להכיר חברים חדשים זה די קשה. כמעט בלתי אפשרי. לי. לחברים הקיימים אין זמן, אז למה להוסיף? ואולי אני מחפש אנשים חדשים כי ככל שאני מיואש מהמין. האנושי, כך אני עושה יותר מאמצים תודעתיים, לאו דווקא, מעשיים, כדי להכיר בני אדם מסעירים. בני אדם שלא ישעממו אותך למוות בשיחות על הרכב החדש שקנו ועל השהות האחרונה שלהם בוינה. חשבתי שהכרתי חברה חדשה. באמת אני רוצה חברה חדשה? והייתי טיפש, מתלהב. לרגע אחד חזרתי להיות תמים והתרגשתי על מלא מלא כמו שאומרים היום. הכל היום הוא על מלא מלא. אין חצי או אפילו 90% ועדיין המיכל ריק. וכל העניין של התקרבות-התרחקות נראה פתאום רק בתיאוריה ולקחתי סיכון לסיכוי והתעלמתי מהמציאות המרה בה קשה היום לעשות חבר חדש. והתברר שיש לנו חברה משותפת והחברה "המליצה" עליי באופן ממש מוזר והחברה החדשה בפוטנציה קיבלה את "ההמלצה" באופן עוד יותר מוזר ויצרה איתי קשר. ואז התכתבנו. באופן לא מוזר כלל. לא היה ברור אם זה הולך להיות גם מיני או אפלטוני וגם לא היה אכפת לי כי היא מעניינת וחכמה כמו שד. ולא משנה אם זין או כוס יהיו מעורבים, למרות שהיא "פיתתה". תמיד הרי גברים הם מפותים ונשים הן פתייניות. אבל אלו הם ז(פ)וטי דברים. העיקר שהלב יהיה על מלא או חצי טנק. ולא בקטע רגשי אלא חברי ומה ההבדל? ועשינו אפילו שיחת טלפון ודיברנו על כל מיני וגם על זה שאם היא מכניסה לחייה חברים, אז הם נשארים שם לתמיד. נתנה הערת אזהרה. משהו כמו "ייזהר החבר החדש" וזה מחייב. ואני חשבתי שהערת האזהרה או ההצהרה שלה מוזרה מאוד. כי איך אפשר לחתום על שטר משכנתא של חברות חדשה. זה יכול לעבור לו בכל רגע, אבל זרמתי, כי כבר, כאמור, קשה לעשות חברים חדשים. ואעפ"י שכל חושיי רצו להזהיר אותי מההתלהבות הילדית שלי לא שמעתי להם. כי ממתי אני פועל עפ"י אינטואיציה? אה, תמיד. לעיתים או תמיד צריך לתת לזה צ'אנס ולהסתכן. ואחרי המשפט שאם היא מכניסה אותי לחייה זה לעד (לעד עד שאנחנו מתים) הרגשתי מוזר, אבל מחוייב. והתחלתי והתכיילתי והתכווננתי, התכוונתי והתבוננתי ונכנסתי לכוננות. סוג של אין אונות. הורדה של מגננות. ולמרות שאני לא אדם תמים, רציתי להיות. רציתי להרגיש מה זה להתלהב כמו ילד תמים. ולמרות שאני מכיר טיפוסים כאלה שמשתמשים באנשים ובעולם כמו כולנו במגרש המשחקים שלהם בהקצנה אגוצנטרית שלא לומר נרקיסיסטית, זרמתי. ומי שזורם נלקח לעיתים, על ידי המים למערבולות. ואז כמו שבאה ככה הלכה, ולאט לאט הבנתי שהיא לא תהיי חברה. ואולי אני בעצמי מציב שאיפות גדולות לחברים? אולי אני בעצמי לא מסוגל להיות חבר. מכל ההתרחקות- התקרבות רבת השנים הזו. ואחרי שטרגרה טרגורים רבים מדיי, שמחתי על הניסיון הזה כמו על הארות אחרות. וידעתי שניצלתי כי אעפ"י שאני באמת רוצה חבר או חברה חדשים אני לא רוצה שיבוא אדם שישתמש ויזרוק. או גרוע יותר יישאר וירוקן ואתה לא תדע שרוקנת, אלא רק לאחר זמן רב מדיי. שמחתי על ההתנסות. מכל חוויותיי נשרטתי. כמעט את כל מלמדיי, השלתי. ושוב התכנסתי בעצמי. מזל שיש אותי. לנפשי שלום והיא תהיי הרבה יותר שלמה ומאושרת מחר.
