עם שותי הכפר ואצחק איתם, לא ברור על מה וגם זה לא חשוב כי הצחוק הזה מדבק. צחוק של אוויר הרים ללא "נפילות", אזעקות וסכנת חיים. ללא ציניות. אבלה לילה לבן במיון באתונה בעירום. אין לי בעיה עם עירום ואני סוג של נודיסט בתיאוריה, אבל לא שהוא נכפה עלייך. צנעת הפרט היא אחרת כאן. באתונה שתדעו, נערכות בדיקות לאנשים בעירום מלא, באדישות רבה, כשחלק מבאי. מיון האחרים, עירומים גם הם, צופים בעירומים האחרים באדישות מוזרה.
 דמעתי מהחופש ונשגבותו של הטבע, בכיתי מול מפרץ, אכלתי דיונון פעם ראשונה (זה מגעיל וצמיגי), עשיתי קיאק במפרץ שומם אבל לא יכולתי לחוות "ביחד" עם מישהו. יש הבדל גדול כשאתה חווה טיול לבד וחווה את אותו טיול עם אדם אחר. אותן מקומות והמהות של הטיול שונה בתכלית השוני. העיבוד של החוויות משאיר בך זכרון אחר.

נוף פראי שלא יהיה עם מי לחלוק אותו. אעצור איפה שארצה. לא אחכה לאף אחד שיעשה פיפי או ירצה לעשות שופינג מקרי או מתוכנן. אפגש עם אנשים שמטיילים לבד ונדבר שעות, שיחות כמו שאני אוהב. לא נעביר טלפונים כמו פעם, כי מה הטעם? ברור שלא נישאר בקשר. אוותר על פגי. בזבוז אנרגיה וזמן. זה היה הטיול הכי טוב והכי קשה שהיה לי בחיים. ועדיין הייתי חוזר על כל יום ויום שם.  
 אכריז שהיה טיול מדהים. מלמד, מעין מסע, בעיקר פנימה. הבנת הגבולות שלי, הבנה מה לא. מהו לבד? מהי בדידות? מה אני רוצה מעצמי הלאה. 
אשמח כל כך, בניגוד מוחלט למצופה, לחזור.

זה לא בשליטה שלי. ברגע שמתנגן שיר שמזוהה אצלי עם התקופה ההיא אני נזרק אוטומטית לשם. זה היתרון והחיסרון להיות אדם "רגיש מאוד".
 כולנו רגישים. בעיקר לעצמנו. יש אנשים שחווים את החיים אחרת. זה משהו פיזיולוגי גרידא. אולי היה להם יתרון אבולוציוני פעם או שהאנושות היתה צריכה לחלק את האוכלוסייה לכאלה שפחות מופעלים מרגשות. היו את האנשים המעין "רעים-קרים", נרקיסיסטיים גאונים כאלה שמקדמים את השבט וגם אנשים שהיום אנחנו קוראים להם "רגישים מאוד". כנראה היה להם גם תפקיד. איזה?
זה פיזיולוגי-אבולציוני, כמו כל דבר, כמעט אצלנו. ספוטיפיי מכיר אותי יותר ממני ועושה לי טוב ועושה בי שמות לעיתים, ככל העולה על רוחו של האלגוריתם. גם השיר הזה שאני מנסה להתנגד לו ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, עושה לי דברים פיזיים בגוף ואז אני מפסיק כל דבר ושר אותו את המלים הכה מוכרות, מתרגש כל כך ובו זמנית נגעל קצת מעצמי על השמאלץ והקלישאות שאחזו בי.
אני מתגעגע מאוד, אבל "חזק". בעיקר עבורה ועבורה. וגם עבורי. עבורי הכי חשוב. תמיד. שלא ימכרו לכם סיפורי אלטרואיזם. אדם עושה קודם כל את אשר על ליבו. אחרי זה יעטוף את זה במלים יפות כמו "עבורה" או "אהבה" או "עשיתי אתה דבר הנכון". ברור שאדם עושה את הדבר הנכון. עבורו. תמיד. קודם כל פילוסופית הוא עושה את זה עבורו. עבור מה שהוא מאמין בו או חושב שזה "הדבר הכי טוב לעשות".
 ובכל זאת, מזל שיש אנשים שאתה אוהב, שהם לא אתה, שעבורם אתה יכול להיות חזק יותר, מאשר אם היית אוהב רק את עצמך. ולמרות שאכזבתי אחרים ואחרים אכזבו אותי, את עצמך קל, כביכול, יותר לאכזב, אחרים, קצת קצת פחות.

