אוהבת שירה.

כשרציתי לכתוב סיפור זה התלבטתי לגבי מבנהו. פניתי לידיד טוב אשר המליץ לערוך אותו במבנה של הוכחה מתמטית, קודם מוכיחים את טענות העזר, ורק אז עוברים להוכחה גופא. הוא אמר, אני עשיתי. מובן כי לא תהיינה כאן טענות עזר, אלא רק סיפורי-זוטא שיביאו את הרקע ויאפשרו את הבנת הסיפור.

הקדמה מספר 1.
אני אוהבת אוכל חריף. לא חריף כמו בבישול תימני, לא רצחני כמו התאילנדי, אבל חריף. האוכל עליו גדלתי לא הצטיין בחריפותו, למעט כמה מתכונים הונגריים של סבתא ז"ל. אבל אני עדיין מתרפקת על הגולש החריף שלה, חורך את הוושט ומחמם את הנשמה, מתגעגעת לפונטיאש האדמדם המקושט בעלים של גרגר הנחלים, כמעט בוכה בזוכרי את הפפריקאש החורכת. מה שעצוב הוא שאני לא יודעת לבשל, לא את מאכלי סבתא ולא מאכלים אחרים. חביתה, פסטה בסיסית, סלט וטוסטים הם שיאי היצירתיות שלי במטבח. מוגבלת, מה לעשות? אחותי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ירשה את כשרון הבישול של סבתא ושהתה רבות במטבחה. יכולותיה בבישול נעלות מהבנתי, אני רק יודעת כי כשהיא אוחזת במחבת הבית מתמלא ריחות מטריפים הממלאים את הפה ברוק ואת הקיבה בקרקורי שמחה. יתר על כן, כשהיא מבשלת יש בעיניה ניצוץ של אושר, רגליה מפזזות על רצפת המטבח והיא נותנת את קולה בשירים מימי ילדותנו, אוי, כמה טוב...
הבעיה היא שהיא רחוקה ממני. אני אוהבת אותה אהבת נפש, אך הסוררת הקטנה לא גרה בישראל. אחרי שנים הצלחתי לשכנע אותה לעלות לארץ, אך אז היא סיימה את הדוקטורט ונסעה לארצות הברית לפוסט-דוקטורט. מאז היא שם, בקליפורניה החמימה, ואני כאן אכולת געגועים. היא לא תחזור, אני יודעת, בעלה מצא שם מישרה חלומית בהיי-טק, והיא תקבל בסוף משרה מחקרית בברקלי או בסטנפורד. רק אני נותרתי כאן, תחת כנפי השכינה...
לא מכבר הם באו לביקור בישראל, החמודים. נחתו אצלי בדירה הצפופה, והכריחו אותי להאט קצב בעבודה. ניחוחות של עוגות שקדים החלו למלא את חלל דירתי, ריחות של שום ופפריקה, אדים העולים מתוך סירים ולא רק מהקומקום. איזה כיף. אחותי בישלה לי הרבה דברים שלא הכרתי, אך לבקשתי הכינה גם רבים ממתכוניה של סבתא. ממלאים ומנחמים, משביעים מאד, וכפי שאמרתי, חריפים.
טרם נסיעתם חזרה היא מילאה את המקרר שלי בקופסאות פלסטיק ובהן אוכל מבושל אמיתי, רק להכניס להפשרה ולטרוף.
אני עומדת מול המקרר הפתוח ובוהה באותן קופסאות. אני רעבה כמו זאב ערבה שחיבר את יום כיפור ואת תענית אסתר למרתון של צום משולב. זכר הטעמים מציף אותי ומרעיב אותי עוד יותר. אבל אני לא נוגעת באוכל הזה, אני יודעת שזה יהיה לא חכם. מאד מאד לא חכם....

