אוהבת שירה.

חוקי מרפי נכונים, על כך אין ויכוח. למעשה, ידעתי אותם וניסחתי אותם לעצמי עוד לפני ששמעתי על מרפי.
למי שלא מכיר:
1. אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש.
2. אם שום דבר לא יכול להשתבש, הוא בכל זאת ישתבש. בזמן הכי גרוע.
3. צרות צפויות להגיע כשאתה הכי פחות צופה אותן.

יש עוד, אבל העיקרון מובן. הפרוסה תיצנח על הריצפה עם החמאה למטה, המעלית תתקלקל בדיוק כשאת ממהרת לנתב"ג ועמוסה במזוודות, הדף היחיד שאי פעם תאבדי הוא טופס הזכיה בלוטו.

ועכשיו לזווית האישית. יש לי בבית 23 כפיות. בחיי, ספרתי. ניתן היה לחשוב כי זה מספיק לבחורה החיה בגפה ולא נוהגת לארח.
אז זהו, שלא. תמיד כשאני פותחת את המגירה של הסכו"ם, המדור של הכפיות ריק. היכן הן הסוררות? מלוכלכות, שוכבות בכיור, מצחקקות במדיח, מסתתרות בסלון. הכל, העיקר לא להיות במקום.
זה לא שהן תמיד חסרות, הכפיות הנקיות, זה רק כשצריך אותן דחוף.

א. אני יושבת עם קפה וביסקוויטים, שקט ושלוה. ידי האחת אוחזה בספל והשניה עושה במלאכה, כלומר מקלידה.
אני טובלת את הביסקוויט בקפה, והמניאק הזה נשבר וצונח אל הספל. סוס ורוכבו רמה בים, רק במהדורה מוקטנת.
עכשיו ברור כשמש כי אם לא אמשה אותו תוך ארבע שניות, הקפה יהפוך לעכור ומגעיל. מה צריך? כפית. איפה היא? הנחתי בכיור. גררר, מרגיז. ומה חסר במגירת הכפיות? נכון. מרפי אחת, אני אפס.

ב. השכנה עולה אלי עם תיק מחשיד בגודלו על כתף אחת, תינוק מצווח על השניה. היא מבקשת נ-ו-ר-א יפה שאשגיח עליו לחצי שעה, מקסימום שעה. טוב, אולי שעה וחצי. אין לי מושג מה עושים עם תינוק, אז היא מעבירה אותי קורס מזורז באימהות, מה שגורם לי לחשוב כי כל אם יכלה לצלוח קורס טיס עם יד קשורה מאחורי הגב. גולת הכותרת, סימילאק, מין תחליף חלב. מים רתוחים יש בבקבוק, אבקה יש במתקן מיוחד, רק להוסיף ולערבב. חמש דקות אחרי שהיא הולכת התינוקי מתחיל לבכות. מה זה לבכות? צופר של מכבי אש משולב באזעקת אמת. אני מנסה להרגיעו, לשווא. מדקלמת לו פואמות משעשעות (father William) אך הוא לא מתרשם. בודקת את החיתול והוא יבש. זהו זה, רגע האמת. אני שופכת את האבקה לבקבוק, הוא צורח והלחץ עולה. מה נותר? אה, לבחוש. במה בוחשין? זה קל, כפית.
זה הרגע בו מרפי מחכך את כפותיו בהנאה, מגירת הכפיות ריקה. מרפי שתיים, אני אפס.

ג. השכן החתיך מלמטה דופק לי בדלת ועל פניו הבעה נבוכה. בדרך כלל הבית שלי כל כך הפוך, שהייתי קוברת את עצמי מבושה אם הוא היה מגיע. אבל הפעם, תודה על חסדים קטנים, הבית מצוחצח, לפחות בסטנדרטים המקלים שלי. אני מזמינה אותו להכנס אך הוא אומר שהוא ממהר. הוא רק רצה לשאול מתי משאית האשפה מסלקת חפצים גדולים. בכל זאת קפה, אני מציעה, והוא מתרצה. אני מדליקה את המכונה ויודעת כי הוא עתיד לצנוח. אין כמו הקפה שלי. מכינה את הספלים, טוחנת את הקפה, מביאה סוכר, מקציפה חלב ו... מגלה כי אין לי כפיות. זה בכלל לא סקסי לעמוד מול הכיור המלא ולחפש בו כפיות. לא היתה לי ברירה, השתמשתי בסכין על תקן כפית. הוא הסתכל עלי במבט מוזר, על העוקם. זהו, אבוד לי, הוא גילה שאני לא בלבוסטע. אצטרך לחפש חתן אחר. מרפי שלוש, אני אפס.

עכשיו תורכם. אל תספרו לי על מרפי, זה נדוש. ספרו לי סיפורי כפיות. או, גוד, לא לזה התכוונתי. כפיות ממתכת, לא התנוחה. רק את זה יש לכם בראש?

הסוגיה תמיד עולה, איך לעזאזל לעצב שם את השיער?
פרט לסמית' ג'ארד ההורס, החבר של סמנתה מסקס והעיר, אף גבר לא אוהב "פול בוש".
בבואם להעיר לך על שיער הערווה, מתחלקים בני ישראל לארבעה.

חכם, מה הוא אומר:
יהיה לך יותר נוח, יותר קל להתנקות, יותר נעים בשעת סקס.
חוץ מזה את תשמחי אותי, אז אולי תגלחי?
אף את אמרי לו כהלכות הפסח, והיא שעמדה לאבותינו.
ציטוט חלופי: שיערי צימח, שדיים נכונו, ואני עירום ועריה, יש'ך בעיות עם זה?

רשע, מה הוא אומר:
לשם מה העבודה הזאת (למצא את איבריי הפנימיים) לי? לי, ולא לו.
ולפי שהוציא עצמו משם, כפר בעיקר.
אף אני אקהה את שיניו ואומר לו: לו היית שם, לא היית נגעל.

תם, מה הוא אומר:
מה זאת????? (מתבונן נבוך בערווה השעירה ולא מבין)
ואומר לו: כיבשה! צייר לי אותה טייס צרפתי מחורבן שמטוסו נחת במידבר. כיבשה.
לכבשים יש איזשהו פטיש לפסח, נדמה לי.

וזה שאינו יודע לשאול,
פתחי לו. ירצה- טוב, לא ירצה- שיחפש את שאר החברים שלו שטרם למדו לשאול.
עדיף שלא ילמד לשאול, אחרת שאלתו הראשונה תהיה, בובה, על הורדת שיער בלייזר שמעת?

* * *
ת'אמת, יש גם סוג חמישי, זה שאינו יודע לשתוק.
הוא יתבונן בעירומך, ישרוק, יניד את ראשו הנבוב מצד לצד ויאמר:
יא-וואראדי, כפרה, פה אני צריך איזה GPS בשביל להתמצא.
את שיני הרשע יש להקהות. את שיני זה-שאינו-יודע-לשתוק יש לשבור.

