|
|
|
בסוף הקיץ התנשקנו על מדרגות בלילה ביפו.
כלב מפחיד עבר והוא חיבק אותי.
בסתיו קניתי פרחים והוא בא לבקר בדירה הקטנה שלי.
בסתיו הוא בחר בי.
כל החורף הוא שתה תה מרווה בספלים הלבנים שלי.
באביב הוא שתה דיאט קולה עם לימון בכוסות הגבוהות מהזכוכית הכחולה.
הגיע הקיץ.
מישהי אמרה לי שאני מתקרבנת ושקועה ברחמים עצמיים.
אולי זה נכון.
אני חולמת כל לילה על תינוקות. ובדרך כלל גם עליך.
מתעוררת מותשת מהחלומות הללו.
בימים הראשונים לא יכולתי לעשות אירובי בחדר כושר, כי זה היה הזמן היחיד שבו לא יכולתי לעצור את המחשבות והן היו באות.
מאמן האושר שלי, שיודע הכל, היה בא מאחורי ונוגע בכתף שלי וזה היה עוזר. אבל אחר כך המחשבות היו חוזרות ואיתן הדמעות.
אני יודעת שהכל יהיה בסדר. בגילי המופלג אני כבר יודעת שכאב מהסוג הזה הוא דבר שחולף.
אבל באיזשהו ספר קראתי פסקה שלא עוזבת אותי.
היה כתוב שם:
"זה כאב חריף. הוא יהפוך כרוני. כרוני זה אומר שהוא יהיה תמידי אבל אולי לא רצוף. מה שאומר אולי שלא תמותי מזה. לא תשתחררי מזה, אבל לא תמותי מזה. לא תרגישי אותו כל דקה, אבל לא תעבירי הרבה ימים בלעדיו."
ככה כתוב בספר ההוא שקראתי. זה מה שמפחיד אותי.
והנורא האמיתי הוא שאני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך. אוהבת אותך כל כך. ולצד זה גם מתעבת אותך.
מתעבת אותך על מה שעשית.
מה שעשית הוא בלתי נסלח. ולמרות זאת אני סולחת.
אני מפחדת מהבכי.
אף פעם לא פחדתי מבכי ועכשיו אני מפחדת ממנו כל כך.
יש לי מטופל שלא מסוגל לבכות. הייתי רוצה להיות כמוהו. אם הוא היה שומע אותי עכשיו הוא היה צוחק כל כך. חצי מהשיחות שלנו עוסקות בזה שהוא לא בוכה. והוא, יש לו המון על מה לבכות.
אני מפחדת מהבכי כי הוא אלים וחזק ומטלטל את כל הגוף שלי.
אני מפחדת מהבכי כי הוא אומר שאני מעזה להרגיש את הכאב.
אני מפחדת מהלבד.
אני מפחדת מנשים רעות ונקמניות.
אני מפחדת.
והכי הרבה אני מפחדת ממך.
בלילה חלמתי שנולד לי תינוק.
הוא היה קטנטן. ממש פצפון.
הוא היה שלך. אתה היית האבא שלו, אבל התכחשת אליו.
לא ענית לי כשהתקשרתי אליך, סרבת להכיר בקיומו.
קראתי לו אריאל.
על שם אחי.
אולי אם היה לי אח, הוא היה יודע לומר לי- זה מקום מסוכן בשבילך מייפל הקטנה.
אבל כבר מזמן שאין לי.
לפעמים לא נשארות בכלל מילים ואז זה הכי מפחיד.
לי לא נשארו.
פעם היו לי המון.
אין סוף מילים. קצרות וארוכות ומצחיקות ונרגשות ובכל מיני שפות.
אין לי יותר.
רק זה שאני אוהבת אותך עוד נשאר לי. כמו גחל מפוחם שמוצאים אחרי שהמדורה כבר כבתה ומאיר השחר.
עכשיו תלמדי לאלף הרגלים.
לקשור רצונות כמו סוסים.
ממש לא יודעת מה יהיה.
לא טוב לי היום. בכלל לא.
אני לא אוהבת את עצמי וגם לא את אף אחד אחר.
יום הזכרון הזה שורף אותי.
ואתה?
אתה שותל אקליפטוסים במרחב שבינינו ומייבש את הביצות.
כואב לי הצוואר וכואבות לי הכתפיים ואני רוצה ממש ממש שמישהו יבוא ויעשה לי מסאג'.
אני יודעת שזה מין כאב כזה של מתח, ויש לי סיבה לא רעה בכלל להיות במתח, ועדיין נראה לי שעיסוי טוב יכול ממש לעזור.
אם מישהו מעוניין, נא לפנות אלי בצירוף המלצות.
יש בקרים שבהם אני בכלל לא מבינה מה קורה מסביבי.
הבוקר הזה הוא כזה.
יש לי ידיד שאני אוהבת. אוהבת ממש. אהבה נקיה ונטולת אינטרסים. פשוט בגלל שהוא עדין ורגיש וטוב.
לא יודעת מי אני הבוקר. לא מבינה מה העולם רוצה ממני.
יש לי שברי זכרונות מאתמול בלילה.
אין לי מושג למה אני כותבת כאן.
אני מתגעגעת אליך כל כך.
בלילה, בערך בשלוש וחצי התעוררתי כי מישהו מתחת לבית שלי צעק וקילל בהיסטריה. אחר כך היו קולות של יריות ואחרי המון המון זמן הגיעה ניידת של משטרה.
ואני רעדתי מפחד ופחדתי להדליק את האור או לזוז וכל החברים שלי ישנו ממש חזק ואף אחד לא התעורר.
בסוף דיברתי עם טבאייס והוא הרגיע אותי קצת (תודה חמוד).
אחר כך חזרתי למיטה עם פו הדוב וקראתי את הפרק שבו כריסטופר רובין ופו וחזרזיר ואיה וארנב וקנגה ורו הולכים למצוא את הציר הצפוני ופו מגלה אותו.
עכשיו קמתי כולי נפוחת עיניים ונורא בא לי לבכות.
אני שונאת לפחד.