הקדמה מספר 2.
יש לי בעיה רצינית עם מתן כבוד לממונים עלי. בגן הילדים כיניתי את הגננת "עכברה מוכת חזזית", האמינו לי כי בצ'כית זה נשמע טוב יותר, זה גם מעליב יותר. בבית הספר התעמתתי עם המורים והייתי חייבת, ממש חייבת, להעיר הערות מתחכמות בשיעור. את המורה לספרות העלבתי כששאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שקרא את שייקספיר, את המורה למתמטיקה הרגזתי כשקראתי לה קוסינוס-תשעים, והמורה להסטוריה קיבלה ממני את הברכה שתצטרף במהרה ליאן פאלאך. "הילדה מופרעת", היו אומרים להוריי בימי הורים, "יש צורך לשלחה למסגרת מיוחדת". "הילדה סובלת מהיפר אקטיביות", הוסיפו, "רק מכות נמרצות ירפאו אותה". היו עוד התבטאויות כאלה, אך כולן באותה רוח, הילדה בעייתית.
הילדה הלכה, ונשארה רק הבעייה. כרגע אני אישה בעייתית שחוותה מריבות עם סגל ההוראה באוניברסיטה, עם הממונים עלי בעבודה, עם כל סמכות גבוהה ממני. למה? מבנה אישיות בעייתי, אופי של קויוטי, פרובלמטיות מרוכזת. זו אני. הגירסה המרוככת לכך היא היותי טיזרית, מתחכמת, מעזה-פנים.
אלף פעמים נכוויתי בגלל תכונה זו, אך אני ממשיכה גם בפעם האלף ואחת. "כסיל שונה באיוולתו" מכנה אותי הבוס בימים בו הוא סלחן, "אווילה משרישה", "תוגת אמך". כשהוא מרוגז יותר זה מתדרדר ל"פחז כמים". אני יודעת כי ההתחכמות הבאה תעלה לי ביוקר, ואני ממשיכה להתחכם. חוכמה אינה נמנית עם מעלותיי הבולטות...

הקדמה מספר 3.
אר-ז'י-גונג. החלום הרטוב שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת אומנויות לחימה. זה התחיל במואי-תאי, המשיך לקרב מגע ישראלי, ובשנים האחרונות זה קונג-פו. בכל התחומים האלה יש חשיבות עצומה למורה: מורה טוב מקדם ומעשיר, מורה גרוע מטמיע יסודות שגויים. התברכתי במורים טובים (גם איתם רבתי והתכסחתי, אבל אני אסירת תודה להם) ולמדתי מהם רבות. בתחום הקונג-פו הברכה רבה במיוחד, אני לומדת אצל מורה דגול, בשיעורים פרטיים. 'סיפו' אני מכנה אותו, מורה בסינית. סיפו קשוח איתי ודורש ממני המון, ואני חורקת שיניים ומנסה לעמוד בקצב שלו. זה קשה, וכואב ומדמם, אבל אני ממשיכה, נלחמת לזכות בהערכתו ולהשתפר ביכולת הלחימה שלי. ישנן טכניקות רבות בקונג-פו, ואין אדם השולט בכולן. אר-ז'י-גונג היא טכניקה שמעניינת אותי במיוחד. היא קשה מאד, אינה שימושית במיוחד, אך נותנת בסיס פילוסופי רחב ומעניקה יכולות מרהיבות לשימוש בקצות האצבעות. מעטים שולטים באר-ז'י-גונג, למרות שרבים מתחילים ללמוד את השיטה. בישראל יש שלושה אומני קונג-פו ששולטים באר-ז'י-גונג, ואני תלמידה של אחד מהם. ללמוד אצלו זוהי פריבילגיה אדירה, כמו ללמוד פסנתר אצל ארתור רובינשטיין, ללמוד הלחנת פוגות מפיו של באך, ללמוד לקלל מאוהד בית"ר. טוב, הרעיון הובן. הוא מלמד אותי קונג-פו בסיסי, וטונג-לונג, וטונג-ז'י-גונג, וטאי-צ'י-צ'ואן, וג'יט-קון-דו. הרבה דברים אבל לא אר-ז'י-גונג. עד כאן, חביבתי, הוא אמר לי פעם, אר-ז'י-גונג זה מחוץ לטווח שלך. בלעתי את גאוותי ושתקתי. אם הוא חושב שאני לא בשלה לכך, לא יעזרו לי התחנונים. אצטרך להשתפר בשיטות האחרות, ואולי אז הוא ישנה את דעתו.
קיימת חובת גילוי נאות ואעמוד בה כאן. סיפו אינו רק המאמן שלי, הוא גם המאהב שלי. באימונים הוא מרביץ לי ומכאיב, מחוץ להם הוא עדין ורך. כמעט מערכת יחסים בדסמית, אדון ושפחה, מורה ותלמידה, סיפו וסיהינג'. ניתן לחשוב כי סיפו היה מסכים ללמדני אר-ז'י-גונג בגלל יחסינו המיוחדים. זוהי טעות. הוא לא עושה לי הנחות, אולי להיפך. החיים קשים.