* * *

חג שמח.

הקדמה 1.
לפעמים אני חושבת על האות שין. לפעמים היא ימנית כמו שמש, לפעמים שמאלית כמו שומשום. לפעמים היא שורקת ודומה יותר ל- TH אנגלי. המוכר במכולת שליד ביתי אינו מסוגל להגיד צדי, במקומה הוא אומר סמך. הוא מוכר לי בייסים בחסי מחיר וזה מסויין. בהתחלה הייתי מחייכת, כיום אני רגילה. איך כותבים את הצליל של שין שורקנית? אני חושבת שאכתוב ש', זה יעשה את העבודה, או שזה יעש'ה אותה. כששיני החלב שלי נשרו חוויתי את השינוי בצלילן של האותיות השורקות. קשה היה ללשון לעצב אותן כתמול שלשום והן נשמעו בפי זרות, כאילו מישהו אחר מבטא אותן. גם ככה יש בלבול בין שין וסמך בהונגרית. האות S מבוטאת כשין. כדי לבטאה כסמך יש להוסיף לה סימן קטן מעל. כשנשרו לי שיני החלב, חדלתי לדבר הונגרית לכמה חודשים כי התביישתי. העיקר לא להשמע מש'ונה.
גם האות ת עשויה להשמע כמו ש' שורקת כשהיא יוצאת מבין שפתיים חסרות שיניים. זה מש'עש'ע אות'י. כן.

הקדמה 2.
אצלנו בעבודה כולם חייבים לעבור בדיקות רפואיות מקיפות אחת לשנה. טסט לאוטו וטסט לעובד, דין אחד יקרה את שניהם. בכל שאר המחלקות הדו"חות עוברים לרופא, והוא עושה בהם מה שעושה. לא כך במחלקה שלי, אצלנו זה חייב להיות אחרת. הבוס מתעקש לבדוק את הדו"חות בעצמו והוא אינו מסתפק בהמלצת כשירות של הרופא. הוא רוצה לראות את הנתונים הגולמיים.
הבדיקה נערכה לפני כמה חודשים. כשהתוצאות הגיעו נכנסתי למשרדו של הבוס והראיתי לו אותן. הוא קימט את מצחו ועיין בנתונים. חלק מהמדדים נצבעו באדום כי היו מחוץ לטווח הנורמה. אותי זה קצת הדאיג. אותו פחות. הוא התייחס בחיוך לרמת המוגלובין גבוהה (את לא אישה, הוא קרא, יש לך המוגלובין של גבר קרניבור, אבל זה בגלל הריצות שלך), הרגיע את חששותי בנוגע לבילירובין חריג (זו תסמונת ז'ילבר, לדבריו, משהו חסר משמעות) וציקצק בלשונו למראה ערכי הליקוציטים (את תחיי, כנראה, להבא נסי לא להיפצע).
רק הצילום הדנטלי שלי גרם לו לדאגה. מתברר כי שיני הבינה התחתונות שלי כלואות, ומעולם לא התפתחו. לדבריו זה עלול לגרום לגידול יתר של שיני הבינה העליונות. בינה מעולם לא היתה הצד החזק שלך, הוא העיר, זה לא מפליא. לבסוף הוא אמר שאני בריאה כמו סוס בלגי (מה שזה לא אומר) ושאעוף לו מהעיניים. שמחתי. טוב לדעת שאני בריאה, ושאני אחיה, כנראה. רק כמה שעות מאוחר יותר התחלתי לדאוג ממצב השיניים, מה זה אומר ששיני הבינה התחתונות שלי לא בקעו, האם אני חסרת בינה? האם הן יבקעו יום אחד ויציקו לי, או שנגזר דינן להישאר כלואות? חשבתי על כך קצת, התעייפתי ונרדמתי.

הקדמה 3.
באימונים של אומנויות לחימה, כל אומנות לחימה, ננקטים אמצעי בטחון רבים להגנה על שלומם של המתאמנים. הראשון שבהם והחשוב מכל הוא מילת עצירה. די דומה למילת הבטחון הבדסמית, משהו שאמור להגן על המשתמש ברגע בו זה יותר מדי. המילה סטופ מקודשת באימונים, שומעים אותה ומפסיקים מיד. אי אפשר אחרת.
לפני שנים רבות התאמנתי עם הבוס. בזמן האימונים אני לא מכנה אותו בוס, אלא סיפו, מורה. תרגלנו קרב חופשי והחלפנו מהלומות ובעיטות. בשלב מסוים התעייפתי והרגשתי קוצר נשימה. הוא דווקא הגביר את הקצב ומצאתי עצמי בלב סערה של אגרופים ובעיטות. ספגתי וספגתי, הרגשתי כי הזרועות נפגעות ומתנפחות, הצלעות מזועזעות, הפנים אדומות מפגיעות. המשכתי במאמצים. הבעיטה לסרעפת תפסה אותי לא מוכנה וסחטה ממני את כל האוויר. התכופפתי ונאבקתי על נשימתי, האוויר לא הגיע. האגרופים המשיכו לטחון אותי, נוחתים על הכתפיים, המותניים, הגב. הרמתי כף יד ולחשתי סטופ, כפי שסוכם. האגרופים נמשכו, הוא בטח לא שם לב. סטופ, זעקתי, סטופ. סיפו המשיך. זה לא שהוא לא שמע, זה לא מחוסר תשומת לב, הוא פשוט התעלם מבקשתי. הפיתוי לקרוס על הרצפה היה עצום, ליפול ולחדול, לקבל הפוגה. מבט אחד לעיניו הבהיר לי כי גם אם אפול הוא ימשיך בשלו ויבעט בגופי המוטל מטה. הייתי שק חבטות, והייתי חייבת לצאת ממצב זה. הזדקפתי ושיגרתי אגרוף. לא מספיק טוב, מסתבר, כי ספגתי כמה כאלה. ניסיתי בעיטה אך נבלמתי, בלימה, בעיטה נגדית ושני אגרופים. הרגשתי כי אני שוקעת, מאבדת את המיקוד, ראייתי מתערפלת. זה המשיך. חשתי כעס עצום, רחמים עצמיים, אפילו פחד של ממש לשלומי. אך דווקא בנקודה מסויימת השפל דווקא נתן לי כוח. הצלחתי לדחוק את הפחד מהכאב, ולשאוב מהכאב שנותר בי עוצמה מחודשת. עוצמה טהורה, נקיה, קרה וחמה כאחת. ממקום לא מובן בנפש מצאתי כוחות להשיב מלחמה ולהילחם, לא רק להתגונן, להילחם מתוך ידיעה כי אני טובה. אותה מלחמה היתה שונה, לא היה בה את המימד האישי, ללא פחד או אדרנלין, ללא תחושה אישית. הרגשתי כי אני מביטה מבחוץ על שני אנשים נלחמים, רק שבמקרה אחת מהם היא אני.
כשסיפו הפסיק, הוא חיבק אותי ושאל אם הרגשתי את המקום הנקי ההוא. אמרתי שכן. זהו הסאב-ספייס, תת-המרחב של העוצמה החבויה, הוא הסביר, המקום בו כל לוחם צריך להיטהר ממועקת הפחד ולשאוב ממנו כוחות. זהו החלל הפרטי בו נמצאים במנותק מהעולם ומקרבותיו, האזור בו הזמן עומד מלכת ומאפשר לנו להתחבר לדאן-טיין, למרכז העוצמה. רק הכניסה לאותו סאב-ספייס מנטלי מאפשרת לנו לאזור כוחות כשאנו בשפל. לא מדובר על התגברות, הוא הבהיר, התגברות היא תהליך הדרגתי בו אנו לומדים להלחם בקשיים. כאן מדובר על מופע שאינו רציף, רגע את בקרקעית ובמשנהו בפסגה, פנומנה שלא באה להתנגד לשפל אלא לנצלו. זוהי, כך אמר הסיפו, גרסת הקונג-פו של "ממעמקים קראתי יה".
מאז למדתי את תת-המרחב הזה היטב. בקרבות אינספור בהם הוכיתי וספגתי חבטות, בלחימה כנגד הסיכויים, בדימום ובחנק ובסחרחורת. רד,צלול, שקע, השפל רדת, ורק שם תמצא את הסאב-ספייס.
כל לוחם סביר יכול לתת תצוגת לחימה טובה כשהוא במיטבו, רק לוחם גדול יכול להגיע בשבריר שניה אל אותו מקדש-מעט של התעלות.
סיום האימון, כמו תמיד, הוקדש ללימוד תיאורטי. אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, ציטט סיפו את מלכנו האדמוני. מדוע העיניים נישאות דווקא אל ההרים? יש המפרשים כי מחמת גובהם ויש האומרים כי לזה המצוי בקרקעית כל סביבותיו נידמים כהרים. אך אני, אמר סיפו, חושב אחרת. המבט ננעץ בהרים דווקא כי ברור שלא מהם יבוא העזר. דוממים הם ולא יחלצו להושיעך. דווקא הם, הבלתי מסייעים, הם הכתובת הנכונה למבט המצוקה. משם לא יבוא עזרך, והמבט רק ימחיש לך מה נואש מצבך. ההרים יבהירו לך כי הגעת לשפל, ולכן הם אלה שיקרבוך לדאן-טיין, יביאוך ישירות אל הסאב-ספייס.