רשימת דברים שאני לא רוצה שה"נשלטת" שלי

תעשה קעקוע ואפילו לא המילה "ש"
צריבת בהמה, כלומר branding
תלקק את האסלה, אלא אם כן ניקיתי אותה טוב טוב באקונומיקה שעה שלמה. ואז שוב אני עובד פה. גם ככה אני ספק שירות. נותן שירות ומשתמש הדדי.
תאונן כל שעה עגולה כל היום. די עם החרא הרגיל הזה. 
תיקשר עם שרשרת בבית של חבר בלי קערת מים על הרצפה.
 תרד על ארבע במסעדה 

תרד לאחרים.
תרד על ארבע עם תרד בפה.
תשים חיתול יותר מ-4 שעות בלי משחה.
תעשה איתי קולז'ר לאחר שנים. שום דבר טוב לא יוצא מזה.
תתחתן, לבסוף, עם ונילי, בחתונה ונילית שההורים הונילים מימנו בכסף ונילי, עם שושבינים וניליים, תלמד ריקוד ונילי שלאחר הטקס הונילי שהם יעשו, תגדל ילדים וניליים, תצא לחופשות וניליות ביעדים וניליים על חשבון החסכונות הוניליים שהיא חוסכת בבנק הונילי שלה ותעלה מהחופשה סלפים ונילים שלא מעניינים, אפילו אף ונילי אחר.

"נועה של (חול) הים"

ז'אן דארק של חוף גאולה.

מעצר, חקירה, הבאה בפני שופט, ייחוס עבירה של "שיבוש הליכי חקירה" (כנראה ניסתה להעלים את כלי העבירה-כל החול בחוף). חקירה ל"שותפים נוספים"? אלהים. 

הלוואי שהמשטרה היתה כה יעילה בעבירות אחרות.
לא מצדיק אלימות (תמיד חייבים לומר את זה) והיא צריכה להיחקר ואם יראו לנכון יגישו כתב אישום, אבל לא כך.

אני לא רוצה להימשך אלייך. אני רק רוצה להיות חבר שלך. כלומר הייתי שמח לזיין אותך ולסשן אותך (איך אני לא אוהב את המילה הזו "סשן") אבל לא רוצה שיהיה לך את הכח הזה עליי. כלפיי. את יכולה להיות אחלה חברה ולמה אני צריך את הזין או הצורך בשליטה מסויימת שינהלו אותי. 
ואני יודע על בשרי ובשר הזין שלי שאפשר להיות ידיד או חבר של אישה ללא משיכה מינית אליה ולו הקטנה ביותר. איך אני יודע? אני בקשר עם ידידות שלי שהיו "נשלטות". נשלטות כמו שאני "שולט". והיינו מזדיינים והיום אפס משיכה. וטוב שכך. ככה אפשר לנהל יחסי חברות בין אנשים שפעם אהבו אחד את השנייה.
יש סוג שונה של יחסים שאין בהם משיכה בין גבר לאישה. בסוג הזה של היחסים נשארת משיכה זעירה כל הזמן, מעין "אש התמיד" שיכולה מטיבה של אש להתפשט מהר מאוד, אבל כעת היא מתוחמת וקטנה מאוד. היא לא מפריעה ליחסים, אבל "משהו" נמצא שם. שאני אומר משהו אני מתכוון שהגבר רוצה ומוכן כל הזמן להזדיין עם הידידה הזו שלו, אבל היא לא רוצה. שניהם גם יודעים שהוא רוצה ועדיין ידידים. לא אכפת לה שהוא חושב עליה מחשבות כאלה והוא? הוא גבר נו.
ואיתה אגיע לסוג היחסים הזה של "אש התמיד", הזעירה אך הקיימת ולא מפריעה.