הסיפור:
אני בבית, לובשת בגדים מסמורטטים. אני אחרי מקלחת וחפיפה, מגבת על הראש, ולאות עצומה באיברים. סיפו מתקשר ומודיע כי הוא בדרכו אלי. לא לשיעור. אני מנסה לנחש מה הוא רוצה. זה לא יהיה אימון, לא אצלי בדירה הקטנה. או שהוא רוצה סקס או שהוא רוצה לדבר. שתי האפשרויות נאות וישרות בעיניי, אך הייתי מעדיפה לדעת מראש, להתכונן נפשית. אך סיפו לא אמר, הוא רק הודיע כי עוד עשרים רגע הוא יהיה אצלי. אני מסלקת את הבלגן משולחן המטבח, רוחצת כמה כוסות, וליתר בטחון מחליפה לתחתונים סקסיים יותר, לעולם אין לדעת. במחשבה שניה אני מחליפה גם חולצה. שיהיה.
סיפו מגיע ומתיישב אל השולחן. 'תה גדול' הוא אומר, ואני שומעת את העייפות בקולו. אני מבינה כי הוא בא לדבר, הרי אני לא רק תלמידתו ומאהבתו, אני גם חברתו הטובה. התה מוגש לשולחן ואיתו כמה עוגיות שאחותי אפתה. הוא מרחרח אותה ומעלה חיוך קל של שביעות רצון. נגיסה, והחיוך מתרחב. הו, אחותי, אם הייתי יודעת לאפות כמוך הייתי משיגה כל גבר בעולם. דווקא הידיעה כי הוא בא לדבר ולא להתעלס הופכת אותי לחרמנית. משהו מרגיז אותי בכך שהוא מגיע שלא על מנת לזרוק אותי למיטה. מה יש, לא מגיע לי? אני לא סקסית? אז למה הוא רוצה לדבר, החמור? הוא לוגם באיטיות ומארגן את מחשבותיו. אני מצדי הולכת ונהיית חמה יותר. אני רוצה-רוצה-רוצה אותו בתוכי.
ואז זה בא. "אחרי החג אני אתחיל ללמד אותך אר-ז'י-גונג". פשוט כך. רגליי מאבדות את את יציבותן וברכיי הופכות לג'לי. אני! הוא רוצה ללמד אותי אר-ז'י-גונג! חלום שהתגשם (ראה הקדמה 3). הגאווה מציפה אותי אך אני מנסה להתנהג בכבוד הראוי ולשמור על חזות מכובדת. תודה, סיפו, אני ממלמלת. בבקשה, הוא עונה, את כבר בשלה לכך. אם גאווה היתה נוצה, הייתי הופכת ללהקת שחפים, אני מרחפת מאושר, ממריאה לאוויר כשלחיי מסמיקות. איני יודעת כיצד להכיל את השמחה. אני מנשקת את האיש הגדול, מחבקת אותו ומתמרחת עליו. הוא רק נוהם שאניח לו "את תשפכי את התה, פחז כמים, הזהרי". אני לא נותנת על כך את דעתי וממשיכה להתמרח עליו. כדי שלא יגרש אותי ממנו בנהמה נוספת אני שואלת שאלות אינפורמטיביות שיאלצו אותו לענות בזמן שהוא מתמסר לגיפופיי. אני שואלת על תזונה מקדימה, והוא אומר כי ארבה באכילת סידן ונתרן. אני חוקרת על ביגוד לשיעור והוא אומר שהביגוד הרגיל, אני מקשה ובודקת אם יש דברים נוספים ואז הוא זורק את הפצצה: "ארבע יממות לפני תחילת לימודי אר-ז'י-גונג עלייך להמנע מאורגזמות". אני משפשפת את עיניי בחוסר אמון, מה??!! ארבע יממות בלי?? מה אני אמורה לעשות בזמן הזה? סיפו מביט בי באדישות וחוזר על הדברים, ארבע יממות ללא אורגזמה. גררררר... מרגיז.