וכשיגיע לתחתית תחתיתה של החולשה יתחזק, כמו בשוק מניות אחרי המלחמה הגדולה, אבל אצלו המלחמה רק החלה וזהו הקרב הראשון מיני כמה. ומשם יטפס. איזה טיפוס. נכון שנדרש לזה אומץ, אבל גם עזרה. והשילוב בין אומץ, עזרה ואהבה הוא זה שישנה וכבר משנה אותו. והמשפט "אנשים משקרים כי לא רוצים לשלם את המחיר", יהפוך לאות מתה. הוא היה מעשי יותר מדיי זמן. הוא ירצה לשלם את המחיר, אם קיים. הוא נכון לו. העיקר לא לחיות בפער הזה שבין השקר לאמת שגובה מאחרים סביבו מחיר כבד ועושה בו עצמו שמות. נכון שאחרת תקבל את האמיץ החדש והאומץ לא ימחק וימרק את החטאים הקדומים, אך עדיין יש נחמה בדמותה של תקווה חדשה. בדמותם של רגשות האשם שכעת מהבהבים ותמיד היו, אבל נשארו עמומים בסביבה "תומכת". כי "אח שלי, כולם עושים את זה, אין ברירה". ויש מעין כפרה והצלה חלקית אבל עדיין קיימת. והאור אומנם לא יגבר על החושך או על פני תהום, אך יהיה מספיק ממנו כדי שהחושך יתפנה וכבר ידמה שאין יותר חושך בעולם ורק אור. לא אור נגוהות, אבל גם לא חושך מוחלט. וכמו בכל שינוי קשה, הדבר יתבצע תחת התנגדות, אך לא תחת הרדמה, אפילו לא חלקית, אלא תחת ערות. ניתוח שטומן בחובו מלא כאב שכבר מכאיב נורא. הכאב נובע מעוצמת המאבק בדפוסים הישנים המאיימים לחזור לשלטון, רגשות אשמה ובושה. קשה לו לאדם לעזוב דפוסי ומנגנוני הגנה נלוזים של שנים. והכל מתבצע בהצלחה מפתיעה. והאדם יחשוש שוב לשקר ולבגוד במילותיו שלו ובעצמו. ולאכזב, שוב את האחרים ואת עצמו. וכמו בשבירת קריז ישבור שבר וילך לארץ המצרים של נפשו ודווקא במים בוגדניים וביצות טובעניות ימצא הצלה. יתבע אהבה. גם לעצמו. ויידע כי האהבה היא זו שהקנתה לו אומץ. ויידע כי זו האמת לאמיתה אף על פי שהיא פחותה בנהדריותה. ואף על פי שמקורותיו של האומץ לא נשגבים במלואם, עדיין יצטרך לדבוק באהבה ובאומץ. ויחשוב האדם: האם משנה מקור האומץ? פנימי או חיצוני? ויחשוב פתאום שהאהבה פנימית היא ויתנחם בזה כי לו לא היה את האומץ והיה צריך את האהבה כדי לפתח אותו. ויקל על עצמו ויחשוב כי רוב בני האדם הם לא אמיצים, אבל רובם הם "אמיצי אהבה" המתאבדים עליה כשמזהים אחת מתאימה ומוצלחת להם, אחרי שנים וסיבובים שונים ומשונים. ויתגבר על פחדיו ודפוסי מנגנוני ההגנה אותם אימץ והפכו לחלק מאישיותו. יתגבר בכאב רב ותהליך ארוך ומייגע. ובינתיים, הפחד יהיה מניע חזק לאומץ. הפחד ליפול, שוב, לאותם דפוסים. והפחדן לשעבר ידבק באומץ ומתוך האומץ ועבודה קשה תעלה ותבוא האמת. לא כמו בקולוסיאום בהדר מזויף, אלא לאט לאט, ביישנית בתחילה, חורשת שדות לא מוכרים. והאדם ישתחרר מדפוסים ישנים מצמיתים. והאמיץ על כלונסאות אהבה, יידע וירגיש כי נטש את הדפוסים הישנים הפחדניים ויאמץ אמת. אמת שגם אם היא מרה וקשה היא עדיין אמת ולא יהיה אכפת לו אם ישלם עליה או לא וגם אם ישלם מחיר ירוויח את עצמו. והמשוואה תהפוך לפשוטה: אמת×מחיר לשלם< רווח עצמי×רווח סביבתי מצרפי.
וכשישתרשו הדפוסים החדשים ויראה ברכה בעמלו ויתגאה ויתפאר ויתהלל לא יוכל לומר "אמת דיברתי", אך לבטח יוכל לומר "אמת אדבר" ויהיה אך שמח. ולפחות תרוויח מעמלו את כל מה שהאחרות הפסידו מחולשתו. ובעתיד, אם תמות, אמא אהבה, כדרכן של אהבות ואמהות, יישאר, בנה המאומץ למחצה, אומץ. יחיה ואפילו ישגשג במנותק ממנה.
