אני יודעת לחכות

דיברתי אתמול עם איש אחד שישב בבית סוהר שבע פעמים.
הסתכלתי על הפנים שלו. יכולתי לראות את כל מה שהוא עבר צרוב בפנים שלו כמו כתובת.
הוא היה מכור להרואין 14 שנים.
המון אנשים כאלה נמצאים סביבי כל הזמן.
לא חשבתי אף פעם שאוכל לאהוב אותם כל כך, אבל האהבה שלי אליהם לא יודעת גבולות.
אני הייתי בבית סוהר רק פעם אחת. ורק לכמה שעות. ביקור.
אבל לא רציתי לצאת משם.
בבית הסוהר הרגשתי כמו שאני מרגישה כשאני נשלטת.
עטופה. מוגנת. כמו מרחפת באוויר. לא צריכה לקחת אחריות על כלום, לא צריכה לדאוג לשום דבר.
לא רציתי לצאת משם.

חוצמזה שהמדים החומים האלה כל כך סקסיים וכל הזמן דמיינתי אותך לובש מדים חומים של אסיר, מוליך אותי אחריך לאיזה צינוק ומוריד אותי על הברכיים.
אין לי תקנה.

יש דברים שכנראה לא משתנים אף פעם.
הבעיה היא שאלה לא הדברים שאני אוהבת.

הכבדות בעפעפיים מזכירה לי שאני לא כל יכולה.כלומר אני כן, אבל לא כל הזמן.

רציתי לכתוב עוד פוסט על הצוואר שלך.
על הפיתוי שהוא מביא איתו.
הצוואר שלך מפתה אותי להתקרב אליו.
לנשק אותו אלף נשיקות קטנטנות.
לעשות לך נעים.
רוצה לפתל את הצוואר שלי בשלך.
כמו שני ברבורים.
ברבור יפה שלי.

בקרוב השיער שלי יפגוש את המקום שהוא הכי אוהב.

אז היה לי יומולדת. והוא היה מאושר מאד.
כל השבוע הרגשתי כל כך מוצפת באהבה של החברות שלי.
אני בכלל לא יודעת איך להסביר את זה במילים, להיות כל כך מלאה באהבה נקיה ואמיתית של נשים טובות. אין דרך להסביר.
ואחר כך אתה.
גם את זה אין דרך להסביר.
אני רק יכולה להגיד שאני מאמינה בך. ואוהבת.
היה לי טוב איתך באותו יום בצורה שאני לא זוכרת שיכולה לקרות בכלל בעולם הזה. הרגשתי שאנחנו קרובים. מאד קרובים.
ואמרת מילה אחת שלא אמרת אף פעם לפני כן, והיא עשתה לי כל כך טוב.
(ולא, אין לך מה לשאול אותי איזו מילה כי אני לא אגלה).

ולביאה המקסימה שפתחה את השרשור היפה הזה וכל האנשים שכתבו בו.

באמת שהיה כל כך טוב.
תודה.
ועכשיו אני קצת יותר זקנה :)

מתפוצץ לי הראש.
כאילו 18 פטישים גדולים מתופפים בקצב שלוש שמיניות בתוך הגולגולת שלי.
לדעתי כבר יש סדקים בעצמות הפרונטליות שלי והקשת הזיגומטית נשברה לרסיסים.
זה מה שקורה כנראה כששותים כמו ששתיתי אתמול.
אבל היה כיף, נדמה לי שהיה כיף.
אז איך זה יכול להיות שמה שהיה הכי כיף היו המילים המתוקות שהחלפתי אתך בטלפון אחרי שהכל נגמר?
אני לא כל כך קוהרנטית הבוקר.
צריכה ללכת לארוחה משפחתית.