הקדמה 4.
אני לא יוצאת מספיק, זה ברור. אני צריכה לצאת יותר, להכיר גברים, לחיות. הבעיה היא שקשה למצא מישהו ראוי, כזה שאעריך אותו ויהיה לי טוב בחברתו. נסיונות רבים הניבו דייטים מאכזבים, רגעים בהם כעסתי על עצמי שהתפתיתי לפגישה שנשמעה מפוקפקת מראש. כולם אומרים לי שאני צריכה להתפשר, אולי הם צודקים. מיליארד אמהות פולניות לא יכולות לטעות, והאמינו לי כי אמי מנדנדת כמו מיליארד, לפחות. אז ניסיתי לסנן פחות, וגם אם תחושת הבטן אמרה לי כי אני עושה טעות, אני מחליטה להתעלם ממנה. אם הבחור נשמע טוב על הנייר, אסכים להיפגש, אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות?
אז פגשתי כמה גברים שלא התלהבתי ממה שידעתי עליהם. האחד אינו קורא, השני אינו ספורטיבי, השלישי שוביניסט. הרביעי אוהב נס-קפה, עד כדי כך הסכמתי להתפשר. לא יצא מזה שום דבר טוב. עם אחד נשארתי מיודדת, עם האחרים לא.
היו גם כאלה שנשמעו טוב על הנייר, אך התגלו כמאכזבים. מרגע שגיליתי את עולם הוירטואליה גברים רבים הפכו לנסיכים של ביטים ופיקסלים. המקלדת נוחה ללחיצה, ובהינף אצבע אתה הופך להיות מי שהיית רוצה להיות. כולם גבוהים, חטובים, נאים, אתלטים. כל אחד הוא מדען טילים חובב-שירה שעוזר בשעותיו הפנויות לקשישים ולנכים, כל צפרדע הוא נסיך. התאכזבתי לא מעט עד שהבנתי כי עלי לערוך סינון קפדני. אם האיש אינו מוצא חן בעיני בוירטואליה, אין סיכוי שנתחבר במציאות. כל פגם זעיר שמתגלה על המסך, יתממש לערימת חסרונות אדירה כשניפגש פנים אל פנים.

אחת הפניות שקיבלתי בכלוב נשמעה טובה. הבחור הוא רופא שיניים, לדבריו, נאה מאד וחובב-קריאה.
הוא גם התנסח בנימוס. נשמע טוב, נכון? הבעיה היתה שתחושת הבטן שלי זעקה כי אסור לי ללכת לפגישה איתו. הוא לחץ ורצה וביקש, וכמו מטומטמת הסכמתי. למה? כי אמא אמרה שאני צריכה להכיר רופא או אינג'יניר, כי הרגשתי בודדה, כי התקווה הרומנטית שבי חזקה משביבי הרציונליות שלי, כי... כי אני דבילית. דיברתי עם הבחור. נשמע נחמד, אפילו גר באזור שלי. הבהרתי כי אני לא סאבית והוא אמר כי זה בסדר גמור עבורו, הוא לא מחפש סאבית, הוא מחפש בן-אדם. הרגשתי מוחמאת: הוא מוכן עבורי להתגמש בנוגע להעדפתו המינית, בגלל שאני כזו מקסימה ומיוחדת. למרות שאני מעדיפה פגישות במקום שקט מאד, קרי הבית שלי, קבענו בבית קפה, ליתר בטחון. אמרתי לעצמי כי יש גבול לכמה שפגישה יכולה להתפנצ'ר במקום ציבורי, הרי הוא לא ינסה לאנוס אותי שם, נכון?