אני לא רוצה שהכאב יפחת. אם יפחת זה אומר שאני לא אוהב אותה כמו פעם ולכן אני משמר אותו ושונא את זה. אני צריך את הכאב שלי. אני צורך את הכאב שלי, לא צורח אותו. כלכלת כאב. הכאב שלי פונקציונאלי. כל עוד הכאב שומר על רמה מינימלית של עוצמה, זה אומר שאני עדיין אוהב אותה ועדיין חושב עליה. זה אומר שזה היה מיוחד. ומי רוצה להבין או שמא להרגיש שמה שהיה הוא ליד ולא הדבר.
לכן אני לא משחרר אותו. אותה. אני אוהב להיזכר, זה כמו לחיות את החוויות מחדש, אבל כל היזכרות כזו מלווה בכאב. השילוב הזה של היזכרות וכאב יצר התנייה שיש בכאב משהו נעים. הכי ראשוני שיש.
אז כל פעם שכואב זה גם נעים. מזוכיזם קלאסי. אבל יש גבול לכאב שאני יכול לשאת אז אני מייחל ופועל ליום שאני אזכר בה ללא כאב ואחייך חיוך חופשי בלי הגולה הזו בחזה. לא משוחרר אומנם מאהבה, אבל משוחרר מכאב.
וכמו בשיר הזה, אני מעדיף לזעום קצת, מאשר לכאוב יותר. עוד בטרם תצא מפתח הדירה אתה תהפוך באחת לאדם זר. ולא משנה מה היה וכמה מיוחד, אתה גומר בתור זר גמור. הפיכתך לזר היא בנאלית כמו הכאב שאתה חש. במקום בועה משותפת, דממה. לא משנה כמה הכאב גדול הוא עדיין בנאלי. הוא כואב כל כך ולכן צריך להקטין אותו למעין כאב קולקטיבי, למרות שהוא אישי לגמרי ולומר לעצמך שמליונים כאבו לפנייך ומיליונים יכאבו אחרייך. לרדד. הכאב חורך לך את הלב ואתה מרגיש אפילו יותר בודד משהרגשת קודם. מה זה "אהבתי אותה" הרומנטי והטיפשי? מה זו אהבה? זה בעיקר הכאב של להפוך זר. אתה חוזר להיות זר לעצמך. זהו, בעצם, אובדן שלך את עצמך. ומזה אולי אי אפשר להתאושש. רק להצטלק ולהיפצע. ועדיין, אנשים חיים עם צלקות ופצעים. כל עוד הפצעים לא מזדהמים, זיהום מכריע, אתה תחיה. איך תחיה, זו שאלה אחרת.
הזיונים הכי טובים שלי ואלו שאני מקבל חיוויים הכי טובים עליהם, הם אלו שאני לא מתחשב בכלל במזויינת כהוא זה ופשוט מאונן את עצמי בכוס שלה בכח, במהירות ובלא מעט זוויות. אלו הזיונים שאני לוקח את הגוף שלה ומזיז אותו כאוות נפשי. הזיונים הכי טובים שלי הם אלו שבהם אני משתמש לא כמילה שחוקה, אלא ממש משתמש בגוף שלה ולא רואה בעיניים. מטאפורית, כי חלק מזיון טוב הוא שהעיניים פקוחות לרווחה ולא נעצמות מכל מיני סיבות. מפגש עיניים כשאתם מחוברים.
לא אכפת לי אם תגמור או לא, לא אכפת לי אם היא נהנית או לא. המטרה האחת והיחידה שיש לי עכשיו זה לשטח או לגהץ את הפתח הזה שנקרא פות. לפתוח אותו לרווחה. להיכנס עד הסוף. ומתוך מאה אחוז אגוצנטריות שלי יוצא שבסוף ההנאה לכוס שאתה מאונן לתוכו היא הכי טובה והכוס גם מודה על זה. תפילת ההודייה של הכוס.
אני יודע לזיין. אוחח, איך אני יודע לזיין. מזדיין דיקן. אם רק הייתי יודע לעשות ככה דברים אחרים, גם החיים שלי היו נראים אחרת. אבל אני הכי מרוצה היום. באמת שאני מרוצה והעיקר שנהיה בריאים.