הוא מסיים את השתייה וקם. לבי יוצא אליו ואני מדביקה לו נשיקה גדולה וחמה, ממששת אותו ומעסה. הוא מתרכך. הוא מנשק בחזרה ואחר כך מוחץ אותי בחיבוק אדיר. אני נלחצת אליו בהכרת תודה. דרך מכנסיו אני מרגישה שהוא מעוניין, מאד מאד מעוניין. עוד נשיקה ועוד חיבוק ואני מוצאת עצמי בלי חולצה, ואצבעותיו מפלסות את דרכן אלי מתחת לתחתונים. אני מצטמררת בעונג. הוא מניף אותי מהריצפה, הולך לחדר השינה שלי וזורק אותי על המיטה. כן, זה מגיע. אחרי שתי דקות אנחנו ערומים, אני שוכבת על גבי ורגליי מונחות על כתפיו. איברו משתפשף עלי, ואני נזכרת ב"על פתחינו קול מגדים" או שאולי זה "כל מגדים"? כל כך נעים לי שאני לא זוכרת בוודאות. בכל מקרה, הוא נמצא על יד הפתח, משתהה במתכוון בכדי לשגע אותי ואז חודר באיטיות מדהימה. נשימתי נעתקת, והחדירה נדמית כאינסופית גם אם היא נמשכת שניותיים בלבד. ארוך, ממלא, מפחיד. אני נאנחת והוא מתחיל לנוע בתוכי, רגליי מתוחות עד כאב, גופו המסיבי מדביק אותי למזרן. הוי, אלוהים, זה טוב.
לפתע, בלי התראה, היצר הרע משתלט עלי. תמיד הוא שם (ראה הקדמה 2) אך רק עכשיו הוא זוקף את ראשו. אני חייבת, ממש חייבת להתחכם. "סיפו", אני שואלת בקול מתחנחן "למי שמלמד אר-ז'י-גונג מותר לגמור" ? כן, הוא עונה, רק למי שמתחיל ללמוד אסור לגמור לפני השיעור הראשון. אני מרגישה את נשימותיו כבדות ויודעת כי בעוד כעשר דקות הוא יגמור ויפלוט את מטענו בתוכי. לפני כן אני אגמור ברעד גדול ובעונג מתוק. זה הרגע להתחכמות. "אבל סיפו", כך אני, "אם תמשיך ככה אז גם אני אגמור ולא אוכל ללמוד אר-ז'י-גונג". הוא קופא לרגע, כמעט מאוכזב. איברו נשלף ממני באיטיות והוא נושך את שפתו התחתונה. אני מביטה בו בחוסר אמון מוחלט. מה?? הוא מוותר על זיון בכדי שאוכל להתחיל להתאמן? הוא משוגע, או מה? האיבר נשלף לחלוטין והוא מצליב את קרסולי בידו השמאלית ולוחץ עליהם קלות. ישבני מתרומם. ביד ימינו הוא מסדר משהו. ואז זה בא! הוא ננעץ לי בישבן וחודר אליו, נסוג וחודר, נסוג וחודר. אאוצ', זה כואב מאד. על פניו אגלי זיעה ובדל חיוך מאומץ:" אל תדאגי, חומד. ככה רק אני אגמור".