הסיפור.
נפגשנו בבית קפה ודיברנו. קשה לי לשים את האצבע על הסיבות שבגינן הוא לא נראה לי מושך. למעשה, לא מדובר במשיכה או אי-משיכה, כל חושיי זעקו כי האיש פסיכופט, אחד שלא יהסס להזיק לזולת. למרות זאת ניסיתי להנעים את זמני ואת זמנו, להיות שנונה ומקסימה, לצחוק כשהוא מתבדח ולהעמיד פנים מתעניינות כשהוא מדבר. הרגשתי צדיקה, ככלות הכל הייתי נחמדה אליו כדי לא לפגוע בו. שעה ורבע ישבתי מולו ולבסוף אמרתי כי אני צריכה ללכת. הוא ציוה עלי להמשיך לשבת! פערתי עיניים בתדהמה. מה, כאילו, מה אמרת. אל תעזי לקום, הוא אמר בחוצפה תהומית. למען הדיוק הוא אמר תעיזי, לא תעזי. אם הייתי יודעת את זה מראש לא הייתי באה, אני אלרגית לאומרי להעיז במקום להעז. אך בכל מקרה, הבהרתי לו כי אני לא מקבלת פקודות מאף אחד, קל וחומר ממנו. הוא נעץ בי מבט לא נעים כשקמתי ממקומי ואמר כי הוא ילווה אותי למכוניתי. ניסיתי להניאו מכך שכן חברתו לא נעמה לי, אך הוא התעקש. צעדנו במגרש החניה הצפוף כשהוא הולך קרוב אלי, קרוב מדי. לפתע הוא אחז בזרועי וצבט בחוזקה את השריר התלת-ראשי. מן הסתם הפלטתי צעקה, זה כאב. אמרתי לו שזה כאב. הייתי בטוחה כי אשמע התנצלות, מן הסתם הוא איבד שווי משקלו ונאחז בי כדי להתייצב, משהו כזה. חשבתי כי יהיה לו לא נעים. אז חשבתי. פרצופו לבש מבע לא נעים והוא לא אמר דבר. בכל אחד אחר הייתי נוזפת, אך מבחינתי הוא תויג כשייך להיסטוריה שלי, כך שלא ראיתי בכך טעם. המשכתי ללכת, אך אחרי צעדים מספר הוא אחז בזרועי השניה, משך אותי אליו וצבט שנית. אמא אמנם רוצה שאתחתן (הקדמה 4) אך יש גבול לכל תעלול. יכולתי לעשות מה שכל בחורה נורמלית היתה עושה, לברוח משם, להימלט לאוטו, ולאחר ההתאוששות להרגיש רע עם עצמי, לדעת שאני קורבן קטן ועלוב. יכולתי, נכון, אז מה? זה אומר שאני חייבת? כשהוא נע פעם נוספת המנגנון העתיק נכנס לפעולה. כל הקטע שאתאר כרגע נמשך להערכתי שניה וחצי, שנייתיים גג.
נכנסתי לסאב-ספייס (הקדמה 3) בשבריר רגע. האויר סביבי קפא, הוקפתי בבועה קשיחה וצוננת, כל הקולות ברקע נאלמו ונעלמו. ראיתי בדמיון את סיפו מרצה לי את אחת מהרצאותיו המופרכות אודות החשיבות של אסתטיקה בלחימה. 'כשיש לך כמה אפשרויות' הוא אמר, 'בחרי את זו היפה יותר'. מהו היופי, ראיתי עצמי שואלת, וסיפו ענה 'יופי הוא משב הרוח על עלי הזית. יופי הוא תנועה עגולה ורציפה. יופי הוא חוסר מאמץ, יופי הוא הומור'. הומור, כן, זה הפתרון. אסור לי להיכנס לקרב מתוך רצון לנקמה או מתוך פחד. עלי לשאוף לאיכות, ליופי הגלום בתנועה, להומור שבה. ביני לבין המטרה היה מרחק של חצי מטר בלבד, ועומדים היינו בין שתי מכוניות חונות, מטר בלבד מפריד ביניהן. נסוגתי ברגל ימין את מלוא המרחק שהמכונית שבגבי הותירה לי, ובשמאל נעתי מהר בצעד רחב החוצה. ידיו החלו להתרומם לעברי ולסגור את המרחק לכוון צווארי. מתוך הסאב-ספייס ראיתי את גופו כלא קיים, ביטלתי במחשבתי את ממשותו. 'היי את הכוריאוגרפית של קרבותייך' הדהד הקול בראשי, 'לעיתים ניצחון נמדד ביכולת תכנון של התנועה במרחב'. בידי הימנית הסטתי את שתי ידיו בתנועה מעגלית, מהפנים אל החוץ כמגב של מכונית. בשמאלית כיוונתי אגרוף אל צלעותיו, לא מספיק חזק. לא היתה לי כוונה לראות אם כואב לו, אין לכך פנאי, הקריטריון הוא ווקאלי: קול עמום של תוף או קול פיצוח. הסאונד לא הגיע אלי, אך לא חשתי כל שבירה. החזרתי את צד שמאל שלי למיקומו הקודם, התכווצתי לעמידה קומפקטית ושלחתי שני אגרופים לסרעפתו. מיד לאחר מכן הדהד הסיפו בראשי 'בינה לא היתה הצד החזק שלך... שיניים... את תחיי כנראה'. (הקדמה 2, למי ששכח) שילבתי אצבעות על עורפו של יריבי, סובבתי את שנינו בתשעים מעלות כדי לקבל מרחב מאחוריי, משכתי את ראשו למטה ובו זמנית הרמתי ברך לפרצופו. את צליל השבירה שמעתי היטב. סטופ, יצאתי מהסאב ספייס, שתי שניות דחוסות.
התרחקתי שני צעדים לאחור כי לעולם אין לדעת האם הצד השני באמת מנוטרל ומוטב רחוק מקרוב.
הוא התרומם לאט לאט, כמו בהילוך איטי בסרט. פרצופו היה מלא בדם, אף פגוע ושן קדמית אחת חסרה.
מבטו היה מעוות מכאב ומהול בתערובת של פחד וזעם. הוא קירב את ידו לפיו, נגע באיזור והתבונן בכף היד המגואלת בדם.
" ת'ראי מה עש'ית לי, ש'רמוט'ה ", כך הוא צעק בדמעות, " ש'ברת לי ש'יניים ".
אותות הסאב ספייס עוד ניכרו בי, חשבתי בצלילות מדהימה. נזכרתי באות שין, נזכרתי באותיות שורקות כאמור בהקדמה 1, ונזכרתי באמירות הסיפו על הומור. כן, הומור.
"מה אתה מתבכיין", אמרתי לאיש המדמם, "זה כולה שן בינה".
" ז'ה ש'ן חות'כת', חת'יכת' מט'ומט'מת' " הוא זעק.
אבל, עניתי בחיוך, אולי עכשיו תהיה לך בינה, ש'מוק ש'כמוך!!
הסתובבתי משם והלכתי לאוטו, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק. אותיות שורקות תמיד עושות לי את זה....