נדודי השינה המפורסמים מתקיפים אותי שוב.
השחרחר שלי לא כל כך מבין מה קורה לי באמצע הלילה.
גם אני לא כל כך מבינה.
בשש אני צריכה להיות בחדר כושר.
אני רוצה לישון, אבל הגוף שלי לא רוצה.
אני כבר לא רוצה להיות מלח.
עכשיו אני רוצה להיות סבא.
לקחת את הנכד שלי על הכתפיים ולטייל איתו ברחובות של העיר. להזמין אותו להיות אצלי בחופש ולקחת אותו לסרט ולספארי ולקרוא לו סיפורים.
בא לי נכד.
אולי מאוחר יותר.
אולי סבתא.

אז האמנית הזו באה וצילמה אותי והבוקר היא שלחה לי את התמונות.
אני מסתכלת בהן, בגוף העירום שלי, בפנים המבוישות.
בעיני אני נראית כמו היפופוטם קטן וחמוד.
אבל אני יודעת, יש לי בעיה קוגניטיבית בכל מה שקשור לגוף שלי.
אולי היה עדיף אם היא לא הייתה שולחת אלי את התמונות הללו.
בכל זאת ביניהן מצאתי אחת שיפה בעיני.
זו בטח התקדמות.

הימים שלי הם שלי. מזה זמן רב שלא היה לי שבוע של חופש. חופש מוחלט (חוץ מהעבודה הענקית שאני צריכה לעשות לאוניברסיטה).
הימים שלי הם שלי ואני יכולה לעשות אתם כמעט הכל.
אני מתכוננת לעשות שני דברים שלא עשיתי אף פעם.
חוויות חדשות לגמרי.
איזה כיף שבגילי המופלג אני יכולה לחוות חוויות חדשות.
איזה מזל שאני דיסוציאטיבית כל כך ומצליחה להתנתק לגמרי מהכאב על האבהות הקרובה של האקס שלי, ומצליחה לא להשוות אותה למצבי העגום שבו לא רק שאמהות רחוקה ממני כמו שאוסטרליה רחוקה מתל אביב, אלא גם עוד כמה דברים רחוקים הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שיהיו.
לפעמים אני חושבת שאולי הייתי צריכה להישאר איתו.
אבל לא אהבתי אותו. להיות איתו היה כמו להיות נר שכיבו אותו.
מצד שני מה הטעם באהבה. מה היא בעצם מביאה.
אני באמת לא יודעת.
אם הייתי נשארת איתו הייתי היום במקום כל כך בטוח. מוגן.
לא כמו עכשיו כשאני שוכבת בלילות בדירה הבודדה שלי ורועדת מהמחשבה שמישהו יפרוץ לתוכה ויכאיב לי.

אבל התחלתי מהחופש. לא אתן לו לחמוק לי מבין האצבעות.
חופש.
אני שמחה בו.

כרגע האקס המיתולוגי שלי, זה שחייתי איתו שמונה שנים והיינו אמורים להתחתן וכבר התחלנו לבנות בית יחד, הודיע לי שהוא עומד להיות אבא.
אוי אלוהים אוי אלוהים אויאלוהים.
לא הייתי חושבת שזה יהיה כל כך כואב כל כך קורע.
מרגישה כאילו גוזרים אותי לחתיכות.
אוייייייייייייייייייייי

מאד מתלבטת לגבי המיקום של הקעקוע שאני הולכת לעשות השבוע. מתלבטת גם לגבי הקעקוע עצמו.
חברה אמרה לי- "אם תעשי כל שנה קעקוע לכבוד היומולדת תהיי קצת בבעיה עוד כמה שנים."
עוד אחת אמרה לי -"במקצוע שלך את לא יכולה להרשות לעצמך להיות כזאת פריקית."
אני , בכל אופן, מתכוונת להתקעקע השבוע.
לפני חודש בערך היה לי מאד ברור מה ואיפה. היום לא ברור לי כלום.
אוהבת את הכאב הזה, של ההתקעקעות. גורם לי להרגיש חיה ובועטת.
שני המקומות המועדפים עלי הם החלק החיצוני של הזרוע הימנית, מעל המרפק, או החלק הזה שיוצא בדיוק מתחת לרצועה של החזיה, קרוב לעצם הבריח.
לגבי הקעקוע עצמו,אוף. לא בא לי לספר.
אני לא יודעת למה אני עצובה הבוקר.