שש שעות מאוחר יותר אני לבד בבית, רעבה מאד. אני מסתכלת לתוך המקרר העמוס בקופסאות ובהן אוכל ביתי, הונגרי, כמו שסבתא לימדה את אחותי (הקדמה מספר 1). אני לא נוגעת באוכל, אני יודעת שהוא חריף, וזה ישרוף...
למה אחותי לא מבשלת כמו הבריטים, ללא תבלינים בכלל? סססססאמק.

כתבתי משהו חביב, לטעמי.
התלבטתי אם לפרסם אותו בבלוג או לשלוח למגזין.
אם אפרסם בבלוג, זה יהיה מיידי, תהיה לי שליטה (כי אוכל לערוך) ואם אחשוב שזה מזעזע אוכל למחוק. אבל רק מעטים קוראים את הבלוג.
אם במגזין, החשיפה תהיה גדולה. אבל לא אוכל לערוך ואין לי מושג מתי זה יפורסם, אם בכלל.
הייתי עושה דאבל, אך המגזין נותן עדיפות לחומר שלא פורסם בבלוג.
מה לעשות ולמה?

1. כשאני עייפה אני מפשלת.
2. לצאת לפגישה בערב, לעשות סקס בלילה, לרוץ הרבה לפנות בוקר ואחר כך לא לתפקד בעבודה, זו חוכמה קטנה.
3. אני מעצבנת יותר מדי אנשים. כדאי לי לחשוב למה.
4. לא טעים לי בפיצה האט.
5. גם מקדונלדס לא עושה לי את זה, אבל הגלידות הקטנות שם נורא כייפיות.
6. לא להעצב כשאני מקבלת ביקורת. להתייחס עניינית.
7. לזכור שגם זה לא תמיד רצוי, ולפעמים כדאי להתעלם מביקורת, בפרט אם היא באה מאדם שאינו חפץ בטובתי.
8. לזכור ולשנן שיש רבים שאינם חפצים בטובתי.
9. יש תחומים בהם אני ממש גרועה. לא כדאי לי אפילו לנסות.
10. המקרר לא באמת קורץ לי ורוצה שאחטט בו. זה רק נדמה לי.
11. כשחובב כלבים אומר שיש לי אינטליגנציה של חתול, הוא לא מנסה להחמיא לי.
12. לתת את הג'ינס החדש לתופרת בשביל מכפלת.
13. לקנות אוכל, מרכך כביסה, ניירות ממו, מתנה לאיריס.
14. הסידורים שלי אינם מעניינים אף אחד וזה טפשי לכתוב אותם בבלוג.
15. אם לא אסתפר, אשתגע. אם אסתפר, אבכה שבוע.
16. אני אוהבת סופי שבוע ללא תורנויות.
17. מדבקה של הלו קיטי אינה תחליף לחיית מחמד.
18. בכל זאת עדיף לי להשאר עם המדבקה.
19. אני אוהבת את המספר 19, אפילו שזה מפגר.
20. את 20 אני לא אוהבת, וגם זה מפגר.
21. הגעתי לסעיף 21 וטרם כתבתי על בדסמ. אני מתחילה להיות לא רלוונטית.
22. ספנקינג, קשירות, מצבטי פטמות. הנה, כתבתי על בדסמ. משהו השתנה בעולם?
23. להקליד זה יותר דיאטתי מלאכול. מצד שני, להתאמן זה יותר דיאטתי מלהקליד. ואני, הסתומה, עוד מקלידה משפט זה.
24. לא להתרגז מהודעות אדומות בהן נכתב "ערב טוב מה שלומך יש מצב למסנגר" בלי סימני פיסוק ובלי לנסות להתוודע.
25. לא להיעלב כשאנשים שחשבתיהם לחברים מפרסמים תגובות מעליבות בבלוג שלי.
26. לא לערבב טחינה עם טונה, לעולם לא.
27. להמליץ ל-כ-ו-ל-ם לא לערבב טחינה עם טונה. שילמדו מנסיוני המר.
28. לא להקליד פוסטים ובהם יותר מ-27 סעיפים. אופס.
29. להפיל בטעות חולצה על חבלי הכביסה של השכן החמוד מלמטה.
30. להתפלל שהיא לא תיפול עד החבלים של השכן שמתחתיו.
31. להתחיל לצחוק כמו מפגרת רק מהמחשבה על כך.
32. זה שתיים בחזקת חמש.
33. זה כבר לא.
34. לשתוק. די כבר.
35. לסיים באימרה חכמה.
36. לגלות כי אין לי כזאת.
37. לגנוב אימרה חכמה ממישהו אחר.
38. טוב, אבל ממי?
39. ניטשה. זה תמיד טוב. זה נשמע מאד חכם.
40. רגע, אבל אולי התרגום שלי לא יהיה דומה למקובל ויפספסו את כוונתי?
41. טוב אז לא ניטשה. אולי משהו מהתנ"ך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותייך. איזה מגניב.
42. זו משמעות החיים, היקום וכל השאר, לא?
43. לא להתלהב משעונים דיגיטליים.
44. לא לקחת את עצמי ברצינות.
45. לשלם לוועד הבית. הגיע זמן. גם לרחוץ את האוטו.
46. לגלח. יפה לי חלק.
47. התכוונתי לרגליים, נו באמת.
48. להצטער על כך שאני לא מצליחה להבליג על דברים עקרוניים. ניסוח טוב יותר: להצטער על כך שיותר מדי דברים נתפסים אצלי כעקרוניים. ניסוח מובן: לחשוב שלא הייתי צריכה לנפנף את שני החבר'ה הנחמדים שאיתם התווכחתי על פוליטיקה.
49. ובכל זאת לדעת שזה היה מוצדק.
50. לחפש ברשת בדיחות על בלונדיניות מטומטמות, להדפיס אחת מהן בגדול, ולתלות במשרד. להנות מהתגובות.
51. לשתות פחות קפה.
52. להתחנן לאחותי שתבוא לעוד ביקור. אני אוהבת אותה.
53. ניירות הממו מסעיף 13 לא יספיקו לרשימה שלי. לקנות דפי A4
54. kvpxhe kf,uc ckh kvx,fkcnxl/
55. להפסיק לכתוב בלי להסתכל במסך.
56. לזכור שהשמש לא זורחת לי מהתחת. זה רק האור של הויברט-אור.
57. ואי, אבל יש לו נורות LED, איזה מגניב.
58. ועכשיו, לפרסם.
59. אולי בעצם קודם להוציא את הויברטור?
60. להכניס את הבטריות למטען.

אני לא קונה הרבה בגדים. כי אני לא אוהבת את המדידות, כי אין לי פנאי, כי ממילא אני תמיד באותם בגדי ספורט, כי אני לא הולכת לאירועים שמצריכים "התלבשות".
אבל פעם בתקופה, מתפלק לי איזה בגד. רואה בחלון הראווה, ורוכשת.