איך אני יודע שאני יודע לזיין? אני מרגיש את זה. כשהייתי בתול ופלטתי תוך שנייה אחרי הכניסה לחברה הראשונה היא אמרה לי ואי אתה טוב, לא נראה לי שאתה בתול. ואני אמרתי לה לא. לא. באמא שלי אני בתול. כשזיינתי את הברזליאית ואמרתי לה שהייתי רק עם 5 נשים היא אמרה לי שהיא לא מאמינה לי. אני גם מקבל פידבקים טובים. וזה תמיד נחמד לקבל משובים חיוביים. כי כולנו ילדים שצריכים שיאהבו אותם ולא משנה מה הם עושים. ראשי ממשלה, מנכ"ל פסיכופט או זייני על. וגם הייתי באורגיות שם זה הכי נורא. אבל שם למדתי גם. כי דווקא שם אני הופך ל"לא יודע לזיין". יותר מדיי אנשים, תיאומים, מחלות, רעש ובלגן. ראיתי אנשים אחרים מזדיינים ולעיתים זה נורא משעמם. הרי לא מספיק לדחוף את הזין ולהוציא אותו מהכוס. אפשר לעשות את זה באופן מונוטוני, אבל רק בחלק מהזמן ולא בכולו. אולי כדי לחרפן את המזויינת אולי כדי לקחת אוויר בתרגילים האקרובטיים שאתה עושה. הייתי באורגיות בהן מימני ומשמאלי היו זייני ענק וכוסים מרתקים וציפורי ענק ושעוני קוקיה מוזרים ומצאתי את עצמי מגלגל עיניים והעדפתי להיות בזמן הזה ב"חומוס אשכרה" השם יקום דמו. זה שעמם. זיון צריך להיות יצרי, חייתי, עם קולות והתנשפויות ורצון לבלוע את הגוף של הפרטנר שלך. ולשונות ואש. כשאני מאונן מול פורנו יש יותר יצריות. ומה עוזר לי שיש באוויר 4 זיינים ו-5 כוסים שמתפמפמים בינם לבין עצמם בטכניות לא נגמרת. פעם הייתי באורגיה (מילה נוראית) בהם מישהו זיין מישהי ותוך כדי שהוא מזיין אותה מאחור היא מסתכלת עליי ועושה לי בשפתיים "תוציא אותו ממני". ולא נעים לה לומר את זה בעצמה. ואני לא מאשים אותה. אז ניתקתי אותה מהזיון הלא נגמר הזה ולקחתי אותה אליי למצוץ לי את הזין. מן הפח אל הפחת. אבל היא חייכה אליי לפני שפתחה פה אז ידעתי שהיא מודה לי. לפני זה אני יושב לידם עירום כבר 25 דקות הזין שלי רופס משעמום ובא לי ללכת הביתה. ולמדתי הרבה מלצפות באנשים מזיינים. זיון אומר הרבה. כמו איך שבן אדם רוקד או עושה אפצ'י. אם אתה שקט או רועש, אם אתה מרגיש בטוח בעצמך, אם אתה לוקח או נותן, אם אתה קשוב או לא. כל כך הרבה לומדים מצפייה באנשים מזדיינים. אהבתי אורגיות בעיקר בגלל האנתרופולוגיה.
לכן אני אוהב אחד על אחת. לזיין את החור הזה שבין הרגליים שכעת מתפקדים רק כקירות של הכספוחור כי הרי היא "זונה" "היי היי רק במיטה כן? ורק שלך?" ברור מותק. רק שלי. אפילו אני מתקשה להבין את זה. אלו בד"כ הרגעים שהטירוף מבצבץ לו. נשיכות בגב, נשיכות לכוס, נשיקות, סטירות לפנים, סטירות לכוס חניקות עם מספיק אוויר. אני אוהב לקחת את שתי הרגליים שלה ולהזיז אותם על המיטה, אם בכלל יש לה או קנתה מיתה ואפילו קטנה ולהזיז אותה מצד לצד, משל היתה בובה. מותק של בובה. אם יש בבואה במראה הצרה שעל הקיר אז אני בכלל עף כי אין דבר מחרמן יותר לראות זין בוטש בכוס בכל הכח שיש לו מהאגן. זה גם לזיין וגם לראות פורנו בו זמנית. ההוצאה והכניסה של הזין ראוי שייעשו על בטן ריקה כי אח"כ הכל עולה, כמו בריצה. אח"כ יש זיעה וקולות של ספק אדם ספק חיה משני הצדדים ולחישות באוזן שאני אכחיש, אולי אח"כ, או דווקא אעשה עליהם תחקיר, אם ישאלו אותי למה התכוונתי ולעיתים, גם, אם לא ישאלו אותי.