אז נגיד, אם הזין שלי יחדור לך לכוס זה ישנה את מי שאת עבורי? לא
אז לא צריך. לא צריך תמיד שזין יחדור לכוס. הזין הזה חדר לכוסים שונים, אז הוא לא "צריך", וודאי שלא חייב. נכון, יש את המגע של החדש וההתרגשות ממנו, אבל זה יעבור.
לא חסר לי מין. אני גם מאונן מספיק ולא נותר בי שפיך מספיק גם לך. כלומר רוצה, אבל לא חייב. זהו, את לא מעניינת אותי מינית. עוד שנייה אני שם את זה בהסגר כמו שעושים לוירוס מחשב. 
אני רוצה להוכיח שלגבר יכולה להיות ידידה בלי שיהיו לו מחשבות מיניות עליה. ויש לי ידידות בלי שיש מחשבות מיניות עליהן, באמת שיש לי. אפילו אני צריך להזכיר לעצמי שזה נכון. לא חשבתי שזה אפשרי כשהיינו ביחד. אנחנו כבר לא נמשכים אחת לשני כמו פעם ושמנו את זה מאחור והפכנו ל"ידידים". אז אותך אהפוך לחברה בלי המסלול הרגיל.
הנה אני כבר לא נמשך אלייך. אני בעיקר לא נמשך אלייך בגלל שאת מראה, סימני התנגדות למשהו מיני באופן עקבי. מהשיקולים שלך. ואני לא מחזר. כן ממחזר. לעייפה. גם לא מחזר על הפתחים. לא אתחנן עוד ל"פתחי לי שער" אני כבר לא עני. אני בדרך להיות אני. כלומר בנסיבות אחרות היינו מזדיינים והייתי מרביץ לך (בהסכמה), אבל את "מנועה" עכשיו מסיבות שלא ניכנס אליהם. 
אני גם לא יודע לחזר, אני לא רוצה, זה מתיש אותי. כל האהבות שהיו לי עד עכשיו לא באו כתוצאה מהדבר המוזר הזה שנקרא "חיזור", אלא מהבעת התעניינות הדדית. גם מי רוצה להתאהב בך בכלל? אני הולך לקחת ממך את הכח הזה שיש לך עליי. את מה שעושה אותי חלש יותר ביחסים ביננו וזה הרצון של הזין שלי, לא שלי, להיכנס לכוס שהוא שלך. 
אני לא צריך כוס חדש, אני לא צריך לזיין, אני לא צריך להוריד אותך על 4 או לקחת אותך ברצועה בגינה. במקום זה נעשה הליכה מהבילה של אוגוסט בפארק שזו גינה גדולה יותר וננתח את מערכות היחסים שלנו לטוב ולרע ולא נגיע לשום תובנה כי אנחנו בתקיעות.
זמנית.
אה, עשינו את זה כבר.
ומה עכשיו?
שוב להתדיין?
יאללה להתדיין. אני אוהב להתדיין איתך. 

"החור של מור"
פרשנות לשיר קצר. משורר לא ידוע (עבורי)

"מי יתפור למור את החור"?

השיר בעל מסרים רבים ושכבות רבות. ניתן בפשט לראות פנייה בשאלה להמון הבדסמ"י באשר הוא : מי רוצה להתנסות בחוט ומחט ולתפור (לסגור) את החור של מור. הכרתי אחד, תופר, שסוגר חורים ופתחים. הבחור הביע עניין לתפור למישהי את הכוס. הבעתי התנגדות בהיותי "בעל עניין". ניתן גם לראות שהחור של מור הוא חור מטאפורי בנפשה המסוכסכת והיא מבקשת לתפור אותו בתחינה נואשת לכולי עלמא (אין קשר לבר בו מופיעים אמנים). למור יש תודעה חור שלא לומר בור שחור?