הבעייתיים הם הג'ינסים. הם מחרמנים אותי באירוף. צמודים לירכיים ומלטפים בנוקשות, מחמיאים בראי, מדגישים את ... טוב, עיזבו.
העניין הוא שכבר כמה שנים יש לי ריטואל קבוע, קינקי.
אני קונה ג'ינס, הולכת הביתה בהחלטה שהפעם אתנהג יפה.
אני מודדת מול הראי ומתלהטת. מאד מתלהטת.
אני פושטת את המכנסיים ולובשת אותם שנית, הפעם ללא תחתונים.
נשכבת על הספה בסלון, פני מטה, ידי מהודקות למפשעתי, ומאוננת במרץ.
אוננות חיצונית, ללא חדירה.
זה כל העניין, לא מוסבר ולא נהיר אפילו לי עצמי. אבל נעים וסקסי.

אחר כך, לסל הכביסה.

המצב חמור ואני לא רואה מוצא: אני בלגניסטית ששונאת לסדר את הבית. אני גם שונאת לנקות.
הבית מצידו גומל לי בערימות אינסופיות של לכלוך ובלגן.
מה לעשות?

אפשרות א': לחפש סאב. לפקוד עליו לשטוף רצפות, להדיח כלים, לנקות פאנלים וחלונות, לכבס, לגהץ ולקפל. בתמורה אקרא לו אפס, וארשה לו ללקק את נעליי.

אפשרות ב': לחפש דום. הוא יפקוד עלי לשטוף רצפות, להדיח כלים, לנקות פאנלים וחלונות, לכבס, לגהץ ולקפל. בתמורה הוא יקרא לי אפס, ירשה לי ללקק את נעליו, ויעשה בי מעשה סדום.

אפשרות ג': לשכור עוזרת. היא תתעצל לשטוף רצפות, בקושי תסכים להדיח כלים, תסרב לנקות פאנלים וחלונות, לכבס, לגהץ ולקפל. בתמורה אשלם לה 250 שקל לסשן, ואחר כך לא אמצא כלום בבית.

אפשרות ד': לעבור דירה. בתמורה אקבל כאב גב מהאריזה.

אפשרות ה': לנקות בעצמי. עד כאן, מי מת?

אפשרות ו': לחזור בתשובה ולהתפלל לנס.

הצעות נוספות?

תמיד כינו אותי כך, פיוז קצר. במולדת הישנה זה היה "מקל עם קורי עכביש", המקבילה המקומית ל"פיוז קצר" הישראלי. מודה ומתוודה, זה נכון. נאום ההגנה, אם אני חייבת לספק משהו כזה, יכלול רציונליזציה של כל מקרה. הרי ברור כי לא סתם התעצבנתי, עיצבנו אותי.
אותו נתיך קצר גרם לי לא אחת לסיים קשרים, חלקם בעולם האמיתי חלקם בוירטואליה. על כמה מקרים כאלה כתבתי בעבר, מקרים בהם אין דילמה לגבי הניתוק, ועליהם לא ארחיב. יש אנשים שהשאלה היחידה היא מדוע לא נפנפתי אותם קודם. אלה מקרים קלים, האנשים הרעים.

אני רוצה לתהות דווקא על המקרים הגבוליים, כאלה שלא היה ברור לי אם אני רוצה לנתק או לא. ניתקתי (מקל עם קורי עכביש מתלקח מהר), אבל אני תוהה אם נהגתי באופן בו היתה נוהגת ישראלה ישראלי, דמות המבחן שלי. אבהיר כי ישראלה אינה דמות אמיתית, היא אחותו של "ג'ו הממוצע" שנולד בארה"ב. כיצד היא היתה מגיבה אם היתה בנעליי? נשארת? מנתקת? נוזפת?

המקרים המתוארים אמיתיים כולם, ולקוחים מהימים האחרונים.

מקרה א':
בחור חביב ומלא שמחת חיים. היה לו קשה להחליט אם שמו האמיתי הוא שגיא או אייל, אך למה להתקטנן. חביב מאד ושולח הרבה הודעות קטנות של בוקר טוב. בהחלט מחצין את הצד הגופני ומצניע את הצד הרוחני/אינטלקטואלי. בשלב מסוים הוא מכנה אותי בייבי. אני מעירה לו כי זהו כינוי מתנשא ואני לא מעוניינת בכך. הוא עונה במכתב בו הוא עושה זאת שנית. אני מעירה. כמה מכתבים אחרי כן אני מגלה כי אני בייבי בפעם השלישית. אני מבהירה לו כי מעתה נפנה לדרכים שלא תפגשנה. הוא בתגובה: "את טיפוס פלצני . יהירה . מורמת מעם ..... שיהיה לך רק בהצלחה בייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייבי !!"

אז לזכותו עומדת ההתמדה ושמחת החיים. לחובתו, חוסר כיבוד גבולות וריקנות מסויימת בין האוזניים.
מה היה נכון לעשות, לנתק או לשמר?