ואני הופך אותה ושם אותה על הבטן, על הגב, על הצד, מרים רגל שמאל, מוריד אותה, מוריד רגל ימין, נכנס מכאן ומשם ומאחור ומלפנים כדי לראות פנים ופה להתנשק איתו תוך כדי הפמפום ואז מאחור כדי לא לראות אותה ואז אומר לה לטפס עליי עם הפנים אליי ואז עם הגב אליי צופה בגב שלה בחור תחת שלה. ממש קרקס של זיונים. אם היא תגיד שהיא אוהבת לשכב איתי זה אומר שהיא לא מספיק זמן איתי. כי אצלנו בבית לא אומרים לשכב, אומרים להזדיין. לשכב זה נייטרלי כזה. לעשות אהבה זה נחמד, אבל עכשיו לא באנו לעשות אהבה. באנו להזדיין. להשתגל זה נחמד אבל מתאים. לקיים יחסי מין נשמע משהו מתיאוריית מחקר על סקס ויחסי אישות זה הכי גרוע. להזדיין הכי מתאים. הכי מלוכלך וגם כי כל צד מזיין ומזין את השני.
ואחרי הזיון היא תגיד שהיה מדהים, למרות שלא ראיתי אותה בכלל ודווקא בגלל שלא. אז זה מעודד אותי להיות אני. ואולי זה רק עם "נשלטות". אולי אם הייתי מזדיין עם וניליות הן היו אומרות שאני הכי גרוע בעולם כי אני לא משקיע בהן. אבל אני די בטוח שרוב הוניליות אחרי ההלם היו נעשות שלוליות שלוליות ונהנות להיות בובה ונילית על חוטים והיו מומרות בכפייה רצונית.
מאה אחוז אגונצנטריות צרופה ואח"כ עוד מודים לי שזה היה זיון פנומנלי. אז הבנתי שלא רק שאפשר להשתמש על כל הגחמות שלי בזיון, אלא שבסופו של דבר היא תודה לי. זה רק גורם לי לקחת יותר. זה אחד הזמנים הקדושים בהם אני נקי ושקט. הרבה יותר מאקטים אחרים של התרוממות רוח כמו של שליטה בהם אתה צריך להישאר מפוקס. בזיון יש שחרור. הזיון משחררת.
אבל כל זה, עד שאני גומר.
כשאני גומר אני מאבד כח באבחה אחת. חוזר לספק שירות. ואז באחת הכוס מצמיח גוף שמחובר לראש ומוח וזכרונות ורגשות ואז, אתה מגמיר אותה באצבעות, אם היא לא גמרה קודם ולעיתים גם היא גמרה. היא כל כל חרמנית מהזיון שהיא רק התחילה (קנאת כוס). אתה קצת מחזיר לה על כל מה שלקחת.
ואז יש, גם לעיתים, מכשירים מהסיסטרז או עלי-רמי לוי -אקספרס ואתה הופך להיות רך ומאבד מהעוצמה שלך ופוצי ומוצי ותשים את האצבע כאן ואל תפסיק ואל תזוז.
בחוץ ספרדית רחוקה ואני חולם שאני מכיר אותה כל פעם מחדש בזמנים שונים. ממש חלמתי. בחלום אני סוג של נוסע בזמן. היה לי יתרון אדיר עליה. ידעתי מה לומר וכיצד להתנהג. ידעתי מה מפעיל ומה מכבה אותה. כל פעם היא הופתעה מחדש. בכל זמן שנפגשנו היא הייתה מופתעת יותר מהדיוק שלי. היא, הרי, לא ידעה כלום, רק אני שמתי לב שבכל פעם היא היתה המומה יותר ויותר מכמה אני מתאים לה. למדתי לא להיכנס לבורות שמאכילים את השדים שלה. לא לעבור בצמתים שמצמיתים אותה. להכאיב לה במידה הראויה ולא מעבר. היא ראתה אותי כל פעם לראשונה. אני ראיתי אותה במצטבר. עשרות זמנים אולי אפילו מאות בחלום אחד. זה היה ביומיים האלה כשהייתי "מצונן" בדירה. ייתכן שהיו לי הזיות. הזיות ללא חום אבל עם קור מלאכותי מהמכונה המופלאה הקרויה מזגן. זה היה החלום הכי מעניין שהיה לי בחיים. זה הקנה לי שליטה אדירה במתרחש. אבל אין בזה שום שליטה ושום דבר אדיר. אולי הזמן שניתן לי במתנה העניק לי את הזכות או החובה לראות את כל זה. כמעין נוסע בזמן היה לי יתרון אדיר עליה, אבל עדיין נכשלתי. כי למרות הידע העצום בה, הייתי חייב להרוס את זה. בכל זמן בו דילגתי ומחדש. היא איימה על הלבד שלי. גם בחלום. ומי שמאיים לא נכנס.