הערות:
1. לא כולם כאלה. יש נחמדים.
2. לא הייתי צריכה לחכות לצביטה השניה. אני נחמדה מדי.
3. יש לי שני סימנים כחולים, כוס אמא שלו.
4. תרסיס "קליה". השריה קצרה, כביסה, וכתם הדם נעלם.
5. אמא, אם את קוראת זאת דעי לך שבאמת ניסיתי להתחתן עם רופא. מה את שואלת? מה? המילה הזאת בדסמ ? אין לי מושג. בטח היתה לי שגיאת הקלדה.
6. מה שאלת? באיזה אתר הכרתי אותו? "פורום לספרות בת ימינו", ככה קוראים לו, והכתיבה שם בעברית, כולם יהודים טובים, אל תדאגי.
7. לא, אמא, אני לא אתן לו הזדמנות שניה. כן, אני יודעת שככה לא אמצא חתן.
8. את תמיד צודקת, אמא.
9. מה זאת אומרת אם שכבתי עם סיפו? אמא, אני בתולה!

בקרב המוני הכותבים והכותבות בכלוב, יש אחת שאת כתיבתה אני מעריכה במיוחד.
כותבת מחוננת, מהוקצעת ומעמיקה. כל אחד מהפוסטים שלה מחכים ומלמד. הלוואי והייתי כותבת כמוה.
היא כתבה לי שהיא נהנתה מכתיבתי והוסיפה כמה הערות שלדעתה ישדרגו את הפוסטים העתידיים שלי. החמודה אפילו הבהירה (בערך עשר פעמים) כי היא אינה שופטת וזה לא בא ממקום של התנשאות ו... טוב, אפולוגטיקה.
אז לא רק שלא נעלבתי כפי שהיא חששה, אני חשה מוחמאת. לא ברור אם אוכל ליישם את עצותיה (הנכונות), אך היא הצליחה לשמח אותי. בדבר מה פעוט, התייחסות, תשומת לב, הערכה.
אז ככה:
1. יש לי סיבה להתגאות.
2. אני ממש שמחה.
3. זו שימחה שלא קשורה לאף גבר, זה משהו חדש עבורי.
4. השימחה גם אינה נובעת מצעצועים חשמליים. התכוונתי לאלה שרוטטים.
5. גם לא מג'ינס חדש או מנונצ'קו.

תודה לך.

לאחרונה התכוננתי למשימה אחת בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי. להרוג את הלוויתן הלבן.
ביום שישי הוא נהרג, גופתו צפה לידי במים, סנפיריו האדירים נעים קלות תחת מרות הגלים, מנוצח.
אני צפה לידו בסירתי מוכת הסער, מותשת כפי שלא הייתי מעודי, חשה את הנצחון המתוק. לא אשוב להיות אותה דייגת, הסרתי את דמותה מעלי כנחש המשיר את נישלו.

אני יושבת בבית קפה ידידותי ומולי המחשב, מקלידה את מחשבותיי אודות מותו של הלוויתן. אחאב, אחי לדרך, איך נפלו גיבורים? עודני שומעת את נקישות קבך על קרשי הסיפון, חשה את להטך החורך ואת עזוזו של רצונך – לראות במותו של הלוויתן הלבן.

לכל מי שנשמתו בוערת יש לוויתן שכזה. יש מי שאותו יונק ימי המקנן בו שייך אל תוכו, ויש מי שמוצא אותו מחוצה לו. יש מי שיתעל את הלהט לכיבוש העולם, לקריירה, להישגים, ויש מי שיפנה את להטו להריגת השדים המתרוצצים בנפשו פנימה. מהו הלוויתן שלי, אי בזה מקומו?

מזה שנים אני מנסה להראות לגבר מסויים אחד, אקרא לו נומי, כי אני ראויה וטובה. כי אני מוצלחת באמת, מסוגלת להיות ראויה להערכתו. אין זה קל. הוא מעריך אותי, הוא אפילו אוהב אותי בדרכו שלו, אך אני רוצה יותר מזה. אני רוצה להתעלות עליו.
אני לא סאבית ולא דומית, כך שאין לי בעיה עם היותו טוב ממני בתחומים מסויימים אך אין זו משאת נפשי. עם זאת, מרגיז אותי שהוא מוצלח ממני בכל תחום ועניין. בכל. חכם יותר, חזק יותר, לוחם טוב יותר, כותב יותר יפה וביותר שפות, יודע יותר על הכל. נומי נוהג לאתגר אותי ובכך למתוח את גבולותיי האישיים אל מעל ומעבר למה שהאמנתי כי מצוי בי. בלעדיו לא הייתי מגיעה אפילו למחצית ההישגים שרשמתי לזכותי עד היום, אך אותה תכונה שמאפשרת לו לשפר אותי כל כך, היא זו האחראית לתסכול שלי. אני פשוט לא מצליחה לנצח אותו.

לקח לי שנים עד שהודיתי בכך בפני עצמי. לפני כן חשבתי שזו אהבה והערצה. זו אינה טעות, אך יש בכך הרבה יותר. אני רוצה לנצח, לפחות פעם אחת. לקח לי עוד זמן רב עד שהעזתי לספר לו על כך. נומי הציע לי היפוך תפקידים. אני אהיה המאתגרת, אני אקבע את זירת הקרב וכלי הנשק, הוא ייענה לאתגר.
אני חושבת כי הרגע בו הוא הציע זאת היה הרגע המשחרר ביותר שחשתי. גם המפחיד ביותר. היוזמה צריכה לבוא ממני, וידעתי היטב כי רוב הסיכויים שאכשל.

פעמיים ניסיתי ונכשלתי. בכל פעם היה זה אתגר שהצבתי לפניו, בו התחרינו בתחום שחשבתי כי אני עולה עליו. שתי תחרויות שלא אספר את פרטיהן, אך אסכם אותן במילה אחת: כשלון. נומי מוצלח יותר, נקודה. לקראת הפעם הראשונה חשתי תקווה עצומה, ההתרסקות היתה כואבת. לקראת השניה הייתי דרוכה כקפיץ, עצביי מגורים למקסימום, וכמעט האמנתי שאנצח. אך לא. אל הפעם השלישית התכוננתי בקפדנות פנאטית. הזעתי, שיננתי, התאמנתי, רכשתי. הכל הוכן, הכל התאים, לא נשארה נקודה עליה לא עברתי. רכבתי, רצתי, קראתי את קפבלנקה, ישבתי להתאמן מול תוכנות חזקות. דאגתי לציוד, שימנתי ותיחזקתי, התייעצתי עם מומחים. רשמתי אותי ואותו, בשמות בדויים, כמובן.

יום שישי, השניים עשר למרס, 2010, השעה 7:15 בבוקר, מתחם הספורטן בפתח תקוה. מקצה הנוער כבר יצא לדרך, מקצה נוסף מתוכנן לשעה מאוחרת יותר, כעת הזמן להזנקה שלנו. התפקדנו, לקחנו מספרי ברזל, התמקמנו. כמאתיים משוגעים שיוצאים להתחרות בדו-אתלון. ריצה של חמישה קילומטרים, רכיבת אופניים של 20 ק"מ ומיד ריצה נוספת של 2.5 ק"מ. נומי עומד לצידי, מחייך. הוא יודע כי אנחנו יוצאים לדו-אתלון, אבל עדיין אינו יודע את ההמשך. המושכות בידיי כי הוא הסכים לתת לי להכתיב את עלילת היום.