מקרה ב':
בחור מקסים אמיתי. עורך דין חובב מוזיקה קלאסית. דיברנו על נושאים רבים, ערים יפות באירופה, סגנון הניצוח של קארייאן, חידות מתמטיות שהחמוד הציג לי, הרגלי אכילה, הכל. דיברנו על השכלה גבוהה, על רכבים שמנועם שודרג לכלל מפלצות, התחברנו.
ואז הגיעה השאלה על פוליטיקה. מבלי להסגיר את עמדתי, אגיד כי היא אינה מיינסטרים. ממש לא.
אני לא נהנית לדבר על פוליטיקה כי מעודי לא נוכחתי בתועלת שבכך. זה מרגיז (כי המציאות מתסכלת), זה לא משנה את המצב, זה מביא למחלוקות ולמריבות. ביקשתי ממנו לסגת מהנושא, אך הוא המשיך לחטט בו תוך שהוא חושף את עמדתו. הוא לא היה ספציפי אך היה ברור כי הוא שייך לצד השני, לכוחות השחור. ביקשתי ממנו פעם נוספת לא להתייחס לכך, אך הוא עמד במריו. ניתקתי.
בתגובה, הוא לא קילל, לא איחל לי מיתה משונה, רק הביע צער. למרות שלא נהיה חברים שלחתי את הפוסט זה לאישורו. הוא ראוי לכבוד האנושי הזה.

נקודות זכות: חכם, נחמד, משכיל, קרוב לי בכמה תחביבים, עדין.
נקודת חובה: שייך לצד השני.
מה היה נכון לעשות, לנתק או לשמר?

מקרה ג':
הוא: העברי טלפון, חושב שמתאימה.
אני: תודה, לא.
הוא: טודה אל הטגובה, שיארתי שאני לו מושלם כמות דאת... לפחות כעת אני יודע שהחשוב מכל הוא הרושם, את ?פלצנית? מהממת שרוצה ללמד את כולם אף תחביר נכון בעברית, על שלל השפות הנוספות, רחמנא .., נתערב שרשימת ההתעלמות שלך גדולה יותר ממספר הגברים שבספר הטלפונים שלך ואו של המכירים אותך .... 😄 פורים שמח !!!

אני משערת שצעקות ה "תזרקי את האדיוט" מהדהדות כרגע מגרונכם. זה לא היה קשה. לגבי מקרה ג' אני תוהה האם יכול היה להווצר מצב בו אתרשם כי הוא ראוי לקשר. משהו כמו...
הוא: העברי טלפון, חושב שמתאימה.
אני: תודה, (כאן יש להזין מספר) .
הוא: תודה חביבתי. כעת אני רוצה, ברשותך, לדון איתך על משנתו של קירקגור כפי שבאה לידי ביטוי ב"חיל ורעדה", לערוך אימון חרבות, לצאת לריצת ערב בצוותא, לבשל לך ארוחה רומנטית ולשאת אותך לאשתי.
אני: הו, תודה. מסכימה.

וברצינות, האם יכול להיות שאדם שמפגין חוסר כבוד בסיטואציה אחת יתגלה כאיש מכבד בסיטואציה אחרת? האם ביקום מקבילי כלשהו החזיר יהפוך עורו ויהיה לנסיך מלא קסם?

מה היה עלי לעשות במקרים א', ב' ו- ג'?

רגע לפני שפורים מתאדה ומותיר אותנו לחסדיו של האביב, אני חייבת לשאול שאלה חשובה:
מהו המילוי החביב עליכם באוזן המן?
זו לא שאלה פשוטה, ואני פשוט מסוקרנת. אני מנסה לדמיין את טעמם של חלק מהכותבים פה, ונדמה לי שאני מצליחה. אבל רק כדי לדעת בוודאות, אנא ענו: פרג/שוקולד/תמרים/חלבה/ריבה/אחר. זה לא יקח הרבה זמן וזה ישמח אותי. בבקשה.

*בין הפותרים נכונה יוגרל רעשן.

בפוסט הקודם כתבתי "יגיעו" במקום "תגענה".
עכשיו אפשר להטיח בי כי העברית שבפי מקומה בשוק, שאני נשמעת כפרחה, שאבשלום קור מתהפך בקברו (אופס, הוא בחיים?), שעברית קשה שפה.

מה יהיה עכשיו? אלה שמקפידים על עברית שמעידה על עושר לשוני ועל חשיבה של ממש יצנזרו אותי. אזכה לקיתונות של התעלמות ואשאר כאן בודדה, ללא תגובות וללא הודעות אדומות. אהיה ערירית כערער במדבר. מוטב לי כבר להתנסח כך שאובן על ידי חובבי הלעז, מאחר וטהרני העברית ינדוני. אם כן, אהיה ערירית כג'וניפרוס אוקסיסדרוס במדבר, לא פחות.