אני לא מבין מדוע אי אפשר לקחת את השיער ופשוט למשוך. חזק. לא בכאילו. אם את ממש רזה, אז למשוך אותך מהשיער על הרצפה. לגרור אותך בשיער. אם את פחות רזה אז למשוך אותך בשיער ואני מרשה לך להשתמש ברגליים כדי להתקדם עם כיוון המשיכה. תלויה. בכח המשיכה. בתכלס זה הטבעי. לגרור נקבה למערה. אבל אני מפחד, כאילו חושש לגמרי. אני שולט חרדתי הרי. סליחה, "אחר" חרדתי ולא בא לי שיישארו לי ביד שערות שלך.יש לי טראומה נו. יש לי מלא טראומות. מהילדות, מהבגרות, מהצבא, מהצבע. בן זונה הצבע הזה. חרא של עבודה. החיים הם אוסף בלתי נגמר של טראומות שנערמות אחת על השנייה והתפקיד שלי הוא לסדר אותה במערום הגיוני, להעביר אחת מהן לתחתית הערימה משל היתה מסמך שאני לא רוצה לטפל בו. וזה עובד. האדם הוא יציר ניהול טראומותיו. גם לשולטים יש. ול"אחרים" שהם כביכול ורק כביכול פחות עמידים. כי שולט שולט בכל ואנחנו? ה"אחר" והלא נודע שולט בנו. לכן אני "אחר". נשלט ע"י ה"אחר" שלו. היא היתה אחת מאלו שהרצון היה הדדי וחזק. לא "אני צריכה לחשוב על זה", ולא "אני לא בטוחה". אם מישהי אומרת לכם שהיא לא בטוחה אם היא מסוגלת להיכנס רגשית לקשר, תאמינו לה ואל תנסו. אז ההיא היתה אש מההתחלה. אש על הפנים. היא יכלה להיות עמוד אש או עמוד האש שלפני המחנה ואולי גם מכת אש לפני הסתערות ללא חיפוי ושאלות כמו "מה אני עושה כאן"? אבל אלו שאלות שאני תמיד שואל את עצמי ואין בכך מן החדש. ואז נפגשנו כמו שאני (לא) אוהב בפאתי עיר אפורה בא.ת התעשייה דרך כביש שירות שהוא כביש רגיל ואני לא יודע למה קוראים לו "כביש שירות", שמוביל לחדר עם שער שנפתח ואח"כ וילון שמסתיר את הרכבים של הבוגדים (אין שיפוט, רק תיאור) בחדר. וילון לבוגדים מספר 3. אבל אנחנו לא בוגדים זאת אומרת בוגדים לגמרי רק לא בבני הזוג שלנו, רק בעצמנו, אז לא שמנו את הווילונות על הרכבים. בחדרים אחרים הסליזיות נתנה את אותותיה ומחדר 2 עם הב.מ.וו המוסתרת כנראה לא כל כך טוב, עלו קולות או יותר נכון צרחות של גמירה. בד"כ קולות של חרמנות מחרמנים אותי אבל זה לא היה מחרמן, זה היה סליזי. נתתי לה סטירה ועוד אחת והכאבתי לה והיא נכנסה לספייס ואני ליטפתי אותה. אני מדלג על הקטע הזה שיכל להיות עילה לפוסט שלם. סאב ספייס והקנאה בכן על שאתן נכנסות אליו בלי ידיעה כמה טוב הוא. במיוחד אם זו הפעם הראשונה. אח"כ כשהיא התחילה להתעורר, התעוררתי גם אני ומה שהיה אמור להיות סדרה של אקטים ללא תכנון אבל עם הרבה מחשבה החל. משכתי לה בשיער חזק ממש ונשארה לי ביד פלומה. כלומר הרבה הרבה שערות. זה היה די מחריד. בחצי שנייה הראשונה לא הבנתי כל כך מה זה הדבר השטני, מלשון צבע ולא מלשון שטן, שהופיע לי ביד. פניתי אליה ואמרתי לה "את מקיאה את האוכל בשירותים נכון"? ככה. ולא האמנתי שזה מה שהמוח שלי ניסח כתגובה. אני לא דיאטן ולא מתעסק עם הפרעות אכילה אבל לא צריך להיות גאון כדי לחבר ירידה מהירה מדיי במשקל עם הפלומה הזו שנשארה לך ביד ואישיות מסויימת שלה. היא הסתכלה בעיניים המומות לא מבינה מאיפה נחתתי עליה ושתקה. זה השלב שבו אתה מנצל את הכח שיש לך עליה כי אתה בטח חושב שאתה עושה משהו טוב או אפילו משהו והמשכתי לשאול. יא סיפרה לי איך היא מקיאה בשירותים ואני התחלתי בנאום חסר סיכוי ותועלת על בריאות ועל התמודדות. ריחמתי עליה כל כך והלך הסשן או ההמשך שלו. לא יכולתי להכאיב לה כמו שאני אוהב וצריך והיא חושבת שהיא צריכה אבל אולי לא והלכנו לאכול משהו כי העצב עשה אותי רעב. היא רצתה יותר ממני ואני פשוט לא יכולתי. לא יכולתי לשלוט עליה, אפילו לא יכולתי להתאחר עליה. נפרדנו כיזיזים. נפגשנו עוד כמה פעמים לזיונים חסרי תוחלת, תועלת או תכלית במעין רצון לעשות אלכימיה או עצב כפול עצב שווה שמחה. כל פעם שאני אוחז בכח בשיער ומושך אני נזכר בפלומה הגדולה ההיא ונרתע. אני פוסט טראומטי. אני לא נופל לחדלון של מלכודת הפוסט. טראומה וממשיך למשוך כדי לחלץ מעט שערות שיישארו לי ביד. כנראה אני אוהב, לשחק עם הרתיעה הזו. מה אני רוצה? תאכלי כמו שצריך. אם את לא אוכלת בצורה מאוזנת ומזינה תצטרכי ויטמינים, תעשי ספורט, תורידי לחץ. הכי חשוב להוריד לחץ. אל תעשני או תפחיתי, תגמרי מלא. תעשי הכל כדי לצמצם את הנשירה. . .