ההזנקה. אני יוצאת לדרך ומרגישה מעולה. הביגוד החדש נותן תמיכה נהדרת ואני יודעת שאני הולכת לנצח. נומי, לפי ההנחיות שלי, רץ לצדי ולא פותח פער. זו לא חוכמה לאתלט מיומן לנצח אותי, התחרות האמיתית תתחיל מאוחר יותר, הדו-אתלון הוא רק החימום. הריצה עוברת יפה, ואני מרגישה כי חלוקת הכוחות שלי טובה, לא מהר מדי, לא לאט מדי. קצב תחרותי כמובן, אסור לחלום, אך אני שומרת כוחות לחלקים הקשים. בתום חמשת הקילומטרים אני מגיעה לאופניים כשנומי לצדי ועולה לרכוב. המסלול נוח וחלק, והאופניים שלי מדהימים. אני מפתחת קצב מהיר, מרגישה את הלב פועם מעבר למאמץ ההכרחי, זוהי התרגשות. נומי אינו איש אופניים ואני מצליחה לראות כי הרכיבה אינה קלה עבורו. אני שואבת מכך כוח ומגבירה מהירות, אך מקפידה לא לשרוף את השריר. רוכבת ואפילו מצליחה לחשוב על המשך היום, רוכבת ומשננת לעצמי את מטרתי לאורך כל עשרים הקילומטרים. הריגת הלוויתן הלבן. הגענו, כעת עוד סיבוב ריצה אחד של שני קילומטרים ומחצה. זה הזמן לתת גז. אני רצה כמו הרוח, שואבת כוח מעצם היותי מותשת, מתחזקת בגלל החולשה. ריצת נשמה, לא ריצה טכנית, בדיוק כמו שאני רוצה. חמש מאות מטר לסיום אני מתחילה לעוף, הכביש נעלם, המתחרים האחרים אינם שם, אפילו הנשימה הכבדה איננה. רק שנינו על המסלול, כתף ליד כתף, רצים באהבה ובתאווה, כאילו היינו משתגלים על האספלט. התוצאה בסיום מרשימה אותי לטובה (מסיבות ברורות מאד לא אכתוב אותה, אך ירדתי מ- 1:23).
אנחנו מייצבים את הנשימה ומבצעים הרפיה. אני קצת מסוחררת, נומי קצת פחות. מה עכשיו, הוא שואל ואני עונה, קח אותי הביתה. זהו, זה הכל, הוא שואל, ואני רק מחייכת אליו.
בבית אני נכנסת למקלחת ושוטפת מעצמי את הזיעה. מתחילה בחמים, מסיימת בפושרים, נושמת עמוק. נומי נכנס להתרחץ מיד אחריי, וכשהוא יוצא אני מחכה לו, דרוכה וגמישה למרות הרעד בשרירים. קח אותי, עכשיו. אם הוא מופתע, לא ניתן לראות זאת. אנו מתעלסים בפראות ובתשוקה, מתלפפים ומתמזגים זה בזה, הולמים ונהלמים, נושקים ונושכים, שרים בגופנו שיר הלל לאהבה ולמאבק. מקץ שלוש אורגזמות, שתיים שלי ואחת שלו, אנחנו נחים לרגע, רק רגע, אסור לי לתת למנוחה להרוס את התוכנית.
נשימותיו רגועות וממושכות, גופו השרירי מתרפה על מיטתי, עפעפיו סגורים. שתי דקות מנוחה, אולי שלוש, ולקום.
קום, אני מצווה, קום. יש לנו חשבון פתוח. הוא חושק את זוויות פיו וחוסר הרצון ניכר על פניו, אך הוא קם לאט, הליכתו לא לגמרי יציבה והוא עומד ניכחי. מה עכשיו, מטורפת קטנה, הוא מחייך אליי בקול לאה. אני מושיטה לו את שתי ידיי מאוגרפות ומישירה אליו מבט: בחר. הוא משתהה. בחר כבר, אני מצווה, בחר יד אחת. הוא נוגע בידי השמאלית ואני פורשת את אצבעותיה, על כפי ניצב רגלי שחור.
אני מתחילה.
הפעם הוא באמת לא מוכן. לוקח לו נצח של שתי שניות עד שהוא מחזיר לפניו את הבעתן השלווה, לזה הוא לא ציפה. המפה שכיסתה את הלוח מוסרת בעדינות, שני הרגלים מוחזרים לשורותיהם, ואני פותחת:
E2 הולך ל- E4. נומי מזיז את כליו ואני את שלי. המאבק הרועש של התנשמויות הריצה, הלחימה הגועשת של חלצינו, כל אלה פינו מקומם לשקט השחמטאי. כל מה שלמדתי מספריהם של לאסקר, פישר וספאסקי בא לביטוי על הלוח הדומם, כל תחבולה מאוצרו של פטרוסיאן. משחק מתוח וקשה, דומם וצונן ואכזר.
שלושים ושבעה מהלכים לאחר מכן אחז נומי את מלכו בין אצבע ואגודל והשכיבו על צידו. כניעה.

מעברו השני של השולחן חייך אלי נומי. פשוט נומי. לא על-אדם, לא אלוה, רק נומי. הוא קם על רגליו, חיבק אותי חזק ונשק לי ברכות אין-קץ.
הלוויתן הלבן מת. הר הגעש בקרבי נרגע. שקט שורר על נהר הריין, לורליי יקרה וזהובה, שלום שורר בחילך שלווה בארמנותייך. ניצחתי.

זנודה (קמץ, שורוק, קמץ) היא מילה ברוסית שניתן לתרגמה לנודניק (עוד מילה רוסית שהשתרשה אצלנו). אבל זנודה זה יותר מסתם נודניק, זה נודניק כמו מסטיק בנעל, כמו יונים על אדן החלון, כמו פטריה וגינלית.

קיבלתי הודעה:
ערב טוב צייתן גבר אוהב לתת לך ליידי יפיפיה כסף ופינוקים לא גבולות להרגעיש שתמיד טוב לך...
בחיי, ממש כך, בלי סימני פיסוק ובלי להעביר תוכנת איות.
עניתי:
תודה על פנייתך אבל אני לא מעוניינת.
הוא:
אני נותן כסף ומתנות הרבה...
אני: תן לצדקה. אולי אלוהים יתחשב בכך כשתגיע שעתך.
הוא: שמח לשרת ולצית לגבירתי ליידי נותן כסף..

איזה זנודה.כאן אני מתעלמת. ופונה לעיסוקיי. אחרי שתי דקות:
הוא:
ערב טוב צייתן גבר אוהב לתת לך ליידי יפיפיה כסף ופינוקים לא גבולות להרגעיש שתמיד טוב לך...

אפשר להאשים אותי שכתבתי לו משהו על הוריו ועל נישואי קרובים? אי אפשר, נכון?