"מור תתפור למור את החור" 
כאן הגיבורה שלנו המנהלת דיאלוג לא נגמר עם עולם הבדס"מ, מתקרבת ומתרחקת בשל פיקסציית (קבעון) ילדותה הנובעת מהאבא הנוכח - נפקד שלה ומחליטה לקחת את גורלה בידה. נתינת השליטה, כידוע, הוא מעשה השליטה הכי גדול שיכול להיות ולקיחת שליטה הכי גדולה, וודאי מהאדם שחושב שהוא מנהל את כל העסק וקורא לעצמו "שולט". ע"י התפירה של מור לעצמה את החור היא מנסה להשיג שליטה ללא מתווך בעצמה וחולשותיה. אנחנו נראה כי רצונה נידון לכישלון.  מור שתתפור למור היא אותה האחת וגם האלטר אגו החיצונית, אך הקשורה בעבותות ברזל ונפש למור שהמציאה אותה.
מור זועקת לכולם : "מי יצילני"?, אבל מבינה בסופו של דבר שהיא נסמכת על עצמה, על מור. מור היתה רוצה להעביר שליטה, אבל היחיד ששולטת בה זו היא עצמה. היא לא מסוגלת. בעיות אמון שפיתחה במשך השנים. ההצלה תבוא ממנה. היא מבינה שאהבה עצמית היא הפתרון ולא מאסטר רנדומלי מהכלוב שיפרק וירכיב אותה (מה קורה שההרכבה לא מצליחה?) היא תרכיב את עצמה ותפרק לפני אם צריך. מבינה אבל הדרך אל ההצלחה רחוקה.

"מי יזכור תור מי לתפור"?
רואים כאן בלבול גדול אצל הגיבורה שפעם פונה לכולם ופעם בוחרת בעצמה (מור) ואז כשמסתמנת יציבות, היא חוזרת, שוב, לארעיות ("תור מי").
 היא תלושה, בודדה, אין לה בית (מטאפורי), מסרבת להיות זו שתציל את עצמה ומחפשת את השינוי. בעיות גדולות בהתקשרות עם הזולת. מחד, היא "חברותית" מאוד. "אישה של אנשים" מצד שני, היא לא של אף אחד וגם לא של עצמה. אין לה חבר אמת אחד לרפואה. כל מכריה הם עוברי אורח זמניים בעלי קשר שטחי איתה. הכמות בהחלט לא מעידה על האיכות. אולי הכמות נועדה לטשטש את האיכות. לטשטש אותה, לטשטש ולהקל על כאבה. 
"בחוט שחור לסגור שם חור"המשורר שהכביד על הקורא מקליל כעת על הקורא הנאמן שלו (אפשר לחשוב, נאמנות לכמה שורות) וחוזר לעולם הבדס"מי במילה "שחור" (דרס קוד : מינימום שחור, לא יתקבל ג'ינס בכניסה למועדון. שלא יהיו אי נעימויות. אנחנו לא נהסס להחזיר הביתה אנשים עם ג'ינס) 

"מור תתפור עד שתגמור"

המטוטלת נעה לכיוונה של מור שכעת אחראית לגורלה (לגמירות שלה). ניתן לשער (לצורך קידום הפרשנות בלבד) שמור לא גמרה אף פעם עם מישהו אלא רק עם עצמה, בשל בעיות אמון.
ואולי היא מתכוונת בפועל "לגמור" במובן של לסיים. את חייה. 

"כי החור הוא חור של מור"

שוב, הדואליות של המשורר האלמוני (לפחות עבורי). מצד אחד, החור של מור ויש לה את עצמה. חור שאפשר לתפור ולשפר את המצב. מצד שני, ניתן לראות אותו כחור עמוק בנשמה שלה. הוא אכן שלה ("של מור") וחבל שכך. חבל שלא יכלה להעתיק את החור הזה למקום אחר או לרדד אותו זמנית לפחות.
גם השם מור - more. יותר, עוד, יותר מאותו הדבר. עוד כאב, עוד עומק לחור, ועוד ועוד חיפוש בלתי נגמר בנשמה, בחור.