היא שאלה אותי. "מה הופך כוס חדש לכוס ישן"? אז רציתי להסביר. ספק סיפוק.
כוס ישן לא אומר שהוא פחות טוב. כי כמו יין לעיתים, הוא משתבח עם הזמן. ההתאמה המינית היא הרי גם תולדה של לימוד משותף של בני הזוג למיטה או להרפתקה או לחיים המשותפים. ויש גם רגשות שכנראה נוסקים עם כוס ישן. לא תמיד, אבל סביר שעם כוס ישן יהיו רגשות ואז הזיונים יהיו טובים יותר. מצד שני, הכוס החדש מנגן לו על היצר הבסיסי של הגבר, יצר על ששולט בו והוא לפזר את זרעו על פני הארץ והתהום. כן, לא כל הגברים כך. עברנו ביות ואנחנו מטרו עכשיו. הגבריות הרעילה פינתה את מקומה לגבר רגיש ומתחשב. הפער הזה בין הגבר החייתי הצייד לבין זה שאמור להיות להיות, כיום, עושה בנו שמות וגם עושה טוב לכולם. אז מה הופך כוס חדש לישן? האם כוס ישן יכול לחזור להיות חדש? (כן). האם כוס חדש יכול להתיישן מהר (אוי בוודאי, גם תוך כדי הזיון):
1 כמות הפעמים שחדרת לכוס הזה- זה ברור לא? ככל שזיינת את הכוס הזה הוא הלך והתיישן. כל פמפום, כל גמירה, כל פיסטינג שעשית או לא יישנו אותו. 2. האם יש עוד כוסים בסביבה שאתה מיישן אותם? 3. אם אתה לא מזיין כוסים מקבילים עדיין נשאלת השאלה, כמה או עד כמה, אתה רעב לכוס חדש? 4. כמה הכוס מעניין אותך? ככל שהכוס לא מעניין אותך, הוא מתיישן במהירות. לעיתים מתחוור לך שהכוס הזה כל כך משעמם שהוא מתיישן בטרם גמירה. כוס חדש שמתיישן תוך כדי הזיון יכול לגרום לך לעצבות. עצבות עלייך. על בזבוז הזמן, על היהירות שחשבת שאולי תוכל לשנות אותו, על זה שאם הכוס יפה זו לא ערובה לזה שתהיה לקוח מרוצה אחרי שתגמור. והגמירה חשובה. מחשבות על כוס בודקים לאחר שגמרת. בכלל יש את החיים לפני הגמירה ואת אלו שלאחריה. אם הייתי צריך לייחס חשיבות למה שאמרו לי בשעה שהזין שלי עשה מה שעשה בכוס, הייתי מלך. לא ליום אחד, אלא לכל הזמנים. אני מציע לחשוב תמיד לפני הגמירה ולאחריה ולזהות את הפער. מן הפער הזה לומדים הרבה. על הכל. גם על אהבה. 5. כמה הכוס משתף פעולה? אני גרוע במיליון דברים. אבל המיניות שלי היא משהו שאני אפילו גאה בו. שם אני משוחרר מאוד ואוהב לחקור. היא המקום שנותן לי שקט. אני סקרן ורוצה ללמוד תמיד עליי דרך הכוס החדש או הישן. עכשיו, אם אין לך פרטנר ללמידה, שוב, הכוס מתיישן מהר. לא יכול ללמוד לבד. 6. הכוס משמיע קולות או לא- לא מתכוון לאוויר שבורח ממנו אחרי פמפומים עזים. כוס מתיישן מהר אם הוא לא מפיק חיווי. אם הכוס עוצם עיניים באופן תמידי, סגור, לא מפיק קולות ולא זז אז ברור שיתיישן מהר. 7. הומור- אם הכוס לפני אחרי או הכי טוב תוך כדי, מפיק הומור משפריץ, רטוב ואפילו יבש תוך כדי הפמפום או הכנת הכוס לדפיקה הוא מתחדש כל העת. זה כוס "צעיר לנצח". כמו ששר קליינשטיין הונילי. הפוך: כוס ישן שהתחדש: 1. לא באת