מחשבה מבעיתה לא פחות מנקרת בשולי גולגלתי. זרם ההודעות לא יפחת, צפחת השמן לא תחדל, והמבוע יעלה על גדותיו. אולי עבור המגיב הממוצע (ועבור המציע הממוגב) אין כל עניין בכתוב, אלא רק בישבני החיוור. עבורו, יגיעו או תגענה, היינו הך.

תודה לנחמדה שתיקנה אותי בהודעה פרטית.
להגנתי אומר כי:
1. הייתי עייפה.
2. עולה חדשה, מותר לי.
3. זו לא אני, החתול לחץ על מקשי המקלדת.
4. אני בלונדינית, מותר לי.

לאחרונה שפכתי אש וגפרית בכמה מהפוסטים שלי על ראשם של כותבים שחרגו מגבול הטעם הטוב. הדינמיקה מאד פשוטה: הם מרגיזים אותי בהודעה אישית, אני מתעצבנת, כותבת לבלוג, זוכה לתגובות ונרגעת. היו כמה מגיבים שבעבר המליצו לי להשתמש באופצייה של רשימת התעלמות, ולמרות קושי פסיכולוגי לעשות זאת התחלתי בכך. יבואו על התודה "המשדרג", "מתחשב בך" ו- "פסיכולוג בספת עור", על הערותיהם/ן המחכימות ועל נסיונותיהם להרגיע את עצביי הסוערים. מובן שהם לא הצליחו, אך האשמה כולה רובצת לפתחי.
אבל הם (או הן, אי אפשר אפשר לדעת כאן) גרמו לי לחשוב. מאז שאני בכלוב בניתי רשימת התעלמות נאה. היא מורכבת כולה מכאלה שפנו אלי באופן בלתי ראוי. אף אחד לא נכנס למסדר האי-תהילה הזה מיידית, תמיד אחרי התרעה.
אני תוהה, מהו הגודל של רשימות ההתעלמות שלנו? אני בטוחה כי הן הכי קטנות אצל שולטים. לא סביר כי נשלטת שפונה במכתב ומקבלת סירוב תענה בתשובה "אפתח לך את התחת, סנוב שחצן", לא נראה לי.
סביר, אך אולי אני טועה, כי רשימות ההתעלמות יגיעו למקסימום אצל נשלטות. על כורחי אני מנסה למקם את עצמי ביחס לאחרות, למי יש גדול יותר? כמה אני פסלתי וכמה האחרות? האם אני נשרפת מהר יותר או לאט יותר מהגולשות האחרות?
אז הנה בקשה, בשם המדע ובשם הרצון להשביע את סקרנותי (ולהשביע את איילות השדה, אבל זה כבר עסק אחר): כמה שמות מופיעים ברשימת ההתעלמות שלכן?
אשמח לתשובות מכל סוג, אך הכי אינפורמטיבי יהיה מהסוג של:
מספר (כמה יש ברשימה), תאריך הצטרפות לכלוב, נטיה (שולט/ נשלט/ נשלטת/ נשלטת!!!111 וכד')

מתה מסקרנות, נו כבר, כתובנה לי.

אני לא יכולה לנבוח. בקושי אני מדברת.
דלקת בגרון.
שום דבר מסוכן, והפרוגנוזה אומרת שתוחלת החיים שלי היא עוד 50 שנה למרות הדלקת, אלא אם כן אתחיל לעשות בנג'י-קורי-עכביש.
ובכל זאת, זה סוחט ממני את החיוניות ומותיר אותי ריקנית. לא מתחשק לי לעשות כלום, בקושי לקרא. ריצה? עזבו אותי, רק קצת תרגילי גמישות. עברתי ליד שק האיגרוף וגיליתי שלא מתחשק לי להרביץ לו. בכל זאת הרבצתי לו עשר דקות, שלא יעלב, אבל זהו.

אז... אם אגיב למי מכם בחריפות בימים הקרובים, יש לי תרוץ.
אם כבר עשיתי זאת, עכשיוברור למה.
ואם אהיה תוקפנית בעתיד הרחוק יותר, עוד חודש נניח, זה בגלל שעוד חמישים שנה הכל ייגמר, וממילא אסור לדפוק חשבון.

בכו ל- פ' המסכנה,
מה נפוח הוא גרונה.
כה כואב וכה נפוח
לא תוכל עמכם לשוח.
חושבת לה מה ומתי יגיע הסוף
וחיש ת'גרון היא בוודקה תשטוף.
:)