הוא, הבוס שלי, נכנס אלי הביתה ומשליך את מעילו על הספה בסלון. מתוך התיק שעל כתפו הוא שולה דבר מה עטוף בניר, ספר ללא ספק. עבורך, הוא אומר. אני מתרגשת, זו המתנה שאני הכי אוהבת, מעניין מה הוא הביא לי. בפעם האחרונה היה זה ספר של קסנופון, קלאסיקה שמדברת אל סטיית הקריאה שלי. חיש קורעת את העטיפה ומציצה בחוסר אמון בכותרת : דרכים בכימיה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מה??? מה קורה פה? לאן נעלמה הרומנטיקה, להיכן פרחה האבירות? כימיה? מה השלב הבא, מגזין על מגדלי עכבישים מקרוביוטיים? מדריך-משתמש לטרקטורים של ג'ון דיר?
מה זה, אני שואלת בעודי מנסה להסתיר את האכזבה, והוא עונה ביבושת, זה עבורך. בעוד שבוע אני רוצה שתשלטי בחומר, ואני מתכוון לבחון אותך. כנראה שחוש ההומור שלו נפלא מבינתי, כי אני לא מצליחה לראות את הפואנטה. אני מבקשת הסברים ואז מגלה כי לא בהומור עסקינן. אני רוצה שתדעי קצת כימיה, בהמה פולניה שכמוך, הגיע הזמן לקצת השכלה.
ת'אמת, זה מרגיע אותי. כשהוא מדבר יפה ובאופן קורקטי אני יודעת כי משהו מציק לו. כשהוא בורר את מילותיו, זה עם אנשים להם הוא בז. אבל כשאני נקראת בהמה פולניה או פולניה מטומטמת אני יודעת כי הוא קרוב אלי. כל עוד הוא מבזה את מוצאי המזרח אירופאי, הכל בסדר. גם הוא כמוני רבע פולני, אז מותר לו, כנראה. ממילא הוא לא שואל אותי. אז הפולניה (רק רבע) מתחילה להתחמק. זה נשמע כך.
אני: אני שונאת כימיה.
הוא: זה מה יש.
אני: אולי תוותר לי?
הוא: לא.
אני: אני עמוסה עכשיו. אולי עוד חודשיים?
הוא: עכשיו.
אני: בשביל מה לי כימיה?
הוא: כי ככה החלטתי.

להשתגע ממנו. יותר קל להתווכח עם טרקטור מתוצרת ג'ון דיר, או עם עכביש מקרוביוטי. אז אחרי שהוא הולך אני פותחת את הספר ומתחילה ללמוד כמו משוגעת. חסר לי לפשל בבחינה. בראשי רצים אטומים ויונים, קשרים קו-וולנטיים וכל מיני מנדלייבים. אסון. החומר לא כל כך קשה, אבל יש בו הרבה פרטים, ובינינו, הוא משעמם כמו שמירות ש"ג. נורא. אבל אני לא מתייאשת, אם יש משהו שאני לא מוכנה לו, זה להכשל באתגר שהוא מציב. רק שלא יקרה הגרוע מכל והוא יגיד לי באדיבות ש"הצלחתי באופן נאה". אוי לא. אני רוצה את המאה שלי בצירוף המחמאה "זה לא רע לרוסיה שיכורה". אז הנה, אני והספר,דפדפת ועט, ואני מתחילה לאזן משוואות של תהליכים כימיים. איכס.

הבחינה מגיעה ואני מדקלמת את החומר בהצלחה יתרה. כמה משמח, הצועניה המפגרת הצליחה. אני מאושרת. (מאמר מוסגר: אני לא צועניה. הוא מכנה אותי כך רק כשהוא רוצה להפטר ממני. וגם אז זה לא צועניה. זה ציגויינער, בגרמנית.)
יומיים אחרי הבחינה הוא מגיע לביקור נוסף. ללא ספק, הוא חזר ממטווח, את הריח אני מזהה בקלות. גם את הבליטה מתחת לחולצה, גלוק ארוך עם קומפנסטור, צעצוע מתוק. באמתחתו הוא נושא ספר נוסף, הפעם על תורת הגלים. לא פחות, תורת הגלים. אני מבינה כי זה לא הולך להיות קל. כימיה זה לילדים, פיזיקה היא המגרש בו משחקים הגדולים. הפעם אני הולכת להלחם, אני ממש לא רוצה את זה. הספר עבה באורח חשוד, ומדפדוף של דקתיים אני מגלה פונקציות גל מרושעות, התפשטות לאורכן ולרוחבן של ממברנות, אמפליטודות וסינוסואידים. טוב זה לא יהיה, זה נעים כמו גלידת חצץ וחביב כמו נחש צפע. זה נשמע כך.

אני: אין מצב.
הוא: יש.
אני: בחיים אני לא אלמד את זה. אתה גם לא תבחן אותי.
הוא: את כן. אני כן.
אני: אבל אני לא אבין כלום. אני פולניה מטומטמת.
הוא: את לא. את רק צ'כית מטורפת והונריה מפונקת.
אני: בבקשה.
הוא: לא.
אני: אבל זה לגמרי לא שימושי!
הוא: את שיכורה? גלים זה לא שימושי? מה עם גלים אלקטרו מגנטיים?
אני: נכון, אבל יש כאן גם גלים אחרים. ראיתי גלי קול. אני לא רוצה ללמוד אקוסטיקה.
הוא: חייבת.
אני: אבל למה?
הוא: כי זה שימושי.
אני: אקוסטיקה? אתה מפגר? בשביל מה זה שימושי? נראה אותך מוצא תשובה לזה.