אל קרבו מלא זמן. ככל שהאינטרוול ארוך, כך הוא מתחדש יותר. במקרה כזה של כוס שהיה פעם חדש, התיישן והפך שוב לחדש, מובטחת הנאה מושלמת. ומדוע? כי אם אתה חוזר לאותו הכוס והכוס חוזר אלייך סימן שהזין והכוס רוצים. כי היה טוב בפעם שעברה. ועכשיו זה גם כוס "חדש" בהרגשה, אבל עם אלמנט הלימוד ואולי בטחון כי אתה מכיר אותו, יודע מה הוא אוהב, הוא יודע מה אתה אוהב וכך מתחדשים ביחד לזיון כאילו בפעם הראשונה רק עם הרבה ידע גופני ונפשי ואז הזיון משובח. לא תמיד, כמובן, שכן בני האדם דפוקים ורגשות מעיבים על הכל. 2. הכוס הישן ואתה לומדים ביחד את המיניות וכל זיון יותר טוב מהשני. לא רק בפיזיות שלו, אלא בחיבור ובהרגשה. 3. התאהבת בכוס ישן. השם ירחם.
יש לאנדרס טרנטמולר הכישרוני כל כך הרבה דברים יפים. הוא עושה לטכנו וההאוס מה שאחרים מתקשים לעשות. השילוב של רוק וסגנונות מוזיקה אחרים שהוא מתבל בהם את הטכנו וההאוס כמעט בגאונות, עושה את כל ההבדל בינו ובין טכנו משעמם או האוס מרדים. אני אוהב תמיד לשמוע את הכי מוקדם של מוזיקאי ולראות את ההתפתחות שלו עד שהוא הופך, לעיתים, למסחרי ואז, לעיתים, נסוג חזרה ל"אמת" ולאמנות שלו. אנדרס הוא מסוג האמנים שעדיין נאמן לקו המשתנה שלו ומשלב הצלחה מסחרית. הוא בטוח בעצמו. אי אפשר לומר שהוא לא רוצה לקלוע לדעת ההמונים, אבל הוא עושה את זה בכשרון. הוא, כמו כולנו, כאן ובכל מקום. מביאים את הייחוד שלהם בהנגשה רבתית להמונים. רוצים לגרוף מקסימום אהבה ועדיין לא להנמיך יותר מדיי את עצמנו ונעים בין שני אלו. מעניין אם אי פעם אמר לעצמו: "טוב זה לא מספיק טוב אבל אני חייב להוציא פוסט, סליחה סינגל. חייב להיות באוויר. מדיי פעם איזה מבקר מוזיקה שיושב בבית ורק צורך את האמנות הזו בלי ליצור כלום, יורד על אמנים מסוגו שהדיסק יצא ככה או ככה והוא לא נשמע כמו הדיסק הראשון. כאילו כל שיר או ספר חייבים להזכיר את היצירה הראשונית הגאונית של אמן. ומכל הקטעים שלו אני נתקעתי עם הדבר הזה. כל פעם שספוטיפיי רוצה לשמח אותי ביום קודר או יעיל במיוחד, האלגוריתם שולח לי את הקטע הזה. לא משנה מה אני עושה, אני מתחיל לזוז. מתנועע על הכיסא ומזיז את הרגליים והאגן. לעיתים זה לוקח יותר זמן. לעיתים אני מתנגד לזה, כי אני עסוק או לא רוצה לקטוע רעיון לא נשגב אומנם, אך פונקציונאלי. אני מתנגד, אבל לא קרה שלא קמתי ולא רקדתי, כשהגיעה הדקה ה3.30. כשהיא מתחילה לדבר ב03:15 אני יודע שהיא מדברת אליי וכדי להתעלם ממה שהיא אומרת או להסכים איתם אני קם ורוקד. משקיע ממש. כאילו הייתי בברגהיין שאחרי הקורונה. ואולי אני מתגעגע לרקוד מוזיקה טובה ממש במועדונים טובים ממש. אנדרס טרנטמולר שולט בי. אני העברתי שליטה לאנדרס. אנדרס, רציתי להודות לך שאתה מצליח כל פעם מחדש. אתה מקנה לי בטחון.