"זה בכלל לא קל לזכור"

הכוונה היא לזכרון של הגיבורה. לתודעה שלה. של מי החור הזה? היא מנותקת ממנו וממה שהחור מייצג וקשורה אליו בו זמנית. הזכרון שלה סלקטיבי כמו אחרי טראומה. מור פוסט טראומתית. ואפילו cptsd, בעלת פוסט טראומה מורכבת.
מור היתה רוצה לומר מי ימלא את החור שלה, אבל משתמשת במילה "לתפור". אולי לתפור לה משהו משל עצמה, ייחודי לה. היא רוצה מילוי שייכנס לה לחור התודעתי שלה שלא מתמלא אף פעם.

מור היא טרף קל, קל דעת, מצד אחד וייתכן כי היא מסוכנת לעצמה ולסובביה, מאידך.

תודה ל"ה" ששלחה את השיר

רציתי לכתוב פוסט חושפני ואמרתי על הזין שלי.
 במילא אני אנונימי וזה לא פייסבוק כאן, אבל אז הבנתי שלמרות האנונימיות יש מעט אנשים שמכירים אותי ב"חיים האמיתיים" שקוראים אותי וזה יותר מדיי עבורי ואולי גם עבורם. ואם אני לא חס עליי אז יש לי אחריות כלפיהם.
 "אחריות" זו מילה שלעיתים משתמשים בה כשלא רוצים לשלם מחיר או חוששים לומר את האמת כמו שאני עושה בדיוק כאן.
אז כן, אני חושש לכתוב ולשלם את המחיר או לפגוע בהם או לפגוע בי או הכל ביחד.  
מה שווה בלוג אם אי אפשר לכתוב את מה שבאמת את רוצה?
לפתוח עוד עכשיו ניק גדול עליי, אז  נזכרתי בשיר הזה. כששמעתי אותו לראשונה, התפלאתי עד כמה הוא "מדייק" אותי. מדייק זו מילה שנואה עליי. קל וחומר, מדייק ברגשות. לא רוצה דיוק ועוד ברגשות. רוצה לא להתחייב לשום דבר, להמשיך להיות ילד שלא בוחר.
 אם לדייק בסופו של דבר אז לא ברגשות. ברגשות אני לא צריך לדייק. הרגשות שלי ברורים. אני מחובר לרגשות, כלומר אדם רגשי לגמרי. רגשות שאומנם לא "מדוייקים" מעצם טיבם והיותם רגשות מתעתעים לעיתים, אבל עדיין חזקים וברורים כשמש. 
מה שלא מדוייק אלו ההחלטות שלי, הבחירות שלי ועליהן אני עדיין עובד. עבודה סיזיפית ששכרה, האיטי, בצידה ויש כבר תוצאות מסויימות. פחדים הולכים ונסגרים. לא בגלל אומץ יוצא דופן, אלא בגלל ההימאסות להתבוסס בפחד. 

רוב הזיונים כבר ידועים מראש. אתה מכיר מה מפעיל אותה, איך היא גומרת, כמעט מתי היא גומרת ואיך היא מתנשפת. זה לא רע, זה אפילו די טוב. יש בטחון בזיון. היא נמשכת אלייך, אתה נמשך אליה. זה נחמד זה נחמד זה נחמד. זה יותר מנחמד. גם הבטחון וההיכרות מעמידה את המוח ואז את הזין.