אופס, זו היתה טעות. הוא קם ממושבו באיטיות ולוקח את תיקו, אותו הוא תולה על הכתף. הוא מתקרב אלי ואני תוהה מה יבוא עכשיו, מכה על הראש, מבט נוזף, או נשיקה. בפועל אף אחד מהם. הוא מרים אותי מהריצפה ונכנס איתי אל חדר השינה שלי. אני מתחילה לחייך.
כשאני במיטה הוא מורה לי להתפשט. השאירי את התחתונים, הוא מדגיש בקול שאין עליו עוררין. קינקי, אני אוהבת קינקי. פישוק, הוא מצווה ואני נענית, תוהה מה הולך לקרות כאן. מן התיק נשלפת הקופסה הקטנה המוכרת לי היטב. יש בה אטמי אוזניים, גם לי יש כזו. הוא דוחף את האטמים לאוזניי בעדינות מופלאה, מעביר ליטוף על אפרכסת האוזן ועל כתפי. בשלב הבא הוא פותח את ארוני, שולף משם חולצה ומגלגל אותה לצינור ארוך. היי, אני רוצה לזעוק, השארתי הרבה כסף ב'רזילי', אל תהרוס אותה, אך אני שותקת. הוא מניח את החולצה המגולגלת על פני, מכסה את העיניים ומותיר את האף והפה גלויים. כעת אני מנותקת משמע וממראה, ואני חשה כי הוא מסיט את תחתוני הצידה וחושף את ערוותי, אצבעותיו מפשפשות ומפשקות. משהו נוגע בי שם, קטן כטביעת אצבע, ממש מעל הדגדגן. משהו נוסף נוגע, ממש מתחת. התחתונים מסודרים פעם נוספת, מהדקים בגמישותם את החפצים הקטנים אל מרכז העצבים שלי. מאסטרו, בבקשה, הוא קורא בקול רם דיו שאשמע. אני חשה משהו מוזר, עדין מדי מכדי להגדירו, אך בהחלט קיים. ריכוז, ריכוז, ריכוז, מה יש שם? מין זמזום או רטט, עדין מכל מה שאני מכירה. ידו נחה על חזי, מעבירה אלי חום ותחושת רגיעה. מה יש שם? אני מנועה מלראות או מלשמוע, חשה רק אותו ואת ה.. מה זה לעזאזל? לאחר זמן מה, דקות או שעות, אין לדעת, אני מבחינה במקצב פועם. זהו סאונד, גלי קול, רטט קצבי. בום-בום בום, בום-בום בום. אחת-אחת שתיים, הרטט מרגש ומענג אותי, בעדינות, עדינות רבה מדי. גלי הקול זורמים ומתפשטים אלי, מגרים ברכות בל תתואר, משגעים אותי. אני רוצה להדק את ידי למפשעה, אך הוא אוסר זאת. אני מרגישה את הזמזום הקליל, את המקצב הפועם, ולאט לאט אני מתחילה להיות מודעת לשיר המושמע. הו מאמא, הו פרדי, הו להקת קווין היקרה. בהחלט, עוד אחד נפל חלל. ווי וויל רוק יו, יס, יס, יס.
לאחר זמן מה אני מתחילה לשמוע את המילים, החוויה מדהימה בעוצמתה. האוזניים חסומות ואני שומעת מוזיקה דרך הדגדגן. תמיד אהבתי את קווין, אבל עכשיו אני א-ו-ה-ב-ת אותם. מדהים. השיר חוזר על עצמו ואני מצליחה לספור לפחות ארבע פעמים בהן הוא מנוגן, כנראה שהמספר האמיתי הוא גדול הרבה יותר, עשרים או יותר, אך קשה לי לספור. אני רוצה לגמור, חייבת לגמור. בכל פעם שידיי נעות לכוון מרכז המוזיקה הוא מרחיק אותן, יושב לידי סבלני כסלע, ומאלץ אותי להמשיך להתרכז.
נצח שלם מאוחר יותר אני גומרת ופורצת בבכי משחרר, בלתי מוסבר. עצביי רוטטים ותחושתם כאילו הופשטו מכל מגן ובידוד והם גלויים לאוויר החדר. פטמותיי זקורות למרות שלא חוו מגע, ורגליי רועדות. האטמים נשלפים מאוזניי, החולצה מוסרת, האוזניות הקטנות מוסרות אף הן ואני שוכבת על המיטה בתנוחה עוברית ובוכה מרוב אושר.
אני שולחת יד אל הבוס שיושב על קצה מיטתי ומניחה אותה על רגלו.
את תלמדי תורת הגלים, הוא שואל?
כן, אני ממלמלת חלושות, וינסטון סמית' אוהב את תורת הגלים, וינסטון אוהב את האח הגדול ואת חדר 101.
וינסטון, או אני, היינו הך, אינו מסוגל להבחין בין רגליו ודגדגנו, בין גלי קול לבין להקת קווין. וינסטון -אוהבת-שירה הולכת למטבח, לוקחת את הספר המונח על השולחן, ומתחילה ללמוד.
מרחוק אני שומעת את קולו, מה החלטת?
אני אלמד, אהיה טובה, אהיה צייתנית, כך אני אומרת בלבי אך המילים אינן מוצאות דרכן החוצה.
הוא ניצב מאחוריי ואוסף את שיערי.
בעדינות הוא מכניס לאוזניי את האוזניות של ה- 3 MP, והשירה של להקת קווין פוגעת הפעם בעור התוף שלי, חזקה וצלולה.

דונט סטופ מי נאו, אני אומרת, והמילים מדרדרות אותי לאורגזמה נוספת, טהורה ונקיה וחפה ממגע.

סתם שיר. אין פה בדסמ.
למי שמגרד בראש: 1. ראה משל הכרם לישעיהו. 2. קנה שמפו נגד כינים.
הערות לעברית שלי תתקבלנה בברכה. בעדינות, בבקשה.


כרם

הוא סיקלני ועיזקני
ויקב בי חצב
תלמי גפנים טובות בנני
מדוע נעצב?

ובי בנה מגדל נישא
ובור עבור דורכים
קנוקנת ואשכול כיסה
ממזיקים גחים.

בבן שמן, ידידי
עמל, טרח, הגשים.
כגמולו, האל עדי,
עשיתי באושים.

ועת יטיח זעמו,
יקצוץ, יפיל אמיר,
ארר לילו, הוביש יומו,
אצמיח שית אף שמיר.

שועל אל כרם לחבל
יתאו ענב למאכל.
סבל, ידידי, קבל
ועל חטאי מחל.


פתאום אני קולטת כי יש פה משהו על יחסי שליטה ועל נהייה אחר הסבל.
לא חשבתי על כך בשעת הכתיבה.

זה לא באמת קורה.
כשאתאושש מהתקפת הצחוק, אכתוב על כך.
אבל, הנה ספוילר, יש אביזר מין חדש שהיכני בתדהמה.
הפרטים בקרוב.


מישהו רוצה להעלות ספקולציות פרועות?

עד אתמול היתה לי תמונה נחמדה בפרופיל.
שוכבת על כסא שיזוף ליד הבריכה, ביקיני, שמש, שלווה. מה רע?
אמנם התמונה היתה מלפני שנתיים או שלוש וכיום אני לא כל כך שזופה, אבל לא ראיתי כל רע בפרסום התמונה.
אני נראית בה טוב.
הכי חשוב שלא רואים את תווי הפנים, יש גבול לחשיפה.
אתמול החלפתי את התמונה. אל תרוצו לבדוק, כרגע זה די מאכזב.
מדובר על איור של ספרים, משהו שהורדתי מהרשת.
יותר אלגנטי, משדר משהו מכובד יותר, בטוח שלא מאפשר זיהוי ו... באביב אחזור לאותו בגד ים בלי שאחשוש מפגישות בבריכה: הי, את זאת מהתמונה בכלוב? את ה... איך קוראים לך, הזכירי לי? נו, ההיא עם הנונצ'קו.
אז זהו, חסל.
מעכשיו ספרים.
או שאקנה ביקיני חדש.