ורוב הזיונים הם באמת אותו הדבר. כמה כבר אתה יכול לשנות? תנוחה חדשה? זווית כניסה? מהירות הפליטה? בסדר, זה לא רק זיונים, אז אני חונק אותה ומכאיב לה וסוטר לה בפנים ובתחת. ונובח עליה פקודות של תנוחות. אבל גם זה אותו הדבר. ההתרגשות לא עולה בקו למעלה וטוב שכך. תארו לכם שרמת ההתרגשות היתה עולה ועולה ללא סוף. לאן היינו מגיעים?
אז אנחנו כלומר, אני, בדרך כלל, מתחרמן ואז מזיין אותה. כשהיא חרמנית היא עושה קולות של של מישהי שרוצה זין אבל לא תמיד נענית. כלי קיבול. אבל פעם ב.. מגיע משהו שונה לגמרי. אני לא יודע מתי הוא יבוא, אבל מה שאני יודע שהוא קשור לתפיסה שלי אותה כנשלטת או אותי כשולט בה ואפילו אד הוק או אפילו לתפיסה שלי את עצמי כ"אחר" או "(לא) בעסק". ואז כל כך תענוג לעשות איתה עסקים.
אז באותו הזמן שזה קורה אני מעט מנוהל ע"י האירוע. הסימן הכי חזק לזה הוא שהזין עומד כמו בטון ומשהו בבטן משתנה. משהו מאותת. ואז הזיון הופך לפראי במיוחד. העוצמות של הזיון והמהירות מפתיעים אותי כל פעם מחדש. הדופק עולה והכוס שלה נדפק כאילו אין מחר. אני מנוהל ע"י הזין שלי ומוסר לו את המושכות. האימפקט שבין כל איזור האגן שלי לאיזור האגן שלה משמיע קולות שמתערבבים בנשיפות שלי וקולות ההנאה שלה. מזל שגומרים עוד מעט כי כמה אפשר להחזיק כך. ירדתי בכושר שלי הכללי וזה משפיע על זיון כזה. עכשיו, זה לא משנה שהיא גומרת מהזין שנכנס ויוצא, אבל אין ספק שזה לא גורע. כלומר, בזיון "רגיל" הגמירות שלה מחרמנות וכל דבר שהיא עושה. כל דבר. קולות, נשיפות, מבט בעיניים, תזוזה עם הידיים, תזוזה של הגוף. אבל כאן זה לא משנה כל כך. כאן היא באמת כלי קיבול ומצידי שתשכב ולא תפצה פה בזיון הספציפי הזה. זה לא כמו הזיונים האחרים. פה הזין שלי כל כך ממוקד מטרה. בעצם הוא לא ממוקד הוא רק דופק ודופק. כל הגוף עובד בשביל הזין הזה. כל האנרגיה מוצאת את ביטוייה בזין הזה. התנוחה היא לא רגילה. רגל אחת שלה מוחזקת על ידי באוויר והיא על הצד ואני חודר אליה בזווית מוזרה, אבל כזו  שמחדירה את הזין בזווית לא מוכרת ורגילה לכוס שלה. הזין מגיע לדפנות הנרתיק שלה. לקירות שהוא לא נוגע בהן בדרך כלל.
 עכשיו אני מזיין אותה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. כאילו חיי תלויים בזיון הזה. הכי עוצמתי שאני יכול וללא מאמץ. ואני יודע למה אני כל כך אוהב את הזיונים הנדירים יחסית האלה. כי אם בזיון יש לי שקט מפני הרעש התמידי שאופף אותי, כאן בזיון המיוחד הזה משתרר לו שקט חזק יותר, אם אפשר לומר חזק על שקט. אני בעצם דופק את דרכי לשקט המוחלט האמורפי, כמו הנצחון המוחלט, השקר המוחלק. מוחלט לא בר השגה אלא כסיסמה, כיעד. 
הגמירה כל כך מטורפת ואני נזרק על המיטה מתנשף כאילו סיימתי את המרחק האחרון בריצה בספירנט. לא יכול לדבר. מתנשף.
כמות ה"יואו יואו" שלה שנאמרת זה נחמד, אבל פעם שמעתי אותו על מישהו אחר אז זה משהו אחד פחות לאגו. זה יואו יואו כללי, לא אישי וזה טוב ככה. זה גם מחרמן. לא הכל צריך להיות אישי. יואו יואו של גמירות. גמירת הדעת שלה. לא שהדעת שלה נגמרה כשהיא גמרה, אלא רק הרצון שלה להתקשר איתי (שוב?) בחוזה.
עכשיו נחכה עוד תקופה לעוד זיון כזה שאולי יבוא ואולי לא. 
בינתיים, נמשיך להזדיין כי זה "חשוב". בשאיפה לשקט המוחלט.